פרופ' יוסף לוין

פסיכיאטר מומחה בכיר

אפר

23

2009

הרצל והמרה השחורה

נכתב ע"י פרופ. לוין

מחשבות בעקבות "הריפוי מן המרה השחורה" מאת בנימין זאב הרצל
מתוך מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים: כרך ד' ; סיפורים ופיליטונים: עמ' 169-183
תרגום: ד. קימחי

פרופ' יוסי לוין

בנימין זאב הרצלבנימין זאב הרצל [1860-1904]

להפתעתי ניחן הרצל בחוש הומור וביכולת לבנות סיטואציות קומיות משעשעות ביותר תוך רגישות לדקויות הסיטואציה. בד בבד הוא שוזר בפיליטון חלק מתפיסותיו על חוסר המשמעות של בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר, על הרפואה הפרטית אשר שלמונים מפלסים אליה את הדרך, על מוסד הנישואין, על נשים וגברים ועוד….ובמיוחד הוא מציע ריפוי מפתיע לדיכאון הקשור בחוסר המשמעות של המאיון העליון, אותם בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר….

בסיפור זה פותח הרצל במקרהו של דז'ון חבקוק ווינדל המגיע לקליניקה של דוקטור בוסטר המפורסם. "דוקטור, אם תבריאני, הרי אני משלם לך שכר של עשרת אלפי דולרים!" ….. "באר דבריך בקיצור נמרץ" משיב בוסטר. "תן לי חמישה רגעים- כל רגע יעלה לך אפוא, בחשבון 2000 דולארים" … "דבר" סח לו הרופא…..
ואילו דז'ון משיב "בן שלושים אני, חופשי ועשיר.. בריא… ניסיתי הכל :נסיעות, סכנות, משחקים, ציד, יין, נשים" …. "אלו נשים" שואל הרופא.. "מכל המינים, מכל הגוונים, הכל גודל, מכל הלאומים" עונה דז'ון ומוסיף "ואף על פי כן היו לי החיים לי למעמסה איומה… הכל לגועל לי ולבוז… משתעמם כשנים ועשרים לורדים בריטיים יחד… בקיצור מרה שחורה…".

הרופא בוחר בטיפול לא שגרתי למרה השחורה של האיש העשיר שיש לו הכל לדבריו:
למחרת בשעת הצהריים בדיוק הגיע חבקוק ווינדל וכא אל הסנטוריום…. "העד נא לפני האדונים הללו, שרצונך הוא להתמסר לטיפולי," סח לו הרופא. "אני מאשר ומקיים" ענה ווינדל.

ובהמשך… "הספוג, פקד הדוקטור וסחט אותו אל פיו של החולה…ומיד נפלה על דז'ון ח. ווינדל שנת האתר וישן."

"אז קרא הרופא הגדול אל עוזריו: קטעו לו את רגלו הימנית!"

ומכאן מתאר הרצל את זעמו של דז'ון על הקטיעה……

אך מקץ מספר שבועות משפחת זעמו של דז'ון מופיע הדוקטור לשיחה עם חולהו שכעסו שכך….

ובמילותיו של הרצל "ורק כאשר הודיעוהו, שרוחו של החולה שקטה במקצת בא לבקרו…"
"כלום אמרת להנעים את חיי בזה שעשיתני לבעל מום" מטיח דז'ון ברופאו בוסטר….

"ידידי הצעיר נענה הלה החיים יפים הם אלא שהאדם אנוס להיות חסר משהו על מנת לטעום אותם. על כן גמרתי בחוכמתי לעשות את אשר עשיתי.."

חדר העבודה של בנימין זאב הרצל בביתו שבווינה, אוסטריה. שחזור במוזיאון הרצל בירושלים. האם כאן כתב את הפיליטון בשנת 1892?

חדר העבודה של בנימין זאב הרצל בביתו שבווינה, אוסטריה. שחזור במוזיאון הרצל בירושלים. האם כאן כתב את הפיליטון בשנת 1892?

"ואתה מונע ממני לעולם את אשר היה יקר לי מכל: מחולות, רכיבה, ריצה!" רטן דז'ון.

"מיסטר דז'ון," עונה לו בוסטר, "אין אדם אוהב אלא את מה שאין לו…” ומוסיף ומפטיר "אבל אף על פי כן באתי בדברים עם מכונאי מצוין, והוא מתקין לך רגל מלאכותית מעשה אומנות יהא זה. איש לא ירגיש כלל…..המחיר 8700 דולארים…"

הפיליטון ממשיך שדז'ון מוצא את אושרו, רוקד במחולות עם רגלו התותבת ומתחתן עם ליליאן סלייד העשירה בממון וביופי… אלא שבצר לו משמתוודה הוא בפניה על חוסר רגלו, מגלה גם היא את ליבה בפניו אודות חזה התותב שהוכן גם הוא אצל אותו מכונאי אמן….

לקראת סיום מכין לנו הרצל פגישה לא צפויה עם בוסטר הרופא באחד מנשפי המחולות בהם מתוודה הרופא כי "דעתי שיש רק ריפוי אחד בפני המרה השחורה: הנישואין. אבל את התרופה הבדוקה הזאת לא העזתי להציע לפניך…"
"לא העזת?" מחרה ומוסיף דז'ון "אתה? ועל שום מה?" עונה לו בוסטר: "תרופה זו נראית לי אכזרית מידי……………"

אמנם מדובר בפיליטון, אך מה דעתך הקורא? האם אחת התשובות לדיכאון קיומי הינה מתן משמעות מחודשת? האם על משמעות כזו להישען על חסר קיומי (אצל היחיד או החברה) שיש לאתרו יחד עם המטופל הסובל? במובן זה קטיעת הרגל היא מטפורה לבניית חסר שכזה שעליו תתבסס בניית משמעות חדשה.

תגובה אחת עד כה

ללא ספק התגלה כאן פן חדש ובלתי מוכר של חוזה המדינה

לרשום תגובה