פרופ' יוסף לוין

ראיון קצר עם פרופ' אליעזר ויצטום אודות פסיכיאטריה, פסיכופתולוגיה ויצירה

נכתב ע"י פרופ' לוין

אליעזר ויצטום

אני מכיר את פרופ' אלי ויצטום שנים רבות כידיד וכאינטלקטואל מקורי השוטח טענותיו בשטף תוך ראית על מחד וירידה לפרטים מאידך. בעבר שיתפנו פעולה בספר "התמודדות עם יצרים" בהוצאת בריא לדעת ולאחרונה קיבל את הפרק שכתבתי יחד עם דר' סוזנה רויטמן אודות הסכמה לטיפולים מיוחדים בפסיכיאטריה לספר אודות פסיכיאטריה משפטית שהוא עורך עם אחרים. זה תמיד תענוג לשוחח עימו ולשמוע את דעתו במגוון נושאים. הוא עוסק בפסיכיאטריה כבר למעלה מ30 שנה. הוא פרופסור מן המניין לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן-גוריון ופסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע ובמרכז לבריאות הנפש "עזרת נשים" בירושלים. הוא נמנה עם עורכי שיחות – הירחון הישראלי לפסיכותרפיה, וערך והשתתף בכתיבת ספרים בעברית ובאנגלית על אבל, אובדן וטראומה, הטיפול באוכלוסייה החרדית בירושלים, הורדוס (יחד עם ההיסטוריון פרופ' אריה כשר) ועוד. באמתחתו פרסום של יותר מ-200 חיבורים מדעיים, במגוון תחומים כמו: השפעתם של גורמים תרבותיים על ביטויים של מצוקה פסיכולוגית, דרכי התמודדות עם אבל והפרעות פוסט-טראומתיות, פסיכותרפיה קצרת-מועד, טיפול נרטיבי והקשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ועוד.

אנו יושבים בניחותא, בשעת צהריים בחדרי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע ואני פותח ושואל אם יוכל לענות תחילה בקצרה ובתמצות על מספר שאלות ובהמשך להרחיב בנושא פסיכופתולוגיה ויצירה? משהוא משיב בחיוב אני פותח ומזכיר כי בשלהי שנות השבעים של המאה הקודמת ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה.בפרק על עתיד הפסיכיאטריה טען חוקר הסכיזופרניה FULLER TORREY כי בעתיד החולים הפסיכיאטרים לא יהיו קיימים עוד, וכי בשל כך לתחום אין עתיד, שכן אלו מהחולים בהם תתגלה מחלה מוחית יעברו לטיפול הנוירולוגים ואילו באלו שכזו לא תאותר יטפלו לגרסתו מטפלים מחנכים. הפסיכיאטר PAUL FINK לעומתו, חזה באותה עת לפסיכיאטריה עתיד מזהיר כענף רפואי ההולך ומתפתח. אישית, אני שייך למחנה האופטימיסטיים שכן אני רואה כיום את מבשריה של תקופה שתישא בכנפיה שילוב מרתק בין מדעי ההדמיה ותחומי הנוורופסיכולוגיה מחד והידע הפסיכיאטרי והגישות הפסיכותרפיות מאידך. מה דעתך? האם אתה שותף לכך? האם אתה פסימיסט או אופטימיסט?

תשובה:
לצערי הפסיכיאטריה נראה כי היום מתפתחת לכיוון הרדוקציוניסטי, יותר ויותר מדברים על רצפטורים (קולטנים) במוח, ובאווירה ביולוגיסטית שכזו הדגש על חשיבות המפגש האנושי שבין המטפל למטופל והפסיכותרפיה בקרב הדור הצעיר של הפסיכיאטרים הולך ופוחת. החיפוש אחרי מה שמכונה לדוגמא "מרכז האושר" "מרכז ההומור" או הדיכאון במוח בעזרת שיטות הדמייה משוכללות הוא פשטני ורדוקציוניסטי מידי ולאינו יכול להסביר את המורכבות הרבה של התופעות הללו. הדור הצעיר שם את הדגש בעיקר על מיומנויות ושוכח למרבה הצער את המרכיב ההומניסטי ואת העובדה הטיפול הפסיכותרפויטי הוא קודם כל אומנות ולא רק מיומנות.

שאלה: בחשבי על תפקיד הפסיכיאטר בחברה נראה לי כי בהיות הפסיכיאטר אמון על הטיפול באנשים עם חולי נפשי חלק מתפקידו החברתי קשור בהסרת הסטיגמה הקשורה במחלות אלו, מה דעתך אתה לגבי תפקיד הפסיכיאטר בחברה?

תשובה:
קשה לענות על כך אך במשפט מפתח אומר מחד כי עברנו את העידן פטרנליסטי ומאידך עלינו להלחם למען המטופלים החלשים שאין להם קול או לובי משמעותי שיילחם עבור צרכיהם.

שאלה: כאמור ב- 1978 ערכו ג'ון פול ברודי וקייט ברודי כרך מעניין של אסופות מאמרים אודות מחלוקות בפסיכיאטריה, בין היתר דנו ביעילותם של טיפולים פסיכיאטריים (כולל ניתוחי המוח הקרויים לובוטומיה) וטיפולים פסיכולוגיים, ביכולתם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים ובנושאי ההסכמה מדעת של חולים פסיכיאטרים. חלק מנושאים אלו נחשבים היום אנכרוניסטיים, מהם לדעתך הנושאים העכשוויים מעוררי המחלוקת בפסיכיאטריה?

תשובה:
בין השאר, תפקיד הגנטיקה מול הסביבה בהקשר למחלות הנפשיות, השימוש בטיפולים ביולוגים בפסיכיאטריה, מדת האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו, והקריטריונים לאשפוז כפוי – טובת החברה מול זכויות החולה וזה רק חלק קטן מן הדוגמאות.

שאלה: אחת הדוגמאות המדהימות בהיסטוריה של הפסיכיאטריה קשורה במוניץ חלוץ ניתוחי המוח (לובוטומיה) בפסיכיאטריה שבוצעו באלפיהם באוכלוסיות של חולים במחלות נפשיות קשות ונזנחו והוקעו בהמשך כגישת טיפול בעייתית ביותר שגרמה לעיתים לשינויים לא הפיכים באישיות החולים. מוניץ אף זכה על פיתוח גישה זו כך לתהילה ולפרס נובל. האם חשוב לדעת על כך ובכלל מדוע חשוב לדעת על ההיסטוריה של הפסיכיאטריה?

תשובה:
יש להבין כי מכל ענפי הרפואה הפסיכיאטריה קשורה במיוחד לעולם ערכים, לתרבות, למערכות אמונות והדעות של המטופל . לכן היא ניצבת בתווך בין מדעי הטבע מצד אחד לבין מדעי הרוח והחברה. התפיסה ההיסטורית של הפסיכיאטריה מאפשרת לתת פרספקטיבה ולחזות בתנועת המטולטלת בין תקופות בהם נושאים אורגניים מקבלים דגש כמו מאמצע המאה התשע עשרה, ואחר כך למשל מאמצע המאה העשרים גישות פסיכולוגיות כמו הגישה הפסיכואנליטית נעשית דומיננטית. ישנן תנודות מצד אחד לשני כיום אנו בתקופה שקרנן של גישות ביולוגיסטיות עולה ופורח.

שאלה: מהי תרומתך הסגולית לגוף הידע הפסיכיאטרי?

תשובה:
הוספתי נדבכים משמעותיים לפסיכיאטריה תרבותית וחקר קבוצות מיוחדות כמו העדה החרדית עולים מחבר העמים לשעבר ומאתיופיה , לחקר הפדופיליה והפרעות בדחף מיני והטיפול התרופתי בהן , לחקר ההיסטריה של תגובות הקרב בישראל, לחקר הטראומה הנפשית ובטויי האובדן והשכול בישראל ברמה האישית והרמה החברתית. בפתוח גישה טיפולית אסטרטגית ואינטגרטיבית בפיתוח שיטות ניתוח פסיכו ביוגרפיות ופסיכוהיסטוריות והעמקת הבנת הקשרים המורכבים בין פסיכופתולוגיה ויצירתיות

שאלה: אחת השאלות הקלאסיות הינה האם יש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה. לגבי דידי הקשר מצוי באופני עיבוד אינפורמציה המשותפים ליוצר ולסובל מהחולי הנפשי כמו היכולת לאסוציאציות, הקשרים ואנלוגיות לא שיגרתיות הן בקרב היוצרים והן בקרב "משוגעים". עם זאת היוצר כפי הנראה שולט בתהליך ומבין כי הדברים הם פרי דמיונו ופיתוחו ואילו החולה נשלט על ידי הקשרים לא שגרתיים אלו והם לא פעם כפויים עליו, כמו נאמר במילים אחרות שיש לו פחות דרגות חופש, מה דעתך שלך על הקשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה, שהרי כתבת לא מזמן ספר בנושא יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר?

תשובה:
הזיקה בין היצירתיות האמנותית לבין השיגעון משכה את תשומת הלב כבר בתקופות קדומות, זהו רעיון שעובר אחר כך כחוט השני בכל התקופות ההיסטוריות. ומוצא את ביטויו באמנות, בספרות ובהגות הפילוסופית. לרעיון שיש קשר בין פסיכופתולוגיה ויצירה ניתן למצוא ביטוי כבר ביוון העתיקה אצל אריסטו ואפלטון שביטאו את הרעיון כי המוזה "משתלטת" כמו בצורה של איחוז על האמן היוצר ותורמת ליצירה.
ויליאם שקספיר מתייחס לכך מספר פעמים ביצירותיו למשל במחזהו "חלום ליל קיץ" שם הוא כותב כי הפנטסיה של היוצר מכילה יותר עומק מאשר בכל מכלולי הניתוח של הרציונאליות הקרה.
יש לציין כי בתקופת רנסנס האמינו כי משוררים ופילוסופים נולדו תחת מזל הכוכב שבתאי וכי תחת השפעתו נכללת המלנכוליה (ראה התחריט המפורסם של דירר המצייר את האמן במצב של מלנכוליה). בתפישה הרומנטית של היצירה במאה התשע עשרה היצירה נתפסה כנובעת מן הסבל, ממעמקי הנפש (ראה לורד ביירון). לפי השקפה הרומנטית נתפשו סבל וחריגות נפשית כמאפשרים גישה ישירה ואותנטית אל הרוחניות, אל עולמו הפנימי של האדם ואל האמת המסתתרת בתודעה.

גם בימינו מעסיקה השאלה את החוקרים בתחומי המוח והפסיכיאטריה
ניתן ככלל לחלק המחקר בנושא של קשר בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה ל:

1] מחקר ביוגרפי היסטורי הכולל ניתוח שיטתי ביוגרפיות היסטוריות
2] מחקר פסיכיאטרי על אמנים ובני ומשפחותיהם
3] מחקר פסיכומטרי – ניסיון קשירת יצירתיות למרכיבים מאפיינים ספציפיים

אציין כי מחקרים שיטתיים רבים עסקו בנושא, ורובם ככולם, למרות ההבדלים בגישות ובשיטות המחקר שנקטו, הגיעו למסקנה דומה : עוצמתם של תסמינים פסיכופתולוגיים ובמיוחד הפרעות אפקטיביות (במצב הרוח) ובאישיות) שיעורם היו גבוהים יותר אצל היוצרים מאשר באוכלוסיה הכללית. יתרה מזאת, ככל שהיוצר הנו משמעותי ובולט יותר, כן הם גבוהים יותר. ישנה גם דיפרנציאציה בין סוגים שונים של יוצרים למשל אצל משוררים סופרים ואחר כך ציירים ופסלים למש שעורי ההפרעה במצב הרוח הם הגבוהים ביותר

התפיסה האישית שלי בנושא, מציין פרופ' ויצטום, הינה כי מחד יש קשר ביו הפרעות אפקטיביות (כולל תופעות הקשורות להפרעות אפקטיביות כאלכוהוליזם ואבדנות) ויצירתיות, אך מאידך הדבר הבסיסי והעיקרי ההכרחי ליצירה הינו קודם כל כשרון ליצירה. תופעה מעניינת נוספת (המוזכרת כמוטיב חשוב ומשמעותי בספר) שניתן למצוא אצל יוצרים הינו הקשר עם האובדן. כאשר מופיע אובדן בגיל צעיר והאדם יצירתי הרי שהיצירה הופכת לא פעם אובייקט מחבר לדמות שאבדה וכלי ח/שוב בדיאלוג המתמשך עם הדמות שאבדה.

גאונות ושגעון מאת ולדימיר לרנר ואלי ויצטום

פירוט נרחב של הנושא מופיע בספרי "גאונות ושיגעון" שנכתב יחד עם פרופ' ולדימיר לרנר ואשר יצא לאחרונה. בספר מתוארים יוצרים שחיו ברוסיה של המאה התשע-עשרה, שאופיינה בפריחה תרבותית ואמנותית. אמנם בספר אנו מתמקדים ב "מקרה של רוסיה במאה התשע-עשרה" גורס פרופ' ויצטום, אך אנו גם מרחיבים את ההבנה אודות הקשרים בין פסיכופתולוגיה ויצירה מעבר להשפעות המקום והזמן.

הרהורים על מילים פרטיות או אידיוסינקרטיות המבליחות "ככוכב זוהר בשמי הליל" של חולים פסיכוטיים

נכתב ע"י פרופ' לוין

# החולה הפסיכוטי, אם סכיזופרני ואם אחר, יוצק לא פעם לתוך השפה מילים מוזרות, שונות, אחרות, זרות ושאינן מובנות לשומע. אלו מופיעות לעיתים במשורה, פה ושם, ולעיתים בשכיחות גבוהה יותר, לעיתים במפתיע כמו כוכב המבליח באחת בשמי הליל ולעיתים באופן צפוי יותר ובהקשר לתכנים מסוימים. ספרי פסיכיאטריה יכנו אותן "מילים אידיוסינקראטיות" או מילים פרטיות, כאלו שאינן מובנות בשפה המקובלת והרחבה ולהן משמעות פרטית. לפרקים זו מילה שאין להכיר בה כל מילה מקובלת אחרת, מאידך יכולה זו להיות מילה מקובלת, המבוטאת כמעט כפי שהי, אך מקבלת משמעות שונה ורחוקה מזו המוסכמת, או לחילופין מילה הנהגית בשינוי מה שמבעד אליו עדיין ניתן לזהותה אך משמעותה שונה מן המקובל, או אף מילה המורכבת משילוב מילים שעברה דחיסה או קונדנסציה. כך או כך בכל אחת ממילים אלו נבנית משמעות חדשה הזרה לשומע.

# קארל יאספרס פסיכיאטר ופילוסוף (1883-1969) בספרו הקלאסי פסיכופתולוגיה כללית חילק את המילים הפרטיות של החולים לפי מרכיבן הרצוני:

1] מילים חדשות הנוצרות באופן יזום ורצוני כאשר השפה הקיימת אינה יכולה לתאר תחושות ישויות או ….העולים בעולמו של החולה. מילים אלו לא פעם מקוריות ואינן מובנות על ידי הסובבים

2] מילים חדשות הנוצרות באופן לא רצוני במיוחד במצבי מחלה חריפים ואחר כך משמשות לציין דברים שונים וממשיכות להופיע גם משהמצב הופך מתמשך וכרוני. יאספרס נותן דוגמא של חולה שכינה את ההלוצינציות שלו "נשקחושני" (נשק-חושני) ושדיווח כי המילה פשוט עלתה אצלו.

בנוסף מנה מילים חדשות המופיעות אצל החולה כתוכן הלוצינטורי לא רצוני כמובן בדרך כלל שמיעתי. החולה מופתע לא פעם לשמוע מילה המופיעה באופן ווקאלי באוזניו. שרבר החולה הפסיכוטי פראנואידלי המפורסם אשר טופל אצל זיגמונד פרויד שמע מילים כמעט שפה בסיסית שנבעו לדבריו מן הקרניים שהוקרנו אליו בחוויתו.

לבסוף ציין גם כי לעיתים שהחולה מפיק הברות וקולות שאין להם כל משמעות עבורו.

ראה:

# הפסיכיאטר דר ואדים גילר גילה את אזני לא מכבר אודות חולה בן 50 הסובל ממחלת הסכיזופרניה ואשר מחשבות השווא שלו הכילו מצבים של שלילת קיומם של דברים (מעין מחשבות ניהיליסטיות) ואשר פונה לעוברי אורח כשעיניו בורקות ומבט נבואי בעיניו ושח להם על "איסוס", אין הכוונה להיסוס או לשם של אדם או חפץ כלשהו אלא למצב של עולם בו אין סוס או אין מודעות למושג סוס, במילים אחרות המילה האידיוסינקראטית שטבע אי-סוס בדומה למילה אי-שקט מבטאת מצב בו דבר מסוים אינו קיים ואשר אין כלל מודעות לקיומו. החולה יצר אפוא מילה חדשה למצב של שלילת קיומו של סוס.

# התחום העוסק במשמעויותיהן של מילים מכונה "סמנטיקה לקסיקלית". תחום זה עוסק במגוון שאלות כולל זו העוסקת בקשר בין מילים מסוימות לשדה הסמנטי שלהן. ויתכן שחקר עתידי של מילים אידיוסינקרטיות שמפיקים החולים הסובלים מסכיזופרניה יכול לתרום ולהיתרם מתחום זה.

# יש אף שטענו – ויתכן בהגזמה— כי לסכיזופרנים לא רק מילים פרטיות אלא אף שפה בעלת משמעות פרטית הכוללת אובייקטים פנימיים שאינם ידועים לאדם אחר ושלא נחלקים עימו ואשר רק החולה מבינם. ראה:

# מעניין כי קארל יאספרס מצטט בספרו את TUCZEK שדיווח במאמר ב-1931על הופעת שפה פרטית בחולים מסוימים כסוג של תרגול משחקי (ושאינו קשור דווקא לחוויותיו הדלוזיונליות) שהחולה נהנה ממנו ואשר מספק לו גאווה ושעקרונות שונים שימשו בו לבניית המילים.. הוא מציין כי התחביר נשאר כפי שהו ורק אוצר המילים היה פרטי.

# המושג של שפה פרטית הינו רחב. רוזנבאום סבר כי "שפה פרטית" בתחום מדעי כלשהו מתפתחת על מנת להעניק שפה עם משמעויות ותיאורים מרוכזים חסכוניים ומדויקים. בתחומים לא מדעיים לעומת זאת סבר כי שפה פרטית מתפתחת ממגוון סיבות ביניהן הצורך להסתיר משמעויות, להרשים ו/או לשרת צורך נרקיסיסטי אומניפוטנטי.

קשה לקבל הכללה זו לגבי התחומים שאינם מדעיים ואפשר שמאחורי שפות פרטיות כמו כאלו האמונות על יוצרים ומשוררים מסוימים עומדים צרכים אחרים כמו הצורך לבטא עולמות סובייקטיביים שאין די בשפה הרגילה לבטאן.

# סילבנו ארייטי, פסיכיאטר אמריקאי, כתב בספרו INTERRPRETATION OF SCHIZOPHRENIA כי חוסר הבהירות בשפתו של הסכיזופרני תתכן בשל ניסיונו של החולה להסתיר את המשמעות המאיימת ומעוררת החרדה של תכני חשיבתו מה שהופך את שפתו ללא קומוניקטיבית שלעיתים יחפוץ להסתירה אף מעצמו.

ככלל ארייטי מציין כי בשפה לכל מילה היבט "קונוטטיבי" המשמש להעברת משמעות המילה, היבט "דנוטטיבי" הקשור בסיווג העצם שהמילה מייצגת כמו ששולחן הינו עצם פיזיקאלי והקשר "וורבלי" הקשור בפונטיקה והגיית המילה. ארייטי טוען כי בסכיזופרניה שני ההיבטים הראשונים פגועים בדרגות משתנות. הדבר דורש כמובן בדיקה והוכחה.

במישור הביולוגי יתכן גם שמחקרים עתידיים יבדקו –באמצעות מחקרי הדמיה— אזורי מוח שונים הקשורים בהפקת מילים אידיוסינקרטיות בחולים סכיזופרניים ויספקו לנו תובנות חדשות. לאחרונה החלו גם מדענים לחקור האם למילים מסוימות תבנית EEG ספציפית. קשה לדעת להיכן מחקר זה יוביל והאם יישא פרי. אך אם הדבר יניב תוצאות חיוביות מעניין יהיה לדעת אלו תבניות EEG תהינה קשורות במילים אידיוסינקראטיות של החולים הסכיזופרנים.

אך לא בכך, או בכך, או בכך ברצוני לעסוק כאן אלא בתובנות מעניינות אודות המילה שנותן לנו הסופר והמשורר ביאליק במסתו "גילוי וכיסוי בלשון" אשר ניתנות אולי להעתקה לספירת המחלה הפסיכוטית ולחלק מן המילים האידיוסינקרטיות המלוות אותה (אין אני טוען אלא כי הדבר יכול לתת תובנה לכל המילים האידיוסינקראטיות אלא כי אפשר ותובנה זו ניתנת ליישום בחלק מן המקרים) .

במסה מפתיעה ומסעירה זו מדמה ביאליק את המילים לגלידי קרח הנעים על פני נהר ואת הדובר כנע על פניהן כלוליין באם הוא מודע לכך (המשורר?) או לא (הפרוזאיקן?), וכך הוא כותב:

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המילים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המילים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים….. כמה הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא… יש מילים הררי אל, ומילים תהום רבה. יש שבמילה קטנה אחת נגזרה כל תמצית חייה… יש מילה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכיסאותיהם, מוסדות אף ושמיים הרגיזה….."

"…..אין לך בלשון מילה קלה שלא הייתה בשעת לידתה גלוי נפשי עצום ונורא, ניצחון נשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם –קול ה' בכוח, קול ה' בהדר— ובנפלו על פניו, מוכה תימהון ואחוז חרדת אלוהים, פרצה אז מפיו מאליה— נאמר בחיקוי לקול הטבע— מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול רררר…..האם לא הביאה קריאה פראית זו גאולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זן, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה, מחרדתה ומצהלת ניצחונה בשיעור פחות מאלה המתגלות בדיבור מוצלח בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים בגדולים בשעת עליית הנשמה? האם באותה הברה קלה, גרגר המילה העתידה, לא נכרכה מסכת פלאים של הרגשות בראשית, הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן….האם לא היה אדם הראשון….בורא על פי אינטואיציה ניב שפתיים וניב נאמן מאד על כל פנים לגבי עצמו— לזעזועים נפשיים עמוקים ומסובכים?….."

"…האדם בדיבורו….אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום…."

"……..כך המלה מקבלת ישותה דווקא על ידי כך, שהיא סותמת כנגדה נקב קטן מאותו התוהו וחוצצת בפני אפלתו, שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת עליה לטשטש את תחומיה…".

חיים נחמן ביאליק
1873-1934

ברצוני להציע כי קיימים גם מקרים בהם החולה הפסיכוטי הניצב מול תכנים פסיכוטיים וחוויות פנימיות קשות ועזות חש לא פעם בחווייתו כי "תהומות פעורות מתחתיו כמצולות עמוקים או לחילופין הררי אל עוטפים אותו " וכי יצירתה של המילה המכונה על ידנו "אידיוסינקראטית" מלווה לעיתים בפרץ רגשות עז, בתחושת גילוי בראשית והיא מאפשרת לחולה לבטא מחד משהו מן העולם הכאוטי המקיף אותו ומאידך לכסות על הכאוס העוטף אותו.

אני זוכר חולה, אישה כבת שישים, כחושה, שעורה צפוד, שערה סתור ועיניה השחורות שקועות בחוריהן, נעה אנה ואנה בפרוזדורי המחלקה הארוכים האפלוליים כשלפתע הייתה מצווחת מילה בודדת כברק באפלה "איהפיאאאה", מילה חדשה, שונה, מוזרה, שלאחריה ניכר היה בה פורקן רגשות עז. עם חלוף הזמן נתברר כי כך ביטאה את תחושת החרדה העוטפת, הלא מרפה והחונקת שלא מצאה כל מילה אחרת לבטאה. לימים פירשה לנו מילה זו. וכך התבטאה: "…..אחותי הייתה כשהייתה ילדה …. הייתה פוחדת פחד נוראי מכלב שחור גדול שעמד מולה ונבח…. שיניו היו חשופות ונזל לו ריר…..קוראים לאחותי איה והפה שלה נפתח מולו בפחד נוראי (כאן הדגימה פעירת פה בדומה לפה הפעור בציור "הצעקה" של מונק)….. כמו פה שפותחים כשאומרים אאאאהה אצל הרופא……" את כל אלו ביטאה במרוכז בקונדנסציה בתקופת אשפוזה במילה "איה-פי-אאאאה" מילה שביטאה את עוצמת החרדה המציפה והעוטפת אותה ואשר אפשרה לה פרץ רגשות עז ואפשר שגם בעת ובעונה אחת לכסות על ה"תוהו" המאיים. אני משער כי בשעה שמילה זו עלתה בה לראשונה חשה מתחושת גילוי בראשית בהרגשתה וכי ללא המילה הפרטית חשה שתהום החרדה נפערת מתחת לרגליה. במובן זו המילה הפרטית החדשה כמו הגנה עליה, ביטאה במשהו את תחושותיה אך גם כיסתה במשהו על הכאוס העוטף אותה ואכן ביאליק במסתו זו התבטא כי…..

" הרגע המסוכן ביותר – גם בדיבור וגם בחיים – אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי (מילה למילה) כשהתוהו מנצנץ (…) ומהבהבת התהום. "

מהי פסיכותרפיה? דימויי מטפלים לפסיכותרפיה

נכתב ע"י פרופ' לוין

עובד מתוך חומר שנכתב ב-1985-1986 בעבודה שכונתה: תפיסת הפסיכותרפיה בעיני מטפלים וספירת הדימויים: נקודות מפגש אפשריות. במסגרת החוג לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב בהדרכת דר' אריקה לנדאו.

בניסיון לתפוס מהי פסיכותרפיה? אותו תחום לא מוגדר וחמקמק המתרחש בינות למטפל ולמטופליו אם בחדרים מהודרים וממוזגים עם כורסאות מרווחות ושולחנות עגולים קטנים הגדושים בחפצי נוי ועד לחדריו הפשוטים של בית מידות ישן ומט ליפול מבקש המחפש להפוך לרואה ואינו נראה, לזבוב על הקיר היכול להופיע להאזין לראות לחוש לחלק מאותם מאות אלפי תרפיות המתרחשות בו זמנית בעולמנו בעת שאתה הקורא עובר על שורות אלו על מנת לגבש לעצמו איזושהי תפיסה מהי פסיכותרפיה………

אלבין טופלר בספרו הלם העתיד הציע כי הדגם הרוחני של העולם אצל כל אחד מאיתנו מורכב ממאות אלפי דימויים דינמיים הנעים מדימויים פשוטים ועד למורכבים ביותר. להצעתו יש באוסף דימויים זה דימויים התואמים את המציאות ויש הסותרים אותה. בחלוף העיתים צצים דימויים חדשים העוברים הטמעה או נזרקים החוצה ואילו דימויים ישנים עלולים לגווע. לשיטתו מערכי הדימויים הללו בונים את הדגם המנטלי על פי עקרונות מיון וסיווג כלשהם. [ראה אלבין טופלר: הלם העתיד, פרק 8: מידע-דימויים קינטיים עמודים 128-153 . בהוצאת עם עובד, סיפריית אופקים 1972. תורגם מאנגלית על ידי יורם שדה ]. האם ניתן איפוא לטעון כי אחת האפשרויות לתפוס משהו מאותה מהות הקרויה פסיכותרפיה היא באמצעות מאגר הדימויי והמטפורות של מטפלים לפעילות זו? האם ככלל דימויים אכן מסוגלים לשקף לתת מושג אודות פעילות המתרחשת במציאות? הפילוסף דוויד יום היה עונה על כך באופן חיובי שכן הוא שיער כי בנפשנו קיים מאגר של דימויים הקשורים על פי עקרונות מסוימים ובונים את מהלך חשיבתנו והמשגתנו תוך שהם מקיימים יחסים סמנטיים עם העולם בשל עובדת דמיונם לדברים בעולם החיצון.

לעומת זאת רבים יטענו כי כיום נתפסת המשגה זו של הנפש כמאגר של דימויים כפשטנית למדי שכן לטענתם לדברים רבים המופיעים בחשיבתנו לא ניתן לבנות דימויים תואמים וכי מאגר של סמלים ולא דימויים בונה את מהלך חשיבתנו, סמלים היכולים להופיע אם כדימויים ואם באופנים אחרים.

אמנם הגדרת הדימוי מובנת לרבים מאיתנו אינטואיטיבית אך הבה נדון בה תחילה. דימויי מוגדר כייצוג תחושתי חווייתי מובדל ונפרד מן אובייקט או אירוע בלא שקיים גירוי אקטואלי היכול להביא לייצוג תחושתי חווייתי זה. באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה מוגדר דימוי כאמצעי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות דמיון, או השוואה למושג משדה משמעות אחר או מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. הדימוי נבדל מהמטאפורה בכך שהוא משווה או מדמה בין שני האלמנטים, אך אינו מאפשר מימוש של העברת המשמעות ביניהם.

נראה שאלוין טופלר נתכוון בדימוי לתיאור מגוון הדימויים והמטפורות למושג או פעילות מסויימת ואף אנו נשתמש מכאן ואילך במילה דימוי במובן זה.

יצאתי במהלך השנים הראשונות של שנות ה-80 למאה הקודמת לבקש את אוצר הדימויים של מטפלים נפשיים, כולם עם ותק של למעלה משנה ועד מספר עשרות שנים לפעילות המכונה "פסיכותרפיה". ביקשתי מהם לתת דימויים ה"עולים מן הבטן", ספונטאניים, ראשוניים ולא כאלו המבוססים על חשיבה תיאורטית שניתן אולי לכנותם דימויים משניים שהם מפותחים יותר ויתכן אך מורכבים יותר. אמנם קיימת טענה כי לאחרונים יתרון באפשרם העברת משמעות מורכבת יותר אך אם יוצאים מתוך הנחה [הדורשת הוכחה] כי בנוסף לאלו אנו נושאים עמנו קשת דימויים ראשוניים ספונטניים החומקים לעיתים מתודעתנו אשר משקפים את תפיסתנו הבלתי אמצעית של המושג נראה שרצוי לאחוז בדימויים אלו לא פחות מחבריהם המשניים.

ומה היו דימויי המטפלים?

גידול ילד,
שינוי והרחבת מיפוי פנימי,
דו שיח,
יצאנית המוכרת שירותיה בכסף,
קריעת קורי עכביש סבוכים,
פתיחת תעלות למים עומדים לזרום אל הים,
חקירתו של בלש,
פעילות המסחר של סוחר,
סדור תשבץ,
פיזיותרפיה,
גידול צמח,
לפרש ספר פתוח המונח לפניך,
מתו מסעד כמו מקל הליכה,
הפעילות המתרחשת בגן ילדים,
פעילות הגיזום של צמח הצומח פרא,
אינטראקציה בין חולה ולובש חלוק כלשהו,
פעילות המתרחשת אצל רופא אליל,
חיפוש שרשי צמח,
תמרונים עד למפגש בין שתי חלליות בחלל עם תכונות מסוימות,
חינוך ילד,
הבשלת ילד,
פעולת ההדרכה של אדם אחר בהליכה בנהר או נחל,
יצירת ציור, משותף עם המטפל מתוך בליל צבעים,
תכנות מחדש של מחשב,
פעילות הפריחה בצמח,
פעילות תרגום (בין עולמות המטופל למטפל),
רקיחת מרקחות אהבה במינונים שונים,
חשיפה לשמש בוערת תוך ראיה פריפרית,
העלאת יבשה מתוך ים,
מטמורפוזה של גולם לזחל ואחר כך לפרפר,
עזרה לחולה להפריש,
הגדלת מעגל מואר על חשבון מעגל אפל,
ברית בין הבתרים,
ליצן האומר במסווה את האמת למלכים,
פעילות הדפס המסדר את הזמן בפרופורציות הנכונות,
פעילות הלהטוטן המגלגל באוויר מספר צלחות,
שינוי יחס בין שני מעגלים,
הפיכת רשת קורים מקבילים למצטלבים,
מעין טרופיזם: הכוונת צמח בכיוון האור,
סידור מתואם של גלגלי שיניים במכונה מכאנית,
הרגעת ים גועש מאחורי סכר,
כוון ואיזון פעימות תת קרקעיות השואפות לעלות אל פני השטח,
איזון בין רצים השואפים להגיע למטרה כלשהי,
סידור מבנים דרך מיקרוסקופ בתחילה הם מטושטשים כמו בקלידוסקופ ואחר כך הולכים ומתבהרים, קליטת השמש תוך השתקפותה במי הים,
כיוון תרמוסטט,
מתן שמות ערים ואצות למפה סתומה,
שרטוט הליקס,
פיזור אנרגטי נכון,
מורה דרך ותלמיד המטפסים להר גבוהה,
העלאת פחם אל פני האדמה,
שינוי מבנה מולקולארי,
שינוי קומבינציה של קוביות,
משיכת חוטי בובה,
פעילות חובב הרדיו הבונה בהדרגה מרשים קולות שידור מובנים,
חיבור קווים לגוף מישורי או חיבור מישורים לגוף מרחבי,
הוספת מימדים למבנה גיאומטרי,
סגירת מעגל,
הפגשה בין רץ שחור ללבן בשח,
הליכה במסלול מוגדר ביער,
הבחנה בין תגובת הגוף ופעילות מחולל נמחלה בפצע,
פעילות המשפיעה על תמנון הנמצא בין יסודות החיים,
שינויי קור חום או צפיפות במערך נתון,
שינוי מערכת אופרציות,
בניית מבנה נדבך על גבי נדבך,
פעילות ארכיאולוגית החושפת שברי חרס ומרכיבה מהם כדים וכלים.

אמנם שדימויים אלו נתקבלו בתוך מצב של דמיון מודרך בתוך מצה של הרפיה שרירית של המדמיין שנתבקש לתת לדימויים לעלות באופן ספונטאני הרי שיתכן שחל מן הדימויים מתקרבים יותר לדימויים משניים.

יצאתי לברר גם באותה תקופה משהו אודות דימויים שפורסמו בספרות הטיפולית והרי חלקם לפניכם:

סביר כי דימויים אלו קרובים יותר לדימויים משניים.

ניסיתי למצוא את המשותף לחלק גדול מן הדימויים מתוך הנחה שהדבר ישקף משהו על מהותה של הפעילות הפסיכותרפויטית (מה היית אתה הקורא מסיק מדימויים אלו?)

לא אלאה אותך הקורא בעקרונות ובשלבים בהם ניתחתי את הדימויים ואביא לפניך את ההגדרה שהגעתי אליה, שמובן שניתן לחלוק עליה:

בהמשך הצעתי תהליך שילווה את המטפל המתחיל, ילבן עימו את דימוייו הראשונים לפסיכותרפיה מחד ויבנה עימו דימויים משניים לתהליך זה (ניתן אף לבנות דימויים לשלבים השונים במהלכו של טיפול נפשי). אלו האחרונים רצוי כי יהיו מורכבים וויזואליים ותואמים לרקע התיאורטי ממנו הוא בא (ואין הדבר פשוט כלל ועיקר) כך שיוכלו לשמש עוגן לתגובות טיפוליות תואמות אינטגרטיביות ושאינן סותרות זו את זו. על כך אולי ארחיב בפעם אחרת.

תיאוריית הריגוש של גורג' מנדלר והקשרה לטיפול זוגי ומשפחתי

נכתב ע"י פרופ' לוין

גורג' מנדלר יליד וינה, 1924. פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בארצות הברית גרס כי עוררות רגשית פיזיולוגית (הפעלת מערכת העצבים האוטונומית הסימפתטית המתבטאת בין היתר בהאצת הדופק, עליית לחץ הדם, האטת פעילות המעי ועוד) מופיעה במצבים של "השבתה". הכוונה בהשבתה אינה שלילית דווקא, אלא הכוונה למצב בו קיימת אי התאמה בין הציפיות לבין הראיות הממשיות המתגלות בעולם.

כך למשל בכל פעם שציפייה משמעותית אינה מתקיימת, כמו הרצון להשלים פעולה חשובה, להגשים תכנית וכד' חלה "השבתה" המשרה עוררות רגשית. עוררות רגשית גם מתעוררת אליבא דמנדלר במצבים של חסך שינה, רעב, מחלה, פעילות פיזית אינטנסיבית, מצבי כאב ועוד.

עוררות רגשית לפי מדלר קשורה בהיבט האינטנסיבי של הרגש. במילים אחרות עוררות רגשית מעצימה ומגבירה את הרגש. עד כאן מספר מאפיינים הקשורים בתיאורית הריגוש של מנדלר.

כיצד הדבר קשור בטיפול זוגי או משפחתי?

אני מציע כי בדרך כלל בני זוג או בני משפחה אינם ערים לכך כי במצבי עוררות רגשית גבוהה תגובותיהם הרגשיות עזות יותר והם יטו לייחס את עוצמת תגובתם הרגשית לא פעם לחומרת נסיבות האירוע שעורר את רגשותיהם.

כך למשל אם במצב של עוררות רגשית גבוהה של אחד מבני הזוג (על רקע אחת מהסיבות שמנינו קודם לכן) מתרחש אירוע בין בני הזוג המעורר תחוששה שלילית בבן הזוג בעל העוררות הרגשית הגבוהה, הרי שעוצמת הרגש תחווה על ידי בן זוג זה כעזה יותר (כעקבות העוררות הרגשית הגבוהה בה הוא מצוי) והוא עלול בעקבות כך לפרש את האירוע בחומרה יתרה ולהגיב באופן קשה כלפי בן הזוג האחר.

אגב הדבר מוצע לא רק בהקשר לרגשות שליליים אלא גם בהקשר לרגשות חיוביים כולל התאהבות שמחה ועוד, אלא שכאן נתמקד ברגשות שליליים.

כלומר הנוסחא המוצעת הינה:

בכדי להסביר זאת יותר נציע להלן דוגמא:

…. בת זוג נמצאת בעוררות רגשית מוגברת על רקע השבתת תוכניתה לצאת לטיול לו ציפתה מאז זמן רב. במצב זה של עוררות רגשית בן זוגה לא הושיט לה עזרה בעבודות הבית, דבר שלדבריו הוא חוטא בו מידי פעם. במצבים דומים חשה לא פעם בעבר תחושת כעס ועלבון בעצמה קלה עד בינונית לדבריה. אלא שהפעם במצב של עורות רגשית גבוהה היא חשה עלבון וכעס בעוצמה גבוהה למרות שמדובר באירוע דומה לזה שקרה בעבר.
היא מפרשת את עצמת הרגשתה בכך שהפעם בן זוגה "עבר כל גבול" ומגיבה בעוצמה רבה ומטיחה בו כי היא דורשת לפרק את הקשר הזוגי. מצב חדש זה מטלטל קשות את המערכת הזוגית….

בהסתמך על כך מוצע לזוג או למשפחה טיפול הכולל תחילה הסבר של התיאוריה שהובאה למעלה בשפה המובנית להם תוך מתן דוגמאות מתאימות מחייהם. רק לאחר מכן עוברים לשלב של בניית אסטרטגיות מתאימות להתמודדות במצבים של עוררות רגשית מוגברת של אחד מבני הזוג או המשפחה.

לבסוף נציין מחד כי מדובר בתיאוריה וכי הדבר לא נבדק מחקרית, עם זאת הניסיון הקליני מלמד כי הדבר מאפשר בניית התערבויות יעילות.

הרצל והמרה השחורה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מחשבות בעקבות "הריפוי מן המרה השחורה" מאת בנימין זאב הרצל
מתוך מבחר כתבי הרצל בשנים עשר כרכים: כרך ד' ; סיפורים ופיליטונים: עמ' 169-183
תרגום: ד. קימחי

פרופ' יוסי לוין

בנימין זאב הרצל [1860-1904]

להפתעתי ניחן הרצל בחוש הומור וביכולת לבנות סיטואציות קומיות משעשעות ביותר תוך רגישות לדקויות הסיטואציה. בד בבד הוא שוזר בפיליטון חלק מתפיסותיו על חוסר המשמעות של בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר, על הרפואה הפרטית אשר שלמונים מפלסים אליה את הדרך, על מוסד הנישואין, על נשים וגברים ועוד….ובמיוחד הוא מציע ריפוי מפתיע לדיכאון הקשור בחוסר המשמעות של המאיון העליון, אותם בעלי הממון שאינם חסרים לכאורה דבר….

בסיפור זה פותח הרצל במקרהו של דז'ון חבקוק ווינדל המגיע לקליניקה של דוקטור בוסטר המפורסם. "דוקטור, אם תבריאני, הרי אני משלם לך שכר של עשרת אלפי דולרים!" ….. "באר דבריך בקיצור נמרץ" משיב בוסטר. "תן לי חמישה רגעים- כל רגע יעלה לך אפוא, בחשבון 2000 דולארים" … "דבר" סח לו הרופא…..
ואילו דז'ון משיב "בן שלושים אני, חופשי ועשיר.. בריא… ניסיתי הכל :נסיעות, סכנות, משחקים, ציד, יין, נשים" …. "אלו נשים" שואל הרופא.. "מכל המינים, מכל הגוונים, הכל גודל, מכל הלאומים" עונה דז'ון ומוסיף "ואף על פי כן היו לי החיים לי למעמסה איומה… הכל לגועל לי ולבוז… משתעמם כשנים ועשרים לורדים בריטיים יחד… בקיצור מרה שחורה…".

הרופא בוחר בטיפול לא שגרתי למרה השחורה של האיש העשיר שיש לו הכל לדבריו:
למחרת בשעת הצהריים בדיוק הגיע חבקוק ווינדל וכא אל הסנטוריום…. "העד נא לפני האדונים הללו, שרצונך הוא להתמסר לטיפולי," סח לו הרופא. "אני מאשר ומקיים" ענה ווינדל.

ובהמשך… "הספוג, פקד הדוקטור וסחט אותו אל פיו של החולה…ומיד נפלה על דז'ון ח. ווינדל שנת האתר וישן."

"אז קרא הרופא הגדול אל עוזריו: קטעו לו את רגלו הימנית!"

ומכאן מתאר הרצל את זעמו של דז'ון על הקטיעה……

אך מקץ מספר שבועות משפחת זעמו של דז'ון מופיע הדוקטור לשיחה עם חולהו שכעסו שכך….

ובמילותיו של הרצל "ורק כאשר הודיעוהו, שרוחו של החולה שקטה במקצת בא לבקרו…"
"כלום אמרת להנעים את חיי בזה שעשיתני לבעל מום" מטיח דז'ון ברופאו בוסטר….

"ידידי הצעיר נענה הלה החיים יפים הם אלא שהאדם אנוס להיות חסר משהו על מנת לטעום אותם. על כן גמרתי בחוכמתי לעשות את אשר עשיתי.."

חדר העבודה של בנימין זאב הרצל בביתו שבווינה, אוסטריה. שחזור במוזיאון הרצל בירושלים. האם כאן כתב את הפיליטון בשנת 1892?

"ואתה מונע ממני לעולם את אשר היה יקר לי מכל: מחולות, רכיבה, ריצה!" רטן דז'ון.

"מיסטר דז'ון," עונה לו בוסטר, "אין אדם אוהב אלא את מה שאין לו…” ומוסיף ומפטיר "אבל אף על פי כן באתי בדברים עם מכונאי מצוין, והוא מתקין לך רגל מלאכותית מעשה אומנות יהא זה. איש לא ירגיש כלל…..המחיר 8700 דולארים…"

הפיליטון ממשיך שדז'ון מוצא את אושרו, רוקד במחולות עם רגלו התותבת ומתחתן עם ליליאן סלייד העשירה בממון וביופי… אלא שבצר לו משמתוודה הוא בפניה על חוסר רגלו, מגלה גם היא את ליבה בפניו אודות חזה התותב שהוכן גם הוא אצל אותו מכונאי אמן….

לקראת סיום מכין לנו הרצל פגישה לא צפויה עם בוסטר הרופא באחד מנשפי המחולות בהם מתוודה הרופא כי "דעתי שיש רק ריפוי אחד בפני המרה השחורה: הנישואין. אבל את התרופה הבדוקה הזאת לא העזתי להציע לפניך…"
"לא העזת?" מחרה ומוסיף דז'ון "אתה? ועל שום מה?" עונה לו בוסטר: "תרופה זו נראית לי אכזרית מידי……………"

אמנם מדובר בפיליטון, אך מה דעתך הקורא? האם אחת התשובות לדיכאון קיומי הינה מתן משמעות מחודשת? האם על משמעות כזו להישען על חסר קיומי (אצל היחיד או החברה) שיש לאתרו יחד עם המטופל הסובל? במובן זה קטיעת הרגל היא מטפורה לבניית חסר שכזה שעליו תתבסס בניית משמעות חדשה.

ברלין אלכסנדרפלאץ, ספרו של אלפרד דבלין

נכתב ע"י פרופ' לוין

אלפרד דבלין [1887-1957]

ברלין אלכסנדרפלאץ, רומאן מפתח בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומאן המודרניים. טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו זה מקורן כפי הנראה בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאסי מרינטי והציירים אומברטו בוצ'יני, קרולה קארה ולואיג'י רוסולו.

זהו ספרו של אלפרד דבלין מגדולי המספרים בזרם האקספרסיוניזם הגרמני המספר את סיפורו של פראנץ ביברקןפף, אסיר משוחרר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בספר מופיע תיאור מפורט של השיגעון של פרנץ אשפוזו והטיפול שניתן לו בבית החולים בוך לחולי נפש בברלין. דבלין עצמו שימש כרופא בבית החולים הפסיכיאטרי בפריל ואחר כל בברלין בוך וחקר את ההיסטריה, הכימיה של הדם ואת המרה השחורה בהקשר למחלות הנפשיות. דבלין סבר שבכדי להבין את מחלות הנפש יש להבין את ההפרעות בחילוף החומרים של החולים (או את המטבוליזם שלהם) והיה ספקני לגבי התיאוריות של פרויד שנתפרסמו באותם הימים.

תיאורו של דבלין את השיגעון של גיבורו [מצב פסיכוטי קטטוניפורמי] מפתיע מחד בתיאור "אובייקטיבי" דיווחי חד ובבהיר של התנהגותו של פרנץ בעיני הצופה מבחוץ ומאידך ביכולת האמפטיה החודרת שלו המתארת את השיגעון מנקודת מבטו הפנימית והסובייקטיבית של פרנץ החולה כאשר הסופר נע כלוליין אמן בין שתי נקודות ראות אלו.

כך "הבזק, הבזק, הבזק…ההבזק נפסק. מכה נפילה מכה, מכה נפילה מכה…גם זה נפסק. זהו הלילה השני שפרנץ צועק. הנה פילה מכה נפסק. לא צועק יותר. ההבזק נפסק. עיניו ממצמצות, הוא שוכב נוקשה. הינה חדר, אולם, אנשים הולכים. אין צורך לקפוץ את הפה. יוצקים משהו חם לפיו. אין הבזק. אין מכה. קירות. קצת, רק קצת, אבל מה. הוא עוצם את עיניו…….אתם חושבים… שעוד מעט ימות…הרי הוא לא מזיז אצבע. אך הוא קורא ונודד ומשוטט. הוא קורא אליו את אשר לו, הוא יוצא מן החלון אל השדה, הוא מנער בעשבים, זוחל למאורת העכברים: החוצה, החוצה, מה יש פה, יש פה משהו שלי? הוא מפשפש בעשב….יוצקים מרק חם לגרונו, הוא בולע לא מקיא, לא רוצה, לא מבקש להקיא…את דבר המוות מחזיק פרנץ בפיו, ואיש לא יוציא אותו ממנו, והוא מגלגל אותו בפיו, וזה אבן, אבן מאובנת…[תרגום הקטעים המובאים: ניצה בן ארי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987]

קטטוניה מוגדרת כתסמונת שיכולה להיות על רקע דיכאון סכיזופרניה או שורת מצבים אורגניים. במצב זה מופעים סימפטומים של ירידה קיצונית בתגובתיות לסביבה, עצירת פעילות כמעט מלאה, התאבנות וקפיאת הגוף בתנוחה נוקשה מסוימת לאורך שעות רבות, לעיתים מופיעה התאבנות דמוית שעווה בה אם משנים את תנוחת הגוף לתנוחה אחרת החולה נשאר מאובן בתנוחה החדשה.כאמור קטטוניה מופיעה גם כאחד מסוגי הסכיזופרניה, סכיזופרניה קטטונית, אמנם שאין הסכמה לגבי תקפות סיווג הסכיזופרניה לתת סוגים. כלל ייתכנו מעברים בלתי צפויים בין מצבים קיצוניים של הקטטוניה, מקיפאון לפעילות יתר קיצונית המכונה אקסיטציה קטטונית.

דבלין נוגע בשאלת האבחנה: " קודם כל צריך איחון, ורצוי נכון….מדובר בקיהיון קאטטוני . אגב אם לא מסתתרת מאחורי זה הפרעה אורגנית קשה במוח, גידול, משהו במוח האמצעי, אתם זוכרים מה שלמדנו בתקופת מה שכונה שפעת הראש…".

דבלין אף מפרט את סוגי הטיפולים הנהוגים באותם ימים: " צינורית מחליקה לו לתוך הגרון והלוע , והחלב והביצה זורמים לקיבתו….ופרנץ גובר עליהם ונחלש…הם מנסים עליו כל דרך אפשרית…מזריקים לו קופאין וקמפור, נותנים לו סוכר ענבים ומלח בישול ישר לווריד, סיכויי חוקנים נידונים ליד מיטתו…ואולי בכל זאת כדאי לתת לו תוספת חמצן…..מה הם לא עושים בשבילו…עירויי דם רוצים לתת לו עתה….הם נוטים לחשוב שסיבלו של פרנץ בבירקופף הוא פסיכולוגי…כלומר ששיתוקו נובע מהנפש…שנובע מעכבות…שאנליזה תוכל להבהיר את הרקע שלהם…..וכיוון שכל זה לא פועל מצליח אחד מהמתנדבים לשכנע את השאר שיביאו מכשיר חישמול, שיתנו לפרנץ ביבירקופף טיפולי הלם חשמלי, והכוונה לפלג גופו העליון, כשהזרם מחובר במיוחד לאזור הלסת, לגרון ולחיך התחתון..זה האיזור הזקוק עתה לגירוי….

נציין שהתקופה הינה התקופה לפני גילוי התרופות האנטי פסיכוטיות, הבנזודיאזפיניות ואף לפני הכנסת הטיפול בנזעי חשמל בשנות השלושים כפי שפותח על ידי בינו וצ'רלטי טיפולים המקובלים כיום לטיפול בסכיזופרניה קטטונית . באופן מעניין חלה ירידה בהופעת מצבים של סכיזופרניה קטטונית בעשורים האחרונים והסיבה לכך אינה ברורה. בכל מקרה תיאוריו של דבלין , סופר ורופא, של שיגעונו של פרנץ הינם יחודיים ומפתיעים ביכולתם לשקף במעשה מרכבה את עולמו של החולה וחוויותיו לצד תיאור התנהגותו כפי שזו נתפסת על ידי מטפליו העומדים חסרי אונים מול טירופו הטורף בעקביות את נשמת האדם שבו.

הצעת טכניקה לאימון תקשורתי בין בני – זוג

נכתב ע"י פרופ' לוין

פרופ' לוין יוסף

בשנת 1977 דווח GUERNEY על אודות פרוצדורה מובנית לשיפור דרכי תקשורת בין בני זוג. הרקע התיאורטי לשיטתו לקוח מתוך גופי הידע של תיאוריית הקומוניקציה, תיאוריית למידת ועקרונות שיטתו של רוג'רס. הפרוצדורה עצמה כוללת כללים לבחירה ולהכנת בני זוג מתאימים לסוג זה של אימון תקשורתי, הסבר לזוג על מטרות האימון, הבהרת מאפייני המאזין והדובר בשיחה, הדגשה כי תקשורת טובה היא באחריות הדובר כך שככל שהדובר יבטא עצמו היטב כך יוכל השומע להבין טוב יותר את דבריו.

האימון בנוי כך שהדובר בוחר נושא. בתחילה נדונים נושאים קלים יותר להעברה (שאין מאחוריהם מטען רגשי וכו'). רצוי תחילה נושאים הקשורים ב"אני" ורק אח"כ ב"אנחנו". התקשורת מתנהלת כך שאסור לדובר לשאול שאלות, ניתן להחליף דובר ושומע אך באופן מוגדר ומובנה ואין להשתמש במשפטי תקיפה או האשמה.

לרוב, חשים זוגות הקלה למובנות זו של שיחה, שגוברת אף לנוכח דרישת המטפל שהדובר ינסח מחדש משפטי האשמה או תקיפה. המטפל מבקש לרוב מן הדובר שמשפטיו יהיו קצרים ומתומצתים. עד 5-6 משפטים סביב רגש אחד עד שניים וסביב נושא מסוים, מה שיאפשר לשומע להקשיב ולדובר להתמקד סביב נושא מסוים. בתום כל היגד של הדובר, מעיר השומע משפט המשקף בעיקר את רגשות הדובר (מה שמצריך אותו ללמוד ולהבחין בין תוכן הדברים והרגשות הנלווים אליהם). על השומע להשעות שיפוט או מתן דעה תוך שהוא יודע שבשלב מאוחר יותר יביע את רגשותיו. על השומע גם לא לשאול שאלות, שכן בד"כ אלו הן שאלות של סקרנות שלא עוזרות להבהיר את רגשות הדובר כשבד"כ הדובר מבהיר בהמשך שאלות אלו. המטפל מדגיש כי חשוב שהן הדובר והן השומע יעבירו מסר תואם ורבלית ולא ורבלית (טון הקול, הבעות הפנים, תנוחות הגוף וכד'). כמו כן מודגש לבני הזוג כי בתחילה ההוראות תיראנה להם מלאכותיות.

התרגול המתואר יכול להיעשות בטפול זוגי (בד"כ CONJOINT) או בקבוצת זוגות. אלמנטים נוספים בטפול כוללים רשום שלושה נושאים לא קשים רגשית, שלשה נושאים בינוניים מבחינת עוצמתם הרגשית ושלושה נושאים קשים רגשית ע"י כל אחד מבני הזוג (ע"מ לבחור נושאים להעלאה בסדר מדורג מן הקל אל הקשה). כמו כן נעשה שימוש בתרגילים להגברת אוצר המילים הקשורות בהבעה רגשית ובתרגילים להגברת הרגישות לתחומים של הבעה רגשית ע"י מלוי שאלון בן 50 פריטים המתחילים במשפט "אני מרגיש", או על ידי חשיפת בני הזוג להדמית שיחה בין שני מטפלים על נושאים אישיים רגשיים ב-כאן ועכשיו.

כדאי לציין שבני הזוג זקוקים בתחילת האימונים להדרכה, לחיזוקים רבים ולעזרה בחלופי התפקידים מדובר לשומע ולהפך. בהמשך מתרגל הזוג את אופן שיחה זו חצי שעה בבית מידי יום כאשר בפגישות מועלים קשיים בהם נתקלים בני הזוג.

לבסוף מדגיש מחבר הפרוצדורה המתוארת כי האימונים התקשורתיים נעשים בשלבים ובהדרגה כך שעל ידי פתיחת כל ערוץ תקשורת נוסף רוכש הזוג יכולת להתמודד לא רק עם בעיות נוכחיות, אלא גם עם בעיות עתידיות. כמו כן מלמדת השיטה את בני הזוג לבטא רגשות, מחשבות ואמונות בנושאים שנויים במחלוקת (קונפליקטואליים) ולהגיב עליהם בצורה תואמת.

ברצוני להביא כאן הצעה למודיפיקציה של גישה זו שיכולה לפשט את תהליכי האימון התקשורתי ולקצר את טווח הזמן הדרוש לאימונים וכפי שעולה מניסיון עמה, היא יעילה גם בזוגות בעלי קשיי תקשורת נכרים ביותר, מקרים בהם נתקלת שיטתו של GUERNEY בקשיים.

השיטה אינה מכתיבה את נושאי השיחה לדובר או את מספרם, לבד מפרק הזמן בו הוא רשאי להביא את דבריו (3, 4, 5 דקות וכו'). השיטה אינה מתירה לשומע הערה כלשהי, שאלה כלשהי או כל חזרה המאשרת הבנת דברי הדובר. יותר מכך הגישה אינה מתירה כלל לשומע להגיב לנושאים שהועלו ע"י הדובר בטווח של 24 שעות. הגישה שומרת על סימטריה בין בני הזוג ומקטינה עד למינימום מאבק אפשרי על נושאי השיחה ומשכה. הפרוצדורה כוללת שיחה מקדימה עם בני הזוג והצגת קשיי התקשורת שלהם, הצגת הפרוצדורה המוצעת (שתפורט להלן) תוך מתן הסברים לזוג על יעילותה והתועלת העשויה לנבוע לזוג ממנה. לעתים ניתן לעגן את ביצועה בחיזוקים שונים לבני הזוג.

הפרוצדורה כוללת גם קביעת שעה מוגדרת לאימון התקשורתי תוך שימת לב למכשלות אפשריות. מהלכה הוא כך שאחד מבני הזוג הינו הדובר הראשון בימים זוגיים ואילו האחר הוא הדובר הראשון בימים אי זוגיים. (ניתן לקבוע נוהל שונה). הדובר מעלה נושאים כהבנתו במשך 3-5 דקות ראשונות, כאשר השומע בפרק הזמן הראשון הופך דובר בפרק זמן זהה מיד לאחר מכן ומעלה נושאים שונים כאשר אסור לו "לגעת" בנושאים שהעלה הדובר הראשון. למחרת סדר הדובר – שומע מתחלף, כך שמי שהיה דובר ראשון הופך לדובר שני ולהיפך תוך הקפדה על הכלל שאסור לדובר שני להעלות נושאים שהדובר לפניו העלה, אך לדובר הראשון מותר להעלות נושאים שהועלו ביום הקודם. מודגש כי לאחר השיחה חוזר הזוג לדפוסי האינטראקציה הרגילים ולא דן יותר בנושאי השיחה.

כך לאחר השיחה, אין לגיטימציה לפתוח כל נושא שהועלה באימון, הן מילולית והן רגשית, כאשר מושם דגש על המעבר החד מהאימון התקשורתי לחיי השגרה של הזוג. חלק זה מלמד הן בן הזוג שהביע – למשל – רגשות סוערים או כואבים תוך פרק הזמן המוגדר והן את השומע לחזור אחרי כן לשגרת החיים, מה שמונע תגובות שרשרת רגשיות עד להסלמה ובהמשך התכנסות וחוסר שתוף רגשי בין בני הזוג.

הגישה המוצעת מלמדת גם את בני הזוג להקשיב האחד לשני תוך דגש לבני הזוג כי כל אחד מהם מקשיב לרעהו אף אם אינו מסכים עמו לחלוטין. הגישה גם מלמדת את בן הזוג השני להתגבר על הצורך להשיב מידית לרוב בתשובות סטריאוטיפיות ולהשהות את תשובתו עד למחרת תוך אפשרות מתן פרק זמן הולם לתשובה בה הוא זוכה להקשבה מלאה מבן זוגו. בני הזוג לומדים שהפנטזיות המאיימות שלהם אודות ה"קטסטרופות" העומדות לקרות בחשיפת רגשות עזים ותכנים קשים. אין להן בדרך כלל בסיס. יתרון השיטה כאמור לעומת הצעתו של GUERNEY הוא בפשטותה ובקיצור משך הזמן הנדרש ללמידתה וביכולת להעבירה גם לזוגות הלוקים בקשיי תקשורת ניכרים.

הקושי בהעברתה הוא תחילה בהצגת הרציונל שלה לבני הזוג תוך שימת לב למאגר התפיסות, האמונות והדימויים שלהם ובהבהרת הצורך להכיר בכך כי שנויים בדפוסי התקשורת לרוב אינם משרים ספונטנית אלא דורשים "תרגול מלאכותי" עד שהם הופכים לחלק אינטגרלי מהמאגר התקשורתי של בני הזוג. למטפל תפקיד חשוב בפגישות עם בני הזוג הן בעמידה על מכשלות אפשריות, הן במתן חיזוקים להמשך התהליך והן בהפחתת חרדות הקשורות בתהליך. הניסיון מלמד כי גם זוגות עם קשיי תקשורת ניכרים שלא היו מסוגלים להפיק תועלת מגישתו של GUERNEY, מסוגלים לאחר התקדמות בגישה המוצעת לעבור לגישתו של GUERNEY.