פרופ' יוסף לוין

פסיכיאטר מומחה בכיר

אפר

23

2009

ברלין אלכסנדרפלאץ, ספרו של אלפרד דבלין

נכתב ע"י פרופ. לוין

אלפרד דבליןאלפרד דבלין [1887-1957]

ברלין אלכסנדרפלאץ, רומאן מפתח בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומאן המודרניים. טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו זה מקורן כפי הנראה בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאסי מרינטי והציירים אומברטו בוצ'יני, קרולה קארה ולואיג'י רוסולו.

זהו ספרו של אלפרד דבלין מגדולי המספרים בזרם האקספרסיוניזם הגרמני המספר את סיפורו של פראנץ ביברקןפף, אסיר משוחרר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בספר מופיע תיאור מפורט של השיגעון של פרנץ אשפוזו והטיפול שניתן לו בבית החולים בוך לחולי נפש בברלין. דבלין עצמו שימש כרופא בבית החולים הפסיכיאטרי בפריל ואחר כל בברלין בוך וחקר את ההיסטריה, הכימיה של הדם ואת המרה השחורה בהקשר למחלות הנפשיות. דבלין סבר שבכדי להבין את מחלות הנפש יש להבין את ההפרעות בחילוף החומרים של החולים (או את המטבוליזם שלהם) והיה ספקני לגבי התיאוריות של פרויד שנתפרסמו באותם הימים.

תיאורו של דבלין את השיגעון של גיבורו [מצב פסיכוטי קטטוניפורמי] מפתיע מחד בתיאור "אובייקטיבי" דיווחי חד ובבהיר של התנהגותו של פרנץ בעיני הצופה מבחוץ ומאידך ביכולת האמפטיה החודרת שלו המתארת את השיגעון מנקודת מבטו הפנימית והסובייקטיבית של פרנץ החולה כאשר הסופר נע כלוליין אמן בין שתי נקודות ראות אלו.

כך "הבזק, הבזק, הבזק…ההבזק נפסק. מכה נפילה מכה, מכה נפילה מכה…גם זה נפסק. זהו הלילה השני שפרנץ צועק. הנה פילה מכה נפסק. לא צועק יותר. ההבזק נפסק. עיניו ממצמצות, הוא שוכב נוקשה. הינה חדר, אולם, אנשים הולכים. אין צורך לקפוץ את הפה. יוצקים משהו חם לפיו. אין הבזק. אין מכה. קירות. קצת, רק קצת, אבל מה. הוא עוצם את עיניו…….אתם חושבים… שעוד מעט ימות…הרי הוא לא מזיז אצבע. אך הוא קורא ונודד ומשוטט. הוא קורא אליו את אשר לו, הוא יוצא מן החלון אל השדה, הוא מנער בעשבים, זוחל למאורת העכברים: החוצה, החוצה, מה יש פה, יש פה משהו שלי? הוא מפשפש בעשב….יוצקים מרק חם לגרונו, הוא בולע לא מקיא, לא רוצה, לא מבקש להקיא…את דבר המוות מחזיק פרנץ בפיו, ואיש לא יוציא אותו ממנו, והוא מגלגל אותו בפיו, וזה אבן, אבן מאובנת…[תרגום הקטעים המובאים: ניצה בן ארי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987]

קטטוניה מוגדרת כתסמונת שיכולה להיות על רקע דיכאון סכיזופרניה או שורת מצבים אורגניים. במצב זה מופעים סימפטומים של ירידה קיצונית בתגובתיות לסביבה, עצירת פעילות כמעט מלאה, התאבנות וקפיאת הגוף בתנוחה נוקשה מסוימת לאורך שעות רבות, לעיתים מופיעה התאבנות דמוית שעווה בה אם משנים את תנוחת הגוף לתנוחה אחרת החולה נשאר מאובן בתנוחה החדשה.כאמור קטטוניה מופיעה גם כאחד מסוגי הסכיזופרניה, סכיזופרניה קטטונית, אמנם שאין הסכמה לגבי תקפות סיווג הסכיזופרניה לתת סוגים. כלל ייתכנו מעברים בלתי צפויים בין מצבים קיצוניים של הקטטוניה, מקיפאון לפעילות יתר קיצונית המכונה אקסיטציה קטטונית.

דבלין נוגע בשאלת האבחנה: " קודם כל צריך איחון, ורצוי נכון….מדובר בקיהיון קאטטוני . אגב אם לא מסתתרת מאחורי זה הפרעה אורגנית קשה במוח, גידול, משהו במוח האמצעי, אתם זוכרים מה שלמדנו בתקופת מה שכונה שפעת הראש…".

דבלין אף מפרט את סוגי הטיפולים הנהוגים באותם ימים: " צינורית מחליקה לו לתוך הגרון והלוע , והחלב והביצה זורמים לקיבתו….ופרנץ גובר עליהם ונחלש…הם מנסים עליו כל דרך אפשרית…מזריקים לו קופאין וקמפור, נותנים לו סוכר ענבים ומלח בישול ישר לווריד, סיכויי חוקנים נידונים ליד מיטתו…ואולי בכל זאת כדאי לתת לו תוספת חמצן…..מה הם לא עושים בשבילו…עירויי דם רוצים לתת לו עתה….הם נוטים לחשוב שסיבלו של פרנץ בבירקופף הוא פסיכולוגי…כלומר ששיתוקו נובע מהנפש…שנובע מעכבות…שאנליזה תוכל להבהיר את הרקע שלהם…..וכיוון שכל זה לא פועל מצליח אחד מהמתנדבים לשכנע את השאר שיביאו מכשיר חישמול, שיתנו לפרנץ ביבירקופף טיפולי הלם חשמלי, והכוונה לפלג גופו העליון, כשהזרם מחובר במיוחד לאזור הלסת, לגרון ולחיך התחתון..זה האיזור הזקוק עתה לגירוי….

נציין שהתקופה הינה התקופה לפני גילוי התרופות האנטי פסיכוטיות, הבנזודיאזפיניות ואף לפני הכנסת הטיפול בנזעי חשמל בשנות השלושים כפי שפותח על ידי בינו וצ'רלטי טיפולים המקובלים כיום לטיפול בסכיזופרניה קטטונית . באופן מעניין חלה ירידה בהופעת מצבים של סכיזופרניה קטטונית בעשורים האחרונים והסיבה לכך אינה ברורה. בכל מקרה תיאוריו של דבלין , סופר ורופא, של שיגעונו של פרנץ הינם יחודיים ומפתיעים ביכולתם לשקף במעשה מרכבה את עולמו של החולה וחוויותיו לצד תיאור התנהגותו כפי שזו נתפסת על ידי מטפליו העומדים חסרי אונים מול טירופו הטורף בעקביות את נשמת האדם שבו.

לרשום תגובה