פרופ' יוסף לוין

ברלין אלכסנדרפלאץ, ספרו של אלפרד דבלין

נכתב ע"י פרופ' לוין

אלפרד דבלין [1887-1957]

ברלין אלכסנדרפלאץ, רומאן מפתח בספרות הגרמנית שתיאר את חיי העיר הגדולה ונחשב לציון דרך בהיסטוריה של הרומאן המודרניים. טכניקות הקולאז' והסימולטניות שבהן השתמש דבלין בספרו זה מקורן כפי הנראה בתנועת הפוטוריזם האיטלקית של הסופר פיליפו תומאסי מרינטי והציירים אומברטו בוצ'יני, קרולה קארה ולואיג'י רוסולו.

זהו ספרו של אלפרד דבלין מגדולי המספרים בזרם האקספרסיוניזם הגרמני המספר את סיפורו של פראנץ ביברקןפף, אסיר משוחרר בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

בספר מופיע תיאור מפורט של השיגעון של פרנץ אשפוזו והטיפול שניתן לו בבית החולים בוך לחולי נפש בברלין. דבלין עצמו שימש כרופא בבית החולים הפסיכיאטרי בפריל ואחר כל בברלין בוך וחקר את ההיסטריה, הכימיה של הדם ואת המרה השחורה בהקשר למחלות הנפשיות. דבלין סבר שבכדי להבין את מחלות הנפש יש להבין את ההפרעות בחילוף החומרים של החולים (או את המטבוליזם שלהם) והיה ספקני לגבי התיאוריות של פרויד שנתפרסמו באותם הימים.

תיאורו של דבלין את השיגעון של גיבורו [מצב פסיכוטי קטטוניפורמי] מפתיע מחד בתיאור "אובייקטיבי" דיווחי חד ובבהיר של התנהגותו של פרנץ בעיני הצופה מבחוץ ומאידך ביכולת האמפטיה החודרת שלו המתארת את השיגעון מנקודת מבטו הפנימית והסובייקטיבית של פרנץ החולה כאשר הסופר נע כלוליין אמן בין שתי נקודות ראות אלו.

כך "הבזק, הבזק, הבזק…ההבזק נפסק. מכה נפילה מכה, מכה נפילה מכה…גם זה נפסק. זהו הלילה השני שפרנץ צועק. הנה פילה מכה נפסק. לא צועק יותר. ההבזק נפסק. עיניו ממצמצות, הוא שוכב נוקשה. הינה חדר, אולם, אנשים הולכים. אין צורך לקפוץ את הפה. יוצקים משהו חם לפיו. אין הבזק. אין מכה. קירות. קצת, רק קצת, אבל מה. הוא עוצם את עיניו…….אתם חושבים… שעוד מעט ימות…הרי הוא לא מזיז אצבע. אך הוא קורא ונודד ומשוטט. הוא קורא אליו את אשר לו, הוא יוצא מן החלון אל השדה, הוא מנער בעשבים, זוחל למאורת העכברים: החוצה, החוצה, מה יש פה, יש פה משהו שלי? הוא מפשפש בעשב….יוצקים מרק חם לגרונו, הוא בולע לא מקיא, לא רוצה, לא מבקש להקיא…את דבר המוות מחזיק פרנץ בפיו, ואיש לא יוציא אותו ממנו, והוא מגלגל אותו בפיו, וזה אבן, אבן מאובנת…[תרגום הקטעים המובאים: ניצה בן ארי, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1987]

קטטוניה מוגדרת כתסמונת שיכולה להיות על רקע דיכאון סכיזופרניה או שורת מצבים אורגניים. במצב זה מופעים סימפטומים של ירידה קיצונית בתגובתיות לסביבה, עצירת פעילות כמעט מלאה, התאבנות וקפיאת הגוף בתנוחה נוקשה מסוימת לאורך שעות רבות, לעיתים מופיעה התאבנות דמוית שעווה בה אם משנים את תנוחת הגוף לתנוחה אחרת החולה נשאר מאובן בתנוחה החדשה.כאמור קטטוניה מופיעה גם כאחד מסוגי הסכיזופרניה, סכיזופרניה קטטונית, אמנם שאין הסכמה לגבי תקפות סיווג הסכיזופרניה לתת סוגים. כלל ייתכנו מעברים בלתי צפויים בין מצבים קיצוניים של הקטטוניה, מקיפאון לפעילות יתר קיצונית המכונה אקסיטציה קטטונית.

דבלין נוגע בשאלת האבחנה: " קודם כל צריך איחון, ורצוי נכון….מדובר בקיהיון קאטטוני . אגב אם לא מסתתרת מאחורי זה הפרעה אורגנית קשה במוח, גידול, משהו במוח האמצעי, אתם זוכרים מה שלמדנו בתקופת מה שכונה שפעת הראש…".

דבלין אף מפרט את סוגי הטיפולים הנהוגים באותם ימים: " צינורית מחליקה לו לתוך הגרון והלוע , והחלב והביצה זורמים לקיבתו….ופרנץ גובר עליהם ונחלש…הם מנסים עליו כל דרך אפשרית…מזריקים לו קופאין וקמפור, נותנים לו סוכר ענבים ומלח בישול ישר לווריד, סיכויי חוקנים נידונים ליד מיטתו…ואולי בכל זאת כדאי לתת לו תוספת חמצן…..מה הם לא עושים בשבילו…עירויי דם רוצים לתת לו עתה….הם נוטים לחשוב שסיבלו של פרנץ בבירקופף הוא פסיכולוגי…כלומר ששיתוקו נובע מהנפש…שנובע מעכבות…שאנליזה תוכל להבהיר את הרקע שלהם…..וכיוון שכל זה לא פועל מצליח אחד מהמתנדבים לשכנע את השאר שיביאו מכשיר חישמול, שיתנו לפרנץ ביבירקופף טיפולי הלם חשמלי, והכוונה לפלג גופו העליון, כשהזרם מחובר במיוחד לאזור הלסת, לגרון ולחיך התחתון..זה האיזור הזקוק עתה לגירוי….

נציין שהתקופה הינה התקופה לפני גילוי התרופות האנטי פסיכוטיות, הבנזודיאזפיניות ואף לפני הכנסת הטיפול בנזעי חשמל בשנות השלושים כפי שפותח על ידי בינו וצ'רלטי טיפולים המקובלים כיום לטיפול בסכיזופרניה קטטונית . באופן מעניין חלה ירידה בהופעת מצבים של סכיזופרניה קטטונית בעשורים האחרונים והסיבה לכך אינה ברורה. בכל מקרה תיאוריו של דבלין , סופר ורופא, של שיגעונו של פרנץ הינם יחודיים ומפתיעים ביכולתם לשקף במעשה מרכבה את עולמו של החולה וחוויותיו לצד תיאור התנהגותו כפי שזו נתפסת על ידי מטפליו העומדים חסרי אונים מול טירופו הטורף בעקביות את נשמת האדם שבו.

הצעת טכניקה לאימון תקשורתי בין בני – זוג

נכתב ע"י פרופ' לוין

פרופ' לוין יוסף

בשנת 1977 דווח GUERNEY על אודות פרוצדורה מובנית לשיפור דרכי תקשורת בין בני זוג. הרקע התיאורטי לשיטתו לקוח מתוך גופי הידע של תיאוריית הקומוניקציה, תיאוריית למידת ועקרונות שיטתו של רוג'רס. הפרוצדורה עצמה כוללת כללים לבחירה ולהכנת בני זוג מתאימים לסוג זה של אימון תקשורתי, הסבר לזוג על מטרות האימון, הבהרת מאפייני המאזין והדובר בשיחה, הדגשה כי תקשורת טובה היא באחריות הדובר כך שככל שהדובר יבטא עצמו היטב כך יוכל השומע להבין טוב יותר את דבריו.

האימון בנוי כך שהדובר בוחר נושא. בתחילה נדונים נושאים קלים יותר להעברה (שאין מאחוריהם מטען רגשי וכו'). רצוי תחילה נושאים הקשורים ב"אני" ורק אח"כ ב"אנחנו". התקשורת מתנהלת כך שאסור לדובר לשאול שאלות, ניתן להחליף דובר ושומע אך באופן מוגדר ומובנה ואין להשתמש במשפטי תקיפה או האשמה.

לרוב, חשים זוגות הקלה למובנות זו של שיחה, שגוברת אף לנוכח דרישת המטפל שהדובר ינסח מחדש משפטי האשמה או תקיפה. המטפל מבקש לרוב מן הדובר שמשפטיו יהיו קצרים ומתומצתים. עד 5-6 משפטים סביב רגש אחד עד שניים וסביב נושא מסוים, מה שיאפשר לשומע להקשיב ולדובר להתמקד סביב נושא מסוים. בתום כל היגד של הדובר, מעיר השומע משפט המשקף בעיקר את רגשות הדובר (מה שמצריך אותו ללמוד ולהבחין בין תוכן הדברים והרגשות הנלווים אליהם). על השומע להשעות שיפוט או מתן דעה תוך שהוא יודע שבשלב מאוחר יותר יביע את רגשותיו. על השומע גם לא לשאול שאלות, שכן בד"כ אלו הן שאלות של סקרנות שלא עוזרות להבהיר את רגשות הדובר כשבד"כ הדובר מבהיר בהמשך שאלות אלו. המטפל מדגיש כי חשוב שהן הדובר והן השומע יעבירו מסר תואם ורבלית ולא ורבלית (טון הקול, הבעות הפנים, תנוחות הגוף וכד'). כמו כן מודגש לבני הזוג כי בתחילה ההוראות תיראנה להם מלאכותיות.

התרגול המתואר יכול להיעשות בטפול זוגי (בד"כ CONJOINT) או בקבוצת זוגות. אלמנטים נוספים בטפול כוללים רשום שלושה נושאים לא קשים רגשית, שלשה נושאים בינוניים מבחינת עוצמתם הרגשית ושלושה נושאים קשים רגשית ע"י כל אחד מבני הזוג (ע"מ לבחור נושאים להעלאה בסדר מדורג מן הקל אל הקשה). כמו כן נעשה שימוש בתרגילים להגברת אוצר המילים הקשורות בהבעה רגשית ובתרגילים להגברת הרגישות לתחומים של הבעה רגשית ע"י מלוי שאלון בן 50 פריטים המתחילים במשפט "אני מרגיש", או על ידי חשיפת בני הזוג להדמית שיחה בין שני מטפלים על נושאים אישיים רגשיים ב-כאן ועכשיו.

כדאי לציין שבני הזוג זקוקים בתחילת האימונים להדרכה, לחיזוקים רבים ולעזרה בחלופי התפקידים מדובר לשומע ולהפך. בהמשך מתרגל הזוג את אופן שיחה זו חצי שעה בבית מידי יום כאשר בפגישות מועלים קשיים בהם נתקלים בני הזוג.

לבסוף מדגיש מחבר הפרוצדורה המתוארת כי האימונים התקשורתיים נעשים בשלבים ובהדרגה כך שעל ידי פתיחת כל ערוץ תקשורת נוסף רוכש הזוג יכולת להתמודד לא רק עם בעיות נוכחיות, אלא גם עם בעיות עתידיות. כמו כן מלמדת השיטה את בני הזוג לבטא רגשות, מחשבות ואמונות בנושאים שנויים במחלוקת (קונפליקטואליים) ולהגיב עליהם בצורה תואמת.

ברצוני להביא כאן הצעה למודיפיקציה של גישה זו שיכולה לפשט את תהליכי האימון התקשורתי ולקצר את טווח הזמן הדרוש לאימונים וכפי שעולה מניסיון עמה, היא יעילה גם בזוגות בעלי קשיי תקשורת נכרים ביותר, מקרים בהם נתקלת שיטתו של GUERNEY בקשיים.

השיטה אינה מכתיבה את נושאי השיחה לדובר או את מספרם, לבד מפרק הזמן בו הוא רשאי להביא את דבריו (3, 4, 5 דקות וכו'). השיטה אינה מתירה לשומע הערה כלשהי, שאלה כלשהי או כל חזרה המאשרת הבנת דברי הדובר. יותר מכך הגישה אינה מתירה כלל לשומע להגיב לנושאים שהועלו ע"י הדובר בטווח של 24 שעות. הגישה שומרת על סימטריה בין בני הזוג ומקטינה עד למינימום מאבק אפשרי על נושאי השיחה ומשכה. הפרוצדורה כוללת שיחה מקדימה עם בני הזוג והצגת קשיי התקשורת שלהם, הצגת הפרוצדורה המוצעת (שתפורט להלן) תוך מתן הסברים לזוג על יעילותה והתועלת העשויה לנבוע לזוג ממנה. לעתים ניתן לעגן את ביצועה בחיזוקים שונים לבני הזוג.

הפרוצדורה כוללת גם קביעת שעה מוגדרת לאימון התקשורתי תוך שימת לב למכשלות אפשריות. מהלכה הוא כך שאחד מבני הזוג הינו הדובר הראשון בימים זוגיים ואילו האחר הוא הדובר הראשון בימים אי זוגיים. (ניתן לקבוע נוהל שונה). הדובר מעלה נושאים כהבנתו במשך 3-5 דקות ראשונות, כאשר השומע בפרק הזמן הראשון הופך דובר בפרק זמן זהה מיד לאחר מכן ומעלה נושאים שונים כאשר אסור לו "לגעת" בנושאים שהעלה הדובר הראשון. למחרת סדר הדובר – שומע מתחלף, כך שמי שהיה דובר ראשון הופך לדובר שני ולהיפך תוך הקפדה על הכלל שאסור לדובר שני להעלות נושאים שהדובר לפניו העלה, אך לדובר הראשון מותר להעלות נושאים שהועלו ביום הקודם. מודגש כי לאחר השיחה חוזר הזוג לדפוסי האינטראקציה הרגילים ולא דן יותר בנושאי השיחה.

כך לאחר השיחה, אין לגיטימציה לפתוח כל נושא שהועלה באימון, הן מילולית והן רגשית, כאשר מושם דגש על המעבר החד מהאימון התקשורתי לחיי השגרה של הזוג. חלק זה מלמד הן בן הזוג שהביע – למשל – רגשות סוערים או כואבים תוך פרק הזמן המוגדר והן את השומע לחזור אחרי כן לשגרת החיים, מה שמונע תגובות שרשרת רגשיות עד להסלמה ובהמשך התכנסות וחוסר שתוף רגשי בין בני הזוג.

הגישה המוצעת מלמדת גם את בני הזוג להקשיב האחד לשני תוך דגש לבני הזוג כי כל אחד מהם מקשיב לרעהו אף אם אינו מסכים עמו לחלוטין. הגישה גם מלמדת את בן הזוג השני להתגבר על הצורך להשיב מידית לרוב בתשובות סטריאוטיפיות ולהשהות את תשובתו עד למחרת תוך אפשרות מתן פרק זמן הולם לתשובה בה הוא זוכה להקשבה מלאה מבן זוגו. בני הזוג לומדים שהפנטזיות המאיימות שלהם אודות ה"קטסטרופות" העומדות לקרות בחשיפת רגשות עזים ותכנים קשים. אין להן בדרך כלל בסיס. יתרון השיטה כאמור לעומת הצעתו של GUERNEY הוא בפשטותה ובקיצור משך הזמן הנדרש ללמידתה וביכולת להעבירה גם לזוגות הלוקים בקשיי תקשורת ניכרים.

הקושי בהעברתה הוא תחילה בהצגת הרציונל שלה לבני הזוג תוך שימת לב למאגר התפיסות, האמונות והדימויים שלהם ובהבהרת הצורך להכיר בכך כי שנויים בדפוסי התקשורת לרוב אינם משרים ספונטנית אלא דורשים "תרגול מלאכותי" עד שהם הופכים לחלק אינטגרלי מהמאגר התקשורתי של בני הזוג. למטפל תפקיד חשוב בפגישות עם בני הזוג הן בעמידה על מכשלות אפשריות, הן במתן חיזוקים להמשך התהליך והן בהפחתת חרדות הקשורות בתהליך. הניסיון מלמד כי גם זוגות עם קשיי תקשורת ניכרים שלא היו מסוגלים להפיק תועלת מגישתו של GUERNEY, מסוגלים לאחר התקדמות בגישה המוצעת לעבור לגישתו של GUERNEY.