פרופ' יוסף לוין

שיחה שלישית

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

בסיום הבלוג הקודם נרמז כי יעילות הטיפול ב RGFT [REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY] העושה שימוש בדמויות המופנמות בעולמנו הפנימי תרם ליצירת המודל של העצמי שכינינו " ביצת פברז'ה של הנפש". בשיחה או מפגש זה נביא דוגמאות טיפוליות בסוגי בעיות או הפרעות נפשיות שונות על מנת להעביר משהו מהנעשה בסוג טיפול זה.

להלן הדוגמאות:

א] התעלפות הנתפסת כמוות

פחד שייך למגוון ההרגשות הבסיסיים שלנו, בדיוק כמו עצב, שימחה, כעס. אך חלק מאתנו נתקף בפחד מעבר לנסבל בכל פעם כשאנו נתקלים באובייקטים או מצבים מסוימים. אזי מכנים זאת פוביה (Phobia). פוביה נפוצה מאד בקרבנו – לפי הערכות, בין 9- 18% אמריקאים סובלים מפוביות למיניהן, גם אצלנו המספר דומה כאשר מדווח כי נשים סובלות מפוביות יותר מכל הפרעה נפשית אחרת. דוגמאות לכך הן אין ספור – פחד מטיסה, פחד מנסיעה במעלית, פחד ממקומות סגורים, פחד ממקומות גבוהים, פחד מטיפול שיניים, פחד מקהל ועוד. אגורפוביה – פחד מעזיבת הבית או ממקום מוכר אחר – יכולה להגביל את התפקוד שלנו לשולי בלבד.

קיימים מספר טיפולים העוזרים לאנשים במצבים אלו – בין היתר קיימים סוגים שונים של טיפולים התנהגותיים וטיפול פסיכופרמקולוגי ע"י תרופות נוגדות דיכאון וחרדה.

כאן נדון בטיפול ב REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY, או RGFT, בפציינטית עם אגורפוביה קשה במיוחד. מובן שהפרטים מחיי המטופלת שונו בצורה שאינה מאפשרת זיהוי.

פזית, שם בדוי, צעירה בשנות עשרים בחייה, הובאה בפעם הראשונה לטיפול באמצעות חברתה הטובה. לביקור קדמו שכנועים רבים שנתקלו בסירובה של פזית פעם אחרי פעם עד שהחברה נאלצה כמעט לסחוב אותה פיזית לטיפול. בשיחה עם פזית התברר שהיא כבר כ-3 שנים לא עזבה את ביתה, אף לא לרגע אחד. היא בלתה כל יום בחדרה בקריאת ספרים ובצ'טים במחשב. כבר 3 שנים לא עזבה את הבית לבילוים, ליציאה לאירועים משפחתיים, לקניות. מיותר לציין שלא עבדה באף מקום ולא היו לה שום קשרים רומנטיים שלא כמו רוב חברותיה.

איך זה התחיל?

"לפני כ-3 שנים הייתי בטיול באירופה… אז עשיתי דיאטה כי חשבתי שאני שמנה מדי, יום לפני שזה קרה, השתתפתי במסיבת יום הולדת יחד עם חברים ובקושי ישנתי…. כמעט ולא שתיתי באותו יום למרות שהלכנו הרבה ברגל… פתאום, הרגשתי שהאדמה נשמטת מתחת רגליי – התעלפתי. כשחזרתי להכרה, ראיתי את עצמי מוקפת בחבריי המודאגים. נתקפתי בפחד איום, הרגשתי שאני הולכת למות…"

ואז?

"כך זה התחיל. לא יכולתי להישאר לבד ולו לרגע אחד… מהר מאד טווח פעילותיי הצטמצם, בכל מקום בו עברתי, המחשבה העיקרית שלי הייתה אודות בית חולים בקרבת מקום שיוכל לעזור לי אם אתעלף שוב…בהדרגה יצאתי פחות ופחות עד שמצאתי את עצמי סגורה בחדרי בלי שיכולתי אפילו לחלום על לצאת החוצה."

בהמשך, התברר שלאימא של פזית היו עמדות מאד דומות לאלה של פזית עצמה בהקשר לאותה התעלפות. אמה תמיד נהגה לחזור על המשפט: "התעלפות היא מוות". היא גם הקרינה חוסר אמון לגבי מוכנות האנשים לעזור במצבים כאלה.

פרט לאם היו גם דמויות אחרות ש"השתילו" לתוך פזית פחד איום בפני ההתעלפות ושידרו לה שהתעלפות היא סוף החיים.

לפי שיטת הטיפול, המטפל ביקש מפזית לגשת לכיסא ריק בו תשב ותדבר כאחת הדמויות בעת שהמטפל מראיין דמות זו ואילו פזית עצמה חווה את המטפל מראיין את הדמות שהיא משחקת. כך העלה המטפל את הדמויות ה"פוביות" מתוך התודעה של פזית – והיא הבחינה בעמדותיהם. מצבה השתפר במהירות. כל מפגש עם דמות נוספת קידם אותה בדרך לשחרור מהשפעת העמדות של אותן הדמויות ופיתוח של העמדות העצמיות.

במפגש השלישי היא כבר הגיעה לקליניקה לבדה, ללא ליווי של החברה. כך התחיל המסע של פזית בדרך לעצמאותה ומימוש עצמי.

ב] "התסרית המשפחתי"

זוכרים את הסרט "הכי טוב שיש" עם ג'ק ניקולסון? הגיבור הראשי של הסרט, סובל מהפרעה נפשית שנקראת בג'רגון הפסיכולוגי הפרעה כפייתית. הוא מבזבז טונות של סבון (כל חתיכת סבון הולכת ישירות לפח לאחר שימוש חד-פעמי כי היא "מלוכלכת"), קופץ מעל הבלטה בסכנת נפילה כי מזהה בה סדק קטן, מביא עמו סכום פלסטיק למסעדה כי במסעדה "מלוכלך"…. כפי שהדוגמאות רומזות, ההפרעה מתאפיינת ע"י מחשבות, דחפים או דימוים טורדניים שמזוהים ע"י החולה כבלתי רצוניים ולא תואמים את המציאות הגורמים לו לא פעם סבל רב ובמקרים קשים אף משבשים תפקוד יום-יומי. החולה מפתח מחשבות ופעילויות שכביכול אמורות לעזור לו להקטין את החרדה, אך למעשה מקלות על מצבו רק לרגע וגם הם נתפסות ע"י החולה וסביבתו כחולניות. כ1 ל 100 אנשים סובלים מההפרעה, בעיקר צעירים, גברים ונשים כאחד. היא מלווה לעיתים בהפרעות אכילה, דיכאון והפרעות אחרות.

הטיפולים המקובלים היום הם בעיקר טיפול התנהגותי (וגם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) וטיפול פסיכופרמקולוגי ע"י תרופות נוגדות דיכאון וחרדה.

נדווח כאן, אודות מטופלת עם הפרעה כפייתית – שטופלה בRGFT. מיותר לציין שהפרטים מחיי המטופלת שונו באופן שאינו מאפשר כל זיהוי.

גילה, שם בדוי, צעירה בשנות העשרים, סטודנטית, הגיעה לקליניקה לאחר שהפסיקה ללמוד באוניברסיטה, התבודדה, כמעט ולא יצאה מהבית והייתה שרויה במצב של חרדה קשה. לא פעם עברו בראשה מחשבות לשים קץ לחייה. ללא הרף הטרידו אותה מחשבות שעברה התעללות מינית כמו אונס או מעשים מגונים ע"י בחורים שונים בחייה, והיא הרגישה את עצמה מלוכלכת. למרות שלא זכרה שום פרט קונקרטי שהיה מצביע על כך, לא הייתה מסוגלת להיפטר ממחשבות אלה ולו לרגע. היא הלכה לאותם המקומות שבהם בוצעו כפי יכול "המעשים" ושאלה אנשים שונים על אותם הבחורים, בכוונה להגיע לחקר האמת. פעולות אלה לא רק שלא הרגיעו אותה, אלא גרמו לחרדות נוספות שמשום מה יתעורר חשש אצל האנשים שנשאלו והם יסתכלו עליה כקורבן אונס ו"מלוכלכת". כבר לפני שהגיעה לטיפול קיבלה תקופה ממושכת תרופות נוגדי דיכאון, טיפול מקובל במקרים כאלה, אך ללא הטבה.

איך זה התחיל? נשאלה

"לפני כשנה קראתי כתבה בעיתון על קורבנות אונס. פתאום התעורר בי חשד שגם אני עברתי משהו דומה. נזכרתי בבחורים שונים שפגשתי בלימודים או בשכונה והייתה לי תחושה שמשהו קרה ביני ובינם. תיארתי לעצמי שזה לא היה מבוסס אך לא יכולתי אלא לחשוב על הנושא יום ולילה".

ואז?

"נתקפתי בחרדה ותחושה שאני מלוכלכת ושבסופו של דבר יגלו את זה. רק זה העסיק אותי…. ירדתי בלימודים ונמנעתי להיפגש עם החברים כי חששתי שיגלו. …התקלחתי שעות אך זה לא הוריד ממני את תחושת ה"לכלוך"."

התברר שלגילה זוג הורים דתיים, וגם אחות, עם עמדות נוקשות מאוד כלפי נושא המין – לבחורה צעירה אסור לחשוב עליו אלא רק לאחר החתונה. אבל, חרף האיסורים, מחשבות על מין התעוררו לראשונה אצלה עוד בגיל ההתבגרות, גם בהקשר לאותם הבחורים שחשדה שהיה איתם משהו. לפני כשנה אף פיתחה יחסים רומנטיים עם בחור מהפקולטה, כל זה לפני החתונה, דבר שגרם לתגובה ביקורתית מאד מקרובי משפחתה.

התבקש, בהתאם לשיטת הטיפול בRGFT, לעבוד עם דמויות ש"התגוררו" בתוך גילה והכתיבו לה יחס בלתי מתפשר כלפי כל דבר שיכול היה להתפרש כמתירנות מינית, כולל מחשבות על מין ופי כמה וכמה – מעשים בעלי אופי מיני. ברגע שגילתה (בעצמה ולא בעזרת פירושים של המטפל) את הקשר בין התחושות שלה והמסרים ממשפחתה שכינתה: ה"תסריט המשפחתי" שהייתה טמונה בתוכה, מצבה החל להשתפר. היא חזרה ללימודים ולחברים וניהלה את חייה לא לפי ה"התסריט המשפחתי" אלא הפעם על פי תסריט או תוכנית משלה….

ג] הכבוד האבוד

כאן סיפורה של לאה (שם בדוי) שהגיעה לקליניקה עם תלונות המשקפות מצב דכאוני – חוסר תיאבון, קושי להירדם, מצב רוח ירוד וערך עצמי נמוך.

היא סיפרה: "אני בדרך כלל אדם חברותי מאד – "מסמר מסיבות" מה שנקרא, תמיד מחייכת, תמיד אוספת סביבי אנשים. לפני כמה שבועות התחילו שיפוצים במקום עבודתי…. אני מהר מאד התחברתי עם הפועלים שביצעו את השיפוצים, הורדתי להם קפה ומאפה וקשקשתי אתם….יום אחד , כנראה מתוך שעמום, הם החליטו "לעשות צחוק"… אחד מהפועלים התערב עם אחרים שיגלה את צבע התחתונים שלי…. הוא הציץ כשעליתי במדרגות וכך "זכה" בהתערבות. בהתחלה לא התייחסתי לצחוקים שהושמעו מהאתר השיפוצים אך מהר מאד נודע לי מה משמעותם…. אני נפגעתי לעומקי נשמתי. הרגשתי מושפלת, לא מכובדת, כמעט ובא לי למות…"

כשהתחיל המטפל לבדוק אתה, כפי שנהוג בשיטת הטיפול ב RGFT, את הדמויות המופנמות, התברר שהאם של לאה נטלה מקום חשוב ביותר בין הדמויות בחייה. דמות אמה הצטיירה כדמות תלותית מצד אחד, ומצד שני כמישהי שכל מה שקשור לענייני כבוד היה מאד חשוב לה. היא סחבה אתה מספר חוויות של השפלה לאורך כל חייה וראתה את עצמה כקורבן וכקדושה מעונה.

התברר במהלך השיחה שגם הבת לאה, אימצה בדיוק את אותה התפיסה והאפיזודה עם הפועלים הפכה עבורה לאירוע שלא ניתן היה לעבור עליו על סדר היום ולא נשאר לה אלא להגיב בדיכאון.

התערבות טיפולית שאפשרה לה להתרחק יותר מאותן העמדות של האם נתנה לה אנרגיות חדשות בכדי להמשיך ומצבה השתפר כבר אחרי ההתערבות הראשונה.

כעבור מספר ימים התקשרה לאה שוב וביקשה פגישה דחופה כי מצב "לא טוב".

כפי שהיא ספרה בפגישה, היא ביקרה יום לפני כן אצל מגדת עתידות וזאת אמרה לה שבתוכה יש אישה מבוגרת ששולטת עליה.

"הבנתי ממה שהיא אמרה לי שהשד השתלט עליי ….וזה מאד הפחיד אותי"

רק פניה בטיפול לדמות של האב שהיה אדם בעל חוכמת חיים ואדם רציונלי, אפשרה ללאה להתנתק מההשפעה של אותה הדמות ש"הועצמה" ע"י מגדת עתידות. מאז מצבה הלך והשתפר והיא חזרה לדרך המלך…

מה בעצם קרה ללאה?

כל הסיפור שלה, כפי שאנו רואים כאן, סובב סביב נושא הכבוד שנפגע. אנו בד"כ קוראים "כבוד" לצורת התייחסות לאדם שיש בה מתן חשיבות לאדם זה והכרה בערכו.

מכאן ניתן גם להשליך על הסיבה העיקרית מדוע כבוד כה חשוב לנו – שכן יש קשר הדוק בין הכבוד ובין הערך העצמי. עובדה זאת פתחת פתח לבעיה: במקרים שהערך העצמי שלנו ניזון מכבוד שאנו מקבלים מ"בחוץ", מהסביבה, אנו הופכים להיות "בני ערובה" של אותה הסביבה. הערך העצמי שלנו תלוי בה – אם החברה "נותנת כבוד" – אנחנו בשמיים, אך אם לאו…… בגיהינום!

ברגע שאנו לומדים להזין את הערך העצמי שלנו מתוכנו ופחות מהסובבים אותנו – דבר שקרה ללאה במהלך הטיפול – אנו הופכים לחופשיים יותר ולפגיעים פחות…

ד] השאיפה לשלימות

תדמיינו לכם מישהו שמשתדל לקחת בחשבון את כל הפרטים הנדרשים לקבלת ההחלטות, לא נרתע מקשיים ומכשולים, מגייס את האנרגיה הדרושה כדי להתמיד בהשגת היעדים החשובים והמורכבים ותמיד דואג שהכל יהיה "פרפקט". נשמע נפלא, לא? אבל, קיים גם צד שני למטבע. שאיפה לשלמות יכולה לגבות מחיר כבד למדי: לגרום לעיכוב דברים שאין בטחון שיבוצעו בצורה מושלמת, לפקפק לגבי היכולות של עצמך, לחפש באופן מתמיד תמיכה ותשומת לב אצל אחרים, להתמקד בפרטים קטנים ולא חשובים ובכך להכשיל ביצועה של משימה. הנטייה להעביר ביקורת בלתי פוסקת על אחרים יכולה אף להביא להסתבכויות בחיים המקצועיים והחברתיים. ובמקרים לא מעטים ניתן אף להגיע למצבי דיכאון או תשישות כרונית.

גישות פסיכותרפיסטיות רבות מנסות לטפל בתסמונת זו, בניהן טיפול דינמי (המבוסס על גישה פסיכואנליטית), טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפולים אחרים.

כאן מוצגת התערבות לפי גישת ה RGFT. ההתערבות מתבססת על ההנחה שעמדות פרפקציוניסטיות מתפתחות כתוצאה מהפנמת הדמויות (מקבוצות השתייכות המשמעותיות עבורנו – כמו משפחה, בית ספר, מקום עבודה וכו') המדרבנות אותנו לרוץ ריצה מטורפת לקראת יעדים הבלתי נגמרים ושמזינות אותנו באשליה שרק כך נוכל להרגיש שיש לנו מקום משלנו תחת השמש. הבעיה היא, שברגע שהיעד יושג , שוב נרגיש שאין לנו מקום ונתחיל בריצה מחודשת לקראת היעד הבא. השפעות אלו נחשפות במהלך ההתערבות הטיפולית כך שנסללת דרך לעמדות אלטרנטיביות פחות פרפקציוניסטיות עם שיפור משמעותי באיכות החיים. כמובן שהפרטים מחיי המטופל שונו בצורה שלא מאפשרת כל זיהוי.

גדי, שם בדוי, בן 21, סטודנט בקונסרבטוריון, ,הגיעה לטיפול עם תלונות על תחושות של תשישות ודכדוך מתמשך,

"אני לא מבין מה קורה לי בזמן האחרון. אני נלחם כמו אריה עם החיים אך לא הולך לי כל כך. אני מרגיש חוסר מרץ, בקושי מסוגל לבצע רבע ממה שאני מתכנן…"

בשיחה התברר שגדי, לאחר שמסיים יום לימודים ארוך, יושב יומיום על חומר הלימוד ומנגן עד לשעות קטנות של הלילה. הוא ישן בקושי 4-5 שעות לפני ששוב חוזר ללימודיו בקונסרבטוריון.

"אני בן אדם חזק, אין דבר העומד בפני… העולם הוא אכזר ורק החזק ביותר שורד."

גדי התגלה כאדם מאד תחרותי שלא חסך שום מאמץ בכדי להגיע ליעדו, מצד שני אף הצטייר כאדם חסר בטחון עצמי שזקוק לעידוד והערצה מתמדת בכדי להרגיש שהוא "שווה".

בהתאם לשיטת, הRGFT, חיפש המטפל את הדמויות בתוך גדי שמבטאות את אותן העמדות הנוקשות שהוא כל כך מזוהה איתן. הדמות של אביו של גדי נכנסה למשחק כדמות המרכזית.

התברר ששורש הדחף של גדי להיות הטוב ביותר בתחום שבו הוא עוסק היה קשור בתחושת התסכול הקשה שחש אביו, מוסיקאי בעצמו, שלא השיג את יעדיו במוסיקה שהיוותה את ציפור נפשו. התברר שאביו הפעיל לחץ אדיר, לא תמיד במודע, על גדי בעצם כניסיון תיקון של הכישלון שלו עצמו. הציפיות של דמות אביו של גדי מגדי היו חד-משמעיות – הצלחה מוחלטת בתחום המוסיקה, כל סטייה מהיעד המקסימלי הזה הייתה מתפרשת ככישלון מוחלט של גדי, בדיוק כמו חווית הכישלון של אביו עצמו.

לאחר עבודה על דמות אביו כמו גם על דמויות רלוונטיות אחרות, התבהר לגדי הקשר בין השפעות הדמויות הפנימיות בתוכו והתפיסה העצמית שלו. הוא הגמיש בצורה משמעותית את ציפיותיו מעצמו ונכנס למסלול לא מוכר לו עד כה – היכולת לקבל את עצמו כפי שהוא – הפעם כבר ללא התניה בהישגיות הבלתי פוסקת…

ה] המוקש ושמו הערכה עצמית

אלונה, שם בדוי, תלמידת י"ב ,הגיעה לקליניקה עם תלונה עם תחושה של תסכול מתמשך, הרגשה שהיא אינה שווה וקושי לפתח קשרים מספקים עם המין השני.

עם זאת, אלונה התגלתה כצעירה יפה למראה, תלמידה מצטיינת , אשר משתתפת בהצלחה בחוגי ריקודים וזימרה.

"תמיד הרגשתי שלא הולך לי, שאני לא טובה לכלום…. גם אם אחרים אמרו לי שהצלחתי, הייתי בטוחה שהם סתם רוצים לעודד אותי. …אני כישלון מוחלט".

"מי במיוחד, לדעתך, השפיע בחייך באופן שלילי על הביטחון העצמי שלך?" שאל המטפל.

"אימא שלי אף פעם לא התעניינה באמת במה שקשור אלי. היא תמיד איחרה לאספות ההורים ותמיד עזבה ראשונה…. היא העבירה כסף לחוגים בהם השתתפתי ברגע האחרון, זה גרם לי להתבייש ולהרגיש מסכנה…. היא הלבישה אותי בבגדים של אחיותיי הגדולות, ואילו בכיתה כולם לבשו דברים אופנתיים ויפים ורק אני הייתי לבושה ב"אלטה זאכן".. כל הדברים האלה שידרו לי שלא איכפת לה ממש ממני ושאני כנראה במקום האחרון….".

כשהעלה המטפל את הדמות של האם של אלונה וריאיין אותה, הדמות סיפרה:

"הטענות של הבת שלי הן נכונות עובדתית אך המניע שלי באופן שהיא תופסת אותו – אינו נכון לחלוטין. אני בלגניסטית מלידה… מאחרת לכל מקום… מאחרת גם בתשלומים של כל חשבונותיי… כמה פעמים ניתקו לי חשמל ומים בגלל זה… זה בכלל לא היה קשור לאלונה, אותם הדברים קרו לי גם עם ילדיי האחרים… לגבי הבגדים – זה נכון, הלבשתי אותה בבגדים של האחיות הגדולות, אך ככה היה נהוג גם בילדותי… גם אני לבשתי בגדים ישנים של אחיותיי. לא הייתי ערה שעכשיו מסתכלים על זה אחרת…"

במפגש בין שתי דמויות האם הקיימות בנפשה של אלונה – דמות אחת כפי שהובנה בתקופת הילדות ודמות אחרת, מציאותית יותר ומתקופה בוגרת יותר- החל המהפך . תרמה לכך גם עבודה עם דמויות אחרות שבחלקן פעלו לחיזוקו של הביטחון העצמי של אלונה. תחושת חוסר הביטחון הלכה ונסוגה ואלונה גילתה עולם חדש שבו היא עומדת על שתי רגלייה בחוזקה ורשות המלאה.

ה] טיפול שורש

טיפול שיניים הוא סיוט עבור רבים מאתנו. רעש מחריש אוזניים של המקדחה, ריחות של חומרים אנטיספטיים, שכיבה בכיסא שנוח אומנם אך לא מאפשר לך לזוז כמעט – כל זה עולה אצלנו בראש כשאנחנו נזכירים בביקור האחרון אצל רופא השיניים. אנשים שמפתחים פחד מטיפול שיניים –phobia dental– נמנעים מללכת לטיפול שיגרתי אצל רופא שיניים, מזניחים את הנושא וכשבסופו של דבר נאלצים כן להגיע – מצב השיניים שלהם כבר רעוע עד כדי כך שיש צורך בהתערבויות גדולות במיוחד. ואז הפחדים כמובן מתגברים עוד יותר. מהיכן באים הפחדים? לכך תשובות רבות. לחלק מהאנשים היה מפגש טראומטי במיוחד עם רופא שיניים בעבר, זריקת הרדמה שהכאיבה במיוחד, ההרדמה שלא פעלה עד הסוף שאיפורה לכאבים להופיע, לפעמים אף יחס לא אוהד של רופא שיניים עצמו. כל אלה מסוגלים לצור התניה בין החוויה הלא נעימה והמקום בו נוצרה – קליניקה של רופא שיניים. אצל אנשים אחרים הבעיה התפתחה אחרת לגמרי – הם "למדו" לפחד דרך הדוגמה של מישהו בעל חשיבות עבורם שבעצמו פחד מטיפול כזה.

ככה בדיוק קרה לאפרים, איש עסקים מצליח , אדם אסרטיבי ואמיץ, רוכב אופנוע כבד ועוסק בכל מיני סוגי ספורט מסוכנים.

"חברים לא יכולים לאמין שאדם כמוני שלא פוחד משום דבר, לא יכול אפילו להעז לחשוב על נגיעת המחט של הזריקה אצל רופא השיניים בעורי…" – סיפר אפרים בפגישתו הראשונה.

במהלך ראיון קצר התברר שלאפרים שני קרובי משפחה שגם הם סובלים מפחד מזריקות. אחד מהם הינו אביו, האדם המשמעותי ביותר בחייו של אפרים.

אפרים נראה די מאוייש ואמר שלא מאמין כלל שאי פעם יתאפשר לו להתגבר על הבעיה. הוא סיפר גם שעקב פחד מזריקות הוא מזניח לא רק טיפולי שיניים אלא גם בדיקות תקופתיות בקופת חולים ובכך פוגע בבריאותו.

"כשהייתי בשנות עשרים בחיי, הלכתי לעקור שן ואז עשו לי לפני כן זריקת הרדמה. היא לא השפיעה עלי בכלל כי הייתה לי דלקת בשן כפי שהתברר מאוחר יותר. כשהרופא החל לעקור את השן הרגשתי כאבים איומים וברחתי. מאז אני לא יכול להתקרב אל המחט והיא אלי" – סיפר אפרים.

באופן פרדוקסלי, כביכול, פיתח אפרים פחד מהמחט שאותה בקושי הרגיש באותו אירוע ולא מהעקירה עצמה.

"מבחינתי, שישתילו לי חצי פה, רק שלא יזריקו שום דבר" – כך אמר.

זה שיקף למטפל, שעצם האירוע הטראומטי אצל רופא שיניים גרם להתחזקות העמדות שהעתיק מאביו בהקשר לזריקות , דבר שעזר לפתח את הפוביה מרופאי שיניים.

בטיפול נעשו מספר התערבויות שבהן הועלו את הדמויות של אנשים מעברו של אפרים שהשפיעו באופן שלילי על הפחדים שמהם סבל ובמקביל גם הועלו את הדמויות של אנשים הקרובים לו שלהפך, לא פחדו מזה כלל.

כך הצליח אפרים להתנתק מהזדהותו המוחלטת עם העמדות של האב ולהתחיל להתגבר על הבעיה.

כבר אחרי הפגישה הראשונה הוא הלך לבצע בדיקת דם שנדרשה כבר מזמן ומאד הופתע, כמו שהופתעה גם האחות שלקחה לו דם, שהפחדים נעלמו לחלוטין.

כעבור מספר טיפולים הפחדים הפסיקו להכתיב לו את אורח החיים והוא גילה שיש בו הרבה יותר כוחות ממה שהוא תיאר אי פעם – ההגה של השליטה בחיו חזר לידיו!

ו] פריק של שליטה

חיי רגש הם היסודות שעליהם נבנית כל האישיות שלנו. באם מהרגע הראשון לאחר הגעתנו לעולם, אנחנו מוקפים באהבה, תמיכה ועזרה, קיים סיכוי גדול שנתפתח לאנשים בשלים עם חיי רגש עשירים ומגובנים, נהיה יצירתיים, פתוחים וחברותיים.

לרוע המזל לא תמיד מספקת לנו הסביבה התמיכה ואהבה הנדרשת שאנחנו כה זקוקים לה. כשילדים הופכים חס וחלילה ליתומים בגיל צעיר בלא שמישהו נכנס למקומם של ההורים כדמויות משמעותיות אז ברור לנו אינטואיטיבית שהם בסכנה לפתח חסכים רגשיים. הרבה פחות מובן העניין כשהורים הביולוגים בחיים וגם מתפקדים, לפחות על פני השטח. הילד אוכל היטב, לבוש היטב, ואף יש לו חדר משחקים משובח.

מה שמוסתר מהעין זאת העובדה שצרכיו הרגשיים של הילד לא מקבלים מענה כלל וכלל. ההורים לא "מרגישים" את הילד מסיבות ונסיבות רגשיות שלהם, הם מתייחסים אליו בצורה פונקציונלית בלבד בלא יכולת להבין שהילד שלהם הינו אישות נפרדת הדורשת התייחסות אישית, במיוחד בתחום הרגש.

כשההורים מתייחסים לילד רק כפונקציה בלבד, אז זו התחושה שהוא גדל עימה. הוא חש את עצמו כפונקציה, כמכונה שהפונקציה העיקרית שלה הינה לספק את רצונם של ההורים. הוא גדל בלא יכולת להתחבר לרגשותיו האמתיים וסובל גם מקושי להעניק רגש לאחרים.

גדי (שם בדוי), בן 46, מנכ"ל מצליח של מפעל הי-טק גדול ואב לשלושה ילדים, הגיע אלי לקליניקה לאחר שהרגיש שלמרות כל מאמציו, הוא מתקשה בגידול של ילדיו ועובר משבר זוגיות עמוק עם אישתו.

"אני עושה הכל מה שנדרש מהאב ומהבעל ובכל זאת משהו לא הולך כאן. הרכבת של המשפחה שלי קרובה מאד מלרדת מהפסים" – הצהיר גדי בפגישתנו הראשונה. הוא הגיע לפגישה עם מחשב נייד בידו שאותו תיאר כ"מנכ"ל הפרטי" שלו.

"אני מכונה משומנת ופריק של שליטה" – ככה הגדיר את עצמו גדי – "אך פה קורה משהו שיוצא משליטתי". ובהחלט, הוא יצר אצלי רושם של משהו דמוי רובוט, מאד מאופק רגשי, ענייני ונכנס לפרטים הטכניים הקטנים – גם בחדר טיפול הוא היה "מנכ"ל".

בטיפול, ניתן היה לשים לב שהדמויות שעלו, כולל דמויות משמעותיות כמו של אם והאב היו מאד חיוורות וסכמטיות. הן לא הקרינו רגש אלא התייחסו להיבט הפונקציונלי בלבד.

אומנם, כשרגש בא בכל זאת לידי ביטוי, כמו בהקשר לבנו הבכור , למשל , היה לו קשה מאד להתייחס לזה.

כשהמטפל שיקף לו זאת, הוא שאל "אתה רוצה להגיד לי שאני אוהב את הבן שלי?"

הוא הזדקק ללגיטימציה מהמטפל בכדי להודות באהבתו לבנו!

במהלך פגישות בודדות הרגיש גדי יותר ויותר משוחרר, אפילו שפת הגוף שלו העידה על כך, הוא הפך פחות מאופק, התחיל לחייך ולדבר על דברים הקשורים לרגש, כמו תחושותיו בעת שבנו חזר מוכה אחרי מפגש עם קבוצה של "פרחחים", תחושת הכאב שלו לאחר ריב עם אשתו או תסכול כשמשהו לא הסתדר לו בעבודה.

ה"מחסנים הרגשיים" שלו שהיו ריקים כל כך הרבה זמן החלו להתמלא, הוא הרגיש יותר ויותר מחובר לעצמו וכבר לא חווה את עצמו כ"מכונה" יותר…

דוגמאות אלו מדגישות מספר נקודות:

ראשית הניסון המצטבר מלמד כי הטיפול בשיטה זו מניב תוצאות מהירות יחסית בהשוואה לגישות טיפוליות אחרות.

שנית, בגישת טיפול זו התלות במטפל קטנה יותר מזו במגוון שיטות טיפול אחרות במיוחד אלו הפסיכודינמיות אך גם אחרות, משום שהמטפל בדרך כלל מאפשר למטופל לפגוש את דמויותיו הפנימיות המשפיעות על עולמו הפנימי רגשותיו עמדותיו מחשבותיו והתנהגותו.

נציין גם כי בשיטת טיפול זו אין מקום לשימוש בפירושים על ידי המטפל, אלא המטופל מסיק מסקנות בעצמו בהיותו עד למפגש עם הדמות המופנמת המרואיינת על ידי המטפל

נשמח לפגושכם בשיחה הבאה שתמשיך תרחיב ותתמקד בגישת טיפול זו [RGFT].

בברכה דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין