פרופ' יוסף לוין

שיטת הטיפול המתמקדת בקבוצות הייחוס של המטופל (RGFT): ראיון עם הפסיכיאטר דר' איגור סלגניק

נכתב ע"י פרופ' לוין

זה זמן מה התעניינתי בפסיכולוגיה חברתית. ואף פיתחתי שיטת טיפול המתבססת על תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי שכתבה עליה מופיעה באתר. במסגרת ההתעניינות בפסיכולוגיה חברתית סיקרנו אותי מגוון הממצאים המעידים כי המוח מחווט למקם דמויות והקשרן החברתי . כך פורסם מאמר סקירה על ידי Joan Y Chiao of Department of Psychology and Interdepartmental Neuroscience Program, Northwestern University, United States. המאמר פורסם ב Current Opinion in Neurobiology 2010, 20:803–809 וגרס כי להיררכיית המעמד החברתי בחיות ואף בבני אדם מאפיינים מוחיים וגנטיים ספציפיים.

ואילו מחברים אחרים Meng Dua וחבריו מ UCLA Department of Psychology, Los Angeles, CA דיווחו בעיתון NEUROIMAGE ממצאים כי המוח מנווט הקשרים חברתיים במבנים מוחיים שכנראה משותפים לניווט תשומת לב במרחב

[ How does the brain navigate knowledge of social relations? Testing for shared neural mechanisms for shifting attention in space and social knowledge ]

ולבסוף מחברים ממכון ויצמן הראו במודל שחקר עטלפים כי בהיפוקמפוס המוחי שהינו מבנה מורכב הקשורה בין היתר בניווט ומיקום במרחב קיימים תאים הממקמים עטלפים אחרים במרחב.

[ David B. Omer וחבריו בעיתון Science  12 Jan 2018:

Vol. 359, Issue 6372, pp. 218-224].

במקביל לממצאים מוחיים אלו שבו את ליבי טיפולים פסיכולוגיים שהתמקדו בדמויות המופנמות בתוכנו. במיוחד זכור לי מקרה טיפולי יוצא דופן של המהפנט מילטון אריקסון שבמרכזו "השתלת דמות פנימית תומכת" בעולמה של מטופלת. ואולי הקורא ישאל האמנם הדבר יתכן?

מילטון אריקסון היה פסיכיאטר ומהפנט אשר ניחן ביכולת חשיבה מקורית, אריקסון הציע מודל לטיפול המותאם למטופל הספציפי, בעצם ללא נוסחאות קבועות ובלא רקע תיאורטי כללי. הוא בחן את המטופל ובעייתו ביסודיות בחפשו את הדרך היעילה והמהירה לפתור את בעייתו לעיתים קרובות באופן מקורי ביותר ואף לא צפוי.

מלטון אריקסון ומטופלת (1901-1980)

אריקסון טיפל במטופלת עם תחושת חסך פנימית משמעותית ביותר שחסרה תמיכה ונחמה מילדותה. במהלך הפגישות, הטיפוליות אריקסון חזר עמה אחורה באמצעות רגרסיה היפנוטית לשנות ילדותה והתבגרותה. תוך שהוא עצמו כדמות תומכת ומנחמת מבקר אותה בכל פברואר בשנות התבגרותה. וכך בעצם במספר פגישות טיפוליות בנה אצלה דמות תומכת פנימית שמלווה אותה בשנות התבגרותה ונותנת מענה לחסך ממנו סבלה. ההטבה הייתה מהירה ונראה כי מצא דרך מקורית וקצרה לטפל בבעייתה. טיפול בשיטות אחרות במצב זה אורך בדרך כלל זמן רב עד שנים מספר.

הממצאים המוחיים הקשורים בחיווט המוח בהקשר להיררכיה והמיקום החברתי של דמויות מעלים שאלות כמו למשל האם יתכן להתערב במיקום ההיררכי של דמויות [חיצוניות ואף מופנמות] ובהשפעתן על המטופל ? ושנית האם יתכן בדומה לטיפול של אריקסון כי טיפולים העושים שימוש ומודיפיקציה של השפעת הדמויות על המטופל יהיו מהירים ויעילים יותר ?

לאור שאלות אלו מצאתי עניין רב בשיטה טיפולית שפתחו דר איגור סלגניק ודר פטר סויפר

וביקשתי לשבת ולראיין את דר איגור סלגניק ידיד ותיק אודות חייו המקצועיים והשיטה שפיתח יחד עם דר פטר סויפר.

עת ערב אנו ישובים במרפסת רחבת ידיים בקומה ה13 הנפתחת אל נופי ים במערב והרי השומרון במזרח. בריזה נעימה נושבת מן הים ואילו דר איגור סלגניק יושב בנינוחות על כיסא פלסטיק ידיו שלובות ופרושות לצדדים לסירוגין בדברו מעל מפת שולחן משובצת אדום. רעייתו מגישה בנעימות תקרובת מגש פיצה חם מן התנור ומשקה מוגז לאחר שטרחה לנקות היטב את מפת השולחן.

דר איגור סלגניק [1953- ]

איגור ידידי אני פותח, ספר לי אודות עצמך, היכן נולדת, מי היו הוריך, ספר על התפתחותך המקצועית ואודות דמויות מפתח ותיאוריות שעיצבו את השקפותיך המקצועיות ?

נולדתי בשנת 1953 בקישינב כבן יחיד להורי, ב19 לפברואר ליתר דיוק. אבי מולידי היה נאורולוג בנשמתו ואילו אימי הייתה קלינאית תקשורת מסורה. הורי אליהם הייתי קשור כל חייהם נולדו אף הם בקישינב עיר עם היסטוריה עשירה ]כיום בירת רפובליקת מולדובה והעיר הגדולה במדינה זו] בעת שהייתה חלק מרומניה.

אבי שכאמור היה מסור למקצועו ייסד את חברת הידידים הנאורולוגית של חבר העמים וגרמניה. חברה שיזמה כינוסים דו-שנתיים רבי עניין אשר בחלקם ההשתתפתי בבגרותי. בילדותי למדתי 8 שנים בבתי ספר בקישינב, תחילה בביה"ס רגיל ןבהמשך בביה"ס שהתמקצע בלשון האנגלית. לא זכורות לי דמיות מפתח מתקופה זו .ב1968 בהיותי כבן 15 שנים עבר אבי לנהל מחלקה נאורולוגית בעיר לווין של מוסקבה שם השלמתי את לימודי עד הכיתה העשירית אשר בהמשכה למדתי בפקולטה הפיזיקו-טכנית באוניברסיטת מוסקבה לאלקטרוניקה, שכן היה בדעתי להפוך לפיזיקאי, תחום שריתק אותי. אך לימודים אלו נקטעו בעת שמשפחתנו עברה לגרמניה בעקבות עבודת אבי. שם עבד כנאורולוג ופתח קליניקה עצמאית. אותה תקופה התעצבתי כנער ומבוגר צעיר. אותה תקופה הושפעתי ממגוון כתבים פילוסופיים כגון אלו של סוקרטס, ברנרד ראסל, קארל פופר וויטגנשטיין.

בגרמניה התחלתי את לימודי הרפואה שלי תחילה בסארבריקן באוניברסיטה המקומית ובהמשך באוניברסיטת מייסטר בווסטפאלן שבצפון גרמניה.

בסיום לימודי עברתי בעקבות דמותו וההשראה של אבי להתמחות בנאורולוגיה, תחילה בבית חולים עירוני בהנובר ובהשך כשנתיים נוספות ב"אלמה מאטר" בקליניקה נאורולוגית במינסטר. באותה עת התוודעתי לאשתי הראשונה, ישראלית עימה התחתנתי בישראל וכיוון שבתחילת לימודי הרפואה היה בדעתי להשלים התמחות לא רק בנאורולוגיה אלא אף בפסיכיאטריה, השלמתי שנתיים וחצי נוספות בפסיכיאטריה בביה"ח שלוותה בשרון בישראל וכיוון שאלו הוכרו בגרמניה הוסמכתי לאחר שנבחנתי והוכרתי כמומחה בנאורולוגיה ופסיכיאטריה בגרמניה ובהמשך גם כמומחה בפסיכיאטריה בישראל. בניגוד לגרמניה שם התקשיתי להזדהות עם מוריי והאווירה הקפדנית שליוותה אותם, בעת התמחותי בישראל שבו את ליבי שתי דמויות: האחת של הנאורולוג פרופ עמוס קורצין עימו עברתי את תקופת מדעי היסוד שלי במסגרת ההתמחות בפסיכיאטריה, אדם בעל חשיבה רציונלית לעילא מדען ואיש חושב בגישתו. והדמות האחרת הינה זו של דר ברכה גאוני פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקנית מנהלת מחלקת הנוער באותה תקופה שהצטיינה ביכולתה לשלוט מחד ולפשט מאידך מערכים פסיכודינמיים מורכבים תוך יכולת יוצאת דופן לתרגמם לשפה פשוטה אך מדויקת שתאפשר הבנה ותפיסה.

דמות אחרת הייתה זו של הנאורולוג דר אלכסנדר סלמנוביץ שהקים את היחידה להיפנוזה בבית החולים וולפסון, עימו למדתי היפנוזה. אדם בעל שיעור קומה המתאפיין בחשיבה עצמאית ומכוונת לעובדות.

אותה עת שבו את ליבי כתבי פרויד אותם קראתי בשפת המקור (גרמנית) זכור לי אף מקרה בו אוסף ספרים של זיגמונד פרויד [1856-1939] נשאר לאחר מות האספנית והוצע לי ללא תמורה. לצערי התענגתי עליו ואצרתי אותו זמן קצר בלבד לפני שהיורשים בשיחת טלפון בהולה לעת לילה ביקשו אותם חזרה….

זיגמונד פרויד [1856-1939]

מחברים ותיאורטיקנים אחרים שמשכו את תשומת ליבי היו קארל רוג’רס [ 1902-1987] מאבות הזרם ההומניסטי ואבי שיטת הטיפול הממוקדת בלקוח, פסיכואנליטיקאי שסבר שהניע העיקרי לפעולות והווית האדם הינו השאיפה למימוש עצמי.

קארל רוג’רס [ 1902-1987]

ומצד שני מחבר פופולרי כמו דייל קרנגי [1888-1955] והתפיסה החברתית שלו שתרם להבנת הכוח של ההשפעה החברתית.

דייל קרנגי [1888-1955]

מולם בלטו כתביו של אלכסנדר לוריא נאורופסיכולוג ופסיכולוג התפתחותי רוסי, אבי הנאורופסיכולוגיה המודרנית אשר עבד עם פגועי מוח ובנה סוללה של מבחנים נאורופסיכולוגיים.

אלכסנדר לוריא (1902-1977)

כאן אציין כי בבי"ח החולים שלוותה עבדתי בין השנים 1983- 1989 עד שעברתי לנהל מחלקות בבית החולים שער מנשה בצפון, תחילה מחלקה פסיכוגריאטרית, בהמשך מחלקה פסיכיאטרית למבוגרים ולאחריה מחלקה פסיכיאטרית משפטית עד פרישתי לגמלאות ב 2021.

בית החולים שער מנשה

בית חולים שער מנשה, הדמויות שאכלסו אותו והשפעתן החברתית על המיקרוקוסמוס בקמפוס בית החולים שימשו לי השראה לפיתוח מגוון נושאים ביניהם שיטת הטיפול שתובא בהמשך. כיום אני משמש יועץ פסיכיאטרי לבית החולים לניאדו, משתתף במגוון ועדות מקצועיות ומנהל קליניקה פרטית.

הולדת שיטת ה RGFT [REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY או שיטת הטיפול הממוקדת בקבוצות הייחוס של המטופל]

מתחיל איגור ואומר: הבה נתחיל בסיפורם של שפינוזה ואוריאל אקוסטה מן המאה ה17 על מנת להבהיר ולהדגיש את חשיבות קבוצות הייחוס המקיפות את האדם ובעצם כל אחד מאיתנו במקומו ובתקופתו.

ברוך שפינוזה

ברוך שפינוזה (בנדיקטוס דה שפינוזה) נולד בשנת 1632 באמסטרדם. הוא היה בן למשפחה של אנוסים, שברחה להולנד וחזרה ליהדות. הוא גדל ונתחנך כיהודי. אך בגיל ההתבגרות התחיל להזניח את לימודי היהדות שלו. תחילה פנה אל ספרי הפילוסופים היהודיים של ימי-הביניים, ובהמשך החיל גם לעסוק בלימודי חול, ובהדרגה אף התקרב אל חוגים נוצריים משכילים בסביבתו, ובקהילה היהודית געשו הרוחות על התנהגותו ואורח-החיים שלו, דבר שהביא לבסוף על הכרזת החרם עליו בשנת 1656, בעקבותיו הוצא כליל מקהילת היהודים באמסטרדם. החל משנת 1660 התרחק שפינוזה מפעילות ציבורית, אך, לא היה כלל בודד אלא היה לו חוג רחב של ידידים, שאתם עמד בקשר ובחליפת מכתבים.

כתב חרם על שפינוזה

כתב החרם על שפינוזה

ברוך שפינוזה ( 1632-1677)

שונה הוא מקרהו של גבריאל א קוסטה שנולד כנוצרי בשנות התשעים של המאה ה-‏16 בפורטוגל שתחת שלטון האינקוויזיציה. אביו היה נצר למשפחה קתולית ותיקה, ואילו אימו הייתה ממוצא מאראנוס (כינוי למשפחות יהודים שהתנצרו). בשלב מסוים במהלך לימודיו, באמצעות מגע עם מאראנוס אחרים , הוא החל לעבור אל היהדות כפי שתפס אותה. ומאימת האינקוויזיציה הוא ומשפחתו נמלטו לאמסטרדם. הוא התגייר רשמית, ושינה את שמו לאוריאל.

שם הוא מגלה כי היהדות בנוסח אמסטרדם דומה לקתוליות ושונה מהיהדות כפי שתפס אותה, וב-‏1616 הוא כותב את אחת עשרה התזות – התקפה על עיקרי היהדות הרבנית. ומשסירב לדרישת רבני קהילת אמסטרדם – לחזור בו מכתביו, הוחרם כליל. הוא סבל שבע שנים כמוחרם, ללא אף ידיד ונשבר. בשלב זה התוודה א קוסטה בפומבי על "חטאיו" וקיבל עליו את סמכות הרבנים.

אלא שהתקשה לקבל סמכות זאת ולבסוף והוחרם שנית כליל כשבע שנים נוספות בבדידות קשה בלא רע וידיד תוך השפלה מתמדת ושוב נשבר ומבקש לחזור לקהילה עת הוא מולקה וכל הקהילה דורכת על גבו , מצב של השפלה נוראית. לבסוף הוא כותב את הספר "סיפור חיי " ויורה בעצמו למוות.

אוריאל (גבריאל) אקוסטה ויהודית

שני מקרים אלו מדגישים את החשיבות של קבוצות ייחוס לבריאות הנפשית ולהוויה של האדם. בעוד שלמוחרם הראשון שפינוזה היו קבוצות ייחוס ותמיכה לא כך היה מקרהו הטרגי של המוחרם האחר גבריאל א קוסטה. מקרים קיצוניים אלו מדגימים את חשיבותן של קבוצות ייחוס חיצוניות [וכנראה גם פנימיות] ופותחים צוהר לאפשרות להשתמש בהן על מנת ליצור שינוי בעולמו של המטופל…..

דר סלגניק [איגור] ספר לי כיצד נולדה השיטה?

השיטה נולדה מתוך התנסויות עם אנשים שמפגינים אוטוריטה או במילים אחרות דומיננטיים כלפי אחרים. הדבר עורר בדר סלגניק עניין בפסיכולוגיה חברתית , בהשפעה חברתית, במיוחד השפעה על המיקרו חברה של פרטים בודדים [דמויות תומכות, משתפות פעולה, מתנגדות וכו]. במסגרת זו התעניין בהשפעה חברתית על היחיד במסגרות חיים שונות: בצבא, בארגונים אחרים ואף בכתות. מעניין, הוא מציין, כי התחום של פסיכולוגיה חברתית הניב גופי ידע עם פוטנציאל טיפולי אדיר , עם זאת, רובם לא נוצלו לתרפיה של יחידים וקבוצות . דר סלגניק מספר כי תחילה טיפל במטופל שכאשר בתו של המטופל נפטרה הגיב באבל רגיל וחזר במהרה לחייו הרגילים ולתפקודו אך כאשר הייתה פגיעה מזערית יחסית במעמדו ובסטטוס שלו בעבודה, זאת לא יכול היה להכיל, קפץ מקומה גבוהה וניצל בנס. נראה היה, מוסיף ואומר דר סלגניק, כי הסקלה המקובלת לחומרת סטרסורים (גורמי דחק) לא עבדה לגביו ואיגור (דר סלגניק) ושותפו דר פטר סויפר גיבשו תחילה סקלה לגורמי דחק הלוקחת בחשבון את המאפיינים האינדיבידואלים של היחיד תוך שהם לוקחים בחשבון את קבוצות ההתייחסות של היחיד עם מדרג החשיבות שלהם.

בשלב הבא התחילו לפתח את RGFT או REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY עם קבוצות ייחוס חברתיות חיצוניות (עדיין לא פנימיות), זאת אומרת טיפול העושה שימוש בהשפעת קבוצות יחידים הקיימות במציאות של המטופל ומשפיעות עליו. מחברים אלו בדקו איך וכיצד קבוצות הייחוס החיצוניות הללו משפיעות על קבלת ההחלטות של המטופל ובנו מערך טיפולי המתייחס אך ורק לקבוצות החיצוניות.

ככלל גורס איגור כי לאדם בחברה המודרנית יש מספר קבוצות ייחוס. סלגניק וסויפר דירגו את קבוצות הייחוס מבחינת חוזק ההשפעה וסימנה [חיובית או שלילית], כלומר כאלו בעלות השפעה חיובית או שלילית על המטופל הווייתו והתנהגותו. כך, קבוצה יכולה להיות תומכת מעודדת או מגינה, או להפך מחלישה או אף הרסנית. בהדרגה הבינו שני מחברים אלו באמצעות ניסיון מצטבר עם מטופליהם, כמו גם דרך עיון בתיאוריות של יחסי אובייקט לצד תיאוריה מעניינת של מטפלים בעלי אוריינטציה יונגיאנית שפיתחו שיטת טיפול המכונה VOICE DIALOGUE בה יש התייחסות לקבוצות ייחוס ארכיטיפיות פנימיות (בתוך נפשו או הווייתו של המטופל).

בכמה מילים, דיאלוג קולי או Voice Dialogue הינה שיטה ספציפית שפותחה על מנת לחקור את העולמות של ה"עצמי" השונים- הידועה גם בשם תת-אישיויות ם או sub-personalities באישיותו של המטופל. לשיטה זו נדרשים שני אנשים: מנחה או facilitator והסובייקט (המטופל). תפקיד המנחה הוא לעזור לנושא להיות מודע ולחוות את ה"עצמי" השונים המנהלים את חיינו וללמוד כיצד להשתמש בהם בצורה מודעת באמצעות פיתוח תהליך אגו מודע.

אט אט מציין איגור כי תפסו שלבד מקבוצות ייחוס חיצוניות ישנן קבוצות ייחוס פנימיות וכי דמות של אם שהופנמה בגיל שנתיים אינה אותה דמות פנימית של אם שהופנמה בגיל עשר שנים ואף יכול להיות ביניהן קונפליקט. גם בין הדמויות הפנימיות האחרות יכולים להתעורר קונפליקטים בינן ובין עצמן כמו כן גם בין הדמויות הפנימיות ובין קבוצות הייחוס החיצוניות.

מחברים אלו הבחינו בין עצמי ראשוני המייצג בעיקר את היסודות המולדים של האישיות האדם ועצמי/ים משני/יים המגולמ/ים על ידי דמות או דמויות מופנמות אחרות כאשר אלו יכולים לחזק נטיות או רגישויות נתונות של העצמי הראשוני או להפך לסתור או לנגד אותן. למשל אם דמות אם הינה פובית (מגלה פחדים ממצבים ספציפיים כמו למשל פחד מגובה או מקומות סגורים) הדבר יגביר את פחדי ורגישויות המטופל או המטופלת לסיטואציה הפובית. בהדרגה מתוך התנסויות נולד אצל המחברים וקיבל חשיבות הולכת וגוברת מושג העצמי המשני הרודן, זה הרודה ונוטה לכופף את העצמי הראשוני והעצמיים המשניים לרצונותיו. בלשונם האני העצמי המשני הדיקטטורי – “האני הרודן”, כאשר מוסיף איגור, מתקיימת היררכיה של שורת הדמויות שהאדם הפנים במהלך חייו, כל אחת עם התייחסות שונה לאדם עצמו ולעולם. במילים אחרות המשקל הסגולי של השפעתן על האדם אינו שווה והדמות או הדמויות הרודניות [בדרך כלל אחת דומיננטית] נותנת את הטון ומשתלטת על הדמויות האחרות. [אגב דר סלגניק וסויפר מונים 12 סוגי דמויות רודניות או דיקטטוריות, אך לא כאן המקום לפרטן].

כדאי כאן להבחין בין האני הראשוני, האני הרפלקטיבי והאני הבוחר:

האני הראשוני (PRIMARY SELF): תכונות מוחיות מולדות המאפיינות טמפרמנט, יסודות של עיבוד קוגניטיבי, יסודות של תגובות רגשיות וכו'.

האני הרפלקטיבי:  – תת סוג ספציפי של אני המשני (SECONDARY SELF) הקשור בצורה הדוקה ל PRIMARY SELF ומשקף את התכונות המולדות והשפעות חברתיות ביחידה אינטרה פסיכית אחת. דומה ל SELF בתיאוריות של SELF או ל SELF OBJECT בתיאוריות של יחסי אובייקט.

האני הבוחר  (SELECTING SELF): תכונה של האני הרפלקטיבי המאפשרת בחירה מודעת אינטרוספקטיבית בין התכונות של הדמויות  המופנמות והחיצוניות (קבוצות ייחוס).:

איגור מציין כי RGFT זהו טיפול הממוקד במטופל והמטפל עם המטופל פורסים את קשת הדמויות והמטופל רשאי לבחור להתמקד בדמות מסוימת.

בטיפול גופא מראיינים את דמות שנבחרת מתוך הדמויות בכיסא החם. [ "הכיסא החם"– לקוח מתוך שיטות העובדות עם דמויות (כמו גשטלט, פסיכודרמה וכו’). בשיטה זו המטופל מתבקש להיכנס לדמות משמעותית – כמו הורה, בן זוג, ילד, בוס, וכו', כשהיא יושבת בכיסא הריק שמולו, ולאפשר לדמות להתבטא ולהיחשף. לעתים קרובות יבקש ממנו הפסיכולוג לעבור לאחר מכן אל הכיסא שלו ולהשיב לדמות. כלומר, בשיטת הטיפול הזו המטופל עובר לכיסא החם ומדבר בשם הדמות ובתום ראיון הדמות על ידי המטפל חוזר לשבת בכיסאו].

כאן חשוב להבהיר שלהבדיל משיטות אחרות שגם הן עובדות עם הדמויות, מדובר ב RGFT בדמויות היסטוריות ראליות שהופנמו ואשר השפיעו בצורה ממשית על המטופל דרך מנגנון של השפעה חברתית.

לאחר ריאיון הדמות בכיסא החם חוזר כאמור המטופל לכיסאו המקורי והמטפל פונה אליו בשלוש שאלות מפתח:

1] מה הבנת ממה שקרה עם הדמות פה בחדר עבורך לעתיד?

2] איזה תכונות של הדמות היית רוצה ליישם.

3] איזה תכונות של הדמות לא היית רוצה ליישם.

ספר לי עוד לגבי ראיון הדמות שנבחרה מבין העצמיים המשניים, אני פונה לאיגור:

לגבי ראיון הדמות עונה איגור הרי שהמטפל מציג עצמו ואומר לדמות: הייתי רוצה לדבר איתך, האם את מסכימה?…היית מוכנה לספר על עצמך? הדמות עונה בדרך כלל ומספרת… המטפל מעודד אותה לספר עוד ועוד ולהרחיב… לאחר מכן המטפל שואל את הדמות: לכל אדם יש "אני מאמין" שלו עמדות ועקרונות בחיים, מה ה"אני מאמין" והעקרונות שלך ? מה העמדות שלך ? וכאן המטפל מאריך ושואל עוד ועוד בכדי לגבש ממש את ה"אני מאמין" והעמדות של הדמות. לאחר מכן המטפל שואל: יש לך אדם קרוב אליך (כאן מדובר בעצם במטופל עצמו) או משמעותי עבורך, מה את חושבת עליו, איך את תופסת אותו? [תוך כדי כך המטופל תופס לא פעם כי חלק מההתייחסות שלו או שלה כלפי עצמו או עצמה זהה להתייחסות הדמות אליו]. בהמשך המטפל ממשיך ושואל את הדמות מהם הרגשות איתם היא חיה או מהם הרגשות שהיא מבטאת כלפי אנשים או העולם ? [שוב, לא פעם המטופל תופס כי חלק מהרגשות שלו או שלה עימם חי או מבטא כלפי אנשים או העולם זהים לאלו של הדמות].

בהמשך שואל המטפל את הדמות: המטופל סובל ממצב כזה וכזה.. [כאן בא תיאור מצבו של המטופל], מה דעתך? האם את [הדמות] יודעת ? האם חלק ממה שקורה יתכן ועבר בהשפעתך אל המטופל ? ואם היית יודעת שכך יהיה האם היית נוקטת בדרך שונה ? ואם כן מהי הדרך ?.

לאחר מכן המטפל שואל את הדמות: האם היית רוצה לעזור למטופל ? כיצד ובאיזה אופן ? מה היית מייעצת למטופל? [מה שחשוב הוא כי המטופל נחשף שוב ושוב לעובדה שדברים שקורים אצלו עברו על או קרו לדמות או לדמויות המרואיינות.

לעיתים המטופל ישאל את המטפל: "אם דמויות מפעילות אותי היכן ה"אני" שלי, היכן הרצון שלי?” כאן המטפל משאיר למטופל למצוא את התשובה הייחודית שלו. [סלגניק וסויפר מכנים זאת תופעת "העלמות האני"].

לבסוף נציין כי המטפל מזהיר בדרך כלל את המטופלים כי יתכן מצב בלבול ומבוכה לאחר חשיפתם לראיונות עם הדמויות. במצב זה הוא אומר בדרך כלל כי אין להיבהל, זה טבעי ושלב מבוכה זה מעיד כי הטיפול מתחיל לעבוד. איגור מסביר כי מצב הבלבול מתרחש לעיתים שכן בעקבות הטיפול מעמדה של דמות רודנית מסוימת נחלש ודמות או דמויות אחרות כעת משפיעות על המטופל והדבר גורם לו לערעור מבוכה או בלבול. אגב ממשיך ומציין איגור כי כשיש דמות רודנית אחת ויתר הדמויות יותר פסיביות, הרי כשהשפעתה של הדמות הרודנית על המטופל יורדת והדמויות שהיו פסיביות נערכות ליתר השפעה, חלה הרחבה בתפיסה בעמדות ובהתנהגות בעולמו של המטופל. [אגב בהקשר לפזת המבוכה או הבלבול שהוזכרה למעלה אזכיר כי בשיטות טיפול אחרות טוענים כי תסכול המטופל המתעורר בטיפול עקב מצבו הוא המנוף לשינוי ואילו מילטון אריקסון שהזכרתי קודם לכן טען לעומת זאת שלא התסכול אלא דווקא המבוכה והבלבול הם שנושאים בכנפיהם או מבשרים את השינוי בטיפול]

מוסיף איגור כי במסגרת הדמויות יש לעתים דמות אחת או יותר שהן אוטוריטריות, דיקטטוריות ודומיננטיות בהשפעתן על המטופל בהשוואה לדמויות אחרות. סלגניק וסויפר מנו כאמור כתריסר סוגים של דמויות דיקטטוריות שכאלו.

להלן תיאור מקרה שטופל בשיטה RGFT במילותיהם של דר סלגניק וסויפר וכונה על ידם "השמן והרזה" למקרה זה מצרף דר סלגניק את תיאורה של המטופלת את התהליך הטיפולי.

הפרעות אכילה הן מגפת המאה ונפוצות בעיקר בקרב נשים צעירות, לרוב אינטליגנטיות ויפות במיוחד . 5-7% מהן מתייחסות לאוכל בצורה קיצונית באחד משני הקצוות : או שיש להן דחף בלתי נשלט לאכול – הפרעה שנקראת בולמיה נרווזה, או שיש להן דחף כפייתי להימנע מאוכל בכל מחיר – אנורקסיה נרווזה.
אנורקסיה נרווזה יכולה להפוך למסוכנת ביותר ואצל 6% מהנשים עם אנורקסיה המחלה עלולה להסתיים במוות!

להפרעות אכילה סיבות רבות, אך אחת מהעיקריות שבהן היא השפעה חברתית.
הבנות הצעירות מופגזות ללא הרף על ידי אמצעי תקשורת המציבים לפניהן כמודל לחיקוי דוגמניות על סף אנורקסיה. הבנות נחשפות לאין ספור פרסומות של דיאטות אולטימטיביות שמבטיחות "חיי אושר" במידה שייעשו שימוש בהן. ביקורת והערות לא מחמיאות של בני גילן, המשפחה או של בני זוגן 'משלימות את המלאכה'…

שיטות רבות נמצאות בשימוש לטיפול בהפרעות אכילה . בין היתר סוגים שונים של טיפול התנהגותי, טיפול פסיכו-דינמי המתבסס על גישה פסיכואנליטית וטיפול פסיכו-פרמקולוגי על ידי תרופות נוגדות דיכאון וחרדה

ריקי (שם בדוי), בת 21, אובחנה כסובלת מבולמיה נרווזה והגיעה לקליניקה לאחר שכבר עברה סידרה ארוכה של טיפולים כגון טיפול פסיכולוגי פסיכודינמי במשך כשנה וחצי, ואשפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר למשך כחודשיים. כל חייה וגם חיי המשפחה הסתובבו סביב המחלה ולמרות שהיו לה שאיפות ללמוד מקצוע טיפולי, רוב הזמן עסקה בדברים הקשורים ל"מקרר".

"כבר מגיל 11 אני סובלת מבולמיה" – סיפרה לי ריקי בפגישתם הראשונה. "אני נמצאת במריבות אינסופיות עם אבא ואמא שלי, הם כל פעם מתפוצצים מזעם כשמגלים שהמקרר שוב ריק, אבל זה ממש לא בשליטתי. כל מה שניסיתי לעשות עד עכשיו לא עזר. הטיפולים הארוכים שכללו גם טיפול משפחתי רק הגבירו את התהום בינינו".

כשסקרנו ביחד מי היו הדמויות המשפיעות והמשמעותיות ביותר בחיי ריקי, היא העלתה את אביה כדמות הראשונה. דמותו הצטיירה כאדם עם קווי אופי נוקשים מאוד עם שאיפה לפרפקציוניזם בכל מחיר ורצון לכפות את דעותיו ועמדותיו על בני משפחתו, כולל ריקי כמובן.

"אני כל כך דומה לאבא שלי" – הודתה ריקי בתדהמה לאחר שחזרה למקומה מ"מהכיסא החם" שבו גילמה את הדמות של אביה. היא הבינה כבר בפגישה הראשונה שמספר דברים באופי ובהתנהגות שלה שהפריעו לה ושראתה אותם כחלק מעצמה, מקורם בהשפעה החזקה שלו- עליה. "אני מבינה אותו עכשיו הרבה יותר ויכולה להבין שהוא סה"כ היה בעצמו שבוי בפרפקציוניזם שלו מה שלא אפשר לו ליהנות מהחיים באמת. אני לא רוצה ללכת בדרך הזאת ולחיות כך".

במפגשנו השני שאלה ריקי אם במסגרת הטיפול, ניתן לאפשר לה לדבר עם עצמה. כששאלתי עם איזו דמות בדיוק ברצונה לדבר, התברר שזאת היא בגיל 11, ממש לפני לידתה של אחותה הקטנה ליאת.

"אני כנראה ניסוי לא מוצלח, אם אמא החליטה לנסות שוב" – אמרה ה"דמות" של ריקי בת ה11. הם (ההורים) אפילו לו אמרו לי שהם רוצים בת נוספת ולא שאלו אותי מה דעתי".

מדבריה בלטו תסכול וכאב רב . הילדה הקטנה חשה שהיא מיותרת ולא רצויה.

הדמות הבאה, שריקי החליטה לעורר לחיים, הייתה דמותה שלה, באותו גיל, אבל כבר לאחר לידתה של ליאת. דמות זאת הייתה כבר הרבה יותר מגובשת בזעמה על שני הוריה ותחושתה הייתה שהיא נשארה לבדה בעולם בעת שאמה החליטה להיות אמא לילדה אחרת- ליאת, אך לא לה.

"אבל, אין דבר, הם ישלמו על זה ביוקר. לי אין אבא ואמא ולהם לא תהיה בת" – אמרה ה"דמות"- ריקי בת ה – 11 שכעסה פרץ את כל גבולות ההיגיון.

כשחזרה ריקי למקומה מ"מכיסא החם" , לא הצליחה להסתיר את רמת הכאב וההפתעה, כמו גם את הגילוי והתובנה, שדבריה- שלה עצמה הצליחו לעורר בה.

"זה כל כך פשוט" – אמרה. "דברים פתאום מתחילים להסתדר במקומם ואני מבינה לאן הם שייכים. כשהייתי בתוך הדמות של עצמי בתור ילדה בת 11, ישבתי וחשבתי לעצמי – מה ההורים כבר עשו לי שהיה מגיע להם כל מה שהם קיבלו ממני בעקבות לידתה של אחותי? לא מצאתי, האמת. אבל גם אם הם היו אשמים במשהו, הם מזמן כבר שילמו את החוב! אני גם הבנתי פתאום, שלא הם התעלמו ממני, אלא אני התעלמתי מהם, ובכך לקחתי מעצמי את הזכות להיות הבת של הוריי."

לאחר הפגישה השנייה החלו לקרות דברים בקצב מסחרר. לא רק שהמקרר נשאר "מלא" אלא, מה שהרבה יוותר חשוב, היא חזרה למקומה הראוי- להיות הבת של הוריה. היא גילתה והתחברה מחדש לחום ולאהבה שהמשפחה נותנת לה והייתה מוכנה להעניק את אותן הרגשות בחזרה. 

כפי שהיא תיארה זאת, "השדים" ששלטו בחיי הרגש שלה, התבררו כ'לא נוראיים' כל כך. באופן פרדוקסאלי, היא כבר לא הרגישה צורך כפייתי להיות בשליטה כל הזמן. היא התחילה לחיות בזרימה מתוך הבנת האמת בחייה ממקום חדש וטוב יותר!

ובמילותיה שלה כותבת ריקי למטפל : "הסכמתי להעלות על הכתב כמה מהמסקנות האישיות שלי לגבי הטיפול. חשבתי על זה כעל סוג של הכרת תודה למטפל. מחווה. אחרי הכל יש על מה להכיר תודה ויש על מה להחוות.

עכשיו כשאני יושבת ומנסה לנסח את מה שאני, את מי שאני, את מה שעברתי, אני מתחילה לחשוב שעשיתי טעות קלה. הרבה יותר קשה לי משחשבתי לחזור לשחזר מה הייתי כשנכנסתי לראשונה בדלת הבית וישבתי על הספה בסלון.

דבר אחד שאני זוכרת בוודאות הוא שהייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה הולך לקרות. כבר הייתי בטיפולים בעבר, אני מכירה את הרוטינה. אני אפילו יודעת על איזה נקודות בסיפור שלי תרצה להשתהות ומתי תעיר לי שהסביבה שלי דפוקה ואני בסדר גמור. אני יודעת שאנחנו אמורים לדון באריכות מייגעת בסיפור החיים שלי וזה הולך לקחת לפחות 4 מפגשי היכרות. אני יושבת שם ואני משתדלת לשמור על פסימיות זהירה, פשוט כדי לא להתאכזב.

לך היו תוכניות אחרות. היה לך משהו חדש להציע לי, דרך שעוד לא הייתי בה ובין אם תהיה מוצלחת או לא לפחות את הסוף שלה אני עוד לא מכירה. על עצמי אני יכולה להעיד שבאתי בראש פתוח. חיפשתי משהו שיזעזע אותי, רציתי להרגיש בטיפול משהו שעוד לא הרגשתי, להעלות דברים שעוד לא עלו. עצם החדשנות במה שהתכוונו לעשות משך אותי לא פחות האלמנט הטיפולי עצמו.

אז התחלנו ללכת

כבר בפגישה הראשונה ראיתי איך הדברים הולכים להתנהל. אני בחרתי דמויות, רגעים, חזרתי וחוויתי אותם שוב. דיברתי איתם. אחר כך הדמויות והרגעים התחילו לבחור אותי. ההרגשה הייתה כמו להיכנס אל מאחורי הקלעים של תיאטרון בובות. הזזתי הצידה את הווילון וגיליתי כמה אנשים מפעילים, מושכים, קוראים לי טקסטים. בכל פעם שאחת הדמויות עלתה לראיון מולך היא הביאה איתה את טון הדיבור, מטבעות הלשון, אפילו מצב הרוח שלי היה משתנה מהאני הרגיל שלי למי שהייתי כשישבתי בכורסה של המרואיין.

פתאום מהנקודה הזאת מתחילים לראות דברים בצורה שונה לחלוטין. בהתחלה הצלחתי רק לזהות את אותם דברים בי שלקחתי בלי לשים לב, מהאופן שבו אני תופסת את עצמי, גבול היכולת שלי, המטרות, השאיפות, ההגדרות של הצלחה וכישלון. כל אלה, שהיו ברורים לי לחלוטין הסתברו להיות רכושם של האנשים שקרובים אליי ומשפיעים על החינוך שלי ועל חיי. כמובן שלא הכל היה שלילי ומיותר. הרבה מהדברים שלקחתי מהסביבה הם דברים שאני בוחרת לנצור, להשתמש בהם. אותם אנשים סביבי שהעליתי על המוקד הם האנשים החשובים לי ביותר, האהובים עליי ביותר, אבל הבנתי שאני חייבת לתת להם חופש פעולה רק בעולם שבחוץ, לא אצלי בפנים. השלב הבא שלי היה אם כן להפריד בין אותן השפעות לבין הדברים שהם באמת אני, דברים שגם אחרי שהפשטתי את כל המסיכות שלי ובחנתי את כל המניעים שלי, אני עדיין מאמינה בהם ועומדת מאחוריהם

היה לי קשה. לא פעם אחרי שעלתה איזו דמות רציתי פשוט לכבות את הראש. לא רציתי לחשוב ולפקפק בדברים תמיד היו ברורים לי. לא רציתי את האחריות הזאת שבאה עם החופש לבחור בעצמך.

אני חושבת גם שההסתכלות האובייקטיבית הזאת על אנשים רבי השפעה כל כך הופכת אותם לפעמים לאנושיים יותר, וכשרואים את האיידולים הגדולים שלך כבני אדם רגילים אז משהו קצת נשבר בלב. גם הסתכלות על עצמי במבט אחורה (על דברים שקרו לי, על איך בחרתי להתמודד) מלווה בתחושת החמצה לא קטנה. כשכתבתי לעצמי בבית את הכרוניקה של הטיפול התחושה שעלתה הכי הרבה הייתה "לעזאזל, כמה זמן בזבזתי על שטויות. על כעס. על טינה. כמה דברים הרגשתי שלא בחרתי באמת להרגיש".

אני לא חושבת שאני בסוף התהליך ולא הפסקתי כי החלטתי שסיימתי. בנקודה מסוימת הרגשת כמו בצל שמקלפים ומקלפים ואת מה שנשאר ממני בסוף אני לא ממש מכירה. עכשיו יש לי את הכלי לפקפק קודם כל בדברים שלפני כן היו לי ברורים לחלוטין. לבחון אותם לפני שהם נכנסים למערכת ההפעלה שלי ולראות אם הם השפעה שלילית או חיובית. אני יודעת שאם רע לי אני יכולה לבחור לשפר. על היישום אני עוד צריכה להתאמן אבל יש אופטימיות בעצם המחשבה עצמה.

התשובה לשאלה בסופו של דבר היא שכן, יש שינוי. שינוי גדול. אבל תוך שהרווחתי איזו אחיזה במציאות שלי, איזו הרגשת בעלות על מי שאני, איבדתי קצת מהתמימות ומהזכות להסתובב בעולם בעיניים עצומות ועם הראש בחול. היופי הוא שכשמקבלים כלים אפשר לבחור לעבוד איתם, להשתנות עוד, להתפתח הלאה.

אני לא בטוחה למי הדרך הזו טובה אבל אני בטוחה שמאותם אנשים נדרש דבר אחד בלבד וזה ראש פתוח. מוכנות לנסות. לבחון. כל מה שהרווחתי מהתהליך הרווחתי כשהלכתי בחושך למקומות שעוד לא הייתי בהם וחיפשתי שיגידו לי משהו שאני לא יודעת".

בשלב זה אביא כאן מספר מילים שנכתבו על ידי ד"ר סלגניק וד"ר סויפר על שיטתם בהקשר לקורס אותו ניהלו באוניברסיטת תל אביב:

מחקרים רבים קושרים בין הסביבה בה חיים בני אדם לבין עולמם הפנימי. קורס זה נוגע בשיטת טיפול המתבססת על הקשר הזה, ומעמידה במרכז את ההבנה של השפעות חברתיות שונות על חיי האדם.

דר איגור סלגניק

על כולנו מופעלות השפעות רבות, חברתיות ותרבותיות. על מנת לטפל באופן יעיל בבעיה מסוימת יש לגשת אליה מתוך ידיעה מעמיקה של אותן ההשפעות הפועלות על האדם.

במהלך הגדילה שלנו אספנו אלינו אמירות, קולות וזיכרונות הקשורים לדמויות מסוימות שלקחו חלק, ולעיתים עדיין לוקחים חלק, בחיינו. אלה מעצבים במידה רבה את החוויה הפנימית שלנו וגם את מציאות ההווה שלנו, מבלי שנשים לב. כאשר אנחנו מפתחים מודעות לדמויות אלו החיות בתוכנו, ומתייחסים אליהן, משהו מהאחיזה שלהן בנו משתחרר, ואנו מסוגלים לקחת אחריות רבה יותר על עיצוב המציאות שלנו.

המחלוקות הרבות המתרחשים בין הדמויות הפנימיות הללו לבין עצמן, ולבין קבוצות ההשתייכות העכשוויות, יכולות לעורר בקרבו של האדם משברים נפשיים שונים, שעלולים להגיע לדרגת הפרעות נפשיות.

לפני מספר שנים פיתחו יחד דר’ איגור סלגניק ודר' פטר סויפר שיטת ייעוץ ותרפיה, הנשענת ברובה על הפסיכולוגיה החברתית.

אחד היעדים החשובים של הטיפול הוא להביא את האדם למודעות טובה יותר באשר לרגשות הנובעים כתוצאה מדפוסים בחברה, במשפחה ובקהילה המשפיעים עליו. באמצעות הטיפול האדם לומד להתמודד טוב יותר עם הסביבה שבתוכה הוא חי ופועל. הטיפול מבוסס על כמה תיאוריות, אשר מקורן בפסיכולוגיה החברתית, וכן על תאוריות שונות של יחסי אובייקט, תאוריית ההיקשרות, גישת הגשטלט, תיאוריות של למידה, ועוד.

שיטה זו כבר יושמה בהצלחה בטיפול בחולים עם מגוון הפרעות נפשיות. היא התבררה כיעילה, והביאה לתוצאות מהירות ביחס לשיטות מקובלות אחרות. השיטה מיועדת לטיפול בקרב גילאים שונים, כולל ציבור בני הגיל השלישי, שבו התמוטטות של מערכת התמיכה, קבוצות השתייכות, נעשית בעיה מרכזית.

שלב הטיפול ב- RGFT. מבוסס על מודל תאורטי קנייני ומטרתו שיפור האינדיבידואציה של המטופל והקניית עמידות טובה יותר להשפעות חברתיות.

שלבי הטיפול ב RGFT

שלב ראשון: קבלת החלטה איזה עצמי משני לראיין

זהה את הנושא, המצוקה, הבעיה או העצמי המשני שהמטופל רוצה להתמקד בו.

המנחה והעצמי הרפלקטיבי של האדם יכולים להחליט יחד אודות איזה עצמי משני להתמקד תחילה. אחת ממטרות הטיפול היא להוסיף ולחדד לאני הרפלקטיבי פונקציה של בחירה -”אני הבוחר".

בתחילת הטיפול, העצמי המשני הרלוונטי הוא בדרך כלל העצמי הדיקטטורי (הרודני).

שלב שני: ראיון עם העצמי המשני

בקשו מהאדם לעבור פיזית מכיסא העצמי המשקף לכיסא אחר או לחלל אחר בו העצמי המשני יתראיין (בדרך כלל).

המנחה שואל את העצמי המשני שאלות המביאות להבנה מיהו אותו עצמי משני, עמדותיו, תרחישיו, השתקפותו בעולמו של המטופל וכדומה.

שלב שלישי: הסרת המוקד [Deintification] מהעצמי המשני והעצמת העצמי המשקף , בעצם העצמת המטופל עצמו.

לאחר סיום הראיון של העצמי המשני, המטופל עובר חזרה לכיסא העצמי המשקף.

בעקבות תהליך הסרת המוקד [Deintification] מהאני המשני שרואיין זה עתה, המנחה ממשיך בשאלות העוסקות במסקנות המטופל ובשימוש המודע שלו בעצמי המשני הזה בעתיד.

בטיפול עוסקים באופן זה במגוון עצמיים משניים, ביחסים ביניהם לבין העצמי הרפלקטיבי ועוד. זהו בדרך כלל טיפול קצר מועד ולעתים רבות מספר טיפולים כבר יעניקו תועלת למטופל. נציין שאינו טוב לכל ההפרעות והוא יעיל במיוחד לפוביות למיניהן הפרעות חרדה שונות, דיכאונות בעלות אופי תגובתי, הפרעות אישיות שונות ומצבים נפשיים מגוונים אחרים.

להלן תיאור מקרה נוסף שטופל בשיטה RGFT בתיאורם ובמילותיהם של דר סלגניק וסויפר שכונה על ידם הילד המכונן

איך מזהים את הילד המכונן? הדוגמאות מההיסטוריה לא ממש מעודדות. איינשטיין היה בן 4 כשהתחיל לדבר ולמד לקרוא רק כשהיה בן 7… תומס אלבה אדיסון, שהמציא את הגרמופון ונורת החשמל, היה מתואר בבית ספרו כתלמיד טיפש מדי מכדי ללמוד משהו… וולט דיסני פוטר מהעיתון עקב "העדר רעיונות"… לקארוזו נאמר ע"י המורה שלו למוזיקה בבית ספרו שאין לו קול כלל וכלל…

מה שמשותף לכל הדוגמאות האלה זה דווקא אי-הבנה של הסביבה לגבי "איך לאכול" את הילד המכונן. הוא שונה וזה מבלבל. רגע אחד הוא יכול לדסקס עם המבוגרים על קנט ויסודות היקום ובעוד רגע לריב עם אחיו על הצעצוע…

זהו, בדיוק הפערים הללו הם אלו שגורמים למכוננים לפתח בסופו של דבר בעיות רגשיות. מצד אחד הם גורמים לסביבת המבוגרים לפתח לגביהם ציפיות לא מציאותיות כיון שהרמה השכלית הגבוהה שלהם משכיחה את ההעדר הבסיס הרגשי אצל אותם הילדים הדרושה בכדי לעמוד בציפיות האלו. מאידך גיסא, הפער ברמה השכלית מהילדים בני גילם גורם לאחרונים לדחות אותם ולהפוך אותם ל"חנונים" או "לא מקובלים".

יונתן, סטודנט בשנות העשרים בחייו (שם בדוי), הגיע לקליניקה לאחר שפיתח בשנים האחרונות מצב של דיכאון עם התקפי פאניקה שגרם לו להרבה סבל נפשי ולקושי להתמודד עם לימודי התואר האקדמי.

"מגיל צעיר הרגשתי דחוי" – סיפר יונתן, "הילדים בכיתה לעגו לי על זה שאני שמן, על זה שאני מתבטא בצורה מורכבת מדי לטעמם, על זה שאני תמיד הייתי הראשון ליד הלוח בכיתה".

מצאתי לפניי איש צעיר, מאוד לוגי ומדויק, עם שפה עשירה עם שימוש מקיף במלים לועזיות, מהיר תפיסה ושנון, בעל ידע רב. מצד שני, מצאתי בן אדם מקרין סבל רב, בעל בטחון עצמי נמוך מאד שלא מאמין בעצמו וביכולתו.

"אתה יודע מה עשיתי כדי בכל זאת למצוא חן בעיני הכיתה?" – הוא הסתכל עלי במבט מלא עצב – "אני בכוונה קלקלתי את המבחנים שלי בכיתה בתקווה שאם לא אבלוט, אז אולי הילדים יקבלו אותי טוב יותר".

"השיטה עבדה כל כך "טוב" שבסופו של דבר שכחתי איך עושים את זה נכון, הפחד מהצלחה המשיך לרדוף אחריי גם באוניברסיטה…אני כבר אבדתי את ה"טאץ'" איך לעבוד כמו שצריך…"

במהלך הטיפול שהתחלנו ביחד עלו הדמויות של אותם התלמידים שלעגו לו בכיתה, של הוריו שהביעו חוסר הבנה כלפי הקשיים הרגשיים שלו ולא עמדו לצדו.

כשראיינתי למשל את הוריו של יונתן (לא באמת, כמובן, אלא בתור דמויות המאוחסנות ביונתן עצמו) חשפו הדמויות את הסיבות שהקשו עליהן להבין את סבלו של יונתן לעומקו – החינוך השמרני שקיבלו, העמדות הנוקשות שהכתיבו להן (ודרכם גם ליונתן) לראות כל קושי רגשי ככישלון אישי.

הקבוצה של הילדים מבית הספר (בתור דמות) חשפה לפניי (ולפני יונתן) את המניעים שלה ללעגנות ליונתן – את חוסר הביטחון העצמי בפני ההישגים הגבוהים שלו והרצון לחפות על כך ע"י ההשפלה של יונתן עצמו.

בהדרגה הצליח יונתן להתקרב להבנת המקור הערכה העצמית הנמוכה שלו, הצליח לבטא ובהמשך גם למתן את הכעסים שלו כלפי אותם האנשים שלא אפשרו לו עד כה לממש את הפוטנציאל העצום שהיה טמון בו. צעד אחר צעד החל לחלוף הדיכאון, גם התקפי הפאניקה פחתו. ההישגים בלימודים השתפרו גם הם. הוא החל לתפוס את עצמו כאדם ראוי להערכה וכבוד, לא כחריג, אלא כמישהו עם כישרונות מיוחדים שיוכל לתרום את תרומתו לחברה בדרך ייחודית ואופיינית לו.

לסיכום

ראשית נאמר כאן שאין לצפות מהקורא הבנה מלאה של שיטה זו שכן אין זו אלא טעימה מן השיטה.

שנית נראה כי בניגוד לשיטות אחרות הרקע התיאורטי כאן פשוט יחסית ומבוסס על מערך הדמויות בעולמו החיצוני והפנימי של המטופל במהלך חייו.

שלישית נראה כי המוח במהלך האבולוציה חווט לבטא יחסים והיררכיה של דמויות בעולמנו כמו גם בעולמו של המטופל. יתכן ודבר זה מאפשר למטפל להגיע באופן ישיר יותר ומהיר יותר להיבטים במערך הדמויות הקשורים בהתנהגויות בעמדות ובחוויות המטופל ששינוין יוביל להרחבת עולמו של המטופל או במילים אחרות לפתיחת אופציות חדשות עבורו [בעוד ששיטות טיפול אחרות אפשר ומגיעות לכך באופן עקיף יותר ועל כן דורשות זמן רב יותר להגעה להישגים טיפוליים].

רביעית נציין שהשיטה מאפשרת שינויים בעיקר בהפרעות כגון פוביות למיניהן הפרעות חרדה שונות, דיכאונות בעלות אופי תגובתי, הפרעות אישיות שונות ומצבים נפשיים מגוונים אחרים.

האמנם ?