נכתב ע"י פרופ' לוין
צחוק הוא אירוע רב־שכבתי: חוויה סובייקטיבית (“משהו נשבר מבפנים”), פעולה גופנית מתוזמנת (נשימה מקוטעת, כיווץ סרעפת, הבעות פנים), אות חברתי (אני איתך/אני נגדך/אני נבוך), ולעיתים גם פרקטיקה טקסית או מוסדית. לכן “תרפיית צחוק” אינה דבר אחד אלא משפחה של התערבויות: צחוק ספונטני בעקבות הומור, צחוק מכוון/מדומה שמתגלגל לספונטני בקבוצה, “יוגה של צחוק”, ליצנות רפואית, אימון בהומור־התמודדות, ולעיתים חשיפה מכוונת למצבים מעוררי מבוכה־שחרור.
להמחשה: נערך בעזרת AI
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק
חלק ראשון. כתבי פילוסופים על כללי הפרכת רעיונות
השאלה מתי רעיון נחשב “נופל” השתנתה לאורך ההיסטוריה. לפעמים מפילים רעיון בעזרת לוגיקה (כמו סתירה פנימית), ולפעמים בעזרת עובדות וניסויים (כמו תחזית שנכשלה). אפשר לחשוב על “כללי הפרכה” כעל ארגז כלים: לבדוק אם הטענה ברורה, אם היא עקבית, ואם היא באמת מתאשרת במפגש עם המציאות.
דקארט הדגיש ספק שיטתי כדי לנקות אמונות חלשות ולהגיע לבסיס יציב יותר.
יום הראה שאישושים רבים אינם יוצרים ודאות לוגית, ולכן חריג יחיד יכול לערער הכללה גם אם אין “הוכחה מוחלטת”. פירס הדגיש שידע מתקדם דרך בדיקה ציבורית ותיקון מתמיד, לא דרך נעילה סופית של האמת.
פופר ניסח כלל חד: תיאוריה מדעית טובה היא כזו שאפשר עקרונית להפריך אותה, כלומר, היא מנסחת תנאים ברורים שיגידו לנו “כאן טעינו”.
אבל דוהם וקווין העירו שכישלון ניסויי לא תמיד מפיל רק את התיאוריה; לעיתים נופלות הנחות עזר, מדידות, או תנאי רקע, ולכן צריך להיזהר מהכרעות מהירות ולהכיר ב“חבילת הנחות”.
לקטוש הציע לבחון “תכניות מחקר” לאורך זמן: האם התיקונים מולידים תחזיות והסברים חדשים, או רק “מצילים” את התיאוריה בלי תרומה.
קון הדגיש שהמדע מתנהל בתוך פרדיגמות, והחלפתן היא גם תהליך היסטורי־קהילתי, לא רק תוצאה של ניסוי יחיד.
פאייראבנד הזהיר מכללים נוקשים מדי שעלולים לחסום יצירתיות.
במילים אחרות:
אפשר לתאר את “הפרכה” כמשפחה של קריטריונים, לא ככלל יחיד. ברמה הפורמלית, הפרכה היא תוצאה של אי־תקפות, עמימות, או הפקת סתירה. ברמה המתודולוגית, הפרכה דורשת ניסוח של “תנאי כשל” ותכנון מבחנים חמורים, ובכך נוצרה האסימטריה הפופריאנית בין אי־יכולת לאשש טענות אוניברסליות באופן סופי לבין יכולת להפריך באמצעות דוגמת־נגד.
עם זאת, בעיית התזה של דוהם־קווין מצביעה על תת־הכרעה: הנתונים אינם מצביעים חד־חד ערכית על רכיב יחיד שנפל, ולכן “הפרכה” היא לעיתים הכרעה רציונלית תחת אי־ודאות על מבנה החבילה התיאורטית.
מכאן הערך של לקטוש וקון: ההכרעה אינה רק לוגית־נקודתית אלא גם דיאכרונית [מבוססת על ההתפתחות במשך הזמן], הערכת פרוגרסיביות של סדרת תיקונים בתוך קהילה ובתוך אופק של פתרון בעיות. פאייראבנד מוסיף ממד נורמטיבי־ביקורתי: עצם הקביעה של “כללי הפרכה” היא חלק מפוליטיקה של ידע, ולכן יש להיזהר מהאחדת־יתר של גישה לנושא. פירס מעגן זאת באפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] חברתית: האמת היא אידיאל־גבול של חקירה מתקנת את עצמה, לא חותמת סופית.
שיח וירטואלי סביב שולחן בין אנשי הפילוסופיה המוזכרים למעלה: מדוע רנה דקארט זז אחורה ממקומו? האם הוא מטיל ספק בכל טענות חבריו הפילוסופים מלבד קיומו הוא? [נוצר בעזרת AI].
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
והנה הדברים לפניכם בצורת דיאלוג בין מר שאול השואל ואדון מנדל העונה בהיותו איש המנדלות:
מר שאול: אשאל אותך תחילה אדון מנדל, אני רוצה שתסביר לי מהי “מנדלה” בלא לעטות אותי בערפל סמיך בתשובתך. מה זה, ולמה זה חוזר בכל כך הרבה תרבויות?
מנדל: מנדלה היא דרך לצייר, ולפעמים גם לבנות במרחב, רעיון פשוט: יש מרכז, יש גבול, ויש סדר שמאפשר לנפש לא להתפזר. לפעמים זה מעגל עם שכבות; לפעמים “מעגל בתוך ריבוע”; לפעמים ארבעה כיוונים עם שערים; ולפעמים רק גאומטריה שחוזרת סביב נקודה. אצל אנשים רבים זה עובד כמו “מפת קשב”: העין נרגעת כי היא יודעת לאן ללכת, מהשוליים אל המרכז.
מר שאול: וזה באמת אכן עתיק־יומין?
אדון מנדל: כן. אבל הכי חשוב להבין: לא תמיד קראו לזה “מנדלה”. לפעמים זו נקראה דיאגרמה דתית, לפעמים דפוס קישוט, לפעמים טקס ריפוי, ולפעמים אדריכלות. המשותף הוא הפונקציה: ליצור מרכז, להגדיר גבול, ולסדר מרחב פנימי וחיצוני.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
היסטוריה ואבולוציה: איך נולדו ניסויי החשיבה, ואיך הם השתנו עד ימינו
אדון שאלה: מה דעתך ידידי, מאיפה בכלל הגיע הרעיון של “ניסוי חשיבה”?
מר תשובה: הרבה לפני שהיו מבחנות ומכשור מדידה, היו סיפורים. חכמים ופילוסופים השתמשו בעלילות קצרות ומדויקות בכדי לבחון מושגים גדולים: “מציאות”, “אני”, “סיבה”, “צדק”. ניסוי חשיבה הוא בעצם מעבדה של דמיון: מצמצמים את העולם לכמה רכיבים חיוניים, מזיזים משתנה אחד, ושואלים אם הרעיונות שלנו נכונים, מה מוכרח לקרות עכשיו?
אדון שאלה: ומה השתנה כשנולד המדע המודרני?
מר תשובה: הניסויים החשיבתיים לא נעלמו; הם הפכו למצפן. גלילאו, איינשטיין ואחרים כתבו קודם את סיפור העיקרון, ורק אחר כך בנו ניסויים פיזיים. ניסוי חשיבה חד מנסח מראש מה למדוד, מה ייחשב הוכחה, ומה יגרום לנו לשנות דעה. במאה העשרים ואחת, עם מחשבים ובינה מלאכותית, נוסף שלב ביניים: אפשר “להריץ” את הסיפור או נסוי החשיבה בזירה קטנה (סימולציה). אבל הלב נשאר זהה: עלילה נקייה, היגיון עיקש, ושקיפות לגבי הערכים וההנחות.
אדון שאלה: הנה אקשה עליך. תן לי מר תשובה יקר תשעה דוגמאות לניסויי חשיבה של פילוסופים ומדענים
מר תשובה: בבקשה ואפילו אגיש לך את הקטע הבא:
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
נשימה עמוקה ביער, ופתאום הכול נהיה מעט רגוע יותר.
נושא רפואת היער סיקרן אותי בעבר ונזכרתי בן שוב בעקבות כתבה אודות חוקרים ישראלים שבדקו וחקרו נושא זה.
[ראו כתבה ששמה "רפואת יער מקבלת ביסוס: למה פרופ' גרוטו משוכנע שכדאי לחבק עצים?" מאת איתן גפן |11.09.25 | 07:09 YNET. זהו מחקר קליני שכלל 500 משתתפים, ומדווח על פי הכתבה כי פרוטוקול מובנה של "רפואת יער" מפחית באופן מובהק את רמות המתח. התוצאות הדגימו ירידה ניכרת בקורטיזול ובמדדי המוח, לצד שיפור ביכולת הקוגניטיבית והתמודדות עם מצבי לחץ. מצויין כי המחקר, נערךעל ידי פרופ' איתמר גרוטו, , יחד עם ד"ר אפרת דנינו והיזמת גליה בן חיים].
יער בשלכת: צייר הצייר הצפתי רוברט רוזנברג
רפואת היער (Forest Medicine) צמחה מהמושג היפני "שינרין-יוקו" (Shinrin-yoku), ומהווה מדע בינתחומי חדש החוקר את ההשפעות המיטיבות של סביבות יער על בריאות האדם. בעידן שבו רמות הלחץ ומחלות שאינן מידבקות נמצאות בעלייה מתמדת, רפואת היער מציעה גישה מונעת ומשלימה לשיפור הרווחה. מחקרים רבים הראו כי חשיפה לסביבות יער, באמצעות טבילה ביערות פיזיים מביאה לשיפור משמעותי בתפקוד מערכת החיסון, הפחתת הורמוני לחץ, ייצוב מערכת העצבים האוטונומית, הפחתת לחץ דם, שיפור מצבי רוח ואיכות שינה. חלק ניכר מהשפעות אלו מיוחס לחומרים אורגניים נדיפים, המכונים פיטונצידים, הנפלטים מעצים ונספגים בגוף האדם.
נשאל כאן תחילה, האם החומרים הנדיפים זה רק “בראש שלנו” או שמשהו ממשי נכנס לנו לגוף ומשפיע? ואז נשיב: כן, נכנס. העצים פולטים “קוקטייל” של מולקולות ריח דקות שנודדות באוויר, אנחנו שואפים אותן, וחלקן מגיעות ממש לדם ולמערכות הגוף. במדע קוראים להן תרכובות אורגניות נדיפות ובאנגלית נהוג לכנותן Phytoncides או VOCs ברשימות המקורות.
להלן נסביר בגובה העיניים מהן המולקולות האלה, איך מודדים אותן בגוף, אילו עצים עשירים באילו חומרים, ומה יודעים (ובה עדיין לא יודעים) על ההשפעות שלהן על נשימה, מערכת העצבים, מערכת החיסון, מצב רוח ושינה.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
כשאני חושב על מושג השאלה אני נזכר תחילה במספר אפיזודות.
אתחיל בפרופ' יהודה פריד איש מעניין שביקש ללמד משהו את כיתת המתמחים בפסיכיאטריה בשנות השמונים למאה הקודמת. הוא הגיע לכיתה על מנת להרצות, נכנס פנימה, לא בירך איש לשלום, לא הביט באיש, התיישב בכיסא המרצה מו הכיתה פרס עיתון והחל לקרוא שותק. משחלפו עשר דקות החלה הכיתה רועשת וכעבור רבע שעה כבר החלו חלק מהמתמחים אומרים תחילה בקול מנומס ואחר בקול רם ואחר צועקים אליו "מה קורה פה !…יש שיעור או שלא !" כעבור כמה דקות אף עלה החוצפן התורן על שולחן התלמיד לפניו והחל לחקות את המרצה שפניו נעוצים בעיתון והוא שותק. כעבור כמחצית השעה כמה מתמחים יצאו מן הכיתה ואילו האחרים דיברו ביניהם וחלק אפילו שרו שירי מחאה של אותה התקופה. חמש דקות לפני סוף השיעור קם יהודה פריד הביט נכוחה במתמחים הצעירים ומשפט אחד בפיו. "היכן שאין שאלות אין תשובות" ובאמרו זאת קיפל את העיתון לא הביט מבט נוסף בנוכחים ויצא מן הכיתה….
נו, מה דעתכם…?
האפיזודה השנייה קשורה בפרופ' אהרון רונלד בודנהיימר [2011-2023] פסיכואנליטיקן ישראלי שוויצרי גבה קומה המתנדנד קלות תוך שטף דבריו " שימו לב, כשאתם שואלים אתם מתחילים נמוך או כרגיל בטון קולכם ולקראת הסוף הטון עולה." …"החולה הדכאוני לעומת זאת חסר אנרגיה חסר כוחות נכון ?" …"בכדי לענות על השאלה אם כן, הוא צריך להתחיל בטון גבוה יותר איתו הגיעה אליו השאלה…אבל אין לו את האנרגיה…אין לו את המשאבים להגיע לתשובות…השאלה גם פותחת אצלו מעגלי חשיבה שבשל המצב הדכאוני נוטים לפסימיות להגברת חוסר אונים ועוד.,,, לכן גשו אליו לא בשאלות אלא בהיגדים בהם הטון רגוע ואינו עולה ויקל עליו יותר לענות ולהתייחס".
אפשר כמובן לחלוק על אמירות אלו, אך אפשר והן רומזות משהו על השפעת השאלה על המערך הנפשי.
האפיזודה השלישית קשורה בקלריטה [שם בדוי] ואירעה לפני שנים רבות. קלרה הגיעה לאישפוז עם מצב פסיכוטי סוער שפרץ אחרי שצפתה בפרסומת בתכנית טלויזיה של מועצת הפירות או אולי ההדרים כמדומני: "תאכל תפוז, אתה יודע למה". משפט זה פתח אצל קלרה שאלות חודרות, כמעט פוצעות…למה? למה? מה היא אמורה לדעת…שאלה שלא הרפתה וערערה את מצבה הנפשי. נכון בוודאי היו טריגרים אחרים ואולי תורשה ומועדות לפתח מחלה נפשית, אך עדיין מקרה יוצא דופן זה הצביע על היכולת של שאלה להדהד במעגלים חוזרים בנפש ללא מנוח
האפיזודה הרביעית קשורה בחניתה [שם בדוי] שלאחר פטירת בעלה משטף דם מוחי, בעל עימו היה לה קשר אמביוולנטי, רצוף קונפליקטים, מריבות, פרידות וחזרות, עלו אצלה שאלות שלא הניחו לה מנוח. "למה הוא לא אהב אותי מספיק?", "האם קיצרתי את חייו כשרבתי איתו שעתיים לפני מותו ?" "אם אפגוש אותו שם למעלה בשמיים איך יגיב אלי?". שאלות אלו לא פסקו, שנתה נדדה, תיאבונה נפגע, תפקודה ירד והרצון למצוא תשובות שלא נמצאו מילא את ימיה גם בשנה השלישית לאחר מותו.
מה קורה כאן ? האם יש משהו בהצגתה של שאלה המפעיל מערכים מוחיים בשונה מהיגדים אחרים?
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
שי אלכסנדרוני הוא אמן רב תחומי פורה. הכרתי אותו לאחר שיצר עימי קשר בשלהי 2017 או אולי 2018 . הוא התעניין בהרצל ובאישיותו ובאותה תקופה פרסמתי באתר שלי בבלוג "מחשבות" [ joseph-levine.co.il ] כתבה על הפיליטון של בנימין זאב הרצל [שניחן בחוש הומור מפותח] "הריפוי מן המרה השחורה". "לא מתעניינים יותר בהרצל" קבל אז בצער.
מאז ליויתי אותו רבות בפרוייקטים שונים שיצר. לאחרונה פרסם ספר מעניין בשם "העיר" ואף יצר דגם של עיר/עיירה מיציקות טיח, גבס, עץ גולמי, קרטון מצופה, פסי מתכת דקים, קצף מוקצף, בד רשת מדבקות נחושת, צמר פלדה ועוד.
המגע החומרי בעיר איננו קישוט, הוא כמין מערכת תיעוד. כל תיקון או טלאי באחד מהבנים נרשם כצלקת גאה. לוח־פח שהוברג מעל חור חלון נעשה “ביטוח” מפני הגשם, אך גם הצהרה אסתטית. כך נולדת שפה חזותית המאחדת בין נסיבות החיים ויחסי הגומלין בין התושבים לבין שאיפת הצורה. ראו, בעיר הזאת האסתטי והפונקציונלי אינם אויבים!! הם בני־ברית הנפגשים במלאכה!
משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט
זו עיר/עיירה אמורפית לכאורה. כמן עיר פליטים בכל מקום ובשום מקום. העיר נדמת כנטושה או כנרדמת או כזו שתושביה מסתגרים בבתיהם או אולי מסיבה עלומה אחרת. העיר מורכבת מבתים "זרוקים" נעדרי חן מחד אך מושכים את העין מאידך וניכר שצמחו בסדר לא סדר. סדר לכאורה לא מאורגן אך כפי הנראה עם כללים משלו.
סיפרתי לשי את הסיפור המסופר מפה לאוזן על הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה. פסיכולוג נודע זה היה מכין בחדר העבודה שלו ערמות של ספרים רבות עם כמעין סמטאות למעבר ביניהן, כהכנה למאמרים שכתב. משבאה עוזרת הבית החרוצה לנקות, פלטה כנראה את המשפט "אוף, איזה בלגן" והחזירה את הספרים למדפים יוצרת "סדר סדר". משנכנס פיאז'ה לחדר חשכו עיניו. "יש סדר ויש סדר" נזף בה קשות. הסדר שלי הוא "סדר של החיים". ואכן העיר של שי אלכסנדרוני מסודרת בסדר של החיים. סדר מקומי של האנשים.
שי הרחיב עימי בשיחה אודות מה יוצר סדר מרחבי שכזה. "מחד אלו צרכי המגורים ,טיב השטח הצמחייה, קרבה למקורות מים ועוד, אך מאידך גם ההיררכיה ויחסי הכוח בין התושבים, דרגת קרבת המשפחה ועוד"
"מעניין" השבתי והרחקתי עימו למערות העטלפים. מחקר אודותם הראה שבמבנה מוחי בשם "ההיפוקמפוס" מאוחסנים מחד היבטים של מיקום ומבנים גיאוגרפיים, אך יש בהיפוקמפוס גם איחסון של יחסי גומלין עם עטלפים אחרים או של ההיררכיה החברתית והקרבה המשפחתית, ואפשר וזה נכון גם למינים אחרים ואפילו לגבנו בני האדם. "הנה לך" איתגרתי אותו קלות "הרי במוחך ובמוחי מבנה מקביל לעיר שלך". שי חייך בסלחנות, והציע לי אספרסו וכוס מים קרים כמו לצנן אותי.
שי אלכסנדרוני ועירו
ואם נחזור לעיר הרי שבמבט ראשון העיר הבנויה מפסיפס חומרים, הפורשת את עצמה על פני שולחן העץ היא הריסת־עולם. מבנים סדוקים, טלאים, קורות נטויות, חלונות חתוכים ביד גסה ומשטחי טיח מחוספסים. במבט שני נטען זוהי מערכת מסודרת להפליא, לא סדר של תקן ותשריט, אלא סדר וֶרנאקוּלרי, כזה הנולד מן היד, מן השכנים, מן האלתור המתמשך. העיר הזאת אינה “מתוכננת”; היא מתכננת את עצמה תוך כדי החיים.
הטקטוניקה הבסיסית נשענת על פעולת “הוספה”, לא החלפה. בית קטן מקבל גגון, אליו נצמדת מרפסת; מתחתיה נדחף שולחן־עזר שהופך פתאום למחסן; בין שניהם נותר מרחב צר שהוא כבר סמטה. כך נרקם רצף של חדר, מרפסת, סף, סמטה. רצף קלאסי של עיר חיה. הגיאומטריה איננה אורתוגונלית; היא לוקטת שאריות: מלבן שנלעס, עיגול שחצי ממנו קועקע, משולש שמצא את מקומו רק משום שמישהו היה צריך מדרגה. מתוך האי־סדירות נוצרת קריאות: חזיתות פונות זו אל זו בזוויות קטנות, מגדירות כיסי־מרחב שנראים כשווקים זעירים או כמפרצי מפגש.
הצפיפות בעיר אטען, אינה חנק אלא מכשיר חברתי. הפתחים, גם כשהם לא סימטריים, מכוונים מבט אל מבט. פלטות, מדפים, מדרגות צרות, גשרים מאולתרים, כל אלה יוצרים מרחב חצי־ציבורי שבו מתנהלים מוסר הרחוב והכלכלה הזעירה. העיר ממדלת התנהגות, היא מזמינה הליכה איטית, פלאנריזם [ראה כתבה אודות פלאנריזם בבלוג שלי הנזכר למעלה] עצירה, שיחה קצרה, מסירה מיד ליד.
פלטת השולחן השחורה היא קו־המים, הכיכר והאדמה כולם יחד. השולחן הופך לטופוגרפיה ניטרלית המאפשרת לכל מבנה לעמוד “על אחריותו”, בלי קירות תומכים חיצוניים. זה חושף את החוקיות. כל יחידה נסמכת על מינימום תמיכה ומקסימום הסתגלות.
העיר מלמדת שיעור באקולוגיה של אמצעים: אין “פסולת”, יש חומר בהמתנה לשימוש הבא. לעיתים המינימום הופך לצורה. זו אינה דלות, זהו גיבוב המניב יופי עקשני. כך מתברר שסדר וֶרנאקוּלרי [מקומי] איננו “חוסר סדר”; הוא המתמטיקה של הקיים־ביד, פתרון על תנאי, אבל פתרון.
מה דעתכם? הניתן ליצוק לעיר העולה מן הדגם חוקים ?
הנה אציע חמישה חוקים:
חוק התוספת הרציפה: אין פרויקט מתוכנן מראש; יש תהליך. בינוי כשרשרת החלטות קטנות, הפיכות.
חוק החומר המדבר: תיקון גלוי עדיף על הסתרה
חוק הצפיפות המחוררת: בינוי צמוד אך מחורר בפתחים קטנים ורבים; כך זורמות גם רוחות, גם אנשים, גם מידע.
חוק הפרטיטורה המקומית: העיר מתנהלת כמוזיקה של שכנות, כל מקצב־מבני (משפחה של טיפוסי בתים) חוזר בוואריאציות לאורך הרחוב.
כיצירה, הדגם הזה מציע מבט נדיר: הוא אינו מדמה גראפית עיר, אלא מפעיל את האינטליגנציה העירונית בגוף, בטיח, בבורג, בשבב עץ. הוא מזכיר לנו שהשפה הוֶרנאקוּלרית איננה “סגנון עוני”; היא שיטת־חשיבה. אמנים ואדריכלים נפגשים כאן על אותו משטח: האמן מגן על חירות האלתור; האדריכל מנסח את חוקיותו כדי שאולי זה יוכל לעבוד גם מחוץ לגלריה.
משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט
אודה ולא אבוש שלא התאפקתי ולהשוואה, אציע לקורא לתפוס את העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני המופיעה בתמונות דרך ציר “וֶרנאקולרי, תוספתי, תיקוני”, ולמקם אותה לצד שני דגמי עיר אחרים בני-זמננו שהוצגו במוזיאונים מובילים ואשר מאירים היבטים אחרים.
הדגם האחד הוא של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)
Bodys Isek Kingelez – City Dreams (MoMA)
The Museum of Modern Art. (2018). Bodys Isek Kingelez: City Dreams [Exhibition]. New York, NY.
קינגלז בנה עיר-חזון מצעצועים, קרטונים וחומרי פלסטיק. כמוהו, גם כאן העיר עשויה “מכל מה שיש”, אך בעוד קינגלז ליטש והעלה את החומר למיתולוגיה אופטימית של מודרניות אפריקאית צבעונית, העיר של שי אלכסנדרוני שומרת על פצעי העבודה: טיח קרוע, הדבקות גסות ותיקונים גלויים. שתי העבודות מציעות כל אחת בדרכה אוטופיה חומרית, אך זו של שי אלכסנדרוני היא אוטופיה של תיקון מתמשך, לא של זוהר. במילים אחרות, אם קינגלז ניסח את אוטופיית העיר הזוהרת, העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני מציגה שפת בינוי עממית שמסבירה את עצמה, משרטטת אפשרות לעיר הוגנת, בנויה לאט, משתפרת ללא בושה, וחיה תמיד באמצע הדרך.
הדגם של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)
הכיתוב באתר המוזיאון מצטט את קינגלז: "בלי מודל, אתה לא נמצא בשום מקום. אומה שלא יכולה ליצור מודלים היא אומה שלא מבינה דברים, אומה שלא חיה" , כך דברי האמן בודס איסק קינגלז (1948-2015) . לאחר עצמאותה של זאיר מבלגיה, קינגלז יצר פסלים של מבנים וערים דמיוניים ששיקפו חלומות עבור ארצו, היבשת שלו והעולם כאלטרנטיבה אופטימית לחוויה האישית שלו בחיים העירוניים בעיר הולדתו קינשאסה, שצמחה באופן אקספוננציאלי ואורגני עם תכנון ותשתיות עירוניות שלעתים קרובות לא הצליחו לעמוד בקצב. היצירה התוססת והשאפתנית של קינגלז נוצרה ממגוון מדהים של חומרים יומיומיים וחפצים שנמצאו – נייר צבעוני, אריזות מסחריות, פלסטיק, פחיות סודה ופקקי בקבוקים – כולם מיועדים מחדש ומסודרים בקפידה. בצילום Ville Fantôme, אחד מפסלי העיר הגדולים של קינגלז. נציין כי התערוכה של קינגלז במוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק, אורגנה על ידי שרה סוזוקי כאוצרת, עם הילרי רדר כעוזרת אוצרת, המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק.
הדגם השני הוא של האמנית:
שרה סיזה (Guggenheim; Tate)
Sarah Sze – Timelapse (Guggenheim Museum)
Solomon R. Guggenheim Museum. (2023). Sarah Sze: Timelapse [Exhibition page]. New York, NY.
סיזה בנתה קונסטלציות מרחפות של אובייקטים יומיומיים שנראות כערים זעירות. הדמיון עם עבודתו של שי אלכסנדרוני הוא בתפיסת ה“עיר כאינטליגנציה חומרית”; השוני – אצל סיזה זו דינמיקה קוסמית, ואילו אצל שי אלכסנדרוני זוהי תכנית אב אינטימית ורניקולרית של סמטאות, פתחי ניקוז וגשרים.
שרה סזה: קיטועי זמן Timelapse , התערוכה בגוגנהיים ניו-יורק אורגנה על ידי קיונג אן, אוצרת עמיתה, אמנות אסייתית.
שרה סזה (נולדה ב1969, בוסטון) צמחה כאמנית בשנות ה-90 של המאה ה-20, ובנתה שפה חזותית מובחנת המטשטשת את הגבולות בין מדיומים שונים הכוללים ציור, פיסול, סאונד, הדפס, רישום, וידאו ואדריכלות, והיא מאתגרת את הסף בין הדיגיטלי לאנלוגי, בין המישוש לדמיון, בין הקבוע לארעי.
הכיתוב באתר המוזיאון מציין כי העבודה בצילום [Timelapse] נכללה בתערוכת יחיד בה יצרה סזה סדרה של מיצבים תלויי מקום השוזרים שובל של גילוי דרך חללים מרובים בבניין האייקוני של גוגנהיים על שם פרנק לויד רייט. בחוץ גלשה התערוכה אל המרחב הציבורי שמעבר לכותלי המוזיאון. בדמיון המחודש של סזה, הארכיטקטורה האייקונית של המורשת העולמית של אונסק"ו הפכה לשעון ציבורי בתזכורת לכך שקווי זמן נבנים באמצעות חוויה וזיכרון קולקטיביים. במילותיה של סזה: "עבודותי הן…התבוננות על האופן שבו אנו מסמנים את הזמן וכיצד הזמן מסמן אותנו".
נכתב ע"י פרופ' לוין
הנדסה לאחור, מושג שמקורו בעולמות ההייטק, הפרויקטים והייצור, מתאר תהליך שבו מפרקים מוצר קיים לרכיביו כדי להסיק את התכנון הנסתר ואת הלוגיקה המפעילה אותו.
ברצוני להציע השלכת תפיסה זו מתחומי-החומר אל תחומי-הרוח, ובפרט אל מדעי-ההתנהגות.
זו בעצם הצעה לטיפול בהנדסה לאחור—Reverse Engineering Therapy—כפרדיגמה אינטגרטיבית הנשענת על מתודולוגיה בת חמישה שלבים התואמת את עקרונות האתיקה הטיפולית, מציגה גמישות תרבותית ושקיפות מתודית.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
היכולת לבנות נרטיב – סיפור בעל מבנה ומשמעות – היא מאפיין ייחודי ובסיסי של החשיבה האנושית. בני אדם משתמשים בנרטיבים בכדי לארגן את חוויות חייהם לכדי משמעות, לזהות דפוסים ולהגדיר את זהותם. הפסיכולוג ג'רום ברונר (Bruner) הציע כבר בשנות ה-80 הבחנה בין חשיבה "פרדיגמטית" ל"נרטיבית", וגרס שלצד חשיבה לוגית-מדעית קיימת בחיינו גם צורת חשיבה נרטיבית שאינה ניתנת לצמצום לחשיבה לוגית. בהתאם לכך, גישת הפסיכולוגיה הנרטיבית רואה בבני האדם "מספרי סיפורים" מטבעם, וכי ההתנהגות והחוויה האנושית "רוויות משמעות" הבאה לידי ביטוי בסיפורים. במילים אחרות, בני אדם מתמודדים עם חוויותיהם על ידי עיצובן כסיפורים ומשמעות, בין אם בסיפורים שהם מספרים לאחרים ובין אם בסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם. יכולת זו חיונית לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית: נרטיבים משותפים מלכדים קבוצות, מעבירים ערכים תרבותיים ומניעים להתנהגות קבוצתית. להלן נבחן בהרחבה את חשיבות הנרטיב הן בחיי הנפש של הפרט והן בקרב קבוצות חברתיות. לשם כך נדון בתפקיד הנרטיב בעיצוב הזהות האישית והרווחה הנפשית, בחשיבות הנרטיבים הקולקטיביים ללכידות חברתית מחד וכמקור לפתירת קונפליקטים. נדון בפרספקטיבה אבולוציונית המשווה בין בני אדם לפרימטים, וכן ביישומים טיפוליים המבוססים על נרטיב. כמו כן נציע ניתוח ביקורתי של תפיסת "האדם כסיפור" ונצביע על מגבלותיה.
נרטיב וזהות אישית בחיי הנפש
הנרטיבים שאנו מספרים על חיינו ממלאים תפקיד מכריע בהתפתחות זהותנו האישית ובבריאותנו הנפשית. לפי תאוריית הזהות הנרטיבית (McAdams, 1995) , כל אדם מעצב עם השנים סיפור חיים פנימי המתאר "כיצד הפכתי למי שאני" – סיפור אשר לא רק משקף את ניסיון החיים, אלא גם מעצב אותו (McAdams, 2013) . הנרטיב האישי מקנה תחושת אחדות והמשכיות לעצמי למרות השינויים והאירועים השונים שחווה האדם לאורך זמן. מחקרים אמפיריים רבים תומכים ברעיון שקוהרנטיות – עקביות ומשמעות – בנרטיב חיינו חיונית לבריאות הנפשית שלנו. למשל, מחקרים הראו כי אנשים המספרים את סיפור חייהם באופן קוהרנטי יותר נוטים לדווח על רמות גבוהות יותר של שביעות רצון מהחיים, וכן על פחות סימפטומים של דיכאון ופתולוגיה נפשית (Adler et al., 2016; Baerger & McAdams, 1999) .
מתאם דומה נמצא גם ברמת הסיפור של אירועי חיים בודדים: נרטיב מאורגן וברור של אירוע קשה נקשר לרווחה נפשית גבוהה יותר . בנוסף, היכולת לבנות סיפור קוהרנטי על חוויות שליליות תורמת לחוסן נפשי – היא יכולה לשכך את ההשפעה הנפשית של אירועים טראומטיים ולסייע בהתמודדות יעילה יותר עמם. מנגד, כשל בעיצוב נרטיב מגובש עלול לפגוע בתחושת הזהות: חוקרים מצאו כי בקרב אנשים עם הפרעות אישיות מסוימות (כגון הפרעת אישיות גבולית) הסיפורים האישיים נוטים להיות מקוטעים ולא עקביים, בהתאמה לתחושת זהות מפוצלת וחסרת לכידות (Jørgensen et al., 2012; Lind et al., 2020) . ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ההנחה התיאורטית כי גיבוש סיפור חיים בעל רצף ומשמעות הוא מרכיב מרכזי בהתפתחות זהות אישית יציבה (Habermas & de Silveira, 2008).
אחת הדרכים להבין את תרומת הנרטיב לחיי הנפש היא באמצעות מושג ה"קוהרנטיות הנרטיבית" – מידת הסדר, ההיגיון והמשמעות שבסיפור חיינו או בסיפור אירוע מסוים. קוהרנטיות זו ניתנת לחלוקה לממדים כגון סדר כרונולוגי, הקשרי (ציון זמן ומקום), סיבתיות (הסבר כיצד האירועים השפיעו על חייו של האדם) ותמטיות (זיהוי נושאים ומשמעויות מרכזיות) .
חוקרים הציעו שקוהרנטיות נרטיבית היא רכיב מבני ראשוני הקושר בין נרטיבים לבין תפקוד פסיכולוגי תקין. כך, לא רק תוכן הסיפור חשוב, אלא גם האופן שבו הוא מאורגן ומשולב. לדוגמה, פול אדלר ועמיתיו סקרו מחקרים רבים ומצאו שרמת הקוהרנטיות של סיפור חיים שלם מנבאת רווחה נפשית טובה יותר – כולל שביעות רצון מהחיים גבוהה יותר ומיעוט תסמיני דיכאון – וזאת מעבר לתרומת גורמים אישיותיים אחרים (Adler et al., 2016) .עוד נמצא כי אנשים המסוגלים לספר סיפור מגובש על אירוע טראומטי שחוו מראים רמות נמוכות יותר של מצוקה פוסט-טראומתית; כתיבת סיפור המתאר ומעבד אירועי חיים קשים (כגון בפרוטוקול כתיבה אקספרסיבית של Pennebaker נמצאה כמפחיתה סימפטומים גופניים ונפשיים ותורמת לבריאות (Pennebaker & Seagal, 1999) . הקוהרנטיות הנרטיבית חשובה במיוחד כאשר מדובר באירועים שליליים: מחקרים מצאו שסיפורים על חוויות שליליות נוטים להיות מפורטים ומאורגנים יותר מסיפורים על אירועים חיוביים, ואצל גברים במיוחד – מידת הקוהרנטיות בסיפור אירוע שלילי הייתה מנבא חזק יותר של רווחה נפשי (Vanderveren et al., 2019) . מכאן, ארגון חוויות קשות בתוך סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף – ובפרט הפקת משמעות אישית מהאירוע – עשוי לספק לאדם תחושת שליטה, לימוד וצמיחה מתוך המשבר (McLean & Pratt, 2006) .
בהתאם, התאוריה ההתפתחותית של הברמס ובלוק גורסת כי בשנות הבגרות המאוחרות מתפתחת יכולת "סינתזה של חיים" – חיבור האירועים לסיפור חיים קוהרנטי המאפשר גיבוש זהות בוגרת ושלמה (Habermas & Bluck, 2000) .
בנרטיבים האישיים לא רק הקוהרנטיות חשובה, אלא גם התמות והסוגות של הסיפור. דן מקאדמס וחוקרים אחרים הבחינו בין סוגי עלילות החוזרות בסיפורי חיים: למשל, סיפורי גאולה (Redemption) שבהם הפרט מתאר כיצד מתוך אירועי משבר וצער צמחה תוצאה חיובית או משמעות אישית עמוקה, לעומת סיפורי "קלקול " (Contamination) שבהם אירוע חיובי התקלקל או "הזדהם" והוביל לתוצאה שלילית (McAdams, 2006) . מחקרים מראים שסיפורי חיים בגוון "גאולתי" נוטים להיות קשורים לבריאות נפשית טובה יותר ולתחושת משמעות, בעוד שסיפורים מסוג "קלקול" קשורים יותר לדיכאון ולתחושת חוסר מוצא (McAdams et al., 2001; Adler et al., 2015) . במילים אחרות, לא רק לסיפור כשלעצמו יש השפעה, אלא גם לאופן שבו הפרט מפרש את מהלכי חייו – האם כסיפור של צמיחה מתוך מאבק, או כסיפור של הידרדרות ואובדן. גישה זו משקפת את האופן שבו הנרטיב משמש כמעין "עדשה" דרכה האדם רואה את עצמו: דרך סיפור חייו האדם מעניק משמעות לחוויות עבר, מזהה את הערכים והמטרות המנחים אותו, ומתווה כיוון להמשך דרכו בעתיד (McAdams, 2013). לכן, הנרטיב מהווה מרכיב מרכזי בתחושת הזהות האישית: הוא מספק תחושת לכידות פנימית ("אני אותו אדם לאורך הזמן למרות השינויים"), תחושת מטרה (לאור הסיפור שאני רוצה לחיות) ותחושת ערך (בהתאם למשמעויות שהפקתי מאירועי חיי). ללא נרטיב מאורגן, האדם עלול לחוות בלבול זהות, תחושה שהוא "לא מכיר את עצמו" או שחייו חסרי כיוון.
לסיכום חלק זה, הנרטיב בחיי הנפש הוא כלי נפשי מהותי שבאמצעותו אנו מעצבים את זהותנו ומווסתים את בריאותנו הנפשית. הוא מאפשר לנו להפוך רצף של אירועים וחוויות לסיפור בעל משמעות, וכך לתפוס את חיינו כשלמים ולא כפסיפס אקראי של רגעים. נרטיבים אישיים עקביים ובעלי משמעות נקשרים במחקרים רבים לחוסן נפשי, לרווחה סובייקטיבית גבוהה יותר, לתחושת זהות מלוכדת ואף לתפקוד חברתי חיובי יותר (Adler et al., 2016; McLean et al., 2007).
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
בכתבה זו נבחן את ההצטלבות המורכבת בין בריאותם הנפשית של שליטים אבסולוטיים לבין יציבותן ותפקודן של המערכות המדיניות התלויות בהם. נציג את הטירוף המלכותי לא רק כפתולוגיה קלינית אישית, אלא גם ככוח דינמי שמשמש הן כגורם הרסני והן, באופן פרדוקסלי, כזרז להתאמות מוסדיות. הניתוח יחשוף דפוסים חוזרים של טראומה, כוח בלתי מרוסן, והתמודדות חברתית מגוונת – החל מהדחה אלימה ועד לרפורמה חוקתית. הדוגמאות ההיסטוריות ממחישות כיצד "שיגעון" נתפס ומנוהל, ובכך הוא משמש הן כביטוי למחלה והן ככלי פוליטי לעיצוב גורלן של מדינות ואף אימפריות.
מבוא: גורלות מצטלבים של כתר ותודעה
הכוח האבסולוטי, על אף שהוא נתפס כשיא השליטה, טומן בחובו לחצים פסיכולוגיים ייחודיים המעצבים באופן דרמטי את תודעת הריבון. בידוד מוחלט, אחריות כבירה, היעדר משוב ביקורתי קונסטרוקטיבי, ואיום מתמיד מפני קנוניות – כל אלה יוצרים סביבה שעלולה להחריף פגיעויות פסיכולוגיות קיימות או לעורר חדשות. ה"כלוב המוזהב" של השלטון האבסולוטי, בעודו מציע שליטה אולטימטיבית, יוצר לעיתים קרובות אצל השליט סביבה של פגיעות פסיכולוגית קיצונית, הממירה חרדות אישיות למדיניות המדינה. כאשר אין גורמים חיצוניים שיאזנו את מעשיו של השליט, או קולות פנימיים שיביעו התנגדות, מחשבותיו או פחדיו האישיים יכולים להתרגם ישירות למדיניות. היעדר לולאות משוב מתקנות פירושו שסימנים מוקדמים של מצוקה נפשית עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתעצם על ידי היקף הכוח. האיום המתמיד של התנקשות או הדחה, גם אם הוא מדומיין, מחזק את הבידוד והפרנויה, ויוצר נבואה המגשימה את עצמה של חשד ואלימות.
להלן נבחן שורה של דמויות היסטוריות מגוונות, החל מפרס הקדומה, בבל, סין, האימפריה הרומית, דרך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה, האימפריה העות'מאנית, ועד לירדן ורוסיה המודרניות. זוהי פנורמה כרונולוגית רחבה, מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד המאה ה-20 לספירה, המדגימה את מגוון התגובות החברתיות לטירוף מלכותי. הניתוח יתבצע דרך עדשה כפולה: האחת, בחינה נוירופסיכיאטרית (במידת האפשר ובזהירות המתבקשת באבחון רטרוספקטיבי), והשנייה, התייחסות ל"שיגעון" כתופעה פוליטית. נבחן כיצד חוסר יכולת נפשית, בין אם אמיתית ובין אם נתפסת, נוצלה, הוסתרה או קיבלה מעמד רשמי על ידי גורמים שונים במדינה – אצולה, צבא, סמכויות דתיות ופרלמנטים.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
