פרופ' יוסף לוין

פסיכיאטר מומחה בכיר

נוב

5

2015

מסה ספקולטיבית: "האומנם הקוביזם משקף אופן אפשרי של אגירת או הצפנת הזיכרון הוויזואלי במוח ?"

נכתב ע"י פרופ. לוין

יגאל ורדי בספרו רב העניין "ויוה פיקסו: פרשנות אסטטית ליצירתו " בהוצאת ידיעות אחרונות משנת 2007 מצטט את פיקסו (1881-1973) מאבות הקוביזם שהתבטא כי " הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לביננו" דבר הנראה כמשקף תפיסה מגית של הציור ויתכן אף של תהליך יצירתו. האמנם כך, האם הציור משקף תפיסה מגית "מכושפת" של המציאות? ציוריו של שאגאל למשל יכולים אולי לתמוך בכך שפאן כזה יכול להיות קיים בציור אך לא בכך נעסוק בקטע שלפנינו.

בקטע שלפנינו נעסוק בפאן אחר אפשרי של הציור והקוביזם בפרט , פאן בו אסכולות מסוימות של הציור (בעיקר הקוביזם) תתפסנה או תומשגנה כמייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים.

נזכיר תחילה את הסופר והצייר יגאל ורדי. מחבר זה בהתייחסו לתקופה הקוביסטית מעלה את הטענה כי "הקוביזם האנליטי פורע את הצורה מכיוון שהוא שובר אותה להקצעים ומייצג את המציאות בפרספקטיבה היטלית, כלומר, לא כפי שאנו רואים אותה במציאות אלא כפי שאנו זוכרים אותה מלפנים, מן הצד מאחור ולעיתים גם מבפנים". ורדי מוסיף כי: "הקוביזם האנליטי עובר פריעה רב שלבית מקוביזם פיסולי ועד לשבירה מסיבית של האובייקט….הנטמע בתוך הרקע וכמעט מאבד את זהותו….מגיע אל גבול ההפשטה של איבוד האובייקט….". נראה מכך כי עבור ורדי אנו חווים או זוכרים לחוד את היטל האובייקט מלפנים או את היטל האובייקט מאחור או מהצד וכו ואילו הצייר הקוביסטי מאחד אותם במכחולו תוך הפשטתם במידה משתנה לאובייקט מורכב המאוחד לא פעם עם הרקע במידה משתנה.

אני רוצה להעלות כאן טענה אחרת והיא האם יתכן כי הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי. כך בהקשר זה של הקוביזם עולה השאלה האם לכל אחד מאתנו אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים בו מספר היטלים או היבטים של אובייקט נתון או שורת אובייקטים או חלקיהם מכונסים או דחוסים זה על זה או זה בזה.

דיוקן וולרד  (1910) של פבלו פיקסו

דיוקן וולרד (1910) של פבלו פיקסו


יותר מכך, לאור כך שמקובל לחלק את התפתחות הזרם הקוביסטי לשלבים שונים: לזרם הפיסולי, לזרם האנליטי, לזרם הסימולטני (המנסה לתאר את האובייקטים מכמה זוויות באופן סימולטני) ולקוביזם הסינתטי (המשלב בין אובייקטים כפי שהם נתפסים במציאות לבין הקומפוזיציה האנליטית או הסימולטנית) ניתן אף להעלות השערה בה יש לכל אחד משלבים אלו, לחלקם או לאחד מהם יצוג כאופן אגירת או הצפנת מידע ויזואלי במוח? כמובן שטענה או טענות כאלו כזו דורשת או דורשות הוכחות מחקריות שאינן עדיין בנמצא.

טענות לאנלוגיה בין זרמים בציור או צורות ביטוי בציור ותפקוד המוח אינן חדשות. כך פרופ עידן שגב, נאורופזיולוג. מדען ממכון ויצמן התבטא אינטואיטיבית כי "…הטענה שלי (הינה ) שאמנים גדולים מבינים משהו על מוח האדם, אחרת הם לא היו מצליחים לעורר בי את הרצון לעמוד מול יצירה שלהם…הם לא יודעים למה, וגם אני לא יודע למה ….הקו המסוים והצבע המסוים עושה לנו את זה." (ציטוט מתוך מאמר שפירסמה אסתי אהרונוביץ המכונה "כשמשוואה פוגשת שיר")

פרופ עידן שגב ( -    1949)

פרופ עידן שגב ( – 1949)

נזכיר גם את פרופ סמיר זקי נאורוביולוג בריטי מ UNIVERSITY COLLEGE OF LONDONהחוקר את החוויה האסטית והקשרה לתפקוד המוח שהציע בספרו INNER VISION  כי הן האמן והן מערכת העצבים הקשורה בראיה מנסיםלפענח את מרכיבי היסוד החזותיים. חוקר זה טען כי באופן דומה לפעילות המוח המבודד מידע חזותי או ראייתי למרכיבי היסוד כגון קוים ,צבעים ותנועה כך ניסו אמנים רבים לבודד ולמצות את מרכיבי היסוד של הצבע הקו והתנועה.

סמיר זקי  (   -1940)

סמיר זקי ( -1940)

לאחר הצגת הטענה שלמעלה כי "הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי", הבה נעשה הפוגה קצרה ונזכיר מושג שהוא בעצם שיטה: האינטרוספקציה. האינטרוספקציה הינה הסתכלות פנימית או התבוננות עצמית פנימה ובכך הינה יכולה לשמש כשיטה לזיהוי תהליכים פסיכולוגיים העוברים על המתבונן במהלך ביצוע פעולה כלשהי. המונח מיוחס לוילהלם וונדט (1832-1920) שהמליץ על השימוש בשיטה בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" מ1879. לשיטה חסרונות רבים שכן האינטרוספקציה הינה פעילות סובייקטיבית המושפעת כפי הנראה ממגוון גורמים רגשיים ואחרים ועלולה על כן להיות מוטה ואף שגויה.

עם זאת, באופן מעניין השתמש הפסיכולוג הרמן אבינגהאוס (1850-1909) חוקר הזיכרון הידוע באינטרוספקציה אישית להסיק מסקנות ראשוניות אודות תהליכי זיכרון מסוימים. לזכותו יאמר כי הוא עשה זאת ככל האפשר באופן קפדני תוך ניסיון למתן גורמים העלולים להפריע לתהליך כזה.

הרמן אבינגהאוס

הרמן אבינגהאוס

האם ניתן לנסות להשתמש באינטרוספקציה למרות מגבלותיה על מנת לבדוק באופן ראשוני אינטואיטיבי את ההנחה בדבר קיום אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים (שבדרך כלל איננו מודעים לו) ובו מספר היטלים או היבטים של האובייקט (או של קבוצת אובייקטים) מכונסים או דחוסים זה על גבי זה או זה אלי זה?

כאן עולה כמובן גם השאלה האם רכיב או רכיבים הקשורים בהצפנת או אגירת מידע ויזואלי בכלל ניתנים לאינטרוספקציה?

לפחות לגבי עצמי אני זוכר לא פעם כי במצב של שיטוט התבוננותי פנימי (אינטרוספקציה) ויזואלי שאינו מכוון או מאולץ התבוננתי בדימויים שעלו ובתצורותיהם. במצב זה עלו בדמיוני בין היתר תצורות דחוסות של דימויים ויזואליים הקרובות יותר לדימויים דו ממדיים כמו קטעי צילומים של חפצים בצבע כלשהו עם גווני הצללה בשחור הדחוסים ומופיעים זה על גבי זה או כאלו שנדמו לקבוצות אובייקטים לא מוגדרים דיים הדחוסים אלו על גבי אלו כאשר הגבולות ביניהם מטושטשים. תצורות דימויים אלו הזכירו לי את הזרם הקוביסטי הסימולטני בהבדל אחד שהסינתזה הייתה של משהו כמו צילומים הדחוסים זה על גבי זה או זה לזה (או אלו על גבי אלו) ולא של קטעי ציור או איור. כמובן שאינטרוספקציה כזו הינה סובייקטיבית, אינה מבוקרת ועלולה להיות מוטית ושגויה ועם זאת היא יכולה לשמש תצפית ראשונית סובייקטיבית שניתן לבדוק תחילה האם היא חוזרת בהליכי אינטרוספקציה של נבדקים אחרים ובאם כן לנסות ולפתח פרדיגמות מחקריות מתאימות על מנת לבדוק זאת.

אגב בקפיצה גדולה ובמאמר מוסגר אציין כי חוקרים מספר נוהגים כיום לכלול מצב כזה של שיטוט חופשי פנימי לא מבוקר ולא מאולץ בתצורות הדמיון הויזואלי במסגרת של פעילויות המכונות "ברירת המחדל של המוח" [DEFAULT MODE OF BRAIN FUNCTION]. פעילויות אלו נחקרו בהיבטיהן המוחיים הפיזיולוגיים על ידי רייכלה וחבריו. ראה:

Raichle ME, Snyder AZ. A default mode of brain function: a brief history of an evolving idea. Neuroimage. 2007 Oct 1;37(4):1083-90; discussion 1097-9.

מרכוס רייכלה (    -1937)

מרכוס רייכלה ( -1937)

והן מייצגות פעילות של המוח ומערכות שונות בו שאינן מכוונות מטרה.

בכל אופן אם נחזור לנושא הרי שאטען כי לגיטימי לבדוק מחקרית את השאלה "האם אסכולות מסויימות של הציור מייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות (או מאפייני זיכרון) ויזואליים של המוח"? (אגב לבדיקת טענה זו השלכה מעניינת לגבי ההתייחסות לקוביזם כהמצאה או כגילוי….). לשם מחקר כזה נראה כי יש לפתח פרדיגמות מחקריות מתאימות.

אחד הנימוקים שניתן להעלות על הדעת על מנת לתמוך במחקר שכזה הינו נימוק בעל אופי פילוסופי והוא כי אפשר וקיים היזון חוזר הדדי בין דרכי פעילות המוח ומאפייניו וביטייו הרוחניים והתנהגותיים של האדם.

למשל במישור ההתנהגותי אנשים מסוימים פיתחו הרגל לצרוך וליום ואף מתמכרים לו לעיתים. ידוע לי כי חוקרים חשובים התבטאו בעבר כי ההשערה שיש מערכת מוחית של קולטנים במוח לואליום (לבנזודיאזפינים אליהם משתייך הואליום) הינה שטות מוחלטת ואילו לקראת סוף שנת 1977 פרסמו שתי קבוצות חוקרים ממצאים אודות קיום קולטנים בנזודיאזפיניים לחומר זה.

[ Möhler H, Okada T. Benzodiazepine receptor: demonstration in the central nervous system. Science. 1977 Nov 25;198 (4319):849-51;   Braestrup C, Albrechtsen R, Squires RF. High densities of benzodiazepine receptors in human cortical areas. Nature.   1977 Oct 20;269 (5630):702-4. ]

ואילו במישור הרוחני הרי שיצירת קריקטורות הינה מחד ביטוי משעשע של רוח האדם ואף אולי זרם ציורי ואילו    מאידך ניתן לראות בכך גם ביטוי חשוב לרוח זו. בשנים האחרונות הודגם כי נאורונים אינדיבידואליים בקליפת המוח האינפר-טמפורלית מגיבים חזק יותר לפנים המופיעות בקריקטורות המתאפיינות בהבלטת מאפייני פנים בולטים של המצוייר מאשר לפנים שלא הודגשו באופן קריקטורי, דבר הרומז כי אופן יצירה זה קשור בפעילות מסוימת של המוח.

[Leopold, D.; Bondar, I., Giese, M. (August 2006). "Norm-based face encoding by single neurons in the monkey inferotemporal cortex". Nature 442 (7102): 572.]

בדומה לכך העובדה שכיוון כזה של ציור קוביסטי לזרמיו צמח והתפתח, ושציירים עושים בו שימוש, וכי קהל נוהה אחריו עשויה אולי להעיד כי המוח עושה שימוש בסוג כזה של אגירת או הצפנת זיכרונות המתאפיין בדחיסת האובייקט או האובייקטים כאמצעי לאגירת מידע ויזואלי בזיכרון. כמובן שיתכנו גם אפשרויות אחרות להתפתחות כיוון קוביסטי זה הקשורות בייצוג מאפיינים אחרים של פעילות המוח או אף שאינן קשורות לכלל לייצוג מאפיין כלשהו של פעילות המוח כמו התפתחות היסטורית שנבעה מן הצורך של הציירים (למשל פיקסו ובראק) להגיע למצב בו האובייקט המצוייר יופיע מעבר לנקודת זמן נתונה הקשורה בנקודת מבט ספציפית, בהיטל תאורה ספציפי וכדומה

כאן ניתן לשאול, ובכן כיצד ניתן לחקור זאת?

ראשית אולי כדאי להשתמש במצבים בהם ההיזון החוזר מן המציאות הראלית לא ימסך את היכולת לאינטרוספקציה ויזואלית בתוצרים של דחיסת המידע הויזואלי.

כך ניתן אולי לחקור עיוורים שראו בעברם ועדיין נשתמרו בהם דימויי ראיה [מצב בו יתכן כאמור וראיית המציאות הריאלית לא תמסך את היכולת להבחין בסוגי זיכרונות דחוסים או סוגי אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים השונים מתפיסת המציאות הויזואלית הריאלית ]

אפשרות אחרת היא תיחקור של נבדקים מיד לאחר הערתם מחלימה בשלב שינה זה או אחר, מתוך הנחה אפשרית שדרך אגירת או הצפנת הדימויים זו אם קיימת עשויה להבטא גם בחלימה; שכן יתכן ובמצב של התעוררות משינה תפיסת המציאות הויזואלית הריאלית הסובבת עדיין תעכב פחות יכולת אינטרוספקטיבית פנימית לטיב הדימויים ותצורותיהם לעומת מצבים של ערות ממושכת יותר.

מעניין גם מה תעלה אינטרוספקציה לתצורות דימוייהם הויזואליים של חולים שעברו חיתוך של הכפיס המוחי המחבר בין מחצית המוח הימנית לשמאלית (טיפול ניתוחי מוחי המשמש כמוצא אחרון למצבי כפיון אפילפטיים קשים ובלתי נשלטים תרופתית) שכן במצב זה יתכן ויש שחרור יחסי של הדימויים הויזואליים (ואופני אגירתם או הצפנתם) המופקים ממחצית המוח הימנית מהשפעה אפשרית מדכאת של המחצית השמאלית.

לבסוף יתכן כי דרך מעניינת אפשרית אחרת לגשת אל דרך אגירת או הצפנת הזיכרון הויזואלי הינה על ידי מעקב ארוך אחר ציוריהם של חולים דמנטיים כמו אלו החולים במחלת האלצהיימר. בחולים אלו שחלקם מתמיד בציור ככלי לביטוי אף בשלבים מתקדמים יחסית של המחלה חל תהליך ניווני הולך ומתקדם של המוח. האם יתכן שבשלב כלשהו בו יפגעו במידה כזו או אחרת מנגנוני ביקורת ובקרה אודות הציור המועלה על הבד יבטאו אינדיבידואלים אלו בציורם את אופני האגירה או ההצפנה האפשריים של הדימויים הויזואלים ?

בציור למעלה מופיע ציורה של Betts Engell עובדת סוציאלית חולת אלצהיימר שהלכה ושקעה אל תוך התהליך הניווני של המחלה. הציור הוצג בתערוכה בשנת 2010 שתעדה את ציוריה בשקיעתה אל נבכי המחלה המאכלת את מוחה ואישיותה. האם ציור זה, בו האובייקטים אינם ברורים ואף מטושטשים מציג צורה כזו של דחיסת דימויים (חלקיים?) זה על גבי זה? יתכן. בביקורת על ציוריה צויין תהליך של פישוט והפשטה של הציורים במהלך הזמן בו המחלה הלכה והתפתחה ועימה התהליך הניווני של המוח. האמנם כך?? הייתכן כי ציוריה גם מבטאים דחיסת דימויים (חלקיים ?) זה על גבי זה הנצפים על ידי הצופה מן הצד כתהליך כללי של הפשטה?

Betts Engell  מציירת

Betts Engell מציירת

צייר אחר אשר שקע אל נבכי מחלת האלצהיימר ותיעד את עצמו בציורי פורטרט עצמי היה ויליאם אוטרמולן (1935-2007) אשר מגיל 57 שנים (כפי הנראה) החלה לחול אצלו ירידה בכישורים הקוגניטיביים ואילו בשנות השישים שלו אובחן כחולה במחלת אלצהיימר (ראה את מאמרם המעניין של אסתר לי מרקוס, יקיר קאופמן ןאמיר כהן שלו (הרפואה כרך 148, חוברת 8, 2009)

באיור למעלה מופיעים דיוקנאות שלו מתקופות שונות במחלתו. בציור האמצעי המתאפיין ברקע ירוק מופיעות פניו בשלב מאוחר ומתקדם של המחלה. אכן ניכר בציור זה הצימצום בפרטי הפנים ובמיקומם במרחב לצד הפשטה גוברת אך מאידך קיימת האפשרות של דחיסת דימויים נוספים לא מוגדרים אל מבנה הפנים ההיולי וטשטוש הגבולות ביניהם.

אסתר לי מרקוס וחבריה במאמר בהרפואה מציינים כי "תהליך היצירה של ציור הוא

מורכב שכן מלבד היכולת ….הויזואלית והמרחבית הוא כולל גם חשיבה, רעיון והשראה". האם יתכן גם כי בשלבים מתקדמים של המחלה בהם יכולת החשיבה, הרעיון וההשראה כמו גם הבקרה והביקורת העצמית נפגעות דיין ועדיין יש מידה מסויימת של הנעה לצייר הרי שדימויים ויזואליים היוליים בצורתם הגולמית כפי שנאגרו או הוצפנו ונדחסו זה אל זה עדיין זמינים לחולה?

לבסוף אדגיש כי האפשרות המועלית כי אסכולת הציור הקוביסטי (ואפשר גם זרמים אחרים בציור כמו האימפרסיוניזם או הציור המופשט) הינה יצוג אםשרי של אופן האגירה או ההצפנה של הזיכרון הויזואלי במוח הינה ספוקלטיבית בלבד בשלב זה.

ובכל זאת אם יתברר מחקרית כי יש משהו בדבר, הרי שתצורות אגירה או הצפנה אלו אינן מודעות בדרך כלל כפי הנראה. בכל אופן יתכן כי –בדומה להפקת קובץ מחשב הניתן לצפייה מקובץ מחשב דחוס— פועל תהליך דומה במוחנו. תהליך כזה (אם קיים) של יצירת דימויי הזיכרון הרגילים בחיי היומיום להם אנו מודעים בדרך כלל מקבצים דחוסים אפשריים כאלו אינו כפי הנראה –בסתירה לממצאים מחקרים על הפקת זיכרונותינו המתארים תהליך פעיל ודינמי היוצר בכל פעם מחדש את זכרונותינו הויזואליים המודעים.

לרשום תגובה