פרופ' יוסף לוין

צבעיו הקודרים של הדיכאון

נכתב ע"י פרופ' לוין

צבעיו הקודרים של הדיכאון, או:
פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו)
מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם

מאת יוסף לוין

רובנו אם לא כולנו  חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו  בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת  בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות  ולעיתים  מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.

לא  מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך  כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה  "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"

הסופר אנדרו סולומון בספרו: "דמון של צהריים: אנטומיה של דיכאון" כותב: "…הדיכאון שלי צמח עלי כדרך שהמטפס השתלט על האלון: משהו מכוער שנכרך סביבי ומוצץ את לשדי… דבר מה חי יותר ממני. היו לו חיים משלו, שלאט לאט החניקו את כל החיים שבי… בשלב הגרוע ביותר של הדיכאון העמוק היו לי מצבי רוח שידעתי שאינם שלי, שייכים היו לדיכאון ממש כמו העלים על ענפיו העליונים של האלון, שהיו בעצם עלי המטפס…כשניסיתי לחשוב על כך בצלילות הרגשתי שמחשבותיי כלואות ואינן יכולות להתפשט לשום כיוון…ידעתי שהשמש זורחת ושוקעת אך רק מעט מאורה נגה עלי…הרגשתי שאני כורע תחת משהו חזק הרבה יותר ממני….". עוד כתבה הפסיכואנליטיקנית והסופרת  גוליה קריסטובה אודות הדיכאון: "הדכדוך מביא לבסוף לידי אובדן משמעות..אני משתתקת ואני מתה…אנשים מלנכולים הם נוכריים בשפת אימם…" ולבסוף כתבה המשוררת האמריקאית אמילי דיקנסון אודות מה שתיארה כהתמוטטות דכאונית:"……חשתי לויה בתוך מוחי……רוחי בי כהתה……רק אני והדממה כגזע זר בדד…..ואז (אלי) תהומות הוסעתי……".

כיצד נחווה הדיכאון המשמעותי לאו דווקא באמצעות המילה הכתובה אלא על ידי אומנים האמונים על השפה הוויזואלית ובמיוחד על ידי ציירים, והאם החישה (הפרצפציה או הקליטה החושי) הויזואלית או החזותית נפגעת בדיכאון?

בכתבה זו נדון תחילה בממצאים לגבי השפעה אפשרית של המצב הדיכאוני על החישה הויזואלית ובהמשכה נתמקד בהיבט הויזואלי  הציורי של חוויה זו באמצעות שני ציירים יוצאי דופן  האחד יכול להיחשב צייר פיגורטיבי קלאסי אם כי פרץ דרכים יוצאות דופן בציורו והווה השראה לציירים רבים והשני צייר המופשט האבסטרקטי שזיקק את ביטויו הציורי לכתמי צבע רבי עוצמה ורגש,  אלו הם צייר המלך הספרדי פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס או גויה והצייר האמריקאי האוונגרדי מרכוס יעקובלביץ רותקוביץ או מרק רותקו.

ככלל נראה כי דיכאון משפיע על קלט חושי מסוגים שונים לבד מהחישה הויזואלית (החזותית) כך למשל פרסמו פיטר קולי ושותפיו בשנת 2016 סקירה מקיפה אודות הקשר בין חוש הריח ודיכאון בדווחם כי מחקרים קודמים שנערכו על הקשר בין ריח לדיכאון חשפו תוצאות מעורבות. בנוסף, מעטים התמקדו בהדדיות קשר זה. מחברים אלו יצאו גם לבדוק באמצעות סקירה ספרותית שיטתית את הקשר בין ריחות ודיכאון בקרב מטופלים עם דיכאון ראשוני או כאלו עם חסר תפקודי ראשוני של חוש הריח. סיכום התוצאות הראה כי חולים עם דיכאון מדגימים ביצועי תפקוד ירודים במבחן לריחות בהשוואה לקבוצת ביקורת בריאה, ולהיפך, חולים עם תפקוד ריח ירוד, סובלים מתסמיני דיכאון המחמירים עם חומרת אובדן הריח.

Preeti Kohli  et al. The Association Between Olfaction and Depression: A Systematic Review. Chem Senses; 2016 Jul;41(6):479-86.

ויש גם  דוגמאות גם לגבי חושים אחרים אך כאמור בכתבה זו נתמקד בקלט הויזואלי.

כך ב2010 פירסמו בלב וחביריו מאמר בו הם מציינים תחילה כי "השפה יומיומית קושרת בין מצב רוח מדוכא לתופעות חזותיות כך למשל נאמר על המדוכא כי "הוא רואה שחורות".  מחקרים קודמים, ציינו מחברים אלו, הצביעו על רגישות מופחתת של תפיסת ניגודיות ויזואלית (סובייקטיבית) בקרב חולים בדיכאון. הכוונה במילים פשוטות ל"ניגודיות ויזואלית" הינה היכולת לראות או להבחין בניגודים בין הצבע השחור ללבן במדויק.

אחת הדרכים להעריך את תפיסת הניגודיות החזותית באופן אובייקטיבי ברמת הרשתית גורסים מחברים אלו היא למדוד את התבנית של האלקטרורטינוגרם    electroretinogram (PERG) .  בכדי למצוא מתאם אובייקטיבי של תפיסת קונטרסט ויזואלית מופחתת, לשם כך מדדו החוקרים את האלקטרורטינוגרם  בקרב נבדקים בריאים וחולי דיכאון עם וללא תרופות לדיכאון.

שיטות מחקרם כללו : 40 חולים עם אבחנה של דיכאון מז'ורי (20 עם תרופות לדיכאון ו20 ללא תרופות) ו -40 נבדקים בריאים תואמים.   תוך שתבנית  האלקטרורטינוגרם  החזותי תועדה משתי העיניים.

התוצאות הדגימו כי חולים בדיכאון עם וללא תרופות הראו ירידה משמעותית בניגודיות הויזואלית של הרשתית. נמצא מתאם חזק ומשמעותי בין ירידה בניגודיות לחומרת הדיכאון

Emanuel Bubl  et al.  Seeing gray when feeling blue? Depression can be measured in the eye of the diseased; Biol Psychiatry, 2010 Jul 15;68(2):205-8.

בהמשך לכך, פאם וחבריו ב2013 בציינם כי לעיניהם של המדוכאים העולם עשוי להיראות משעמם ואפור ביקשו לבדוק את העקביות של הממצא שצוין למעלה בדבר תפיסת הניגודיות הנמוכה  ואף לחקור את האלקטרופיזיולוגיה של הרשתית בבסיס התופעה.

חוקרים אלו בדקו 20 נבדקים עם הפרעת דיכאון משמעותית ו 20- נבדקים בריאים תואמים. לחולים נערך מבחן ניגודיות חזותית סובייקטיבי (PERG) לבדיקת הרגישות לניגודיות חזותית. בנוסף נעשה שימוש באלקטרורטינוגרפיה בשדה ראיה מלא (ffERG) להערכת הנוירופיזיולוגיה של הרשתית. הדיכאון אובחן על סמך המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM-IV) וחומרת הדיכאון נמדדה באמצעות מבחנים פסיכומטריים סטנדרטיים.

תוצאותיהם הראו כי הרגישות לניגודיות חזותית הייתה נמוכה משמעותית בקרב חולים בדיכאון בהשוואה לקבוצת הביקורת על סמך מבחן הניגודיות הוויזואלי הסובייקטיבי של Landolt C. אך לא נמצא הבדל בין קבוצות המשתמשים במבחנים האלקטרופיזיולוגיים . חומרה גדולה יותר של תסמיני דיכאון הייתה במתאם  עם רגישות ירודה לניגודיות חזותית.

חוקרים אלו הסיקו כי נבדקים בדיכאון מדגימים ביצועי ניגודיות חזותית מופחתת, אולם לא ניתן לאתר במחקרם ממצא זה באמצעות מבחנים פיזיולוגיים.

Johnson Fam et al. Visual contrast sensitivity in major depressive disorder; J Psychosom Res. 2013 Jul;75(1):83-6.

מאוחר יותר, בלב וחביריו במחקר ופירסום נוסף ב2015 מציינים תחילה כי הפרעת הדיכאון קשורה לרוב לחוויה הסובייקטיבית של תפיסה חזותית שונה וכי מחקרים עדכניים העלו ראיות הולכות וגוברות למעורבות מערכת הראייה בפתופיזיולוגיה של הפרעת דיכאון. במחקר קודם שהזכרנו למעלה מצאו חוקרים אלו כי בעזרת דפוס אלקטרורטינוגרם (PERG),  ניתן לדגים ברשתית תגובה מופחתת של ניגודית ויזואלית בחולים עם דיכאון חמור. בהתבסס על תצפית זו, העלו חוקרים אלו את השאלה האם יש לשינוי זה מתאם בקליפת המוח. בכדי להעריך זאת, הם ניתחו את הפוטנציאל המעורר החזותי (VEP) של קליפת המוח האחורית (הקשורה בעיבוד קלט חזותי ראייתי) אצל 40 חולים עם הפרעת דיכאון ו -28 בריאים. תוצאותיהם מראות כי דיכאון משפיע על התגובה בקליפת המוח האחורית בדיכאון מוחי, אך באופן פחות מהתגובות ברשתית. מכאן הסירו חוקרים אלו כי התאמת ניגודיות שונה בגרעין מוחי ששמו הגניקולט הצידי (הקשור גם הוא בהעברת הקלט הראייתי) או בקליפת המוח ממתנת אולי את האובדן המוגבר של הניגודיות ברשתית.

Emanuel Bubl et al. Retinal dysfunction of contrast processing in major depression also apparent in cortical activity.  Eur Arch Psychiatry Clin Neurosci. 2015 Jun;265(4):343-50.

לסיכום נזכיר ראשית כי בשפה המדוברת דיכאון מבוטא לא פעם בהקשר לתפישת צבע, למשל האמירות "רואה שחורות" או אולי "מרה שחורה כביטוי לדיכאון. או למשל הצבע BLUE באנגלית כביטוי לדיכאון. [מעניין להזכיר כאן את התקופה הכחולה של פיקאסו (1901 – 1904) בה צייר בצבעים קודרים כחולים קרים לאחר תגובה דיכאונית בעקבות התאבדות ידיד נפש שהיה קרוב אליו : קרלוס קסחמאס].

ציור של פיקסו בעת התקופה הכחולה

 שנית, יתכן אפוא שבהסתמך על המחקרים שהובאו למעלה ניתן לאמור כי דיכאון עלול להשפיע או לעצב  את  האופן בו החולה הדיכאוני חווה את הסובב, את העולם, כך שהעצמה והחיות  של צבעי העולם הסובב אותו מופעים בפחות חיות, בפחות קונטרסט או ניגודיות. העולם נוטה להיות אולי בגוונים חלשים יותר בצבעוניות פחותה הנוטה לגוונים אפורים יותר,  דבר ההופך אותו אולי לקודר יותר, לפחות צבעוני ולפחות חי, דבר העלול אולי לחזק את תחושת הדיכאון והעצב.

אדם זקן השקוע בעיצבונו (העמוק) – ציור של ואן גוך מ1890

נעבור כעת לתיאור  מסלולם האמנותי ואת תולדותיהם מחלותיהם והדיכאון ממנו סבלו של שני מאורות הציור גויה ורותקו וכיצד השפיע הדיכאון על ציורם.

גויה, יליד 1746 בספרד, היה צייר בעל יכולת ביטוי יוצאת דופן. היקף היצירה שלו שחל בין השליש האחרון של המאה השבע-עשרה לשליש הראשון של המאה השמונה-עשרה (גויה נפטר ב 1828), תקופה של יותר מ -60 שנה, הקיף קשת רחבה של תכנים בטכניקות ציוריות שונות  מרישומים, ציורי שמן, ציורי שטיחים, תחריטים, ליטוגרפיות וציורי קיר. יש המציינים כי סגנון יצירתו של גויה נע בין הבארוק לתנועה הרומנטית, גויה נתפס כאחד המאורות הגדולים באומנות הציור ועשייתו נתאפיינה בחדשנות הן בטכניקות הן בתכני הציור והן בתכני הבעתו. ציירים רבים הושפעו מיצירותיו ביניהם האיפרסיוניסטים ומאנה בראשם אך גם  פיקאסולמשל שהושפע בין היתר מציורי המלחמה שלו ביצירתו גרניקה.

ככלל ניתן לחלק את יצירתו של גויה לשתי תקופות: הראשונה, בה ביסס בספרד את מעמדו כאמן וכיוצר מהמעלה הראשונה , תקופה בה יצר בין היתר ציורי השטיחים ודיוקנאות של אנשי החברה הגבוהה  בספרד באותה עת ואף הפך לצייר חצר המלך, ואילו התקופה השנייה,  בה הדגים חופש וחירות יצירה, בה צייר יצירות אודות החברה הספרדית בתקופתו על גווניה, את אסונות וזוועות המלחמה עם הצרפתים שהונהגו על ידי נפוליאון, כמו גם את  סדרת הציורים השחורים והאפלים שלו. תקופה שנייה זו נראה שמדגימה את סימני מחלה קשה, שיש הסבורים שהייתה עגבת או אולי הרעלת מתכות כבדות (מטיפול בכספית לעגבת או הרעלת עופרת המצויה בצבעים שהשתמש בהם) אשר הובילה לראיה ירודה וחירשות קשה, לאחר התבטאות חריפה שלה שהחלה בהיותו בן 46 שנים בשנת 1792.

מחלה זו כללה לא רק אובדן שמיעה וירידה בראיה אלא גם כאבי ראש סחרחורת וחולשה ונתלווה אליה דיכאון משמעותי, חרדות, סיוטים ויתכן שאף הזיות.

בד בבד עם שקיעתו בדיכאונות וסיוטים פלטת הצבעים של גויה הפכה יותר ויותר קודרת במיוחד בתקופה בה צייר את מה שמכונים הציורים השחורים: 14 ציורי שמן המכונים: Pinturas Negras בספרדית.

לאחר שנפוליאון כבש את ספרד בתחילת המאה ה 19 וגויה היה שרוי בחרדה הן מהמצב והן  ממחלתו וסובל מדיכאון (שיתכן גם הוא כמשני למחלתו), עבר גויה לבית מחוץ למדריד, (  Quinta del Sordoאו בית החירש שכן בעליו הקודם היה חירש גם הוא), גויה צייר שם ישירות על קירות ביתו את הציורים את הציורים השחורים בשיטת סקו (secco) ובצבעי שמן, ציורים אלו רווים תכני אלימות קשה, מוות מחריד, ויצרים אפלים. הם מטרידים את מנוחת הצופה, מפחידים ומעוררי חרדה. הם מתארים לא פעם אסונות מחרידים, חזיונות אפלים ואפוקליפטיים. נציין כי הציורים לא נוצרו כתוצאה מהזמנה כלשהי, הם נוצרו בעקבות הלכי רוחו ועולמו הפנימי של גויה בעת מחלה ותחושות דיכאוניות ואף הזיות. הם גם לא נועדו לצפיית הציבור ולא ניתנו להם כל שמות (אלו ניתנו מאוחר יותר על ידי אוצרי מבקרי והיסטוריוני אומנות). נציין כי ב1878 היצירות הועברו מהקירות  לבדי ציור ולאחר גילולים שונים הם נמצאים כיום חשופים לעיני הציבור במוזיאון הפראדו במדריד.[כאן נציין שיש גם הסבורים כי חל שיפור מסויים במחלתו ויתכן גם בדיכאונו בעת שצייר את הציורים השחורים, מצב שאפשר לו את הכוחות והיכולת לצייר ציורים אלו. אך גם אם יש ממש בהשערה שכזו הרי ציורם של אלו מבטאים כפי הנראה את חוויותיו בעת מחלתו הזיותיו ודיכאונו.

להלן ארבעה מציורים אלו:

סטורן טורף אחד מבניו, מתוך סדרת הציורים השחורים של גויה.

שני זקנים, מתוך סדרת הציורים השחורים של גויה.

שני זקנים אוכלים מקערה, מתוך סדרת הציורים השחורים של גויה.

העלייה לרגל למעיין של סן-איזידורו, מתוך סדרת הציורים השחורים של גויה.

ניכר כי בארבעת הציורים במקביל למצבו הנפשי הדכאוני והזיותיו של גויה הצבעים קודרים, יש שימוש בגווני שחור, אפור וצבעי אדמה והרקע שחור ואפל, התכנים רווים אלימות, פסימיות או תחושות מאיימות ופני הדמויות נוטות להיות מוזרות משהו, מעוותות ואף גרוטסקיות.

בהקשר לפני  הדמויות  ברצוני  להביא את המאמר הבא של ג'יובני וחבריו מ 2014 אודות תפיסה חזותית של מראה פנים בזמן הסתכלות על מראה בחולים עם דיכאון.

מאמר זה טוען תחילה כי אצל צופים רגילים, מבט אל פניו של הצופה במראה במשך כמה דקות, ברמת תאורה נמוכה, מייצר את המראה של פרצופים מוזרים. הצופים רואים עיוותים בפנים, אך לעיתים קרובות הם רואים גם  הזיות כמו מפלצות, פרצופים ארכיטיפיים, פנים של קרובי משפחה ונפטרים ובעלי חיים. במחקר שתואר במאמר, חולים עם דיכאון הושוו לנבדקי ביקורת בריאים בכל הקשור להופעת פנים מוזרות בעת הסתכלות במראה  בעת תאורה נמוכה. הניסוי היה מבחן אל מול מראה במשך 7 דקות  במצב של תאורה ממש נמוכה. בתום המבחן הזה הניסוי העריך את החולים ונבדקי הביקורת בעזרת שאלון שתוכנן במיוחד ובאמצעות ראיונות, וביקש מהם לתאר האם הופיע מראה פנים מוזר. ההופעה של פרצופים מוזרים במראה הופחתה מאוד בקרב חולי דיכאון בהשוואה לנבדקי ביקורת בריאים. חולי דיכאון בהשוואה לביקורים בריאים הראו משך זמן קצר יותר של ההופעה; מספר קטן יחסית של פרצופים מוזרים; דירוג נמוך יותר של חוזק ההופעה ודירוג הערכה נמוך יותר של רגשות שהתעוררו בעקבות פרצופים אלו.

מחברי המאמר שיערו כי ירידות אלה בהופעת הפרצופים המוזרים, שכיחותם ועוצמת הרגשות שעוררו בחולי הדיכאון עשויות להיווצר כתוצאה מחסרים בקליטת הבעות פנים וזיהוי רגשות פנים אצל המדוכא, המעורבות ביחסי הגומלין בין החולה לבין דימוי פניו המשתקף במראה.

מחברי המאמר גם גורסים כי ההתבוננות הפנומנולוגית שלנו בהתנהגותם של חולים מדוכאים טיפוסיים מול המראה מעוררת רושם משכנע כי המטופלים ראו את הפנים המשתקפות שלהם דומים לחומרים דוממים וכי למעשה, ניתן לתאר את חווית חולי הדיכאון במהלך התבוננות במראה כמבט בפסלים דוממים.

Giovanni et al. Visual Perception during Mirror-Gazing at One’s Own Face in Patients with Depression. The scientific world journal. Volume 2014 |Article ID 946851 

אם נניח כי העיוותים המוזרים המופיעים בעת התבוננות במראה בתאורה עמומה ונמוכה משקפים משהו מעולמו הפנימי של המתבונן הדיכאוני, הרי שמאמר זה המדווח על ירידה בתופעה זו עלול לכאורה לסתור את הקשר בין הפרצופים המוזרים והסיוטים בציורי גויה ומצבו הדכאוני.

אך כאן אטען כי עדיין לא ברור האם ניתן בוודאות להסיק ממנה על תמונות ודימויים העולים בעולמו הפנימי של האדם המדוכא, ואחת כמה וכמה, לא  ברור האם ניתן להסיק ממנה על עולמו הפנימי העשיר של צייר דכאוני הלוקה גם בהזיות. הדבר דורש המשך בדיקה.

הצייר השני בו נדון הינו מרק רותקו שנולד כשלושת רבעי המאה לאחר תקופתו של גויה. מרק רותקו נולד בשם מרקוס רוטקוביץ ב1903, בדווינסק במה שהייתה אז רוסיה הצארית וכעת היא לטביה., תנאים כלכליים והאנטישמיות הובילה בסופו של דבר להגירת האב לפורטלנד אורגון, לבדו, בשנת 1910. האב שלח כספים על מנת להביא את אשתו וילדיו ובשנת 1913 הגיע ומרקוס אימו ואחיו לפורטלנד.באופן טרגי, אביו של מרקוס נפטר מסרטן המעי הגס שבעה חודשים לאחר הגעתם לארצות הברית. בהיות מרקוס בן 11. בפורטלנד, מרקוס למד אנגלית במהר מאוד והצטיין בבית הספר ובתיכון. הוא זכה במלגה לייל, ולמד שם במשך שנתיים לפני שנשר. לאחר מכן הוא ניהל אורח חיים בוהמי, לקח שיעורי אומנות, והיה נחוש בדעתו להיות אמן. הוא פגש את אישתווהתחתן עימה בשנת 1932 כשהיה בן 29 והיא הייתה בת 19בתקופת השפל הגדול, והחל להיקרא בשם מארק רותקו בשנת 1940.בשנת 1943 נפרד מאישתו והתגרש בשנת 1944.רותקו היה שרוי כפי הנראה בדיכאון קשה בתקופה זו. ובשנת 1945 התחתן בשנית. רוטקו שוב נכנס לדיכאון קשה לאחר מות אמו ב1948.על פי הביוגרף שלו, משבר ההתאבדות של רותקו החל לאחר אבחנה של דיסקציה של מפרצת אבי העורקים ב 1968 רוטקו אושפז באותה עת למשך שבועיים ולא הצליח לצייר במשך שבועות רבים. הוא נכנס לדיכאון קליני, גילה אימפוטנטיות מינית והפך כועס יותר ויותר על אשתו השניה, על האמנות ועל העולם בכלל. הוא נפרד מאשתו זו ב1969, ועבר לגור לבדו בסטודיו שלו עד מותו. הרופא שלו הורה לו באותה עת לא לעבוד על תמונות הגדולות יותר מ- 40 אינץ, לרדת במשקל, להתעמל ולהימנע משתייה ועישון. הוא נענה לשתי הבקשות הראשונות אך סירב להתעמל והמשיך לשתות בכבדות ולעשן. לחבריו, נראה היה שחייו של רותקו התפרקו. במהלך הזמן שלאחר אבחנת הדכאון התייעץ רותקו עם חברו במשך שנים רבות, ד"ר ברוס רודיק, מטפל / פסיכיאטר. רותקו ביטא את עצמו ורגשותיו באופן ניכר בכמה מפגשי שבת עם חבר זה ורצה שד"ר רודיק יטפל בו. החבר הפסיכיאטר סירב על בסיס חברותם רבת השנים [אז לא היה נהוג לטפל בחברים וקרובים] והציע להפנותו למטפלים אחרים. רותקו סירב להצעה. רודיק תיעד את התצפיות הבאות לאחר מות האמן: "רותקו ביטא את תחושת הייאוש הנוראית  שלו ורצונו למות – מות אמו הכביד עליו ניכרות תוך שהא מציין כי זו  הייתה מכה נוראית…" ד"ר רודיק מציין זאת כאילו – וזו ספקולציה אנליטית – ציפה בשאיפת המוות שלו לאיחוי כלשהו עמה. לדעת רופאו הוא היה "בדיכאון מקיף וכולל". בבוקר המוקדם של 25 בפברואר 1970, רותקו לקח כדורי סינקוואן וכלורל-הידרט שניתנו לו על ידי הפסיכיאטר שלו, נתן קליין, בכדי לעצור ולעמעם את הכאב ובעזרת סכין גילוח דו צדדי ביצע חתך שאורכו שני סנטימטרים ועומקו סנטימטר אחד בזרועו הימנית. הוא נמצא בתחתוניו וגרביו עם מכנסיו תלויים היטב על כיסא בבריכת דם ששטחה שישה על שמונה מטרים כשזרועותיו מושטות. כאילו צייר כתם גוף בצבעי אדמה על רקע אדום דם. הוא לא השאיר שום פתק.

מארק רותקו, מגדולי ציירי המופשט האמריקאים, צייר בתחילה את נופי העיר ניו יורק, את הרכבת התחתית,. בהמשך צייר נופים, עירום, דיוקנאות וסצינות עירוניות. אחרי פרק סוריאליסטי הוא עבר בהדרגה לציור מופשט, כשהוא מפתח סגנונו וביטוי אישי מיוחדים, שהתאפיין בציורי מלבנים אופקיים בגדלים ובצבעים שונים. בנו מתאר את המעבר של אביו אל המופשט כתהליך איטי שניכר בציוריו, והבשיל כבר בכתיבה הפילוסופית שלו אודות האמנות מ-1940.

מציוריו של מרק רותקו בתקופת המופשט האבסטרקטי

מארק רותקו ביטא בשנת 1956 את שאיפתו כי ציורו יבטא  "טרגדיה…אקסטזה….אבדון" ויש שיטענו כי אכן ביטא רגשות עזים בכנות, בצמצום, בישירות.

מרק רותקו: סגול, שחור, צהוב על לבן ואדום, 1949

לקראת סוף שנות החמישים ובמיוחד בשנות השישים  החליף רותקו את הצבעים החיים העזים כמו הצהובים, האדומים הבהירים, הכתומים, לצבעים שחורים, אפורים, צבעי אדמה, ובורדו כהה, ואילו בשנת  1969, שנה לפני התאבדותו, מגמה זו גברה כאשר השחור והאפור לוקחים חלק גדול  יותר ויותר.

בשנת 1957, כשצייר את "שחור בצבע אדום עמוק" (למעלה), נטש מארק רות'קו צבעים עזים ובוהקים

מרק רותקו. ללא כותרת. 1969

סלבוי ז'יז'ק [Slavoj Žižek] [סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות סלובני יליד 1949 ] כתב בספרו המצוטט למטה על משמעות הציורים של מרק רותקו בשנותיו האחרונות. זיזק טען כי הציורים מבטאים שבר מאיים בעולמו הסימבולי, במשמעות קיומו, שבר העלול להביאו לקריסה. וכך כותב ז'יז'ק:"אם אנו רוצים עדות לתהליך כזה של שבירה –– אנחנו צריכים לבחון את מהלך הציורים שצוירו עך ידו בשנות השישים של המאה העשרים, העשור האחרון לחייו של מרק רותקו, אולי הצייר הטראגי ביותר של האקספרסיוניזם המופשט האמריקאי. הציורים האלו מציגים וריאציות של היחסים בין כתמי צבע תרצו בין הממשי והמציאותי, המבוטאים כהפשטה גיאומטרית על ידי של הציור המפורסם של קזימיר מלביץ', האמןר לסמל ולייצג את המציאות כולה :ריבוע שחור פשוט על רקע לבן. ה"מציאות" (רקע לבן, החלל בו ניתן להכיל אובייקטים) משיג את יעודו באמצעות "האין השחור" במרכזו… כלומר על ידי שינוי מצב הצבירה של הממשי לכדי זה של חוסר נוכחות מרכזי. במובן מסויים הציורים המאוחרים של רותקו הם נסיון לפצל את הממשי מהמציאות, או במילים אחרות, לא לאפשר לממשי (הריבוע השחור במרכז) להתרחב לתוך כל השדה ולהכילו, לשמר את ההפרדה בין הריבוע לבין הרקע שלו. אם הריבוע יתפשט לעבר כל השדה, ואזי ההפרדה בין הדמות והרקע שלה יאבדו, התוצאה היא אבדן וקריסה . רותקו מצייר מאבק איתנים שכזה בין הרקע האפור הדיפוזי והאיזור המרכזי השחור ההולך וגדל מציור לציור באופן מפחיד ומעורר חלחלה  זיזק מוסיף כי אם נתבונן בציורים אלו במהלך כרונולוגי ונקרין אותם זה אחר זה האפקט של הרחבת האיזור המרכזי השחור יהיה כמעט דרמטי כמו אנו נעים אלי סוף קטסטרופלי בלתי נמנע.  בציורים הסמוכים למותו, מוסיף זיזק הדו-קרב בין שחור ואפור הופך מידי פעם לכדי מאבק אש להבה  בין אדום וצהוב אימתניים, אולי איזה סימן אחרון להצלה לגאולה אך בעת ובעונה אחת סימן לאש מאכלת לסוף קרב, שכן כאמור רותוקו נמצא מת בדירתו בניו-יורק, בשלולית דם אדומה, כאילו פתרונו היה המוות".  

Zizek, Slavoj. Looking Awry: An Introduction to Jacques Lacan through Popular Culture. Published by MIT (1991)

הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק בשיחה על עם. במקום ועת אחרת במסגרת שהותו במדריד לשתי הרצאות במדריד על המוות והתחיות השונות של רוח הרפאים הפשיסטית ערך המבקר פרננדו קסטרו פלורז שיחה עם זיזק על אמנות, מוסיקה, ספרות וסדרות טלוויזיה. במסגרת שיחה זו התבטא זיזק כי הרעיון שלו לאמן הוא מארק רותקו: "…אמן מוסרי לחלוטין, ציוריו מחשיכים יותר ויותר, וכמעט ניתן לחזות רק על ידי התבוננות בהם שהוא יתאבד בסופו של דבר…"

מרק רותקו  ללא כותרת  1969

סיכום

הן רותקו וגויה  עברו תקופה של מחלה ודכאון  שניהם נסוגו לבדידות בה יצרו את יצירותיהם הקודרות בצבעים כהים שהשחור שלט בהם. בתופה זו ציירו בכנות וביושר יוצאי דופן את עולמם הפנימי והאפל, האחד את תכני עולם פנימי קודר אפל ומאיים [גויה] והאחר את תחושת האופל היגון והדיכאון דרך ביטוי אבסטרקטי רגשי עז [רותקו]. באופן מעניין דווח כי התפיסה הויזואלית [החזותית] משתנה בעת דיכאון וכי קיימת רגישות מופחתת לתפיסת ניגודיות ויזואלית (סובייקטיבית) בקרב חולים בדיכאון. במילים פשוטות היכולת לראות או להבחין בניגודים בין הצבע השחור ללבן במדויק יורדת וחיות קליטת הצבעים נפגעת מה שעלול להוביל לעליה בשימוש בצבעים כהים כצבעי אדמה, אפור ושחור. מעניין אפוא לקשר בין הדברים. אחד מהם רותקו  בחר בהתאבדות כמוצא וזיזק העלה השערה כי התרחבות האזור המרכזי השחור בציוריו הינו אולי רמז למהלך דברים שכזה [מעניין כי בתקופה זו 1969-70 עדיין מידי פעם הופיעו ציורים בודדים בצבעי צהוב אדום כאילו רותקו מנסה להיאחז באופן נואש בתקווה לסוף טוב יותר]. מעניין לציין כי אחרים הצביעו על מאפיינים אחרים  בציוריו בשנה לפני מותו [הופעת שקיפות של הצבע בציוריו ועוד] שיתכן ולדעתם רמזו על הסוף הטרגי שלו               [ראה 2018 ,Hatman] . כמובן שיש הסברים אחרים שגם הם יתכנו או שפעלו בשילוב עם המאפיינים שהועלו למעלה, כמו למשל שגם גויה וגם רותקו סבלו מראיה שהלכה ונחלשה [גויה גם סבל מחרשות בשנותיו האחרונות] שאולי תרמה גם היא לטישטוש ולהחלשת חיות צבעי הסביבה שקלטו. לבסוף יש הטוענים לפחות לגבי גויה כי יתכן ודכאונו נחלש או ירד בעת ציור הציורים השחורים אך כאן אטען כי דכאונו והזיותיו הם הם היוו חומר הגלם לציורים השחורים.

מראי  מקום  נוספים

Berger J: The honesty of Goya, in Selected Essays of John Berger. Edited by Dyer G. New York, Vintage Books, 2003, pp 55–57.   

Peter J. Buckley  Images in Psychiatry Francisco José de Goya y Lucientes, 1746–1828    THE American J. Psychiat. March 2009 Volume 166 Number 3 March, 2009 Pages 292-292

Felisati D, Sperati G. Francisco Goya and his illness. Acta Otorhinolaryngologica Italica : Organo Ufficiale Della Societa Italiana di Otorinolaringologia e Chirurgia Cervico-facciale. 2010 Oct;30(5):264-270.

Christopher Rothko  Mark Rothko: From the Inside Out, Yale university press, 2015

Peter Schjeldahl; The Dark Final Years of Mark Rothko: The Pace gallery shows the Abstract Expressionist’s late work, in which he abandoned high-keyed colors. The New Yorker 2016

Hartman JJ    Risk Factors in Suicide: Mark Rothko and His Art. J Psychiatry Ment Health 3(2): 2018  [dx.doi.org/10.16966/2474- 7769.127]

ראה גם את הערכים: מארק רותקו וגויה בויקיפדיה בעברית ובאנגלית.