פרופ' יוסף לוין

מסה ספקולטיבית: "האומנם הקוביזם משקף אופן אפשרי של אגירת או הצפנת הזיכרון הוויזואלי במוח ?"

נכתב ע"י פרופ' לוין

יגאל ורדי בספרו רב העניין "ויוה פיקסו: פרשנות אסטטית ליצירתו " בהוצאת ידיעות אחרונות משנת 2007 מצטט את פיקסו (1881-1973) מאבות הקוביזם שהתבטא כי " הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לביננו" דבר הנראה כמשקף תפיסה מגית של הציור ויתכן אף של תהליך יצירתו. האמנם כך, האם הציור משקף תפיסה מגית "מכושפת" של המציאות? ציוריו של שאגאל למשל יכולים אולי לתמוך בכך שפאן כזה יכול להיות קיים בציור אך לא בכך נעסוק בקטע שלפנינו.

בקטע שלפנינו נעסוק בפאן אחר אפשרי של הציור והקוביזם בפרט , פאן בו אסכולות מסוימות של הציור (בעיקר הקוביזם) תתפסנה או תומשגנה כמייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים.

נזכיר תחילה את הסופר והצייר יגאל ורדי. מחבר זה בהתייחסו לתקופה הקוביסטית מעלה את הטענה כי "הקוביזם האנליטי פורע את הצורה מכיוון שהוא שובר אותה להקצעים ומייצג את המציאות בפרספקטיבה היטלית, כלומר, לא כפי שאנו רואים אותה במציאות אלא כפי שאנו זוכרים אותה מלפנים, מן הצד מאחור ולעיתים גם מבפנים". ורדי מוסיף כי: "הקוביזם האנליטי עובר פריעה רב שלבית מקוביזם פיסולי ועד לשבירה מסיבית של האובייקט….הנטמע בתוך הרקע וכמעט מאבד את זהותו….מגיע אל גבול ההפשטה של איבוד האובייקט….". נראה מכך כי עבור ורדי אנו חווים או זוכרים לחוד את היטל האובייקט מלפנים או את היטל האובייקט מאחור או מהצד וכו ואילו הצייר הקוביסטי מאחד אותם במכחולו תוך הפשטתם במידה משתנה לאובייקט מורכב המאוחד לא פעם עם הרקע במידה משתנה.

אני רוצה להעלות כאן טענה אחרת והיא האם יתכן כי הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי. כך בהקשר זה של הקוביזם עולה השאלה האם לכל אחד מאתנו אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים בו מספר היטלים או היבטים של אובייקט נתון או שורת אובייקטים או חלקיהם מכונסים או דחוסים זה על זה או זה בזה.

דיוקן וולרד (1910) של פבלו פיקסו

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

Thought Blocking

נכתב ע"י פרופ' לוין

קיימת תופעה הנקראת THOUGHT  BLOCKING או בתרגום חופשי לעברית ,"בלוקינג של חשיבה" או "עצירת חשיבה". מעט יחסית ידוע עליה בחוגים הפסיכיאטרים הרגילים לבד מהגדרתה, כמה ממאפייניה והעובדה שמופיעה במצבים פסיכיאטרים מסוימים כולל במחלת הסכיזופרניה. דווקא בשל כך מצאתי לנכון להרחיב ולכתוב עליה מספר מילים.

לשם תיאור התופעה, תאר לך הקורא מצב שאישון (איש קטן)  קטן במוחך (מין הומונקלוס) באחת ומבלי כל אזהרה, לפתע  ובפתאומיות נוטל את מחשבותיך, הרגשותיך ופנימיותך לזמן קצר ומשאיר אותך בפרק זמן זה כמין גולם ריק …. חסר כל מחשבה והרגשה… אתה חש שאינך שולט על נפשך… שאתה מרוקן…. אין לך הסבר….

משהו דומה, ללא כל אישון או מפעיל נסתר, קורה לעיתים בנפשם של חלק מן החולים בסכיזופרניה בשלב הפעיל של מחלתם ומכונה THOUGHT BLOCKING. במצב זה נחסמת או נעצרת בדרך כלל החשיבה אך תתכן גם חסימה או עצירה של תפקודים נפשיים נוספים כפי שנראה בהמשך.

ככלל, המושג "בלוקינג" שאפשר אולי לתרגמו בעברית למילים "חסימה" או "עצירה" אינו מיוחד לתחומי הפסיכיאטריה ומצוי בשימוש במגוון רחב של תחומים. כך בתחום המחשוב הכוונה לעצירת מטלה עד להתרחשותו של אירוע מסוים, ואילו בתחום אחר לחלוטין, תחום אומנויות הלחימה הכוונה לטכניקת הגנה חסימתית בתגובה לפעולת היריב.

בתחום הפסיכולוגיה נחקר הנושא של "בלוקינג" בהקשרים מספר. באחד ההקשרים המושג התייחס להפסקות או חסימות קצרות בעת ביצוע מטלות שונות (למשל: ציון שמות צבע או צורה, ציון שמות הפכים וכדומה) המופיעות במהלך ביצוע מטלות אלו בנבדקים נורמלייםץ הנושא נחקר על ידי ארתור בילס ואחרים  בשנות ה30 של המאה העשרים.

(Arthur G. Bills. A New Principle of Mental Fatigue, The American Journal of Psychology: Vol. 43, No. 2 (Apr., 1931), pp. 230-245)

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

פירומניה

נכתב ע"י פרופ' לוין

נפתח תחילה כי מוטיב האש עוצמתה והרגשות שהיא מעוררת בבני אנוש משמש את השירה והספרות למגוון תיאורים. בתיזה מעניינת על מוטיב האש אצל אלתרמן מצביעה חיה שחם על קטע שתירגם אלתרמן מהספר "המלחמה לאש" מאת ז'וזף הנרי רוני (אלתרמן חזר ותירגם את הספר שחצא במקור ב1911 בשנת תשכ"ד עבור "מחברות לספרות". הספר המתורגם  יצא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת תשל"ז) ובו מתוארת האש כך:

 "חייה של האש היו תמיד לפליאה לנאו (גיבור הרומן) .

 כמוה כבעלי-החיים – היא זקוקה לטרף.

 היא אוכלת ענפי-עצים ועשבים יבשים ושומן.

 היא צומחת וגדלה.

 כל אש נולדת מאש אחרת.

 כל אש עלולה לגווע ולמות.

 אין גבול לשיעור גודלה של אש,

אך כנגד זה אפשר לחלקה ולבתר אותה בלי קץ,

 וכל חלק שלה עשוי לחיות

. היא הולכת ופוחתת כשמונעים מזון מפיה.

 היא הולכת ונעשית זעירה כדבורה, כזבוב,

ואף-על-פי-כן יש בכוחה לשוב ולעלות לאורכו של גבעול-עשב

 ולשוב ולהיעשות רחבה כביצה.

 האש היא בעל-חיים ואינה בעל-חיים,

 אין לה רגליים ואין לה גוף,

 והיא מקדימה במרוצתה את הדישונים;

 אין לה כנפיים והיא מעופפת בעננים;

 אין לה לוע והיא נושפת ורועמת ושואגת;

 אין לה ידיים וציפורניים והיא לופתת מרחבים"

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

אמיל זולא ותפיסת האלכוהוליזם במאה ה19 בצרפת

נכתב ע"י פרופ' לוין

אמיל זולא

זולא נולד בעיר האורות פאריס בחודש אפריל 1840 לאם צרפתייה ואב איטלקי בעיר הצרפתית איי, עיר המופיעה ביצירותיו בשם "פלאסאן".

זולא ידוע בעיקר בכך כי בשנת 1898 עמד בתקיפות לצידו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדת. אמיל זולא חשף בסדרת מאמרים כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. במיוחד ידוע מכתבו הגלוי מה-13 בינואר 1898 אל נשיא צרפת פליקס פור, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו . מכתב המכונה "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה והאשים את ראשי הצבא בהסתרת העובדות ועיוותן תוך הסתרת העובדות על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס.

אמיל זולא 1897

אך אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא היה בעיקר סופר והוגה צרפתי הנחשב יחד עם פלובר לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות, זרם המתאר באופן טבעי (שאינו רומנטי ושאינו מעצים או מאדיר) את דמויותיו, זרם שגם שם דגש על השפעת התורשה על אופי הדמויות.

מגיל צעיר יחסית הגה זולא רעיון מבריק והוא לכתוב סידרה בת עשרים ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקאר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת בה יעקוב באופן נטורליסטי (טבעי) אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון והתמכרות (לטיפה המרה) בדורות השונים.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מתן תוסף קראטין לחולי סכיזופרניה

נכתב ע"י פרופ' לוין

במחקר פיילוט חדש ומצומצם בהיקפו, מצאנו שמתן תוסף קראטין במינון גבוה לחולי סכיזופרניה לאורך תקופה של חצי שנה, שיפר במידה מתונה כמה מהסימפטומים הנלווים של מחלת הסכיזופרניה.

לקריאת המאמר המלא, לחצו על הקישור: מחקר פיילוט על מתן קראטין בסכיזופרניה.

רגשות עוצמתיים בהפרעות נפשיות

נכתב ע"י פרופ' לוין

מצגת שהועברה בכנס "רגש, מוח, ומה שביניהם" שנערך באוניברסיטת תל אביב במרץ 2014, מטעם העמותה הישראלית למדעי המוח (ISFN), עמותת "בשער – קהילה אקדמית למען החברה בישראל", מרכז העל לחקר המוח ע"ש אדמס, ואוניברסיטת תל אביב, לרגל שבוע המוח הבינלאומי.

נקודת הראות של פסיכיאטר אודות רגשות ותחלואה פסיכיאטרית

חשיפה של מנגנון ביולוגי נוסף הקשור להופעתה של מחלת הסכיזופרניה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מחקר חדש, שהתפרסם בכתב העת Molecular Psychiatry מקבוצת Nature, נערך בידי פרופסור אילנה גוזס, הדוקטורנטים אביה מרנלנדר-וגנר, אנה מלשקביץ וזאב שמר מאוניברסיטת תל אביב, בשיתוף פרופסור גלילה אגם ופרופסור יוסף לוין מאוניברסיטת בן-גוריון ופרופסור בריאן דין, מנהל בנק המוח במדינת ויקטוריה, שבאוסטרליה:

חוקרים ישראלים מציעים כיוון חדש לאבחון ולטיפול בסכיזופרניה – כתבה באתר DoctorsOnly

הפרעות דלוזיונליות ופסיכוזות בזקנה

נכתב ע"י פרופ' לוין

דר' אלכס אודסקי, דר' ואדים גילר, דר' אלכס פלטניק

ופרופ' לוין יוסף

בהדרכת פרופ יוסי לוין וכמו כן תודה מיוחדת לאילונה גילר על עריכת מראי המקום.

הקדמה

מספר אבחנות במסגרת DSM-4 כרוכות בקיומם של סימנים פסיכוטיים. הקטגוריות האבחנתיות הללו כוללות מצב קונפוזיונלי או מצב דליראנטי אקוטי, הפרעות דלוזיונליות, מצבים פסיכוטיים על רקע שימוש בתרופות או/ו סמים, הפרעות אפקטיביות, סכיזופרניה וגם מצבים נוירולוגיים מסוימים (American Psychiatric Association, 1994).

בפרק זה נדון במגוון המצבים הפסיכוטיים המופיעים בזקנה. את המצבים הכוללים סכיזופרניה לסוגיה, והמחלות האפקטיביות כולל הדיכאון המגורי והמחלה הביפולרית נזכיר בקצרה ובתמצית בלבד שכן אלו ידונו בפרק אחר בספר זה.

שאלה מרכזית בהקשר לנושא שלפנינו הינה הגדרת המושג פסיכוזה. האם עלינו להגדיר מושג זה באופן מרחיב או מצמצם יחסית? הבה ונפרט במה הדברים אמורים. נתחיל ונציין כי ככלל אין הגדרה ברורה וחד משמעית למושג פסיכוזה . בהגדרה הרחבה יותר, פסיכוזה הינה הפרעה בשיפוט המציאות אשר מובילה להפרעות קוגניטיביות והתנהגותיות ואשר לעיתים קרובות מתבטאות במחשבות והזיות שווא. בהגדרה רחבה יחסית זו גם אגיטציה ותוקפנות והפרעות התנהגות קשות אחרות יכולות להיות קשורות לפסיכוזה אם מאחוריהן עומדת הפרעה בשיפוט. כך לפי הסיווג בין-לאומי המכונה  ICD-10  פסיכוזה הינה  מצב בו אדם חווה מחשבות שווא, הזיות או אף הפרעות בהתנהגות בצורה קשה כגון אקסיטאציה ופעילות יתר ניכרות, האטה פסיכומטורית משמעותית או התנהגות קטטונית. לחלופין בהגדרה צרה יותר, מצב פסיכוטי הינו מצב בו בהכרח מופיעות מחשבות שווא או הזיות שווא. אנו נגדיר בפרק שלפנינו פסיכוזה על פי ההגדרה הצרה המחייבת כאמור הופעה של מחשבות או הזיות שווא.

שאלה מרכזית אחרת הינה, מהי ההגדרה של גיל זיקנה? האם זו חלה מגיל 60 והלאה או אולי מגיל 65 והלאה או שמא מדובר בגילאים מתקדמים יותר. תשובה לשאלה זו מחייבת מתן קריטריונים לזיקנה, תוך התחשבות במגוון רחב של גורמים, ביניהם  התקופה ההיסטורית הנידונה  ותוחלת החיים הקשורה בה, תחום שהינו מעבר לדיון בפרק זה. מעניינת בהקשר זה הגישה שמייצגה הינו מריאן רבינוביץ (רבינוביץ, 1985) המעלה טענה מעניינת כי זיקנה יכולה להיות מוגדרת לאו דווקא על פי הגיל הכרונולוגי אלא ניתן לדבר גם על גיל הכרתי, גיל רגשי, גיל חברתי וגיל ביולוגי. בפרק שלפנינו נתייחס לזיקנה כאל החלק השלישי הכרונולוגי בחיי האדם ומכאן כי כל עוד לא נציין אחרת גיל זיקנה יהיה זה מעל גיל  60 שנה. כמו כן הביטויים קשיש, זקן, בן הגיל השלישי ונגזרותיהם יתייחסו כולם לבני 60 ומעלה.

ככלל, מחלות נפש  אינן חלק של "הזדקנות תקינה" או נורמטיבית. יחד עם זאת הכמות של הפרעות נפשיות באוכלוסיית האנשים בגילאי  55+ מגיעה עד לכ20% (Faison & Armstrong, 2003).  בין ההפרעות הללו ניתן למצוא את המצבים הפסיכוטיים אשר לגביהם מדווח כי באנשים בני הגיל השלישי הסיכוי לפתח סימנים פסיכוטיים גבוה יותר בהשוואה לאכלוסיה רגילה. ככלל נציין כי מצבים פסיכוטיים בקרב אוכלוסיית הגיל השלישי יכולים להתחיל מחד בגיל צעיר יותר ולהמשיך ולהתבטא בגיל זיקנה או לחילופין להופיע לראשונה בגיל השלישי.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

הלוצינציות (הזיות)

נכתב ע"י פרופ' לוין

מקור המושג

המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.

Asclepiades 171 – 110 BC

המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.

Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840

הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של  HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה), גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.

Albert Hofmann 1906 –2008

עם זאת יש לזכור שההלוצינציה מתרחשת גם במצבים נורמאליים כבחלום, בטקסים דתיים (שם יתכן אולי להבינה כמצב דיסוציאטיבי), במצבי אבל, בידוד, חוסר שינה, בפזה לקראת שינה והתעוררות (הלוצינציות היפנוגוגיות והיפנופומיות) , בתופעה של "כמעט מוות"  (תופעה מרתקת זו, נחקקה ע"י SREVENSON שבדק 78 איש נורמאליים שעברו חוויה של "כמעט מוות" בעיקר נפגעי תאונות שעברו החייאה, אלו תארו חוויות אוטוסקופיות בד"כ נעימות בהם הם רואים את גופם מנקודה אחרת במרחב, סצנות רבות בחייהם שחלפו לנגד עיניהם במהירות, תופעות של זיכרון פאנורמי, תופעות שכללו תחושות של איחוד עם הטבע, הופעת אאורות או "הילות", תחושת מעבר דרך מנהרה ועוד), ובמצבים שונים בילדים. נראה שהיקף התופעה ההלוצינטורית במצבים נורמאליים הינו רחב יחסית.

הדמיה של תופעת ה"כמעט מוות"

STEVENSON   סקר מחקרים בהם דווח כי 14% מ-17.000 נבדקים נורמאלים דיווחו אודות חוויות הלוצינטוריות, ברובן המכריע הלוצינציות ראייה. ראה  Am.J. Psychiat. 1983

נציין שממצא זה נוגד דעה הרווחת אצל אנשי בריאות הנפש הרואה בקיום הלוצינציות תסמין "כבד".

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מה דעתך אודות גישה נשכחת זו שהגה הפסיכיאטר האמריקאי סילבנו ארייטי לטיפול בהזיות ?

נכתב ע"י פרופ' לוין

הזיות מוגדרות כתפיסה חושית שאין לה עיגון במציאות, ניתן לדבר על הזיות שמיעתיות, ראייתיות, כאלו של ריח ועוד. יש להדגיש כי הטיפול התרופתי בימינו יעיל לטיפול בהזיות אך יתכן ויש מקום למחקר יעילותה של גישת טיפול  פסיכותרפאוטית נשכחת  זו לצד הטיפול התרופתי.

Silvano Arieti (נולד ב פיזה, איטליה ב  1914 ונפטר בניו יורק, ארה"ב  ב – 1981) פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של ניו יורק, פסיכואנליסט  ועורך ששת הכרכים של  ה-  American handbook of Psychiatry ספר שריכז את הידע בפסיכיאטריה בתקופתו.

ארייטי נחשב בזמנו לדמות מובילה בחקר ההבנה והטיפול בסכיזופרניה. הקטע להלן (עמודים 563-5 בספר)  מובא בתרגום חפשי מתוך ספרו INTERPRETATION OF SCHIZOPHRENIA[פרשנות לסכיזופרניה].   דעותיו בספר ייצגו לדעת אחדים משקל נגד למודל הרפואי להפרעות נפשיות של הזרם המרכזי בתקופתו.

וכך כותב ארייטי בספרו אודות שיטה זו [בתרגום חפשי]:

"……….בנקודה זו עשויה לעלות במוחו של הקורא שאלה חשובה. באם אכן הסימפטום (למשל הזיות השווא)  הינו תחליף …..להיבטים שונים של חי המטופל, האם אין זה נכון כי המטופל זקוק לתחליף זה (של ההזיות) ? שכן הוא צריך להשיל מעליו כאב נפשי רב והסימפטום (של ההזיות)  עוזר לו בכך, והאם אין המטפל, לכאורה בדרך אכזרית ובלתי טיפולית, רוצה ליטול ממנו את אמצעי ההגנה רב הערך הזה?….

…הנקודה היא (גורס ארייטי), שאם אכן מתפתחת אווירה של אמון בסיסי ,.. אוירה שבה המטופל חש ומרגיש שהוא מקבל מן המטפל התייחסות אנושית משמעותית…, המטופל מוכן לוותר על התסמינים (למשל ההזיות)  שלו  ולהתנסות בדרכים חדשות שיאפשרו להמירם אותם לתסמינים פחות פסיכוטיים או נ יותר נאורוטיים. הסימפטומים החדשים (שיכולים להיות למשל  דאגה למרכיבי האישיות במקום לאלו של הגוף) עלולים מחד להיות קשים לשאתם אך מאידך ניתן לשתף בהם את המטפל בקלות רבה יותר. במילים אחרות, המטפל יוכל לעזור למטופל לשאת את "הצלב שלו", אם צלב זה יהיה פחות … פסיכוטי…

…אנשים אחדים עשויים לשאול, מדוע לא להסיר את הסימפטומים עם שיטות מורכבותפחות כמו מתן תרופות למשל?תשובתי היא כי  יש להסיר את הסימפטומים עם טיפול תרופתי באם טיפול פסיכותרפוטי נכשל (זו אגב דעתו של ארייטי, אך כיום הדעה הרווחת היא שניתן לשלב טיפול תרופתי וגישות אחרות), שכן באם החולה מסוגל לכבוש את הסימפטומים שלו באמצעים פסיכולוגיים הרי הוא שב ורוכש עמדה פעילה בחיי.. הוא לא מרגיש יותר קורבן של הרודפים או של תופעות שאינו מבין, הוא הופך מודע יותר לתפקיד שהוא "משחק" במחלתו והוא יכול בעצם  לבחור באם לשהות תחום הפסיכוזה או בממלכת המציאות….

….אף בתהליכים הנדמים למטופל כבלתי ניתנים לשינוי ואשר המטופל חווה כמציאות  אשר אנו מכנים "מציאות דלוזיונלית" (של מחשבות שווא)  או הזייתית, יכול המטופל לזהות כי ביכולתו להתנגד לפיתוי של המנגנוניים האבנורמליים הפסיכוטיים…..[ ולקבל את החרדה המוגברת והסבל שנובעים מן המנגנונים החדשים שיאמץ (הלא פסיכוטיים), חרדה וסבל הנובעים בין השאר מידיעת המשמעות שהתהליכים הלא פסיכוטיים נושאים בחובם] באם הוא ירגיש כי המטפל נמצא שם בעבורו לחלוק עימו את תחושותיו הקשות ….

….במילים אחרות, בעוד שה"מתנה" הבלתי מוחשית של ההתייחסות הבין אישית (בלעז relatedness) החיובית מוצעת  על ידי המטפל למטופל ללא תמורה ובהתחלה מתקבלת על ידי המטופל באופן פסיבי, הרי כי הפירושים הפרמליים הניתנים למטופל על ידי המטפל הופכים אט  אט לכלים בהם ישתמש המטופל באופן פעיל בכדי להילחם במחלתו…. עד מהרה יזהה המטופל מה הוא עצמו עושה לעולם המציאות בכדי להפכו לעולם הפסיכוזה. בחינה של שינוי זה על ידי המטפל והמטופל הינו חקר משותף, שבו החולה והמטפל נושאים תפקידים שונים באופן פעיל והדדי….

……עד לאחרונה שררה הדעה כי חוסר היכולת להפרכה של תופעת ההזיה או חוסר היכולת לתפיסה כי ההזיה אינה מציאותית, הינם מאפיינים בסיסיים של תופעת ההזיה. מדעה זו משתמע כי עד שהסימפטום (ההזיה)  נעלם לחלוטין,אם  באמצעות טיפול ואם באופן ספונטאני,הרי זה  בלתי אפשרי כי  המטופל הסכיזופרני יהיה מודע לחוסר הממשות של התופעה ההזייתית, דבר ההכרחי לתיקונה. מצאתי (טוען ארייטי)……..כי אין זה בהכרח כך…..

…..בדיון להלן יילקחו בחשבון הזיות שמיעה בלבד, אבל אותו תהליך יכול להיות מיושם גם לגבי סוגים אחרים של הזיות, לאחר שיעשו השינויים וההתאמות המתבקשים…..

…..חולים מאושפזים נשאלים לא אחת על ידי מטפליהם בתחילת הטיפול שאלות שגרתיות כגון: "האם את/ה שומע קולות? מי מדבר איתך?"  שאלות אלו אינן  מקדמות את הטיפול, שכן המטופלים אינם מסוגלים לוותר על ההזיות שלהם כל עוד קיימת אווירה של חוסר קירבה והבנה הדדית שמתבטאת בשאלות כגון אלו  וזה לא נבון לתקוף את הבעיה באופן ישיר.  אין זה גם חכם לתת למטופל את הרושם כי המטפל שומע את קולות ההזיה שלו וחולק את החוויות הפרטיות החריגות שלו. לאחר שהמטפל הבין כי המטופל סובל מהזיות המטפל צריך פשוט להגיד למטופל כי אינו שומע את קולות ההזיה שלו ואינו חווה את חוויותין החריגות ולקיים יחס עימו קשר חיובי ולבבי…..

……למעט חולים במצב מאוד מתקדם של המחלה או עם מי לא שניתן להגיע עימו ליחסים בין אישיים חיוביים , אפשר להכיר בכך כי הקולות (הזיות הקול) נוטות להתרחש במצבים מסוימים ולא באחרים, כלומר, כאשר המטופל מצפה לשמוע אותם.

לדוגמה, חולה ההולך הביתה אחרי יום של עבודה ומצפה כי השכנים ידברו אודותיו…. ברגע שהוא מצפה לשמוע אותם, הוא אכן שומע אותם. במילים אחרות, הוא מעמיד את עצמו במה שאני מכנה "גישת ההקשבה" [ listening attitude]….

…..אם הצלחנו ליצור קשר  ויחסי גומלין חיוביים עם החולה [relatedness], הוא יהיה מסוגל להבחין בהכוונתנו בשני שלבים: זה של "גישת ההקשבה"  (שלב של ציפיה להופעת קולות ההזיה) וזה של החוויה ההזייתית. בהתחלה הוא עלול למחות נמרצות ולהכחיש את קיומם של שני השלבים, אבל לאחר מכן יעשה לא פעם ויתור קטן ויאמר "אני חשבתי שהם דיברו עלי, והוכחתי שאני צודק… הם באמת דיברו."…..

…..כמה פגישות לאחר מכן, יעשה המטופל לעיתים צעד נוסף קדימה בו יזהה ויודה כי היה מרווח קצר בין הציפייה להופעת הקולות וההופעה הממשית של הקולות. הוא עדיין יתעקש לא פעם כי רצף זה הינו מקרי לחלוטין, אבל בסופו של דבר הוא יראה את הקשר בין הצבת עצמו ב"גישת ההקשבה" לעצם שמיעת הקולות. בהמשך יוכל לזהות כי הוא בעצם מעמיד את עצמו ביחס הקשבתי כזה כאשר הוא נמצא במצב מסוים או בהלך רוח מסוים. למשל, בהלך רוח שבו הוא חש עוינות באוויר.הלך רוח בו יש לו את התחושה כי לכל אחד מהסובבים יש יחס מזלזל כלפיו. במצב כזההוא יבחין כי לפתע מופיע אישור לגישה זו שהוא מייחס לאחרים; הוא שומע אותם מעירים לו הערות לא נעימות ופוגעות.(באמצעות הזיות קול)

לעיתים המטופל חש לא מתאים וחסר ערך, אך הוא אינו משמר הרגשה זו ליותר משבריר השנייה. שכן הגינוי העצמי האוטומטי הזה גורם לו כמעט מיידית להכניס את עצמו לתוך "גישת ההקשבה"", ולאחר מכן הוא שומע את קולותיהם של האנשים המגנים אותו (באמצעות הזיות הקול).

כאשר החולה יכול לזהות את הקשר בין מצב רוחו והעובדה כי הוא מביא את עצמו ל"גישת ההקשבה", הרי שהושג צעד גדול קדימה. המטופל שוב לא רואה את עצמו כסוכן פסיבי אלא כמישהו שעדיין יש לו הרבה מה לעשות עם מה שהוא חווה. יותר מכך, אם הוא תופס את עצמו ב"התייחסות של ההקשבה", [ והוא עדיין לא פיתח את החוויה האבנורמלית (הלא נורמלית) ההזייתית או  דרכי חשיבה פליאולוגיות (paleologic) שמהן יהיה לו קשה להימלט] , הוא עדיין עשוי לעמוד בפני הפיתוי של נפילה למלכודת המפתה של העולם  הפסיכוטי….

… את הידיעה כי אינו רק סוכן פסיבי, עשוי החולה לגלות באמצעות הליך הפוך בו החולה אשר נוטה להזות מתבקש ללכת לחדר אחר לבדו ולצפות להזיות. בקרוב הוא יבין כי הקולות מגיעים אליו, רק בשל העובדה כי הוא מצפה להם….

….מצאתי כי באם אווירה של קירבה חיובית [relatedness] והבנה בין המטופל למטפל אכן קיימות, הרי שהמטופלים נוטים  בלא קושי רב לתפוס את עצמם [מספר פעמים במהלך היום]בעיצומה של פאזת " ההקשבה" אם כתוצאה מהפרעות שונות  בסביבה  ואם מסיבות אחרות . לפעמים, למרות שהם מכירים בתופעה, הם עדיין מרגישים שהדברים פועליםבכמין מנגנון אוטומטי, אשר הם לא יכולים למנוע  אותו. עם זאת ,בסופו של דבר,הם יוכלו לשלוט במנגנון זה יותר ויותר. גם אז, הם עלולים במצבים של מתח לחזור ל "גישת ההקשבה"  ובעיקבותיה לחוויות ההזייתיות. המטפל לא צריך להתעייף מלהסביר את  המנגנון הזה העומד מאחורי הופעת ההזיות שוב ושוב לחולה, גם כאשר ההסבר נראה לו מיותר  וחוזר על עצמו…..

….רק לעתים רחוקות הסבר כזה הינו  מיותר, למשל, במצבים בהם לחולה משיכה לסימפטומים (להזיות) שלא ניתן לעמוד בפניה ….

…..אבל כעת משללנו מן המטופל את הזיותיו, הרי שאתה הקורא יכול שוב לשאול,  איך יוכל החולה  להתמודד עם החרדה שלו ללא ההגנה שסיפקו לו הסימפטומים הפסיכוטיים? ואיך נוכל [כמטפלים]לעזור לו לשאת את הנטל הזה, את הצלב הכבד הזה, גם אם הוא פחות מציאותי? הדוגמא להלן אולי תבהיר את הנושא הזה…..".

….אישה שמעה קול הזייתי שקרא לה: "זונה !!!". עכשיו, עם השיטה שתיארתי, אם ניקח ממנה הזיה זו, עדיין תחווה תחושה כמעט מופשטת (אבסטרקטית)  בה הסביבה החיצונית, מפלה אותה לרעה ומתייחסת אליה כנחותה, תחושה של הביטו "הינה אישה רעה", וכן הלאה. היא כמעט תרצה לגבש ולהפוך תחושות אלו שוב להזיות…. ואכן אם נעזוב אותה לבדה, היא כפי הנראה תחזור להזות שוב… מאידך אם נגיד לה שהיא משליכה את רגשותיה לסביבה, היא תרתח מזעם. היא תאמר, "הקולות שהייתי שומעת אמרו לי שאני אישה רעה, זונה, אבל מעולם לא היה לי הרגשה כזאת אודות עצמי…. אני אישה טובה." החולה כמובן צודקת, כי כאשר היא שומעת קול מזלזל, או כאשר היא חווה את ההרגשה של היותה מושפלת, היא כבר אינה חווה זלזול או השפלה כלפי עצמה. מנגנון ההגנה ההשלכתי חוסך ממנה את הזלזול או ההשפלה העצמיים……

…..אנחנו חייבים במקום זאת לאמור לחולה ש"הייתה כפי הנראה פעם בעבר בה הייתה לה דעה רעה אודות עצמה… גם אז היא לא חשבה שהיא הייתה זונה, אבל הייתה לה באותה פעם הערכה עצמית נמוכה, כמו שהיא בטח חושבת שזונה חשה כלפי עצמה….

…במילים אחרות, אנחנו חייבים לנסות ולהרחיב את מרחב השדה הנפשי של המטופל…. כל עוד הוא המטופל מייחס הכול להווה,… הוא לא יכול לברוח מן הסימפטומים הפסיכוטיים…. בעוד שלעולם של הפסיכוזה יש רק מימד אחד: "ההווה",  הרי שלעולם המציאות יש שלושה מימדים: "העבר, ההווה והעתיד"….. אמנם בשלב זה של המחלה החולה כבר נוטה לחיות רק ב"הווה", אך הוא שומר על תפיסה של העבר, ואת התפיסה זו אנו חייבים לנצל כמטפלים. אנו מכוונים את המטופל להתמודד עם התחושה העמוקה והמתמשכת של אי הכשירות שלו הגזורה מן העבר …. במקביל המטפל הנוקט הגישה חיובית   המשדרת יציבות, מתן ביטחון, חיזוק ועניין כנה יכול לאפשר למטופל לחלוק את הנטל הרגשי הכבד שלו עימו…..".