ארכיון

את/ה כרגע מעיינ/ת בארכיון של הקטגוריה מחשבות בעברית

מרץ

13

2024

לחיות על פי תהום: ישראל איז'ו רוזלי וספרו החדש

נכתב ע"י פרופ' לוין

וגם משהו על ה"אני החברתי" כמורכב מאוסף של דמויות מופנמות,
ועל התסמונת הפוסט טראומטית החורכת ומעצבת את מילות הסיפורים

את איז'ו ישראל רוזלי הכרתי בסדנת הכתיבה של אדווה בולה בהרצליה אותה כותבת ומורה מוכשרת שבאה לעולם לעודד את מילות השפה הכתובה ושליחיה. איזו איש רזה כחוש מעט בעל פנים מסקרנות האומר בפשטות את אשר על ליבו, ומספר בגלוי שהוא נפגע נפשית בעקבות המלחמה ההיא. איזו זה יוצא כל הפסקה לעשן סיגרלה, כותב סיפורים הנוגעים – לא נוגעים במלחמה הקשה ב1973, ומידי פעם מתייחס לספר שיכתוב. נו לך תדע אמרתי לעצמי בטרם הייתי מודע לכוח הרצון שלו. מתום הקורס לא שמעתי ממנו דבר ואפילו בשל טרחתם של החיים ועקב האובדן של יקרים חוויתי נשתכח ממני. אבל, לפני איזה שלשה שבועות איזו מתקשר, תשמע יוסי כתבתי את הספר הוא אומר בקול נרגש, שולח לך עותק עם שליח, מה דעתך לכתוב חוות דעת?

הסתקרנתי, התחלתי לחפש עליו חומר באינטרנט,, ראיתי אותו נושא נאום נרגש לאחר אחת ממערכות הבחירות בישראל כנציג עלה ירוק חוזר ואומר משהו כמו "הקנביס הציל אותנו הפוסט טראומטיים. בזכותו הצלחתי לישון והסיוטים הוקלו…". משהגיע הספר אלי למחרת התחלתי קורא את סיפוריו, אני מוכרח לציין שאלו ריתקו אותי, איזו הוא מספר סיפורים מוכשר, שפתו זורמת קולחת, אינה גבוהה, והיא בגובה הקורא. נזכרתי במספרי הסיפורים באותם שבטים קדמונים ישובים סביב המדורה המבוערת מרתקים את שומעיהם אודות מסעי ציד ומלחמה בחיות טרף.

קרא עוד »

מרץ

2

2024

תופעת הטולפה [TULPA]

נכתב ע"י פרופ' לוין

שלום רב

הרעיון של טולפות, ישויות או ישויות שנוצרו באמצעות תהליכים מנטליים ודמיוניים ממוקדים, סיקרן אנשים על פני תרבויות במשך מאות שנים. להלן נדון בקצרה בשורשיהן ההיסטוריים, היסודות הפסיכולוגיים שלהן וההשלכות האפשריות על הבנת התודעה האנושית. בהסתמך על ספרות קיימת, מסגרות פסיכולוגיות וראיות אמפיריות, ננסה לשפוך אור על התופעה והשפעתה על חוויות סובייקטיביות.

למען הטרמינולוגיה נתייחס לטולפה לעיתים כזכר ולעיתים כנקבה. יוצר הטולפה או המארח שלה נקרא טולפמנסר ואילו התופעה עצמה של הטולפות ויוצריהן תקרא טופלמנסיה.

תופעת הטולפות מקורה בבודהיזם הטיבטי, שבו מתרגלים עוסקים בתרגילים מנטליים מורכבים בכדי ליצור ישויות אוטונומיות באמצעות ריכוז והדמיה מתמשכים. עם זאת, פרקטיקות ואמונות דומות נצפו בתרבויות שונות, דבר המצביע על היבט בין-תרבותי וטרנס-היסטורי לתופעה זו.

בכדי להבין את תופעת הטולפה, חיוני לחקור את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שבהם הם נוצרו. חלק זה מתעמק במסורת הבודהיסטית הטיבטית, ובוחן את הפרקטיקות הפולחניות והיסודות הפילוסופיים העומדים בבסיס יצירת הטולפות. בנוסף, מציין כי קיימו מקבילות בפרקטיקות תרבותיות ורוחניות אחרות. כך כאמןר שורשיו ההיסטוריים של מושג הטולפות נעוצים בבודהיזם הטיבטי, במיוחד בהקשר של פרקטיקות אזוטריות מסוימות הקשורות למדיטציה והדמיה. המונח "טולפה" עצמו מגיע מטיבטית, כלומר "לבנות" או "לבנות". התפתחות הטולפות קשורה באופן מורכב למסורת הבודהיסטית הרחבה יותר, במיוחד לווג'ריאנה או למסורת הטנטרית.

המחשת טולפה

קרא עוד »

אפר

9

2023

צמיחה בתוך דמיון מודרך של 20 שנה אצל חולה ביפולרית

נכתב ע"י פרופ' לוין

דמיון מודרך הוא טכניקת הרפיה והדמיה הכוללת יצירת דימויים מנטליים בכדי לעזור לאנשים להתמקד, להירגע ואולי אף להרפא. זוהי צורה של התערבות במרחב של גוף-נפש המשתמשת בכוחו של הדמיון על מנת להביא לשינויים חיוביים ברווחה הרגשית לעיתים אף ברווחה הפיזית.

ניתן לתרגל דמיון מודרך לבד ביחידות או בעזרת מטפל או לעיתים אף בעזרת הקלטה קולית. הדמיון המודרך מצורף לעתים קרובות לטכניקות הרפיה אחרות, כגון נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת, או מדיטציה.

שימושים בדמיון מודרך:

א] הפחתת מתח: דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים להפחית מתח על ידי קידום הרפיה והפחתת חרדה. תרגול כזה זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה החווים מתח מתמשך, מתח הקשור לעבודה או מתח מבעיות אישיות.

ב] שליטה והפחתה בכאב: דמיון מודרך הוכח כמסייע לאנשים להתמודד עם כאב אקוטי או כרוני, כמו חולי סרטן למיניו, חולים לאחר ניתוח או אנשים עם מצבי כאב כרוניים. על ידי מיקוד המוח בתמונות נעימות, הטכניקה יכולה לעזור להפחית את תפיסת הכאב.

ג] ריפוי רגשי: ניתן להשתמש בדמיון מודרך לטיפול בבעיות רגשיות, כגון חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). על ידי עידוד דימויים מנטליים חיוביים, דבר יכול לעזור לשפר את מצב הרוח ולקדם תחושה של רווחה.

ד] שיפור השינה: אנשים עם נדודי שינה או הפרעות שינה עשויים להפיק תועלת מדמיון מודרך, שכן הוא יכול לעזור להשקיט את המוח ולעודד הרפיה, מה שמקל על ההירדמות והשינה.

ה] שיפור ביצועים ספורטיביים: ספורטאים משתמשים לפעמים בדמיון מודרך בכדי לדמיין ביצועים מוצלחים ולשפר את המיקוד, המוטיבציה והביטחון העצמי.

ו] תמיכה במערכת החיסון: מחקרים מסוימים גורסים כי דמיון מודרך עשוי לעזור לחזק את מערכת החיסון על-ידי הפחתת סטרס וקידום הרפיה, מה שיכול, בתורו, לשפר את הבריאות הכללית.

ז] הכנה לפרוצדורות רפואיות: ניתן להשתמש בדמיון מודרך בכדי לסייע למטופלים להתכונן נפשית לניתוח או להליכים רפואיים אחרים, כמו גם להתמודד עם כל חרדה או פחד הקשורים להליך.

ח] ולבסוף כעזר לצמיחה אישית לגילוי עצמי ולהתמודדות וויסות רגשי אל מול חולי : דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים לחקור את המחשבות, הרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, לטפח צמיחה אישית ומודעות עצמית ותפיסה והכלה של נכות ומחלה. מטרה זו תבוא לידי ביטוי בדמיון המודרך "הספונטני או בעצם שאינו מודרך" שנביא להלן.

קרא עוד »

אפר

6

2023

הנשגב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".

האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".

אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].

ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:

קרא עוד »

ספט

10

2022

שש דמויות מחפשות מחבר

נכתב ע"י פרופ' לוין

שש דמויות [או נפשות] מחפשות מחבר הוא מחזה  מאת לואיג'י פיראנדלו שנכתב ב 1921 .

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ (1867 – 1936) סופר ומחזאי איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות ב-1934

במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.

בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.

לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.

Six Characters in Search of an Author

Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt

שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.

משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….

קרא עוד »

ספט

12

2020

צבעיו הקודרים של הדיכאון

נכתב ע"י פרופ' לוין

צבעיו הקודרים של הדיכאון, או:
פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו)
מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם

מאת יוסף לוין

 

רובנו אם לא כולנו  חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו  בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת  בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות  ולעיתים  מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.

לא  מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך  כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה  "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"

קרא עוד »

נוב

5

2015

מסה ספקולטיבית: "האומנם הקוביזם משקף אופן אפשרי של אגירת או הצפנת הזיכרון הוויזואלי במוח ?"

נכתב ע"י פרופ' לוין

יגאל ורדי בספרו רב העניין "ויוה פיקסו: פרשנות אסטטית ליצירתו " בהוצאת ידיעות אחרונות משנת 2007 מצטט את פיקסו (1881-1973) מאבות הקוביזם שהתבטא כי " הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לביננו" דבר הנראה כמשקף תפיסה מגית של הציור ויתכן אף של תהליך יצירתו. האמנם כך, האם הציור משקף תפיסה מגית "מכושפת" של המציאות? ציוריו של שאגאל למשל יכולים אולי לתמוך בכך שפאן כזה יכול להיות קיים בציור אך לא בכך נעסוק בקטע שלפנינו.

בקטע שלפנינו נעסוק בפאן אחר אפשרי של הציור והקוביזם בפרט , פאן בו אסכולות מסוימות של הציור (בעיקר הקוביזם) תתפסנה או תומשגנה כמייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים.

נזכיר תחילה את הסופר והצייר יגאל ורדי. מחבר זה בהתייחסו לתקופה הקוביסטית מעלה את הטענה כי "הקוביזם האנליטי פורע את הצורה מכיוון שהוא שובר אותה להקצעים ומייצג את המציאות בפרספקטיבה היטלית, כלומר, לא כפי שאנו רואים אותה במציאות אלא כפי שאנו זוכרים אותה מלפנים, מן הצד מאחור ולעיתים גם מבפנים". ורדי מוסיף כי: "הקוביזם האנליטי עובר פריעה רב שלבית מקוביזם פיסולי ועד לשבירה מסיבית של האובייקט….הנטמע בתוך הרקע וכמעט מאבד את זהותו….מגיע אל גבול ההפשטה של איבוד האובייקט….". נראה מכך כי עבור ורדי אנו חווים או זוכרים לחוד את היטל האובייקט מלפנים או את היטל האובייקט מאחור או מהצד וכו ואילו הצייר הקוביסטי מאחד אותם במכחולו תוך הפשטתם במידה משתנה לאובייקט מורכב המאוחד לא פעם עם הרקע במידה משתנה.

אני רוצה להעלות כאן טענה אחרת והיא האם יתכן כי הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי. כך בהקשר זה של הקוביזם עולה השאלה האם לכל אחד מאתנו אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים בו מספר היטלים או היבטים של אובייקט נתון או שורת אובייקטים או חלקיהם מכונסים או דחוסים זה על זה או זה בזה.

דיוקן וולרד  (1910) של פבלו פיקסו

דיוקן וולרד (1910) של פבלו פיקסו

קרא עוד »

יול

28

2015

Thought Blocking

נכתב ע"י פרופ' לוין

קיימת תופעה הנקראת THOUGHT  BLOCKING או בתרגום חופשי לעברית ,"בלוקינג של חשיבה" או "עצירת חשיבה". מעט יחסית ידוע עליה בחוגים הפסיכיאטרים הרגילים לבד מהגדרתה, כמה ממאפייניה והעובדה שמופיעה במצבים פסיכיאטרים מסוימים כולל במחלת הסכיזופרניה. דווקא בשל כך מצאתי לנכון להרחיב ולכתוב עליה מספר מילים.

לשם תיאור התופעה, תאר לך הקורא מצב שאישון (איש קטן)  קטן במוחך (מין הומונקלוס) באחת ומבלי כל אזהרה, לפתע  ובפתאומיות נוטל את מחשבותיך, הרגשותיך ופנימיותך לזמן קצר ומשאיר אותך בפרק זמן זה כמין גולם ריק …. חסר כל מחשבה והרגשה… אתה חש שאינך שולט על נפשך… שאתה מרוקן…. אין לך הסבר….

משהו דומה, ללא כל אישון או מפעיל נסתר, קורה לעיתים בנפשם של חלק מן החולים בסכיזופרניה בשלב הפעיל של מחלתם ומכונה THOUGHT BLOCKING. במצב זה נחסמת או נעצרת בדרך כלל החשיבה אך תתכן גם חסימה או עצירה של תפקודים נפשיים נוספים כפי שנראה בהמשך.

ככלל, המושג "בלוקינג" שאפשר אולי לתרגמו בעברית למילים "חסימה" או "עצירה" אינו מיוחד לתחומי הפסיכיאטריה ומצוי בשימוש במגוון רחב של תחומים. כך בתחום המחשוב הכוונה לעצירת מטלה עד להתרחשותו של אירוע מסוים, ואילו בתחום אחר לחלוטין, תחום אומנויות הלחימה הכוונה לטכניקת הגנה חסימתית בתגובה לפעולת היריב.

בתחום הפסיכולוגיה נחקר הנושא של "בלוקינג" בהקשרים מספר. באחד ההקשרים המושג התייחס להפסקות או חסימות קצרות בעת ביצוע מטלות שונות (למשל: ציון שמות צבע או צורה, ציון שמות הפכים וכדומה) המופיעות במהלך ביצוע מטלות אלו בנבדקים נורמלייםץ הנושא נחקר על ידי ארתור בילס ואחרים  בשנות ה30 של המאה העשרים.

(Arthur G. Bills. A New Principle of Mental Fatigue, The American Journal of Psychology: Vol. 43, No. 2 (Apr., 1931), pp. 230-245)

קרא עוד »

אוק

25

2009

הלוצינציות (הזיות)

נכתב ע"י פרופ' לוין

מקור המושג

המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.

Asclepiades 171 – 110 BC

המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.

Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840

הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של  HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה), גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.

Albert Hofmann 1906 –2008

עם זאת יש לזכור שההלוצינציה מתרחשת גם במצבים נורמאליים כבחלום, בטקסים דתיים (שם יתכן אולי להבינה כמצב דיסוציאטיבי), במצבי אבל, בידוד, חוסר שינה, בפזה לקראת שינה והתעוררות (הלוצינציות היפנוגוגיות והיפנופומיות) , בתופעה של "כמעט מוות"  (תופעה מרתקת זו, נחקקה ע"י SREVENSON שבדק 78 איש נורמאליים שעברו חוויה של "כמעט מוות" בעיקר נפגעי תאונות שעברו החייאה, אלו תארו חוויות אוטוסקופיות בד"כ נעימות בהם הם רואים את גופם מנקודה אחרת במרחב, סצנות רבות בחייהם שחלפו לנגד עיניהם במהירות, תופעות של זיכרון פאנורמי, תופעות שכללו תחושות של איחוד עם הטבע, הופעת אאורות או "הילות", תחושת מעבר דרך מנהרה ועוד), ובמצבים שונים בילדים. נראה שהיקף התופעה ההלוצינטורית במצבים נורמאליים הינו רחב יחסית.

הדמיה של תופעת ה"כמעט מוות"


STEVENSON   סקר מחקרים בהם דווח כי 14% מ-17.000 נבדקים נורמאלים דיווחו אודות חוויות הלוצינטוריות, ברובן המכריע הלוצינציות ראייה. ראה  Am.J. Psychiat. 1983

נציין שממצא זה נוגד דעה הרווחת אצל אנשי בריאות הנפש הרואה בקיום הלוצינציות תסמין "כבד".

קרא עוד »

אוק

19

2009

מה דעתך אודות גישה נשכחת זו שהגה הפסיכיאטר האמריקאי סילבנו ארייטי לטיפול בהזיות ?

נכתב ע"י פרופ' לוין

הזיות מוגדרות כתפיסה חושית שאין לה עיגון במציאות, ניתן לדבר על הזיות שמיעתיות, ראייתיות, כאלו של ריח ועוד. יש להדגיש כי הטיפול התרופתי בימינו יעיל לטיפול בהזיות אך יתכן ויש מקום למחקר יעילותה של גישת טיפול  פסיכותרפאוטית נשכחת  זו לצד הטיפול התרופתי.

arieti

Silvano Arieti (נולד ב פיזה, איטליה ב  1914 ונפטר בניו יורק, ארה"ב  ב – 1981) פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של ניו יורק, פסיכואנליסט  ועורך ששת הכרכים של  ה-  American handbook of Psychiatry ספר שריכז את הידע בפסיכיאטריה בתקופתו.

ארייטי נחשב בזמנו לדמות מובילה בחקר ההבנה והטיפול בסכיזופרניה. הקטע להלן (עמודים 563-5 בספר)  מובא בתרגום חפשי מתוך ספרו INTERPRETATION OF SCHIZOPHRENIA[פרשנות לסכיזופרניה].   דעותיו בספר ייצגו לדעת אחדים משקל נגד למודל הרפואי להפרעות נפשיות של הזרם המרכזי בתקופתו.

וכך כותב ארייטי בספרו אודות שיטה זו [בתרגום חפשי]:

"……….בנקודה זו עשויה לעלות במוחו של הקורא שאלה חשובה. באם אכן הסימפטום (למשל הזיות השווא)  הינו תחליף …..להיבטים שונים של חי המטופל, האם אין זה נכון כי המטופל זקוק לתחליף זה (של ההזיות) ? שכן הוא צריך להשיל מעליו כאב נפשי רב והסימפטום (של ההזיות)  עוזר לו בכך, והאם אין המטפל, לכאורה בדרך אכזרית ובלתי טיפולית, רוצה ליטול ממנו את אמצעי ההגנה רב הערך הזה?….

…הנקודה היא (גורס ארייטי), שאם אכן מתפתחת אווירה של אמון בסיסי ,.. אוירה שבה המטופל חש ומרגיש שהוא מקבל מן המטפל התייחסות אנושית משמעותית…, המטופל מוכן לוותר על התסמינים (למשל ההזיות)  שלו  ולהתנסות בדרכים חדשות שיאפשרו להמירם אותם לתסמינים פחות פסיכוטיים או נ יותר נאורוטיים. הסימפטומים החדשים (שיכולים להיות למשל  דאגה למרכיבי האישיות במקום לאלו של הגוף) עלולים מחד להיות קשים לשאתם אך מאידך ניתן לשתף בהם את המטפל בקלות רבה יותר. במילים אחרות, המטפל יוכל לעזור למטופל לשאת את "הצלב שלו", אם צלב זה יהיה פחות … פסיכוטי…

…אנשים אחדים עשויים לשאול, מדוע לא להסיר את הסימפטומים עם שיטות מורכבותפחות כמו מתן תרופות למשל?תשובתי היא כי  יש להסיר את הסימפטומים עם טיפול תרופתי באם טיפול פסיכותרפוטי נכשל (זו אגב דעתו של ארייטי, אך כיום הדעה הרווחת היא שניתן לשלב טיפול תרופתי וגישות אחרות), שכן באם החולה מסוגל לכבוש את הסימפטומים שלו באמצעים פסיכולוגיים הרי הוא שב ורוכש עמדה פעילה בחיי.. הוא לא מרגיש יותר קורבן של הרודפים או של תופעות שאינו מבין, הוא הופך מודע יותר לתפקיד שהוא "משחק" במחלתו והוא יכול בעצם  לבחור באם לשהות תחום הפסיכוזה או בממלכת המציאות….

….אף בתהליכים הנדמים למטופל כבלתי ניתנים לשינוי ואשר המטופל חווה כמציאות  אשר אנו מכנים "מציאות דלוזיונלית" (של מחשבות שווא)  או הזייתית, יכול המטופל לזהות כי ביכולתו להתנגד לפיתוי של המנגנוניים האבנורמליים הפסיכוטיים…..[ ולקבל את החרדה המוגברת והסבל שנובעים מן המנגנונים החדשים שיאמץ (הלא פסיכוטיים), חרדה וסבל הנובעים בין השאר מידיעת המשמעות שהתהליכים הלא פסיכוטיים נושאים בחובם] באם הוא ירגיש כי המטפל נמצא שם בעבורו לחלוק עימו את תחושותיו הקשות ….

….במילים אחרות, בעוד שה"מתנה" הבלתי מוחשית של ההתייחסות הבין אישית (בלעז relatedness) החיובית מוצעת  על ידי המטפל למטופל ללא תמורה ובהתחלה מתקבלת על ידי המטופל באופן פסיבי, הרי כי הפירושים הפרמליים הניתנים למטופל על ידי המטפל הופכים אט  אט לכלים בהם ישתמש המטופל באופן פעיל בכדי להילחם במחלתו…. עד מהרה יזהה המטופל מה הוא עצמו עושה לעולם המציאות בכדי להפכו לעולם הפסיכוזה. בחינה של שינוי זה על ידי המטפל והמטופל הינו חקר משותף, שבו החולה והמטפל נושאים תפקידים שונים באופן פעיל והדדי….

……עד לאחרונה שררה הדעה כי חוסר היכולת להפרכה של תופעת ההזיה או חוסר היכולת לתפיסה כי ההזיה אינה מציאותית, הינם מאפיינים בסיסיים של תופעת ההזיה. מדעה זו משתמע כי עד שהסימפטום (ההזיה)  נעלם לחלוטין,אם  באמצעות טיפול ואם באופן ספונטאני,הרי זה  בלתי אפשרי כי  המטופל הסכיזופרני יהיה מודע לחוסר הממשות של התופעה ההזייתית, דבר ההכרחי לתיקונה. מצאתי (טוען ארייטי)……..כי אין זה בהכרח כך…..

…..בדיון להלן יילקחו בחשבון הזיות שמיעה בלבד, אבל אותו תהליך יכול להיות מיושם גם לגבי סוגים אחרים של הזיות, לאחר שיעשו השינויים וההתאמות המתבקשים…..

…..חולים מאושפזים נשאלים לא אחת על ידי מטפליהם בתחילת הטיפול שאלות שגרתיות כגון: "האם את/ה שומע קולות? מי מדבר איתך?"  שאלות אלו אינן  מקדמות את הטיפול, שכן המטופלים אינם מסוגלים לוותר על ההזיות שלהם כל עוד קיימת אווירה של חוסר קירבה והבנה הדדית שמתבטאת בשאלות כגון אלו  וזה לא נבון לתקוף את הבעיה באופן ישיר.  אין זה גם חכם לתת למטופל את הרושם כי המטפל שומע את קולות ההזיה שלו וחולק את החוויות הפרטיות החריגות שלו. לאחר שהמטפל הבין כי המטופל סובל מהזיות המטפל צריך פשוט להגיד למטופל כי אינו שומע את קולות ההזיה שלו ואינו חווה את חוויותין החריגות ולקיים יחס עימו קשר חיובי ולבבי…..

……למעט חולים במצב מאוד מתקדם של המחלה או עם מי לא שניתן להגיע עימו ליחסים בין אישיים חיוביים , אפשר להכיר בכך כי הקולות (הזיות הקול) נוטות להתרחש במצבים מסוימים ולא באחרים, כלומר, כאשר המטופל מצפה לשמוע אותם.

 

לדוגמה, חולה ההולך הביתה אחרי יום של עבודה ומצפה כי השכנים ידברו אודותיו…. ברגע שהוא מצפה לשמוע אותם, הוא אכן שומע אותם. במילים אחרות, הוא מעמיד את עצמו במה שאני מכנה "גישת ההקשבה" [ listening attitude]….

…..אם הצלחנו ליצור קשר  ויחסי גומלין חיוביים עם החולה [relatedness], הוא יהיה מסוגל להבחין בהכוונתנו בשני שלבים: זה של "גישת ההקשבה"  (שלב של ציפיה להופעת קולות ההזיה) וזה של החוויה ההזייתית. בהתחלה הוא עלול למחות נמרצות ולהכחיש את קיומם של שני השלבים, אבל לאחר מכן יעשה לא פעם ויתור קטן ויאמר "אני חשבתי שהם דיברו עלי, והוכחתי שאני צודק… הם באמת דיברו."…..

…..כמה פגישות לאחר מכן, יעשה המטופל לעיתים צעד נוסף קדימה בו יזהה ויודה כי היה מרווח קצר בין הציפייה להופעת הקולות וההופעה הממשית של הקולות. הוא עדיין יתעקש לא פעם כי רצף זה הינו מקרי לחלוטין, אבל בסופו של דבר הוא יראה את הקשר בין הצבת עצמו ב"גישת ההקשבה" לעצם שמיעת הקולות. בהמשך יוכל לזהות כי הוא בעצם מעמיד את עצמו ביחס הקשבתי כזה כאשר הוא נמצא במצב מסוים או בהלך רוח מסוים. למשל, בהלך רוח שבו הוא חש עוינות באוויר.הלך רוח בו יש לו את התחושה כי לכל אחד מהסובבים יש יחס מזלזל כלפיו. במצב כזההוא יבחין כי לפתע מופיע אישור לגישה זו שהוא מייחס לאחרים; הוא שומע אותם מעירים לו הערות לא נעימות ופוגעות.(באמצעות הזיות קול)

לעיתים המטופל חש לא מתאים וחסר ערך, אך הוא אינו משמר הרגשה זו ליותר משבריר השנייה. שכן הגינוי העצמי האוטומטי הזה גורם לו כמעט מיידית להכניס את עצמו לתוך "גישת ההקשבה"", ולאחר מכן הוא שומע את קולותיהם של האנשים המגנים אותו (באמצעות הזיות הקול).

כאשר החולה יכול לזהות את הקשר בין מצב רוחו והעובדה כי הוא מביא את עצמו ל"גישת ההקשבה", הרי שהושג צעד גדול קדימה. המטופל שוב לא רואה את עצמו כסוכן פסיבי אלא כמישהו שעדיין יש לו הרבה מה לעשות עם מה שהוא חווה. יותר מכך, אם הוא תופס את עצמו ב"התייחסות של ההקשבה", [ והוא עדיין לא פיתח את החוויה האבנורמלית (הלא נורמלית) ההזייתית או  דרכי חשיבה פליאולוגיות (paleologic) שמהן יהיה לו קשה להימלט] , הוא עדיין עשוי לעמוד בפני הפיתוי של נפילה למלכודת המפתה של העולם  הפסיכוטי….

… את הידיעה כי אינו רק סוכן פסיבי, עשוי החולה לגלות באמצעות הליך הפוך בו החולה אשר נוטה להזות מתבקש ללכת לחדר אחר לבדו ולצפות להזיות. בקרוב הוא יבין כי הקולות מגיעים אליו, רק בשל העובדה כי הוא מצפה להם….

….מצאתי כי באם אווירה של קירבה חיובית [relatedness] והבנה בין המטופל למטפל אכן קיימות, הרי שהמטופלים נוטים  בלא קושי רב לתפוס את עצמם [מספר פעמים במהלך היום]בעיצומה של פאזת " ההקשבה" אם כתוצאה מהפרעות שונות  בסביבה  ואם מסיבות אחרות . לפעמים, למרות שהם מכירים בתופעה, הם עדיין מרגישים שהדברים פועליםבכמין מנגנון אוטומטי, אשר הם לא יכולים למנוע  אותו. עם זאת ,בסופו של דבר,הם יוכלו לשלוט במנגנון זה יותר ויותר. גם אז, הם עלולים במצבים של מתח לחזור ל "גישת ההקשבה"  ובעיקבותיה לחוויות ההזייתיות. המטפל לא צריך להתעייף מלהסביר את  המנגנון הזה העומד מאחורי הופעת ההזיות שוב ושוב לחולה, גם כאשר ההסבר נראה לו מיותר  וחוזר על עצמו…..

….רק לעתים רחוקות הסבר כזה הינו  מיותר, למשל, במצבים בהם לחולה משיכה לסימפטומים (להזיות) שלא ניתן לעמוד בפניה ….

…..אבל כעת משללנו מן המטופל את הזיותיו, הרי שאתה הקורא יכול שוב לשאול,  איך יוכל החולה  להתמודד עם החרדה שלו ללא ההגנה שסיפקו לו הסימפטומים הפסיכוטיים? ואיך נוכל [כמטפלים]לעזור לו לשאת את הנטל הזה, את הצלב הכבד הזה, גם אם הוא פחות מציאותי? הדוגמא להלן אולי תבהיר את הנושא הזה…..".

….אישה שמעה קול הזייתי שקרא לה: "זונה !!!". עכשיו, עם השיטה שתיארתי, אם ניקח ממנה הזיה זו, עדיין תחווה תחושה כמעט מופשטת (אבסטרקטית)  בה הסביבה החיצונית, מפלה אותה לרעה ומתייחסת אליה כנחותה, תחושה של הביטו "הינה אישה רעה", וכן הלאה. היא כמעט תרצה לגבש ולהפוך תחושות אלו שוב להזיות…. ואכן אם נעזוב אותה לבדה, היא כפי הנראה תחזור להזות שוב… מאידך אם נגיד לה שהיא משליכה את רגשותיה לסביבה, היא תרתח מזעם. היא תאמר, "הקולות שהייתי שומעת אמרו לי שאני אישה רעה, זונה, אבל מעולם לא היה לי הרגשה כזאת אודות עצמי…. אני אישה טובה." החולה כמובן צודקת, כי כאשר היא שומעת קול מזלזל, או כאשר היא חווה את ההרגשה של היותה מושפלת, היא כבר אינה חווה זלזול או השפלה כלפי עצמה. מנגנון ההגנה ההשלכתי חוסך ממנה את הזלזול או ההשפלה העצמיים……

…..אנחנו חייבים במקום זאת לאמור לחולה ש"הייתה כפי הנראה פעם בעבר בה הייתה לה דעה רעה אודות עצמה… גם אז היא לא חשבה שהיא הייתה זונה, אבל הייתה לה באותה פעם הערכה עצמית נמוכה, כמו שהיא בטח חושבת שזונה חשה כלפי עצמה….

…במילים אחרות, אנחנו חייבים לנסות ולהרחיב את מרחב השדה הנפשי של המטופל…. כל עוד הוא המטופל מייחס הכול להווה,… הוא לא יכול לברוח מן הסימפטומים הפסיכוטיים…. בעוד שלעולם של הפסיכוזה יש רק מימד אחד: "ההווה",  הרי שלעולם המציאות יש שלושה מימדים: "העבר, ההווה והעתיד"….. אמנם בשלב זה של המחלה החולה כבר נוטה לחיות רק ב"הווה", אך הוא שומר על תפיסה של העבר, ואת התפיסה זו אנו חייבים לנצל כמטפלים. אנו מכוונים את המטופל להתמודד עם התחושה העמוקה והמתמשכת של אי הכשירות שלו הגזורה מן העבר …. במקביל המטפל הנוקט הגישה חיובית   המשדרת יציבות, מתן ביטחון, חיזוק ועניין כנה יכול לאפשר למטופל לחלוק את הנטל הרגשי הכבד שלו עימו…..".