פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
דמיון מודרך הוא טכניקת הרפיה והדמיה הכוללת יצירת דימויים מנטליים בכדי לעזור לאנשים להתמקד, להירגע ואולי אף להרפא. זוהי צורה של התערבות במרחב של גוף-נפש המשתמשת בכוחו של הדמיון על מנת להביא לשינויים חיוביים ברווחה הרגשית לעיתים אף ברווחה הפיזית.
ניתן לתרגל דמיון מודרך לבד ביחידות או בעזרת מטפל או לעיתים אף בעזרת הקלטה קולית. הדמיון המודרך מצורף לעתים קרובות לטכניקות הרפיה אחרות, כגון נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת, או מדיטציה.
שימושים בדמיון מודרך:
א] הפחתת מתח: דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים להפחית מתח על ידי קידום הרפיה והפחתת חרדה. תרגול כזה זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה החווים מתח מתמשך, מתח הקשור לעבודה או מתח מבעיות אישיות.
ב] שליטה והפחתה בכאב: דמיון מודרך הוכח כמסייע לאנשים להתמודד עם כאב אקוטי או כרוני, כמו חולי סרטן למיניו, חולים לאחר ניתוח או אנשים עם מצבי כאב כרוניים. על ידי מיקוד המוח בתמונות נעימות, הטכניקה יכולה לעזור להפחית את תפיסת הכאב.
ג] ריפוי רגשי: ניתן להשתמש בדמיון מודרך לטיפול בבעיות רגשיות, כגון חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). על ידי עידוד דימויים מנטליים חיוביים, דבר יכול לעזור לשפר את מצב הרוח ולקדם תחושה של רווחה.
ד] שיפור השינה: אנשים עם נדודי שינה או הפרעות שינה עשויים להפיק תועלת מדמיון מודרך, שכן הוא יכול לעזור להשקיט את המוח ולעודד הרפיה, מה שמקל על ההירדמות והשינה.
ה] שיפור ביצועים ספורטיביים: ספורטאים משתמשים לפעמים בדמיון מודרך בכדי לדמיין ביצועים מוצלחים ולשפר את המיקוד, המוטיבציה והביטחון העצמי.
ו] תמיכה במערכת החיסון: מחקרים מסוימים גורסים כי דמיון מודרך עשוי לעזור לחזק את מערכת החיסון על-ידי הפחתת סטרס וקידום הרפיה, מה שיכול, בתורו, לשפר את הבריאות הכללית.
ז] הכנה לפרוצדורות רפואיות: ניתן להשתמש בדמיון מודרך בכדי לסייע למטופלים להתכונן נפשית לניתוח או להליכים רפואיים אחרים, כמו גם להתמודד עם כל חרדה או פחד הקשורים להליך.
ח] ולבסוף כעזר לצמיחה אישית לגילוי עצמי ולהתמודדות וויסות רגשי אל מול חולי : דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים לחקור את המחשבות, הרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, לטפח צמיחה אישית ומודעות עצמית ותפיסה והכלה של נכות ומחלה. מטרה זו תבוא לידי ביטוי בדמיון המודרך "הספונטני או בעצם שאינו מודרך" שנביא להלן.
לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".
האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".
אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].
ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:
פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) מתוך ויקיפדיה ומתוך ספרו המתורגם לעברית של ז'וזה פאולו קוולקטי [פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה, הוצאת רימונים] היה משורר, סופר, , מתרגם ופילוסוף פורטוגזי ,אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית אשר כתב ותרגם גם מאנגלית ומצרפתית. פסואה היה ידוע ביצירותיו הספרותיות המורכבות והרב-שכבתיות. כשפסואה מת ב-1935, משפחתו מצאה את אחד האוצרות הספרותיים הסנסציוניים ביותר. בסוג של תא מטען חסר תכונות ששימש לאחסון שמיכות או מעילי חורף נמצאו 25,000 עמודים של כתבים. חלק מעבודות אלה הושלמו. רובן לא. קשה היה תחילה לדעת מה לעשות עם המורשת הזאת. כתב ידו של פסואה היה גרוע, הוא כתב גם בפורטוגזית וגם באנגלית, תוצר של ילדות דרום אפריקאית. אבל הדבר המסתורי ביותר היה שהוא לא נראה אדם אחד. הוא היה גלקסיה שלמה של סופרים – הטרונימים, כפי שהוא כינה אותם, עם אישיויות שונות לחלוטין והשקפות שונות, לעתים קרובות אף סותרות באופן קיצוני, הן עסקו בשירה, סגנון, טבע, פוליטיקה ועתיקות. הם היו כולם היו יצירותיו של האיש ששמו פרננדו פסואה, מתוך מגוון עשרות ההטרונימים הקשה לומר מיהו פסואה עצמו. פסואה עצמו ההסביר: "יצירה בשם בדוי היא, למעט השם שבו היא חתומה, יצירתו של סופר הכותב כעצמו; יצירה הטרונימית היא של סופר הכותב מחוץ לאישיותו שלו: זוהי עבודה של אינדיבידואל מוחלט שהומצאה על ידו, בדיוק כפי שיהיו אמירות של דמות כלשהי בדרמה".
פסואה עשה אפוא שימוש בהטרונימים, שניתן לתפסם כאלטר אגו ספרותי שלו עם אישיות וסגנונות כתיבה ייחודיים משלהם, , הוא יצר כשבעים וחמישה סופרים ומשוררים אחרים, מתוכם שלושה בולטים, אלברטו קאיירו, אלווארו דה קמפוס וריקרדו רייס. הוא לא קרא להם שמות בדויים כי הוא הרגיש שזה לא תפס את החיים האינטלקטואליים העצמאיים האמיתיים שלהם ובמקום זאת קרא להם הטרונימים. דמויות דמיוניות אלה החזיקו לעתים בדעות לא פופולריות או קיצוניות [ראה ויקיפדיה].
סוג אחד של הטרונימים שיצר פסואה נקרא "מנטונים", שהוא מונח שטבע כדי לתאר סוג של הטרונים המבוססים על מצב נפשי מסוים או על תכונת אישיות מסוימת. הנה כמה דוגמאות למנטונים של פרננדו פסואה:
אלברטו קהיר – מנטונים המבוססים על פילוסופיה פסטורלית ופנתאיסטית, המאופיינת בסגנון פשוט וישיר.
ריקרדו רייס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה סטואית וקלאסית, המאופיינים בסגנון צורני ומאופק.
אלווארו דה קמפוס – מנטונים המבוססים על פילוסופיה מודרנית ועתידנית יותר, המאופיינת בסגנון חופשי ודינמי.
ברנרדו סוארס – מנטונים המבוססים על אישיותו האינטרוספקטיבית והמלנכולית של פסואה, המאופיינת בסגנון מדיטטיבי ופילוסופי יותר.
לכל אחד מהמנטונים הללו יש קול ופרספקטיבה ייחודיים משלו, המשקפים היבטים שונים באישיותו המורכבת ורבת הפנים של פסואה.
נזכיר תחילה בקצרה מאפיינים למודל לחיי הנפש אותו הצגנו בבלוג המשותף המקביל לבלוג זה והמופיע באתר זה. בלוג משותף בו מופיע אני יחד עם ידידי וחברי הפסיכיאטר והאינטלקטואל דר' איגור סלגניק.
ד"ר איגור סלגניק
במודל שאנו מציעים ל"עצמי" יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתונות להתפתחות במהלך החיים. והעצמי החברתי [המשני] אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר' ממיתוס' מסרט ועוד' אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל העצמי החברתי וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית של סטרוקטורות אלו.
העצמי החברתי [המשני] מייצג (1) את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים. (2) את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. (3) את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]. ולבסוף (4) את האני הרפלקטיבי המוגדר כמבנה שמתפתח בעקבות התפתחות העצמי החברתי ומאפשר ראייה כוללנית [מעין ראיית-על] של מצב המודעות וההתבטאויות הנפשיות של היחיד.
כך העצמי החברתי המשני הינו בדרך כלל השתקפות מנטלית פנימית של אובייקטים [דמויות] הקיימות במציאות אך יתכנו גם סובייקטים המובנים נפשית פנימית בלבד (בפנטזיה). לשם הנוחות אנו מכנים את אוסף הדמויות המשמעותיות המופנמות ב"אני החברתי" בשם "דירקטוריון הדמויות".
דירקטוריון הדמויות המופנמות הזה, הבונה את ה"אני החברתי" הינו רב שכבתי ויש היררכיה בתוכו. יש בו דמויות מופנמות משמעותיות יותר ומשפיעות יותר וכאלו המשפיעות פחות. לקבוצה זו מנהיג או מנהיגים שיכולים להכתיב את התנהגות היחיד ואף להטיל צנזורה על קבלת דמויות חדשות או חלקים בהן או אף להטיל צנזורה על עמדות, פעולות והתבטאויות מסוימות.
בערך בויקיפדיה ובתערוכה עכשווית [פברואר מרץ, 2023] לכבוד פעילותו הארכאולוגית במוזיאון ההיסטורי לארכאולוגיה בנאפולי איטליה מצוין כי אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 – 1949) היה רופא ופסיכיאטר שבדי, מחבר הספר "הסיפור של סן מיקלה", ספר המתאר את חייו ויצירתו. מונתה גדל בשוודיה, למד שם לרפואה, ובהמשך למד רפואה בפריז (שם היה תלמידו של שארקו אשר עימו הסתכסך)
שארקו הנאורולוג
מונתה פתח את הקליניקה הראשונה שלו בצרפת אך את רוב חייו הבוגרים העביר באיטליה ובביתו באי קאפרי המכונה סן מיקלה.
Munthe Axel. The story of San Michele. London: John Murray, 1929.
כאמור לאחר סיום לימודיו, מונתה פתח מרפאה בפריז, בעיקר בכדי לשרת את חברי מושבת האמנות הסקנדינבית שם. בשנת 1884 הוא נסע לנאפולי בכדי להציע סיוע רפואי במגפת כולרה. ב-1887 הוא עבר לקאפרי, קנה את וילה סן מיקלה והחל בשיקומה, ב-1890, כשהחל אוזל הכסף לשיקום, פתח מרפאה ברומא ומנקודה זו ואילך חילק את זמנו בין רומא לקאפרי. בעת מלחמת העולם הראשונה התנדב לצלב האדום וטיפל בפצועי המלחמה [ראה תמונה].
במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.
בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.
Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt
שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.
משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….
זה זמן מה התעניינתי בפסיכולוגיה חברתית. ואף פיתחתי שיטת טיפול המתבססת על תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי שכתבה עליה מופיעה באתר. במסגרת ההתעניינות בפסיכולוגיה חברתית סיקרנו אותי מגוון הממצאים המעידים כי המוח מחווט למקם דמויות והקשרן החברתי . כך פורסם מאמר סקירה על ידי Joan Y Chiao of Department of Psychology and Interdepartmental Neuroscience Program, Northwestern University, United States. המאמר פורסם ב Current Opinion in Neurobiology 2010, 20:803–809 וגרס כי להיררכיית המעמד החברתי בחיות ואף בבני אדם מאפיינים מוחיים וגנטיים ספציפיים.
ואילו מחברים אחרים Meng Dua וחבריו מ UCLA Department of Psychology, Los Angeles, CA דיווחו בעיתון NEUROIMAGE ממצאים כי המוח מנווט הקשרים חברתיים במבנים מוחיים שכנראה משותפים לניווט תשומת לב במרחב
[ How does the brain navigate knowledge of social relations? Testing for shared neural mechanisms for shifting attention in space and social knowledge ]
ולבסוף מחברים ממכון ויצמן הראו במודל שחקר עטלפים כי בהיפוקמפוס המוחי שהינו מבנה מורכב הקשורה בין היתר בניווט ומיקום במרחב קיימים תאים הממקמים עטלפים אחרים במרחב.
[ David B. Omer וחבריו בעיתון Science 12 Jan 2018:
Vol. 359, Issue 6372, pp. 218-224].
במקביל לממצאים מוחיים אלו שבו את ליבי טיפולים פסיכולוגיים שהתמקדו בדמויות המופנמות בתוכנו. במיוחד זכור לי מקרה טיפולי יוצא דופן של המהפנט מילטון אריקסון שבמרכזו "השתלת דמות פנימית תומכת" בעולמה של מטופלת. ואולי הקורא ישאל האמנם הדבר יתכן?
מילטון אריקסון היה פסיכיאטר ומהפנט אשר ניחן ביכולת חשיבה מקורית, אריקסון הציע מודל לטיפול המותאם למטופל הספציפי, בעצם ללא נוסחאות קבועות ובלא רקע תיאורטי כללי. הוא בחן את המטופל ובעייתו ביסודיות בחפשו את הדרך היעילה והמהירה לפתור את בעייתו לעיתים קרובות באופן מקורי ביותר ואף לא צפוי.
מלטון אריקסון ומטופלת (1901-1980)
אריקסון טיפל במטופלת עם תחושת חסך פנימית משמעותית ביותר שחסרה תמיכה ונחמה מילדותה. במהלך הפגישות, הטיפוליות אריקסון חזר עמה אחורה באמצעות רגרסיה היפנוטית לשנות ילדותה והתבגרותה. תוך שהוא עצמו כדמות תומכת ומנחמת מבקר אותה בכל פברואר בשנות התבגרותה. וכך בעצם במספר פגישות טיפוליות בנה אצלה דמות תומכת פנימית שמלווה אותה בשנות התבגרותה ונותנת מענה לחסך ממנו סבלה. ההטבה הייתה מהירה ונראה כי מצא דרך מקורית וקצרה לטפל בבעייתה. טיפול בשיטות אחרות במצב זה אורך בדרך כלל זמן רב עד שנים מספר.
הממצאים המוחיים הקשורים בחיווט המוח בהקשר להיררכיה והמיקום החברתי של דמויות מעלים שאלות כמו למשל האם יתכן להתערב במיקום ההיררכי של דמויות [חיצוניות ואף מופנמות] ובהשפעתן על המטופל ? ושנית האם יתכן בדומה לטיפול של אריקסון כי טיפולים העושים שימוש ומודיפיקציה של השפעת הדמויות על המטופל יהיו מהירים ויעילים יותר ?
לאור שאלות אלו מצאתי עניין רב בשיטה טיפולית שפתחו דר איגור סלגניק ודר פטר סויפר
וביקשתי לשבת ולראיין את דר איגור סלגניק ידיד ותיק אודות חייו המקצועיים והשיטה שפיתח יחד עם דר פטר סויפר.
עת ערב אנו ישובים במרפסת רחבת ידיים בקומה ה13 הנפתחת אל נופי ים במערב והרי השומרון במזרח. בריזה נעימה נושבת מן הים ואילו דר איגור סלגניק יושב בנינוחות על כיסא פלסטיק ידיו שלובות ופרושות לצדדים לסירוגין בדברו מעל מפת שולחן משובצת אדום. רעייתו מגישה בנעימות תקרובת מגש פיצה חם מן התנור ומשקה מוגז לאחר שטרחה לנקות היטב את מפת השולחן.
דר איגור סלגניק [1953- ]
איגור ידידי אני פותח, ספר לי אודות עצמך, היכן נולדת, מי היו הוריך, ספר על התפתחותך המקצועית ואודות דמויות מפתח ותיאוריות שעיצבו את השקפותיך המקצועיות ?
או: כיצד לשלב מרשמי אימונים גופניים בתוכניות הטיפול התרופתי והשיחתי.
עד לפני זמן לא רב ההתייחסות לתועלת של פעילות גופנית בטיפול בדיכאון וחרדה הייתה בסגנון של "זה לא רע, זה אפילו טוב לגוף אך הבה נתרכז בעיקר בטיפול שיחתי ותרופתי. יחס זה עובר אט אט שינוי. כך בנובמבר 2020 פרסמו בראד ברגין , נואל אמלאדוס ואנטוני אמלאדוס כתבה שדנה בנושא להלן: כיצד לרשום ביעילות פעילות גופנית למטופלים דכאונייים או חרדתיים ?
מאחר והכותבים קלעו בתפיסתי למטרה ואני רואה חשיבות בהעלאת הנושא הרי לפניכם כתבתי המסתמכת על כתבתם.
ליאונרדו דה וינצי: גוף האדם: כאן נטען כי להפעלתו חשיבות בטיפול בדיכאון וחרדה
מחברים אלו מציינים כי פעילות גופנית יכולה להיות כלי שימושי בניהול תסמיני חרדה ודיכאון. והם מבקשים אפוא להדריך את המטפלים כיצד לשלב מרשמי אימונים בתוכניות הטיפול שלהם.
תחילה הם מציינים כי בעוד שרובנו מעריכים את חשיבותה של פעילות גופנית פיזית, אנו מכירים בכך שהימנעות ממנה שכיחה ביותר. לעיתים קרובות מדי חולים שומעים את המשפטים "אנא בצעו תרגילי התעמלות או הליכה או פעילות גופנית או פעילות פיזית ומפתחים תגובה של רתיעה, מכיוון שהם צופים לא פעם כי מדובר באימונים אינטנסיביים השמורים לאליטה ספורטיבית. אז איך אפשר אפוא לייעץ למטופלים דיכאוניים או החרדים בפשטות וביעילות אודות פעילות גופנית כך ש סיכוייהם לבצעה יהיו גבוהים יותר?
אני יושב לראיין את האמן רוברט רוזנברג. איש שקורץ מחד בנפש של אמן ומראהו מאידך של איש לבבי שהצחוק שגור על שפתיו, בריא בשר, לבוש בפשטות במכנסיים קצרים חולצת טי שרט וסנדלי עור ותוך שאנו משוחחים מכין מרק ראסולניק (עוף נקי, אורז, תפוחי אדמה, מלפפון חמוץ מרוסק, מבשלים ומוסיפים בצל מטוגן דק דק ושמנת אוכלים עם לחם שחור גס) מהביל וחם.
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
![אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)](https://joseph-levine.co.il/wp-content/uploads/2023/02/word-image-1660-1.jpeg "אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)")
