יול

1

2009

מרסל פרוסט והאילוזיה המנחמת ממכאובי וייסורי הנפש

נכתב ע"י פרופ. לוין

בפסיכיאטריה מבחינים בין אילוזיה לבין הלוצינציה (הזיה). בהלוצינציה, נהוג לאמר, נוצרת תפיסה חושית בלא כל גירוי שיצר או השרה אותה, ואילו באילוזיה לעומת זאת, נוצרת תפיסה חושית מוטעית לגירוי קיים. יש הטוענים כי רצוי שהבחנה דיכוטומית זו תוחלף בהבחנה הכוללת רצף מגירוי בולט ועד לגירוי מינימאלי ומוסיפים כי אף בהלוצינציה אם נחפש דיינו נמצא גרעין של גירוי שסביבו נוצרת ההלוצינציה.

קרל תיאודור יאספרס (1883-1969)

קרל תיאודור יאספרס (1883-1969)

קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף אקזיסטנציאליסטי  טען בספרו המונומנטלי General  Psychopathology  כי ישנם שלושה סוגי אילוזיות:

סוג ראשון הינו זה של  אילוזיות המופיעות בעקבות חוסר תשומת לב. למשל, בהרצאה אנו נוטים לא פעם לייחס לצלילי קול המרצה שלא קלטנו (עקב הסחת דעתנו) מילים מסוימות והופכים ערים לכך רק כאשר אנו תופסים כי טעינו. או למשל אילוזיה כזו קורית כאשר אנו לא שמים לטעות דפוס בספר ומשלימים את החסר. אילוזיות כאלו ניתנות לתיקון מהיר אם תשומת הלב חוזרת אל החומר.

בסוג השני מופיעות אילוזיות הקשורות ומתאימות למצבים רגשיים מסוימים. כך, כשהולכים לאורך שדרת עצים בלילה וחשים פחד, ניתן לטעות ולסבור שגזעו של אחד העצים הינו דמות אדם. יאספרס מספר על חולה מלנכולי (דיכאוני) שהיה נתון בפחדים עזים ממוות וממתים ואף פחד פן ייפול בחלקו גורלו של אסיר שנידון לשנים ארוכות.  חולה דיכאוני זה ראה כבסים תלויים ליבוש ודימה לראות בם את  דמותה של גוויה בפעם אחרת דימה כי קול טריוויאלי ששמע הינו קולה המשקשק של שרשרת אסירים.  אילוזיות כאלו הן אינן יציבות, הן באות, חולפות ומשתנות וניתן להבינן באם מבינים את הרגש השליט המופיע סמוך לזמן התהוותן.

הסוג השלישי קרוי פראידוליה (Pareidolia). בסוג זה הדמיון יכול ליצור צורה אילוזיונרית מתפיסה חושית לא מוגדרת ולא מתוחמת דיה, כמו עננים או קירות מכותמים בטלאי צבעים ומרקמים. במקרה זה אין בדרך כלל רגש מיוחד הקודם להופעת האילוזיה, אין כל הפרעה בשיפוט המציאות ויצירת הדמיון האילוזיונרית לא נוטה להעלם כאשר תשומת הלב מוסבת אליה.

מרסל פרוסט (18871-1922)

מרסל פרוסט (18871-1922)

הסופר מרסל פרוסט מדווח בסיפורו:  "פגישה על שפת אגם" המופיע בספרו תענוגות וימים (ראה מרסל פרוסט: תענוגות וימים: זמורה ביתן מודן, 1979  תרגום יורם ברונובסקי) אודות אילוזיה מן הסוג השני, כזו המופעלת ומושרה על ידי רגשות עצב כובשים לצד כמיהה לאישה שאהב.

וכך הוא כותב :

"אתמול בטרם לכתי לסעוד ביער בולון קיבלתי ממנה פתק …בו השיבה לי בקרירות על איגרתי הנואשת, אחרי השהיה של שמונה ימים, שהיא חוששת שלא תוכל להיפרד ממני קודם שתיסע….ואני בקרירות יתרה השבתי שאין בכך כלום…

….הייתי עצוב ביותר….או אז התלבשתי ורכבתי דרך יער בולון בכרכרה פתוחה…כאשר סבה הכרכרה לשדרה שלחוף האגם הבחנתי בקצה הרחוק של השביל…..בדמותה של אישה בודדה הצועדת לאיטה….חרף המרחק בינינו זיהיתי אותה. הייתה זו היא! קדתי בפניה קידה עמוקה. והיא המשיכה להביט בי כמבקשת שאקחנה עימי. לא עשיתי זאת כל ועיקר, אך לפתע חשתי בריגשה שהייתה משהו כמו שמחוצה לי המתנפל וכובשני. ידעתי זאת תמיד!—קראתי בתוך תוכי—קיימת איזו סיבה נעלמה המכריחה אותה להעמיד פנים אדישות. היא אוהבת אותי, נפש יקרה…….

…הגעתי לסעודה זורח מאושר שלבש דמות של ידידות עולצת אדיבה ולבבית, שפע על כל אחד מן המסובים. עתה ציפינו רק לבואה של הגברת דה ט' שלבסוף הגיעה. גברת זו היא האישה חסרת המשמעות מכל אלה המוכרות לי ….ו..היא גם בלתי מושכת ביותר, אך הייתי מאושר מכדי לא לסלוח לכל אחד על פגמיו ועל כיעורו, וכשחיוך על שפתי ניגשתי אליה מתוך חיבה יתרה.

–זה עתה היית הרבה פחות נחמד היא אמרה.

–זה עתה עניתי בהשתאות, זה עתה? אך הרי לא ראיתיך אלא עכשיו.

–מה ובכן לא זיהית אותי? נכון הייתי במרחק ניכר. הלכתי לצד האגם שעה שאתה הפלגת ברוב גאווה  בכרכרתך. נופפתי אליך , וכיון שאיחרתי מעט קיוויתי שתעצור ותיקחני עימך.

–ובכן זאת היית את! צעקתי וחזרתי נואשות כמה פעמים.

אך הגרוע מכל הוא שהמצב לא היה עוד כאילו לא היו דברים מעולם. דיוקנה האוהב של האישה שלא אהבתני , אפילו עכשיו, כשהייתי מודע לטעותי, שינה לחלוטין ולזמן רב את כל תפישתי אותה. ניסיתי להשלים עימה, לא הייתי מסוגל לשכוח אותה ..ולעיתים קרובות כשחיפשתי נחמה במכאובי הייתי מדמה שהייתה זו באמת היא שראיתי באותו יום, כשאני עוצם את עיניי לשוב ולראות את הידיים הקטנות שנופפו לעברי…שעה שעיניה התמהות והעצובות נדמו כמבקשות שאקחנה עימי".

באופן מעניין אילוזיה זו למרות שהופרכה זמן קצר לאחר שהושרתה השפעתה לא פסקה. כמו נתייצבה לה אילוזיה זו כזיכרון אלטרנטיבי, כנרטיב תחליפי, המאפשר לסופר נחמה ועידוד בשעת מכאובי נפשו.

יונ

16

2009

עוגנים כמשמרי הגשר הרופף בין החולה הדמנטי וקרובי משפחתו

נכתב ע"י פרופ. לוין

א. עוגנים

עוגן הינו גירוי בשדה חושי אשר משרה מצב נפשי מסוים. למשל נגיעה באגודל יד ימין יכולה להוות עוגן להעלאת היבטים של מצב או הלך נפש השזור בתחושות וזיכרונות מן העבר. כך ריח של תבלין יכול להעלות זיכרונות ילדות או נעורים, צליל פעמונים לשאת בכנפיו זיכרונות של מכר קרוב מן העבר ואילו מגע רך בלחי להחיות זיכרונות עברו מבית סבא. בדרך כלל אלו עוגנים הפועלים באופן אוטומטי ולא פעם האדם אינו ער לקיומם, כלומר הינם בלתי רצוניים, עם זאת ניתן גם להשרות או לעשות שימוש בעוגנים באופן רצוני.

מרסל פרוסט 
1871-1922

מרסל פרוסט 1871-1922

דוגמא מרתקת לעוגן לא רצוני שדובר בו רבות הינה עוגיית המדלן אודותיה מספר הסופר מרסל פרוסט בספרו "בעקבות הזמן האבוד". בספר זה מספר פרוסט כי טעמה של עוגיה זו שצורתה כקונכיה לאחר שנטבלה בתה העלה בו בחיות זיכרונות עברו.

דוגמא מעניינת אחרת וידועה פחות להדגמת עוגן שנעשה בו שימוש רצוני מתוארת על ידי ז'אן קוקטו מחזאי ומבקר צרפתי. מצויין כי קוקטו, בהיותו ילד, נהג להעביר את ידו על חומת הגדר במקום מגוריו. בבקרו במקום מגוריו כילד ביקש לחזור לזיכרונות הילדות אך אלו חמקו מתודעתו עד שלבסוף בייאושו הנמיך קומתו לזו של ילד ואצבעו עברה וחרטה שוב על קיר חומת הגדר וראה זה פלא, זיכרונות הילדות שבו אליו. וכך שרשם קוקטו ביומנו ב1953 ]ראה Van Der Berg J. The changing nature of man, New York, Dell, 1961] (בתרגום חופשי):

ז'אן קוקטו  1889-1963

ז'אן קוקטו 1889-1963

"…..כפי שמחט (הפטיפון) מוציאה לאור את המלודיה, העלתי באוב את העבר בידי שלי…… מצאתי את כל זיכרונותיי מן העבר. את כובעי, עור תרמילי, שמות חברי, ומורי, ביטויי לשון שהשתמשתי בהם, צליל קולו של סבי, ריח זקנו וריחם של בגדי אחותי וחלוק אימי….".

ככלל, עוגנים רצוניים ויזומים יכולים לשמש בארגון מערכי הזיכרון. כך למשל האדם יכול לשחזר סט של זיכרונות בדמיונו תוך הפעלה בו זמנית של תנועת יד מסוימת (למשל כיווץ היד לאגרוף) עד שנוצר קישור בין מערך הזיכרונות ותנועת היד המאוגרפת. בעיתות אחרות יכול אותו אדם לשוב אל זיכרונות אלו על ידי הפעלת תנועת האיגרוף הנזכרת. אדגים אולי את הדבר בעזרת דוגמא מעולם המחשבים (אף שאל לנו ליפול בקלות לערוץ בו מדמים את פעילות המוח לפעילות המחשב). בה סט הזיכרונות דומה אולי לסט של קבצים בתיקיה נתונה במחשב ואילו איגרוף היד דומה להפעלת כתובת המסלול אלי אותה תיקיה במחשב.

השראה רצונית של עוגן ושימוש נבון בעוגנים יכולים אפוא לאפשר ארגון מחודש של מערכי זיכרון כך שהפעלת העוגן תקל על העלאתם ושליפתם ממאגרי הזיכרון. בעצם מדובר על יצירת התנייות בין גירויים חושיים ומערכי זיכרון.

ב. דמנציה

אחד מן המצבים העצובים בהם אנו נתקלים מידי פעם הינו אבדן הזיכרונות האישיים הקשור במצבי הדמנציה השונים ובמיוחד במחלת אלצהיימר. מחלה המכלה בהדרגה במוח ופוגעת אט אט בצלם האדם של הסובל ממנה. בשלבים המתקדמים של המחלה החולה אף חדל לזהות את בני משפחתו ולא פעם הדבר קורה בלא שהחולה נפרד מבני המשפחה ואלו נפרדים ממנו. התופעה בה הסובלים מן המחלה אינם מזהים יותר את פני הקרובים להם מכונה פרוזופגנוזיה. יש עדויות בודדות כי ניתן בעזרת תרופה לדמנציה (מקבוצת התרופות הפועלות על האנזים כולין אסטרז) להקל על תופעה זו באופן זמני ומכאן שיתכן כי ניתן לפעול על תופעה זו בדרכים נוספות.

מוח של חולה בדמנציה מתקדמת

מוח של חולה בדמנציה מתקדמת

ג. עוגנים כמשמרי הגשר הרופף בין החולה הדמנטי וקרובי משפחתו: האם הדבר אפשרי?

כך נשאלת השאלה האם ניתן לקשור בין עוגן או עוגנים נתונים ובין פני קרובי המשפחה בשלבים מוקדמים יחסית של המחלה ובכל מקרה לא בשלבים מאוחרים מידי. במקרה כזה החולה יזהה עדיין היטב את בני משפחתו בעת השראת הקשר בין פניהם לעוגן. חודשים ושנים אחר כך בשעה שהחולה כבר לא יזהה את קרוביו ניתן יהיה להפעיל את העוגן בעת נוכחות בני המשפחה ולאפשר זיהויים. אם הדבר אפשרי יש לכך השלכות אנושיות בעלות משקל שכן ניתן לדמיין מצב בו החולה חדל לזהות את בני המשפחה בטרם אלו נפרדו ממנו וביררו עימו נושאים בעלי משקל או שוחחו עימו שיחה רגשית אחרונה מלב אל לב. הפעלת עוגן כזה תאפשר לחולה לשוב ולזהות בני משפחתו ולאלו כאמור להיפרד ממנו וללבן עימו נושאים רגשיים ואחרים.

באם הדבר אפשרי הקושיה הראשונה הינה באיזה עוגן לבחור ובאיזה שדה חושי. כאן נרצה לבחור עוגן פשוט להפעלה שיצור גירוי בשדה חושי שנשמר יחסית אף במצבים מאוחרים למדי של המחלה, נרצה כמו כן שהמסלולים העצביים המוחיים המשמשים עוגן זה וקושרים את העוגן אל מערכי הזיכרון ישמרו יחסית אף במצבים מתקדמים של המחלה. ואף על פי כן יש לשער שאף אם עוגן כזה יפעל לזמן מה הרי שעם התקדמות נוספת של המחלה יפגעו המסלולים המאפשרים את פעולתו. כאן נשאלת השאלה האם לעוגנים שאינם חושיים יתרון מה? אחד מסוגי העוגנים שעולה בדעתי הינו עוגן בשדה האימונולוגי (מקובל אגב כי שדה הזיכרון האימונולוגי מופרד ואינו קשור כלל אינו בשדה הזיכרון הקוגניטיבי, ימים יגידו אם ניתן יהיה ליצור מעבר אינפורמציה בין שני סוגי זיכרון אלו עם מיעוט השפעות שליליות על הפעילות התקינה של המערכת האימונולוגית לטובת החולה הדמנטי) כך למשל תארו לכם כי בעת שהחולה פוגש את הקרובים לו ועדיין מזהה אותם נשרה בו תגובה אימונולוגית קלה (אלרגיה קלה למשל) שתשמש כעוגן, האם עוגן כזה יאפשר זיהוי עד שלבים מאוחרים יותר של המחלה?

בימים אלו אנו שוקלים תחילה לנסות הפעלת עוגן בשדה החושי הוסטיבולרי (הקשור בשיווי המשקל) תוך מתן גירוי העצב הוסטיבולרי במים קרים לתעלת האוזן. עוגן כזה יוצר הפעלה מסיבית של אונת המוח הקונטרה לטרלית ודווח גם כמאיץ תהליכים קוגניטיביים. כמו כן הודגם כי גירוי וסטיבולרי סב-גלווני משפר פרוזופגנוזיה* (קושי בזיהוי פנים) שלאחר אוטם מוחי (ראה באתר חומר על הגירוי הווסטיבולרי במים קרים והשפעותיו האפשריות). האם אכן ניתן להשתמש בעוגנים למטרה זו? ימים יגידו.

* Wilkinson D, Ko P, Kilduff P, McGlinchey R, Milberg W. Improvement of a face perception deficit via subsensory galvanic vestibular stimulation. J Int Neuropsychol Soc. 2005 Nov;11(7):925-9