נכתב ע"י פרופ' לוין
הסיפור ״דיאנה״ של זאב ז׳בוטינסקי מציב במרכזו משולש יחסים טעון. שלוש הדמויות, דיאנה ושני הגברים, נלכדות במתח ארוטי-פסיכולוגי שבו דיאנה מתפקדת כציר מרכזי של משיכה ושליטה. שני הגברים מייצגים טיפוסים נפשיים מנוגדים: האחד [המספר] נמשך מתוך רגש ופגיעוּת, והשני [גופרדו] מתוך יצר כוח, קנאה ואמביוולנטיות. המשולש כולו נע בין תשוקה, תחרות והרס עצמי, כאשר דיאנה אינה רק מושא אלא גם סוכן פעיל המעצים את הדינמיקה הטרגית.
אולם מבחינה פסיכולוגית אטען כי מוקד העניין האמיתי איננו רק בדיאנה אלא דווקא בגופרדו, הדמות הגברית האקסצנטרית, הקנאית, הפולשנית והמאיימת. אין זה רק צעיר מאוהב שנפגע מיריבו; זהו אדם שעולמו הרגשי נצבע מן היסוד בתיאטרליות, בהחצנה, בדרמטיזציה של כאב, בתחושת זכות על הזולת, ובאי־יכולת להכיר בגבולות נפשיים וגופניים של אחרים. משום כך ״דיאנה״ איננו רק סיפור על אהבה וקנאה, אלא טקסט ספרותי המאפשר קריאה אבחונית זהירה של מבנה אישיות. אטען כאן כי גופרדו מתואר באופן המשכנע ביותר כבעל ארגון אישיות מקבוצת Cluster B, וכי האבחנה הסבירה ביותר לגביו היא הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, ולצדם כמה מאפיינים גבוליים משניים אם כי כפי שנראה בהמשך יתכן והתמונה מורכבת יותר [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024.[
זאב זבוטינסקי [1940- 1880]
יש לפתוח בהסתייגות מתודולוגית. אבחון של דמות ספרותית איננו אבחון קליני ממשי. אין לנו היסטוריה התפתחותית, אין אנמנזה, אין תצפית לאורך שנים, ואין אפשרות להבחין בין מאפיין אישיותי יציב לבין תגובת משבר נקודתית. עם זאת, לספרות יש יתרון משלה: היא חושפת דפוסים סגנוניים של העצמי, כלומר לא רק מה הדמות מרגישה אלא כיצד היא מארגנת את רגשותיה, באילו צורות היא מציגה אותם, ומה קורה לה ביחס לגבולות, בושה, השפלה, קנאה ושליטה. אבחון ספרותי־פסיכולוגי תקף אפוא לא כהכרעה נוזולוגית סופית אלא אולי ככלי פרשני. במקרה של גופרדו, אטען כי הדפוסים חוזרים בעקביות מספקת כדי להצדיק קריאה כזו.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
א. הגירוי הגדול מכולם
בן: אבא, ראיתי שאתה קורא כתבה על פנים אנושיות. מה כל כך מיוחד בפנים?
אבא: תשאל! הפנים הן אולי הגירוי החברתי החזק ביותר שהמוח שלנו מעבד. תחשוב רגע: בשבריר שנייה אתה מסוגל לזהות אדם ברחוב שלא ראית אותו חמש שנים, לדעת אם הוא שמח, כועס, או מסתיר משהו. זה לא מקרי.
בן: אבל גם כלבים ומכוניות אני מזהה מהר. מה ייחודי בפנים דווקא?
אבא: שאלה מצוינת. הפנים נושאות מידע מרוכז שאין לו מקבילה: זהות האדם, גילו, מצבו הרגשי, כוונתו, מעמדו, האם הוא מכיר אותך, האם הוא מהווה איום, האם הוא קרוב לבך. כל זה מגיע בבת אחת, ברוב המקרים לפני שאפילו הספקת לחשוב. זהו ניווט חברתי בזמן אמת.
בן: זאת אומרת שהמוח הוא העין מעבד "מיוחד" לפנים?
אבא: בדיוק כך. מבחינה אבולוציונית וקלינית גם יחד, קשה מאוד לחשוב על גירוי חברתי מרכזי יותר. וכפי שנראה, יש למוח שלנו רשתות שלמות שנבנו בדיוק בשביל לעבד פנים.
הדמיה בעזרת AI
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
שיחה בין מר רגשי השואל התמים ומר חכמוני המשיב הנבון
בתמונה: מר חכמוני ומר רגשי (אילוסטרציה)
א. המשאלה הנצחית: מהי חוכמה?
מר רגשי:
תמיד שמעתי שחוכמה היא הדבר הכי חשוב שאדם יכול לרכוש. אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה זה בכלל חוכמה? האם זה סתם לדעת הרבה דברים? האם זה ניסיון חיים? האם זה מה שהיה לסבא הנבון שלי שהסתכל עלי בילדותי ואמר ״ילד, עוד תבין״?
מר חכמוני:
שאלה מצוינת לפתוח בה , ולמעשה, העובדה שאתה שואל אותה כבר מקרבת אותך לתשובה. שם המין שלנו, Homo sapiens, פירושו המילולי הינו ״האדם החכם״. זוהי לא סתם עובדה לשונית , זוהי הצהרה פילוסופית עמוקה. מהקידמה של הקיום האנושי המאורגן, הגדירה האנושות את עצמה דרך שאיפתה לחוכמה. מן הסיפורים המיתולוגיים הקדומים, דרך האורקל בדלפי ועד ספרות החוכמה בתנ״ך , החוכמה נחשבה לקורת הגג של כל מעלות האדם.
אבל כאשר ניסו לתפוס אותה במדויק , התמונה הפכה מורכבת. האם חוכמה היא ידע? ניסיון? מוסר? ענווה? רגש? שילוב של כולם? זו שאלה שעסקו בה פילוסופים, סופרים, חוקרים ואלי וגם הסבא שלך.
מר רגשי:
ועדיין אין תשובה ברורה?
מר חכמוני:
יש כמה תשובות טובות , אבל פשוט לא תשובה אחת בלעדית. תחשוב על זה כמו מפה של ארץ גדולה: כל מודד וחוקר משרטט קצת אחרת, אבל כולם מתארים את אותו שטח. המחקר המדעי של חוכמה החל בשנות השמונים בצניעות יחסית , פחות מעשרה מאמרים אקדמיים לעשור שלם. בשנות התשעים כבר הופיעו שבעים ושלושה מחקרים. ובשלושת העשורים האחרונים, מאות רבות. כיום, חוקרים רבים מאוד ברחבי העולם עוסקים בחוכמה , ממדעי המוח ועד לפסיכיאטריה הקלינית.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
מהי הקשבה אמיתית? כשאנחנו יושבים לשיחה בעבודה, במפגש חברתי או סביב שולחן המשפחה, לא תמיד די בכך שנשמע את המילים , יש חשיבות גם ליכולת להקשיב לעומק. הקשבה עמוקה מתאפשרת כאשר מתרחש מעין צימוד עצבי , תהליך שבו מוחו של המאזין מסתנכרן עם מוחו של הדובר, ונוצרת הבנה הדדית מעבר למילים. לצד זאת, נדרשת גם "אוזן הלב", כלומר היכולת להרגיש ולהתחבר לרגשות ולכוונות שמאחורי הדברים, וכן "האוזן השלישית" , אותה רגישות לדקויות ולרמזים הבלתי-מילוליים, כגון שפת גוף וטון דיבור, שמגלים לנו הרבה יותר ממה שנאמר בגלוי.
בכתבה זו נפגוש את "מר רגשי", המייצג את הצד החווייתי, ואת "מר מומחי", שמביא עמו ידע מקצועי ומדעי. יחד הם יפתחו לנו את הדלת אל עולם ההקשבה , דרך דיאלוגים, דוגמאות מחיי היומיום ושאלות המזמינות לחשוב מחדש על היחסים שבין שמיעה להקשבה.
איור בעזרת AI: מר רגשי ומר מומחי
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
מבוא
חרדה היא מצב של דריכות־יתר וציפייה לאיום, לעיתים בלי מקור ברור; בדידות היא תחושה של ניתוק וחוסר שייכות, לעיתים גם בנוכחות אנשים. באמנות חזותית שתי החוויות הללו עוברות לעיתים דווקא כאשר הדיוק הצורני נסוג לטובת “דיוק רגשי”: קו רועד, מרחב ריק, תאורה מנכרת, גוף מכווץ, או צבע שמרגיש כמו מתח פיזי.
שתי מסגרות מחקריות מסייעות להסביר למה זה עובד על הצופה. הראשונה מדגישה שהחוויה האסתטית מערבת תגובות גופניות־רגשיות, כאילו הצופה “מדמה” בתוכו תנועה, הבעה או כאב שהוא רואה ביצירה (Freedberg & Gallese, 2007). , השנייה מראה שנידוי חברתי ובדידות מפעילים מנגנוני מצוקה שיש להם חפיפה עם מערכות כאב, ולכן דימויים של התרחקות, אי־מגע וחוסר שייכות יכולים להכאיב ממש, לא רק “להיות רעיון” (Eisenberger, Lieberman, & Williams, 2003).
הכתבה שלהלן עוסקת בתשעה אמנים שבמרכז שפתם הציורית עומדות חרדה ובדידות, ובמידה האפשרית גם בשאלה אם קיימות עדויות לכך שחוו אותן בחייהם. בכל מקרה נשמרת זהירות: אי אפשר לאבחן בדיעבד, ואסור להפוך ביוגרפיה כתחליף לניתוח אמנותי.
בתחום האסתטיקה העצבית (neuroaesthetics) מקובל לטעון שיצירה אמנותית פועלת כמערכת רמזים: היא מארגנת תפיסה, תנועה מדומיינת, וחיזוי, ובכך מפעילה תגובות רגשיות. שתי מסגרות שימושיות לדיון כאן הן הדמיה מגולמת (embodied simulation) והכאב החברתי (social pain): הראשונה מדגישה כיצד הצופה “מריץ” בגופו תנועה, מתח ומחווה מתוך סימנים חזותיים; השנייה מדגישה כיצד רמזים לדחייה, ניכור והדרה מפעילים מערכות כאב דומות לאלו של כאב גופני (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).
במונחים מחקריים, חרדה ובדידות “מוצפנות” לעיתים באמצעות מניפולציות מרחביות והנגדות: חללים לא יציבים, פרספקטיבה שמערערת ביטחון, ניגודי אור קיצוניים, והצבת דמות כיחידה מול שדה ריק. הדמיה מגולמת (embodied simulation) כאמור מסבירה כיצד מאפיינים כאלה מתורגמים לחוויה גופנית אצל הצופה; ומחקרי כאב חברתי (social pain), כולל דימות תהודה מגנטית תפקודי (functional magnetic resonance imaging), מצביעים על חפיפה חלקית בין חוויית דחייה חברתית לעיבוד כאב (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק
שלמה הנבון: איש תם, נתחיל באמירה חדה: שום מערכת שיחה מבוססת מודל שפה גדול אינה “חוקרת” במובן האנושי. היא יכולה לעבד טקסט, להציע ניסוחים, להדגים לוגיקה, ולעזור לך לארגן מחשבה; אבל היא לא מקור נתונים, לא מקור ראיות, ולא תחליף לבדיקת עובדות, מקורות, וניתוח שיטתי על ידך.
איש תם: אבל היא נשמעת לפעמים כמו חוקר. היא עונה מהר, עם ביטחון, ועם המון פרטים. אז מה בעצם ההבדל בין “נשמע חוקר” לבין “חוקר”?
שלמה הנבון: ההבדל הוא אחריות ומגע עם המציאות. חוקר מחויב להראות: מה הנתון, מאיפה הוא, איך נמדד, מה איכות המדידה, איך נותחו התוצאות, מה גבולות ההסקה, ואיך כל זה ניתן לשחזור. מודל שפה גדול יכול להפיק טקסט משכנע גם כשאין לו בסיס נתונים אמיתי מאחוריו, או כשהבסיס חלקי. הוא יכול גם “להשלים” חורים בצורה יפה מבחינה לשונית אך לא נכונה עובדתית. זו לא רשלנות מוסרית מכוונת אלא זה מנגנון יצירה סטטיסטי של משפטים סבירים.
איש תם: אז כל המערכות אותו דבר? או שיש הבדל ביניהן?
שלמה הנבון: יש הבדלים מעשיים. יש מערכות שיכולות להריץ קוד בסביבה מוגבלת, לנתח קבצים שאתה מעלה, לבצע סטטיסטיקה, ולתת פלטים כמו טבלאות או גרפים. אחרות לא. יש מערכות שעושות שילוב של “חיפוש” במאגרים פתוחים, כלומר שליפה של מקורות חיצוניים ואז ניסוח תשובה על בסיסם, ויש כאלה שמוגבלות למה שנמצא “בזיכרון האימון”. אבל שים לב: גם כשיש חיפוש, עדיין האחריות לאימות נשארת אצלך.
איש תם: ואם אני רוצה שהיא תביא לי נתונים ממאגר מדעי רציני או כתב עת בתשלום, למה שלא תוכל?
שלמה הנבון: כי ברוב המצבים אין לה הרשאות, אין לה גם כניסה אישית לחשבונות שלך, ואין לה מנגנון אמין שמבטיח לך שהיא באמת “קראה” את המאמר המקורי ולא רק ניחשה. גם כשמערכות מתחברות למקורות פתוחים, זה לא הופך אותן לבעלות גישה חוקית או מלאה למאגרים בתשלום. בפועל: אם אתה צריך מאמר, אתה מוריד אותו בערוצים החוקיים, קורא בעצמך, ואז משתמש במערכת כדי לעזור לך לסכם, להשוות, לנסח, אבל לא להמציא או להניח “כאילו ממש קראה”.
איש תם: ומה לגבי חישובים מתקדמים? שמעתי שמערכות מסוימות “מחשבות” ברמה גבוהה.
שלמה הנבון: נכון, אבל בתנאי שאתה מספק את הנתונים ואת ההקשר. למשל: כאשר אתה תעלה טבלת נתונים, תגדיר מהו המשתנה התלוי, מה המשתנים המסבירים, מה השערת האפס, ואיזה מודל אתה רוצה. אז המערכת יכולה לעזור לכתוב קוד, להריץ רגרסיה, לבדוק הנחות, להציע בדיקות רגישות, ולהפיק טיוטת סעיף שיטות. אבל גם אז: אתה חייב לבדוק שהקוד נכון, שהנחות המודל מתקיימות, ושלא נעשתה שגיאה שקטה. כאן נכנסת הדרישה או רוח הדברים של “מחקר בר־שחזור”: כל תוצאה צריכה להיות ניתנת לשחזור על ידי אדם אחר עם אותם נתונים ואותה מתודולוגיה.
איש תם: אז איפה הסכנה הגדולה? אם היא מחשבת את מה שהעליתי, זה נשמע בטוח יחסית.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].
ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב (1893)
למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו
לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.
איסק לויתן: הסתיו הזהוב
במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
אתמול היום הראשון ל 2026 נקלעתי לתומי לערב אודות שאלון 36 השאלות של הסוציולוג והחוקר ארתור ארון במרכז הקהילתי "מגיד" ברחוב נורדאו בצפון הישן בתל אביב. הקהל כ30 או 40 איש ואישה היה קהל מגוון של אזרחים ותיקים ברובו. הערב אורגן על ידי אישה נעימת הליכות. העבירה את הערב בהרצאה מעניינת חוקרת ומרצה פסיכולוגית חברתית בשם צילה זק [אם אינני טועה]. תשובות הדדיות של זוגות ושלישיות לשאלון בערב זה, חלקם זרים מוחלטים זה לזה, יצרו [להפתעת רבים] קרבה אינטימית כבר כעבור פחות משלושת רבעי השעה. הנה כתבה בנושא מעניין זה:
מרכז "מגיד" בצפון הישן של תל אביב
האיש והחזון: מי הוא פרופסור ארתור ארון?
דמיינו שאתם פוגשים אדם זר לחלוטין, ויושבים איתו לשיחה של פחות משעה. האם אתם מאמינים שבזמן הקצר הזה תוכלו להרגיש קרובים אליו כמו לחבר טוב? זה בדיוק מה שחוקר בשם ארתור ארון (Arthur Aron) ניסה להבין. ארתור ארון נולד בשנת 1945 והוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק בסטוני ברוק (State University of New York at Stony Brook). הוא הקדיש את חייו המקצועיים כדי להבין מה גורם לאנשים להרגיש קרובים זה לזה וכיצד נוצרת אינטימיות. ארון גילה שחלק גדול מהרצון שלנו בקשרים נובע מהצורך ב"התרחבות עצמית", כלומר, הרצון שלנו לגדול, ללמוד דברים חדשים ולהתפתח דרך הקשר עם האחר.
פרופסור ארתור ארון הוא דמות מפתח בחקר הפסיכולוגיה החברתית של מערכות יחסים קרובות, הידוע בעיקר בזכות פיתוח מודל ההתרחבות העצמית (Self-Expansion Model) של מוטיבציה במערכות יחסים. המודל גורס כי אחד המניעים המרכזיים של בני אדם ליצירת קשרים אינטימיים הוא הצורך בהרחבת העצמי, המתבטא בשילוב משאבים, זהויות והתנסויות של השותף לתוך התפיסה העצמית של הפרט (Aron & Aron, 1986). ארון השלים את לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת טורונטו בשנת 1970, ומאז התמקד במחקר המנגנונים הקוגניטיביים והנוירולוגיים העומדים בבסיס יצירת חברויות ושימור אינטימיות לאורך זמן.
פרופ ארתור ארון – תמונתו ואיור הדמיה לצידה בעזרת AI
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
צחוק הוא אירוע רב־שכבתי: חוויה סובייקטיבית (“משהו נשבר מבפנים”), פעולה גופנית מתוזמנת (נשימה מקוטעת, כיווץ סרעפת, הבעות פנים), אות חברתי (אני איתך/אני נגדך/אני נבוך), ולעיתים גם פרקטיקה טקסית או מוסדית. לכן “תרפיית צחוק” אינה דבר אחד אלא משפחה של התערבויות: צחוק ספונטני בעקבות הומור, צחוק מכוון/מדומה שמתגלגל לספונטני בקבוצה, “יוגה של צחוק”, ליצנות רפואית, אימון בהומור־התמודדות, ולעיתים חשיפה מכוונת למצבים מעוררי מבוכה־שחרור.
להמחשה: נערך בעזרת AI
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
נכתב ע"י פרופ' לוין
נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק
חלק ראשון. כתבי פילוסופים על כללי הפרכת רעיונות
השאלה מתי רעיון נחשב “נופל” השתנתה לאורך ההיסטוריה. לפעמים מפילים רעיון בעזרת לוגיקה (כמו סתירה פנימית), ולפעמים בעזרת עובדות וניסויים (כמו תחזית שנכשלה). אפשר לחשוב על “כללי הפרכה” כעל ארגז כלים: לבדוק אם הטענה ברורה, אם היא עקבית, ואם היא באמת מתאשרת במפגש עם המציאות.
דקארט הדגיש ספק שיטתי כדי לנקות אמונות חלשות ולהגיע לבסיס יציב יותר.
יום הראה שאישושים רבים אינם יוצרים ודאות לוגית, ולכן חריג יחיד יכול לערער הכללה גם אם אין “הוכחה מוחלטת”. פירס הדגיש שידע מתקדם דרך בדיקה ציבורית ותיקון מתמיד, לא דרך נעילה סופית של האמת.
פופר ניסח כלל חד: תיאוריה מדעית טובה היא כזו שאפשר עקרונית להפריך אותה, כלומר, היא מנסחת תנאים ברורים שיגידו לנו “כאן טעינו”.
אבל דוהם וקווין העירו שכישלון ניסויי לא תמיד מפיל רק את התיאוריה; לעיתים נופלות הנחות עזר, מדידות, או תנאי רקע, ולכן צריך להיזהר מהכרעות מהירות ולהכיר ב“חבילת הנחות”.
לקטוש הציע לבחון “תכניות מחקר” לאורך זמן: האם התיקונים מולידים תחזיות והסברים חדשים, או רק “מצילים” את התיאוריה בלי תרומה.
קון הדגיש שהמדע מתנהל בתוך פרדיגמות, והחלפתן היא גם תהליך היסטורי־קהילתי, לא רק תוצאה של ניסוי יחיד.
פאייראבנד הזהיר מכללים נוקשים מדי שעלולים לחסום יצירתיות.
במילים אחרות:
אפשר לתאר את “הפרכה” כמשפחה של קריטריונים, לא ככלל יחיד. ברמה הפורמלית, הפרכה היא תוצאה של אי־תקפות, עמימות, או הפקת סתירה. ברמה המתודולוגית, הפרכה דורשת ניסוח של “תנאי כשל” ותכנון מבחנים חמורים, ובכך נוצרה האסימטריה הפופריאנית בין אי־יכולת לאשש טענות אוניברסליות באופן סופי לבין יכולת להפריך באמצעות דוגמת־נגד.
עם זאת, בעיית התזה של דוהם־קווין מצביעה על תת־הכרעה: הנתונים אינם מצביעים חד־חד ערכית על רכיב יחיד שנפל, ולכן “הפרכה” היא לעיתים הכרעה רציונלית תחת אי־ודאות על מבנה החבילה התיאורטית.
מכאן הערך של לקטוש וקון: ההכרעה אינה רק לוגית־נקודתית אלא גם דיאכרונית [מבוססת על ההתפתחות במשך הזמן], הערכת פרוגרסיביות של סדרת תיקונים בתוך קהילה ובתוך אופק של פתרון בעיות. פאייראבנד מוסיף ממד נורמטיבי־ביקורתי: עצם הקביעה של “כללי הפרכה” היא חלק מפוליטיקה של ידע, ולכן יש להיזהר מהאחדת־יתר של גישה לנושא. פירס מעגן זאת באפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] חברתית: האמת היא אידיאל־גבול של חקירה מתקנת את עצמה, לא חותמת סופית.
שיח וירטואלי סביב שולחן בין אנשי הפילוסופיה המוזכרים למעלה: מדוע רנה דקארט זז אחורה ממקומו? האם הוא מטיל ספק בכל טענות חבריו הפילוסופים מלבד קיומו הוא? [נוצר בעזרת AI].
לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-40 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והשרון (בתל אביב ובחריש).
