פרופ' יוסף לוין

אמיל זולא ותפיסת האלכוהוליזם במאה ה19 בצרפת

נכתב ע"י פרופ' לוין

אמיל זולא

זולא נולד בעיר האורות פאריס בחודש אפריל 1840 לאם צרפתייה ואב איטלקי בעיר הצרפתית איי, עיר המופיעה ביצירותיו בשם "פלאסאן".

זולא ידוע בעיקר בכך כי בשנת 1898 עמד בתקיפות לצידו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדת. אמיל זולא חשף בסדרת מאמרים כי אלפרד דרייפוס חף מפשע. במיוחד ידוע מכתבו הגלוי מה-13 בינואר 1898 אל נשיא צרפת פליקס פור, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו . מכתב המכונה "אני מאשים" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה והאשים את ראשי הצבא בהסתרת העובדות ועיוותן תוך הסתרת העובדות על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס.

אמיל זולא 1897

אך אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא היה בעיקר סופר והוגה צרפתי הנחשב יחד עם פלובר לאבי הזרם הנטוריאליסטי בספרות, זרם המתאר באופן טבעי (שאינו רומנטי ושאינו מעצים או מאדיר) את דמויותיו, זרם שגם שם דגש על השפעת התורשה על אופי הדמויות.

מגיל צעיר יחסית הגה זולא רעיון מבריק והוא לכתוב סידרה בת עשרים ספרים על קורותיה של משפחה אחת (משפחת רוגון-מקאר) בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת בה יעקוב באופן נטורליסטי (טבעי) אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו: משפחה בה מופיעים שגעון והתמכרות (לטיפה המרה) בדורות השונים.

אילן מבואר של משפחת Rougon-Macquart, ששורטט ב 1892 עם תיקונים בכתב ידו של זולא. משפחה זו אשר הגה זולא בכתביו, חיה בתקופת הקיסרות השנייה בצרפת ובה עקב זולא באופן נטורליסטי (טבעי) אחרי השפעת התורשה על ההתנהגות והאופי של בני משפחה זו, משפחה בה מופיעים שגעון והתמכרות (לטיפה המרה) בדורות השונים.

במסגרת סדרת ספרים זו בשנת 1878 כתב את הרומן "גירביז" [אותו קראתי בעיברית בספר ישן שדפיו חומים משנים ושנקרא "תאוות אדם" (ג'ירביז) .הספר יצא לאור בתרגום עברי של אריה ענבי ב1957 בהוצאת הספרים כרמי את שות' בע"מ] רומן זה זכה בזמנו להצלחה רבה והוא עוסק בחיי משפחת פועלים ומתאר בצורה חיה ומפורטת את התפתחות ההתמכרות לשתיה המרה הן של גיבורת הספר ג'ירביז ובעיקר של בעלה הגגן קופו.

זולא בציורו של אדוארד מאנה 1868

זולא נסתמך בהתייחסותו לאלכוהוליזם ולהשפעותיו על בני המשפחה על ידי הידע שהיה קיים באותה עת במאה ה 19 ושתמך ב תיאוריית הניוון- Degenerationism. תאוריה זו גרסה כי גורמים ביולוגיים, השפעות סביבתיות, רעילות או חטאים מוסריים עלולים לעורר שרשרת של בעיות חברתיות, מוסריות ורפואיות, אשר גוברות בכל דור וסופן שתובלנה במהלך הדורות להכחדת עץ המשפחה. תאוריה מוטעית זו של ניוון הייתה מבוססת על הרעיון שתכונות אופי נרכשות מועברות לצאצאים תוך הנחה (מוטעית כמובן) שמערך של סימפטומים ומחלות, כגון אימפולסיביות, אלכוהוליזם, שבץ, דמנציה, אפילפסיה ועוד הינם ביטויי לפתולוגיה אחת בסיסית – ניוון.
תיאוריית הניוון הציעה הסבר רפואי לבעיות החברתיות השכיחות של סוף המאה ה -19, וההתמכרות לטיפה המרה (אלכוהול) שיחקה תפקיד מכריע כגורם לניוון, כאשר ההתמכרות נתפסה כמשפיעה גם על הדור הבא. בתחילת המאה ה -20, עם התגברות הידע אודות העברת תכונות תורשתיות, שהצביעו על תורשה נפרדת של המחלות הנפשיות והגופניות השונות, ואשר הבחינו גם בין תכונות תורשתיות ואפקטים רעילים על העובר, לא נמצאו כל תימוכין לתיאוריה זו של הורשת תכונות נרכשות והתיאוריה גוועה כליל.

במאמר מעניין של של M. H, SALASA

המכונה "אמיל זולא והתפיסה של האלכוהוליזם במאה ה-19 בצרפת" ואשר פורסם ב

BRITISH JOURNAL OF ALCOHOL AND ALCOHOLISM

מתואר המעבר של קופו הגגן בעלה של גירביז בספר מפזת חיים של "פכחות", למה שמכונה בסימן שאלה "שתיה מבוקרת", ל"איבוד שליטה" על כמויות, משך ועיתוי צריכת האלכוהול עם הופעת אלימות ואף אובדנות ועד ל"נסיגה כללית" בתפקוד, ביחסים בין אישיים ובמישורים אחרים תוך התמוטטות המשפחה ועד להופעת מצבי דליריום טרמנס (מצב -בלבולי עם ערפול הכרה ולעיתים עם הזיות ושברי מחשבות שווא הכולל גם הפרעות גופניות כשינויי לחץ דם, רעד ואף פרכוסים והנובע מגמילה חלקית או מלאה מאלכוהול) המתוארים בספר. ולבסוף מוות. כל אלו מתוארים ונפרסים לפני הקורא בצורה מפורטת ומלאת חיות, לאור תיאוריית הניוון שהייתה מקובלת בתקופה בה נכתב הספר ושכאמור נשללה מכל וכל במהלך המאה העשרים.

לבסוף, אם בהרעלת אלכוהול עסקינן, אירונית, זולא עצמו מת בפריז ב-29 בספטמבר 1902 גם הוא מהרעלה, אמנם לא מהרעלת אלכוהול שכן לא היה מכור לטיפה המרה אלא מהרעלה אחרת, זו של פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה אח חדר השינה. האם היה זה היה נסיון מכוון לחסלו? זאת לא נדע. ההאשמות כי אויביו היו אחראים לכך מעולם לא הוכחו. גופתו נטמנה בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

קברו של אמיל זולא 1904