פרופ' יוסף לוין

שיחה 7: מה שבין התיאוריה והטיפול היונגיאני לבין RGFT

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום, הפעם נדון על מה שבין והטיפול היונגיאני ו RGFT.

ארכיטיפּ הוא אב טיפוס של רעיון, אובייקט הנשאר כמשקע בזיכרון האנושי, כמין מודל או תבנית לדימויים קדומים מעברה של האנושות.

קרל יונג

בספרו "האדם וסמליו" מסביר הפסיכיאטר קרל יונג כי ארכיטיפים "הם פיסות החיים עצמם – דימויים המחוברים באופן אינטגרלי לאדם החי על ידי גשר הרגשות". אמנם אנו נוטים לחשוב על התודעה שלנו בתחושה אחידה של עצמיות (או של אני) , אבל יתכן ובחינה מדוקדקת של התודעה מראה כי במקום שהתודעה תתפס כיחידה, היא אולי פנתיאון של דמויות ארכיטיפיות הקיימות במוחנו.

הארכיטיפים", כותבת הפסיכולוגית מארי-לואיז פון פרנץ [ Marie-Louise von Franz : Archetypal Dimensions of the Psyche] , "הם נטיות תורשתיות, הגורמות לנו להגיב בצורה אופיינית לבעיות אנושיות בסיסיות, פנימיות או חיצוניות".

ארכיטיפים היא טוענת משפיעים על כל מה שהאדם חושב , מרגיש ועושה. לכן ,אם בארכיטיפים עסקינן, חשבו על דפוסי התנהגות קבועים המשותפים לאנושות כולה.

מארי-לואיז פון פרנץ

בין הארכיטיפים הנפוצים ניתן למצוא את זה של הגיבור, הלוחם, המורה, האם, הילד, ועוד. הארכיטיפים מופיעים במגוון של צורות, כולל דמויות במיתולוגיה, באמנות בדת בסיפורים, בסמלים, ובטקסים ובמיתוסים שונים.

הפסיכולוג קרל גוסטב יונג [בתחילת המאה ה-20] ראה בארכיטיפ תבנית מנטלית אנושית שבאה לידי ביטוי בתחומים רחבים.

על פי התאוריה האנליטית של יונג, קיימים מספר ארכיטיפיים מרכזיים:

אגו – ארכיטיפ ההסתגלות למציאות ומקור הזהות.

הצל – הצד הנחות והלא רצוי באישיותנו, שאין אנו מוכנים להודות בקיומו. ה"חלק האפל", המאכלס את היצרים והרגשות הפרימיטיביים הקיימים בנו.

הפרסונה – המסכה אותה אנו חובשים בהתאם לדרישות הסביבה והחברה. האישיות החברתית, המסתירה את ה"אני האמיתי" -.

האנימה – היסוד הנשי המצוי בגברים.

האנימוס – היסוד הגברי בנשים,.

העצמי – המקנה לאישיות אחידות, שיווי משקל ויציבות.

ארכיטיפים נוספים הם: דמות האם, הילד, אלוהים, אמא אדמה, הגיבור, הזקן, החכם, נזיר, מניפולטור,מטפלת, מלך, מלכה, מנטור, זונה, עריץ ועוד.

להלן שתי הערות בהקשר לתיאוריה היונגיאנית

א] על פי אריק גודווין הרי שמאז שיונג הניח כי הארכיטיפ הינו מבנה א-פריורי בתוך הנפש הוא הואשם ללא הרף ב"למרקיאניזם" וביקורת נמתחה על הנחתו כי הארכיטיפים קיימים כמבנים קודמים. לאחרונה, עם הופעת המחקר הגנטי ופרויקט הגנום האנושי, הרעיון שמבנים פסיכולוגיים יכולים להיות מולדים נתקל בביקורת חריפה עוד יותר אפילו במחשבה היונגיאנית. נראה שיש כיום קונצנזוס הולך וגובר כי הרעיון של יונג על מבנים פסיכולוגיים מולדים היה מוטעה, וכי אולי יש לנטוש את הארכיטיפ ככזה לטובת תיאוריות התפתחותיות יותר של הנפש.

אריק גודווין

Erik Goodwyn. Approaching archetypes: reconsidering innateness. 2010 Sep;55(4):502-2. J Anal Psychol

ב] המושג Dialogical Self [DS] הוסף בשנות ה90 של המאה העשריםעל ידי מחברים אחדים לגוף התיאוריה היונגיאנית

הגדרה ממצת לכך נתנו הוברט הרמנס וחבריו שהגדירו את ה"סלף הדיאלוגי" כריבוי דינמי של עמדות מוצהרות של דושיח פנימי מורחב של הנפש הכולל דמויות אקטואליות בעולם החברתי ואף דמויות מדומיינות הקשורות באופן הדוק לדמויות האקטואליות"

התיאוריה של "העצמי הדיאלוגי" של הוברט הרמנס רואה את העצמי לא כישות אחת, אלא "כחברת תודעה" המורכבת מ"עצמיים רבים" או במילים אחרות מדמויות עצמי רבות. הוא קורא לעמדות העצמי הללו עמדות -I, [האות I באנגלית מלשון "אני"] הנמצאות בדיאלוג מתמיד. כאשר כל עמדת I תורמת את האופן שבה היא רואה וחשה את עצמה והעולם. הרמנס השתמש בדימוי של במה ושחקנים לתאר את יחסי הגומלין של עמדות I ב"עצמי הדיאלוגי". לעיתים בנסיבות מסויימות עלול להווצר עימות ב"אני הדיאלוגי" של האדם כאשר עמדות ה-I ו מבקרות ונלחמות זו בזו, עמדות אלו עלולות להיות במקרים מסויימים של אנשים אחרים – החולקים את דעותיהם האמיתיות או המדומיינות עד ליצירת דיאלוגים שליליים העלולים לעורר תחושות של ספק וחרדה.

מושג זה מאפשר הרחבה של הטיפול היונגיאני לא רק לארכיטיפים אלא גם לדמויות אקטואליות ריאליות והיבטיהן המדומיינים כאשר יתכן כי לעיתים הדמויות המדומיינות הינן נגזרות של הדמויות הארכיטיפיות ובדרך כלל הדמויות הריאליות נמצאות בחזית לעומת הדמויות המדומיינות והקשרן האפשרי לארכיטיפיים שהן יותר ברקע.

Hubert Hermans

מהם אפוא ההבדלים בין בדמויות הארכיטיפיות בחיי הנפש והטיפול היונגיאני לעומת וRGFT

בניגוד לתפיסת יונג לגבי הארכיטיפיים שהם ייצוגים קבועים מדורי דורות וזהים אצל כל בני האדם. בRGFT התפיסה קשורה בעבר ההיסטורי [של עשרות שנים בלבד] של האדם המסויים, בהדמויות המופנמות של אותו אדם הקשורות בדרך כלל בעבר זה ובהתפתחותו הייחודית. מצד שני גם כאן יש תפיסה אבולוציונית מסויימת המתייחסת להתפתחות סוגים שונים של "עצמי " עם ההיבטים הדומים אצל בני אדם ככלל. בניגוד לתפיסת יונג המתייחסת לארכיטיפיים ללא התייחסות לזמן הווצרותם או לנסיבות שגרמו להווצרותם ב RGFT הטיפוסים השונים של "העצמיים" הדומיננטיים מקורם בתקופת האדם הקדמון כשכל אחד מעצמיים אלו נובע מהתפקידים השונים במערך השבטי למשל "מנהיג השבט" "הצייד" "השמאן" "שומר האש" "המלקטת" וכד'.

RGFT מתייחס לתקופת האדם הקדמון השבטי כמקור להווצרותם של הפרוטוטיפיים [דוגמא ל.., או אבטיפוס] [בניגוד לארכיטיפיים שזה דפוסים קדומים] של העצמיים הדומיננטים כיון שזאו הייתה התקופה בה התגבשו לראשונה התנאים של חיברות ובה נוצרו גם המבשרים הראשונים של השפה.

לבסוף RGFT מסתובב כולו סביב התפיסה החברתית.

ואילו מהם ההבדלים בין Dialogical Self ובין RGFR

ב Dialogical Self המושג המרכזי הינו עצמי אחד כשההתייחסות היא שהעצמי נתפס בצורה מורכבת יותר וכולל מגוון חלקים שנובעים מהאינטרקציות עם הדמויות השונות אלו המציאותיות ואלו המדומיינות בניגוד לכך בRGFT התפיסה הבסיסית אינה של עצמי אחד אלא של עצמיים מרובים כשכל עצמי קיים בזכות עצמו עם היסטוריה והווצרותית משלו ומספר מאפיינם כמו היבטים רגשיים, עמדות, צורות התנהגות ועוד.

להתראות בשיחה הבאה,

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין