נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
הפעם נרחיב בנושא הזהות העצמית ולאחר מכן ננסה להבינה ואת התפתחותה לאורך חיי הפרט באספקלריה של תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי שאנו מפתחים.
ככלל, זהות עצמית מתארת את תפיסתו הכוללת של האדם את עצמו, כלומר מי הוא ומה מייחד אותו.
מדובר במערכת מורכבת של אמונות, ערכים, חוויות ורגשות שמעצבת את דמותו הפנימית.
התפתחות הזהות העצמית היא תהליך מתמשך המשולב בחוויות החיים והאתגרים האישיים.
הסביבה, המשפחה והקשרים החברתיים משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת מהות זו.
בסופו של דבר, זהות עצמית מהווה את הבסיס להמשך הצמיחה האישית ולהגשמת המשמעות בחייו.
הספרות העוסקת בהבניית זהות עצמית לאורך החיים
זהות עצמית היא תהליך דינמי המתפתח לאורך החיים, ומושפע מגורמים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ותרבותיים. להלן נסקור נקודות מבט תיאורטיות מרכזיות, כולל תיאוריות פסיכו-סוציאליות וזהות חברתית, ונבחן מחקר אמפירי העוקב אחר מסלולי ההתפתחות של הזהות העצמית מילדות ועד לבגרות המאוחרת. נחקור את השילוב של ממדים נרטיביים, יחסיים ותרבותיים, ונציע מסגרת להבנת האופן שבו אנשים בונים ואף מעצבים מחדש את זהותם בתגובה למעברי חיים והקשרים חברתיים.
תהליך בניית הזהות העצמית הוא מרכזי להבנת ההתפתחות האנושית. זהות עצמית אינה ישות סטטית אלא מבנה מתפתח המשקף את הנרטיבים האישיים, ההשתייכות החברתית וההקשרים התרבותיים של הפרט. חוקרים כמו אריקסון (1950) ומרסיה (1966) סיפקו תובנות יסוד לגבי התפתחות זהות, והדגישו כי זהות עצמית מעוצבת באמצעות שלבי התפתחות שונים ומשברים פסיכו-סוציאליים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
ככלל הדיסוציאציה היא מנגנון נפשי מורכב הכולל תהליכים מוחיים ביולוגיים ופסיכולוגיים. מחקרים רבים מנסים להבהיר את המנגנונים המעורבים בתופעה זו. להלן הסבר מפורט של המנגנונים השונים עם התייחסות לתהליכים מוחיים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, בתוספת רשימת רפרנסים עדכנית.
המנגנונים הביולוגיים – מוחיים של דיסוציאציה
גורמים ביולוגיים שיכולים לתרום להפרעות דיסוציאטיביות עשויים לכלול:
נטייה גנטית: היסטוריה משפחתית של בעיות נפשיות עלולה להגביר את הפגיעות.
גורמים נוירוביולוגיים: חריגות באזורי מוח המעורבים בזיכרון, זהות וויסות רגשות, כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה.
חוסר איזון נוירוכימי: חוסר איזון במוליכים עצביים המשפיעים על מצב הרוח ותגובות לחץ.
השפעות הורמונליות: מתח כרוני יכול לשנות את רמות הקורטיזול, מה שעלול להשפיע על תפקוד המוח הקשור לדיסוציאציה.
גורמים אלה יכולים לקיים אינטראקציה עם השפעות פסיכולוגיות וחברתיות, וליצור תמונה מורכבת.
תפקוד לקוי של האמיגדלה וההיפוקמפוס:שני אזורים אלו קשורים באופן ישיר לעיבוד רגשי וזיכרון. מצב של דיסוציאציה נקשר לשינויים בתפקוד האמיגדלה, בעיקר לתגובות מופחתות או מוגברות במצבי סטרס קיצוניים, וכן להפרעות בפעילות ההיפוקמפוס המשפיעות על יצירת זיכרון.
אמיגדלה: מצב של דיסוציאציה נמצא קשור לתגובתיות משתנה של האמיגדלה, המובילה לעיבוד רגשי לקוי או מנותק בתגובה לטראומה (Lanius et al., 2010).
היפוקמפוס: נצפתה ירידה בנפח ההיפוקמפוס אצל אנשים עם היסטוריה של טראומות חוזרות הקשורות לתסמיני דיסוציאציה (Vermetten et al., 2006).
שינויים בקורטקס הפרה-פרונטלי (Prefrontal Cortex) :הקורטקס הפרה-פרונטלי אחראי על ויסות רגשי, קשב ושליטה עצמית. מחקרים הדגימו הפחתה בפעילות אזור זה במצבי דיסוציאציה, מה שמוביל להפחתה ביכולת לווסת את החוויה הרגשית (Brand et al., 2012).
ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (HPA Axis) : הפרעה במערכת זו, המנהלת תגובות לחץ, עשויה להוביל לדיסוציאציה כרונית בעקבות חשיפה חוזרת לטראומה או סטרס כרוני, עקב ויסות לקוי של הורמון הקורטיזול (Schalinski et al., 2015).
דפוסי קישוריות מוחית (Brain Connectivity):: מחקרי הדמיית מוח (fMRI) הדגימו שינויים בקישוריות רשתות מוחיות, בעיקר ב-DMN – Default Mode Network, שאחראית על תחושת העצמי והמודעות (Daniels et al., 2015). במצבים דיסוציאטיביים, מתרחשת הפרעה באינטגרציה של רשתות מוחיות אלו.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
לקוראנו שלום רב.
דחיינות מוגדרת בדרך כלל כעיכוב מרצון של דרך פעולה מתוכננת למרות הציפייה שהמצב יהיה גרוע יותר בגלל העיכוב. במילים אחרות, אנשים דוחים או מתמהמהים ביודעין משימות הכרחיות לרעתם. התנהגות זו נפוצה ביותר – על פי הערכות מסוימות, כ-15-20% מהמבוגרים (וכמחצית מהתלמידים) הם דחיינים כרוניים החווים עיכובים תכופים ובעייתיים במשימות חשובות. דחיינות אינה הרגל טריוויאלי; היא נחשבת ל"צורה נפוצה ומזיקה של כשל בוויסות עצמי". דחיינות כרונית קשורה למגוון תוצאות שליליות, כולל ביצועים גרועים יותר בלימודים או בעבודה, מתח גבוה יותר ורווחה נפשית מופחתת. מחקרים מצאו כי אנשים המתמהמהים באופן קבוע מדווחים על חרדה רבה יותר, לצד דיכאון ותחושות מצוקה וחוסר תקווה גבוהים יותר בהשוואה לאלה שאינם מתמהמהים. בהתחשב בשכיחות הנרחבת ובנזק של דחיינות, הבנת המנגנונים העומדים בבסיס התופעה מעורר עניין רב.
איור בעזרת AI המבטא דחיינות
מבחינה היסטורית, דחיינות נתפסה בעיקר כתופעה פסיכולוגית – למעשה כישלון של ויסות עצמי או החולשת הרצוןלעמידה מול פיתויים מיידיים. ואכן, זוהו גורמים פסיכולוגיים רבים התורמים לדחיינות, כגון הימנעות ממשימות, פחד מכישלון, יעילות עצמית נמוכה, אימפולסיביות וארגון לקוי . (עם זאת, בשנים האחרונות החלו חוקרים לחקור גם את הבסיס הביולוגי והנוירופסיכולוגי של דחיינות.ממצאים מגנטיקה ומדעי המוח מצביעים על כך שלדחיינות עשויים להיות מרכיבים ביולוגיים מדידים – לדוגמה, תכונות אישיות תורשתיות ומעגלים מוחיים ספציפיים המעורבים בנטייה שלנו להתמהמה.
להלן נספק סקירה כללית של מנגנוני הדחיינות מנקודת מבט ביולוגית ופסיכולוגית כאחת. תחילה נבחן את המנגנונים הביולוגיים של דחיינות, כולל נטיות גנטיות ותהליכים עצביים התורמים להתנהגות דחיינות. לאחר מכן, נדון במנגנונים פסיכולוגיים, כגון גורמים קוגניטיביים, רגשיים ואישיותיים המניעים את הרגל הדחיינות. לבסוף בדיון, אנו נשלב נקודות מבט אלה כדי להראות כיצד גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים מתקשרים בתרומה לדחיינות, ונעריך התערבויות מבוססות ראיות הממנפות תובנות אלה. לבסוף, המסקנה מסכמת נקודות מפתח ומדגישה אסטרטגיות אפשריות להפחתת דחיינות בהתבסס על המנגנונים הנדונים. מכאן נעבור להבנת הדחיינות לאור המודל ל"עצמי " שאנו מפתחים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
הפרעה פרנואידית [PARANOID DISORDER] היא מצב נפשי חמור המאופיין במחשבות שווא מתמשכות – אמונות חזקות בדברים שאינם מבוססים במציאות. שלא כמו הפרעות פסיכוטיות אחרות כגון סכיזופרניה, אנשים עם ה הפרעה פרנואידית מתפקדים לעתים קרובות באופן נורמלי בהיבטים רבים של החיים, למעט ההשפעה של מחשבות השווא שלהם. על פי DSM-5-TR (מדריך אבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, מהדורה 5, שעברה רביזיה), הפרעה פרנואידית מסווגת כמצב פסיכיאטרי מובהק הדורש קריטריונים ספציפיים לאבחון. הבנת ההגדרה, הסימפטומים ואפשרויות הטיפול בהפרעה פרנואידית היא חיונית לניהול יעיל ולשיפור איכות החיים של אלה שנפגעו.
כיצד מגדיר ה-DSM-5-TR הפרעה פרנואידית?
הפרעה פרנואידית, כפי שהוגדרה על ידי ה- DSM-5-TR, היא הפרעה פסיכוטית המאופיינת בנוכחות של מחשבה פרנואידית או יותר הנמשכת לפחות חודש אחד. מחשבות פרנואידיות אלה, שהן אמונות שווא קבועות, בולטות משום שהן נמשכות למרות ראיות ברורות להפך. שלא כמו הפרעות פסיכוטיות אחרות, אנשים עם הפרעה פרנואידית אינם מפגינים בדרך כלל סימפטומים פסיכוטיים בולטים אחרים כגון חשיבה לא מאורגנת, הזיות, או תפקוד לקוי חמור.
התנהגותם מחוץ להקשר הפסיכוטי נראית לעתים קרובות נורמלית, ומאפשרת להם לשמור על פעילויות יומיומיות ומערכות יחסים. ה- DSM-5-TR קובע קריטריונים ספציפיים כדי להבדיל בין אמונות שווא לבין מצבים קשורים כמו סכיזופרניה, שבהם מחשבות השווא מלוות בדרך כלל בליקויים קוגניטיביים ותפקודיים חמורים יותר. הבנת הפרעה זו דורשת הבחנה ברורה בין סוגי מחשבות השווא הנחוות וכיצד הן משפיעות על תפיסת המציאות של הפרט.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראינו
במודל שלנו העצמי כולל את מרכיבי נפש האדם. המודל מניח תחילה קיומו של "עצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות גוברת במהלך החיים, עצמי זה כולל את החלקים האינסטינקטיביים הרגשיים והקוגניטיביים של האדם. העצמי הראשוני משתמש במאגרי ומנגנוני הרגש, הזיכרון וביכולות הקוגניציה והוא מכיל גרעינים ראשוניים להתפתחות עתידית של מבני נפש אחרים.
נתייחס תחילה לעצמי הראשוני (Biological Predestined Core): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את תהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים. לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים אצל כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות התפתחות שונות והזדקנות – (ומכאן השפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד. בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא אותן באמצעות השפעתן של קבוצות הייחוס. לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגנטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים.
העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את תגובתיות הפרט שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שישה ערוצי רגישות:
1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ סטטוס)
2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ נורמות)
3. רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ התקשרות)
4. רגישות לאיום (ערוץ איום)
5. רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ שגרתי)
6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ אנרגיה)
7. רגישות לגירויים פרופריוצפטיביים העולים מן הגוף {ערוץ פרופריוצפטיבי)
מתוך העצמי הראשוני הולכים ומתפתחים מתוך גרעינים מולדים המהווים בסיס פרהמורדיאלי להתפתחות תוך אינטראקציה של התינוק ובהמשך האדם במהלך חייו עם הדמויות בסביבתו מספר מבני-על: שלשה מבנים שיחד מרכיבים את העצמי המשני או העצמי החברתי, אלו כוללים את:
א] קבוצת אוסף הדמויות המופנמות שנכנה במטפורה דירקטוריון הדמויות המופנמות ,
ב] קבוצת אוסף האויבים המופנמים
ג] קבוצת אוסף ייצוגיי האני. המופנמים
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראינו
הפרעת זהות דיסוציאטיבית,, (Dissociative Identity Disorder) שהייתה מוכרת בעבר כ"הפרעת אישיות מרובה" (Multiple Personality Disorder),או מרובת פנים, מהווה אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה. בשנים האחרונות חלה עלייה במודעות למצבי דיסוציאציה מורכבים, לצד דיון מעמיק באמיתות ההפרעה, בשכיחותה ובאופן הטיפול בה. בכתבה זו נבחן את הפרעת זהות דיסוציאטיבית דרך מודל תיאורטי ל"עצמי " המורכב משלושה רכיבים מרכזיים: (1) "העצמי הראשוני" (2) "דירקטוריון הדמויות המופנמות", ו-(3) "קבוצת האויבים".
הכתבה סוקרת את המאפיינים הקליניים והאבחוניים של הפרעת זהות דיסוציאטיבית , את הקשר ההדוק בין ההפרעה לטראומה מוקדמת, ומתארת כיצד ניתן ליישם את המודל המוצע להבנה מעמיקה יותר של הדינמיקה הפנימית והיחסים בין חלקי האישיות השונים אצל הסובלים מההפרעה. כמו כן, נדון באפשרויות טיפוליות הנגזרות מן המודל, תוך התייחסות לערוצי הרגישות האישיים, להשפעה של דמויות מופנמות חיוביות, ושליליות (אויבים) על המבנה הנפשי, ולתפקיד המנהיג הפנימי בדירקטוריון הדמויות המופנמות בתהליך השיקום.
איור בעזרת AI: המחשת הפרעת זהות דיסוציאטיבית
הפרעת זהות דיסוציאטיבית מוגדרת כמצב נפשי שבו מתקיימות שתי זהויות או יותר באותו אדם, כאשר כל זהות מתאפיינת בתפיסה עצמית, סגנון התנהגות, ואף בזיכרונות שונים (American Psychiatric Association [APA], 2013). במקרים רבים, קיימים פערים משמעותיים בזיכרון האוטוביוגרפי, תחושות ניתוק (דֶרֶיאליזציה/דֶפֶרסונליזציה) ואובדן זמן . (Putnam, 1989) מחקרים שונים מצביעים על כך שהפרעת זהות דיסוציאטיבית מתפתחת לרוב כתגובה לטראומה מורכבת או מתמשכת בילדות, כמו התעללות פיזית, רגשית או מיני.
יש חוקרים וקלינאים המטילים ספק בשיעור השכיחות המדווח של הפרעת זהות דיסוציאטיבית וטוענים כי ייתכן שמקרים רבים מתויגים בטעות כתוצאה משימוש שגוי בטכניקות היפנוטיות או שמדובר בזיהוי יתר . מאידך, קיימים עדויות קליניות ואמפיריות לכך שלא מעט מטופלים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית אינם מאובחנים כראוי.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
המודל שלנו לחיי הנפש מניח תחילה קיומו של "עצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות גוברת במהלך החיים, עצמי זה כולל את החלקים האינסטינקטיביים הרגשיים והקוגניטיביים של האדם. העצמי הראשוני משתמש במאגרי ומנגנוני הרגש, הזיכרון וביכולות הקוגניציה והוא מכיל גרעינים ראשוניים להתפתחות עתידית של מבני נפש אחרים.
נתייחס תחילה לעצמי הראשוני (Biological Predestined Core): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את תהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים. לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכולי. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים אצל כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות התפתחות שונות והזדקנות – (ומכאן השפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד.
בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא אותן באמצעות השפעתן של קבוצות הייחוס. לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגניטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים. ה
העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את תגובתיות הפרט שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שישה ערוצי רגישות:
1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ הסטטוס).
2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ הנורמות).
3. רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ ההתקשרות).
4. רגישות לאיום (ערוץ האיום).
5. רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ השגרה).
6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ האנרגיה).
7. רגישות למגוון היבטים פרופריוצפטיביים תחושתיים העולים מן הגוף (הערוץ הפרופריוצפטיבי).
ככל שהאדם מגלה פחות רגישות בערוצים אלו כך הוא בריא יותר נפשית. רגישות רבה בערוץ אחד או יותר מדגימה פתולוגיה נפשית.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
הרעיון הפילוסופי של התחליף
במארג המורכב של המחשבה האנושית, מושג ה"תחליף" מתגלה כישות מעשית ומטאפיזית כאחד. בבסיסו, תחליף הוא מה שעומד במקום האחר, ישות דמות או רעיון שממלא, מחליף או מחקה את הפונקציה של המקור. עם זאת, לצמצם את התחליף לשומר מקום בלבד פירושו להתעלם מהשלכותיו העמוקות באונטולוגיה, אתיקה, אסתטיקה ואפיסטמולוגיה. להלן נחקור את ממדי המחליף, נתחקה אחר שושלת היוחסין הפילוסופית שלו ונבחן את תהודתו במחשבה בת זמננו.
האונטולוגיה של ההחלפה
התחליף פועל במצב כפול: כהשתקפות וכסטייה. ביכולתו הרפלקטיבית, הוא משקף את מהות המקור, השואף לחקות את תפקידו או נוכחותו. עם זאת, בסטייתו הוא מסמל היעדר – תזכורת למה שאבד, לא שלם או בלתי ניתן להשגה. תפיסת ה"להיות" וה"להיות-שם" של היידגר מציעה קרקע פורייה לבחינת הדואליות הזאת. תחליף עשוי להיתפס כניסיון לשחזר או לקרב נוכחות אונטולוגית, אך בה בעת הוא מדגיש את חוסר האפשרות של שכפול מלא.
למשל דיוקן של אדם אהוב. הדיוקן מחליף את נוכחותו הפיזית, מעורר את מהותו אך הוא גם מסמן את היעדרו באופן בולט. דואליות זו מזמינה הרהור על טבע המציאות והייצוג – שיח עתיק כמו "אלגוריה של המערה" של אפלטון, שבו הצללים משמשים תחליף לממשי, ומבלבלים את הגבולות בין מראה עין לאמת.
האתיקה של ההחלפה
שיקולים אתיים של החלפה סובבים לעתים קרובות סביב האותנטיות של ההחלפה והשלכותיה. החלפת פעולה, החלטה או ישות אחת באחרת היא טעונת ערכים מטבעה, ונושאת השלכות אודות אמון, אחריות וצדק. עמנואל לוינס, בהרהוריו על אלטרנטיבות ואחריות, נוגע בהחלפה באמצעות הדרישה האתית לתעדף את האחר. כאן, החלפה של האני באחר אינה רק החלפה אלא קריאה אתית עמוקה – לעמוד לצד האחר בסבלו או בפגיעותו.
עם זאת, דילמות אתיות מתעוררות כאשר ההחלפה מפרה אמון או מפחיתה מהערך הפנימי של המקור. החלפת מערכות יחסים אמיתיות ביחסים עסקיים, או החלפת העבודה האנושית בתהליכים ממוכנים, למשל, מעלה שאלות על כבוד, אוטונומיה וניכור. שיקולים אלה מזמינים אותנו לבחון את משקלן המוסרי של פעולות חלופיות, ולדרוש איזון בין הכרח לבין כבוד לאין תחליף.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
יכולת התפיסה האנושית אינה קליטה פסיבית של גירויים וגם לא "תיאטרון מנטלי" גרידא. תפיסה זו נובעת מיחסי גומלין מורכבים בין החושים לבין המודלים הפנימיים של המוח. כדי לשרוד ולשגשג, עלינו לנתח במדויק את מה שנובע חיצונית ממה שנוצר בנפשנו פנימה. הבחנה זו עומדת בבסיס כל דבר, החל מזיהוי איומים וכלה באינטראקציה חברתית. עם זאת, אשליות, הזיות ובלבולים יכולים להתרחש כאשר התהליכים העצביים השומרים על גבול זה משתבשים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק
שלום רב לקוראנו
אובייקטי מעבר, מונח שנטבע לראשונה על ידי רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, מתייחסים לחפצים פיזיים המשמשים ילדים כדי להקל על המעבר בין תלות לעצמאות, בדרך כלל בשלבי ההתפתחות של הילדות המוקדמת. להלן סקירה מקיפה של ההגדרה, השימוש וההשלכות התיאורטיות של אובייקטי מעבר כפי שהושגו על ידי חוקרים שונים. בנוסף, נשער אודות היסודות הנוירוביולוגיים של התופעה, ונבחן את אזורי המוח המעורבים בהתקשרות לאובייקטי המעבר והשימוש בהם. באמצעות הסינתזה של תיאוריה פסיכואנליטית, פסיכולוגיה התפתחותית ומדעי המוח, ננסה לתרום להבנה הוליסטית של אובייקטי מעבר.
דונלד ויניקוט [ 1896-197]
אובייקטי מעבר ממלאים תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד, במיוחד בהקלת המעבר מתלות ראשונית במטפלים העיקריים לאוטונומיה מוגברת. המונח "אובייקט מעבר" הוצג על ידי דונלד ויניקוט בשנת 1953 ומתייחס לפריט, לעתים קרובות שמיכה או בובת בעל חיים ממולאת, שילד משתמש בו להרגעה ונחמה כאשר הוא מופרד מהמטפל העיקרי שלו. אובייקטים אלה משמשים כמתווכים בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות החיצונית, ומספקים ויסות רגשי במהלך מעברים התפתחותיים מרכזיים.
בעוד שההמשגה של ויניקוט הניחה את היסודות, חוקרים מאוחרים יותר בנו על הרעיון והרחיבו אותו, וחקרו את ממדיו הפסיכולוגיים, ההתפתחותיים והנוירוביולוגיים.
הגדרה ושימוש באובייקטי מעבר:
על פי ויניקוט, אובייקטי מעבר הם אובייקטים "קודם כל לא אני" המשמשים גשר בין העצמי של התינוק לבין העולם שמחוץ לאם. הם משמשים בכדי לעזור לילד לנהל את חרדת הפרידה מהמטפלים שלו תוך מתן נחמה. ויניקוט הניח כי אובייקטים אלה מגלמים שלב מעבר התפתחותי שבו עולם הפנטזיה הפנימי של הילד והמציאות החיצונית מתחילים להתמזג, ומאפשרים לילד חקירה עצמאית של העולם.
חוקרים שונים הרחיבו את עבודתו של ויניקוט, והציעו פרשנויות שונות לתפקידם ולמשמעותם של אובייקטי מעבר. תיאוריית ההתקשרות של בולבי, למשל, רואה באובייקטי מעבר ייצוגים של בסיס בטוח, המספק יציבות רגשית בעתות מצוקה. פסיכולוגים התפתחותיים אחרים הדגישו את תפקידם של אובייקטים אלה בקידום ויסות רגשי ובטיפוח תחושת ביטחון והמשכיות בהיעדר מטפל.
דובי מצומרר כאובייקט מעבר
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
