פרופ' יוסף לוין

שש דמויות מחפשות מחבר

נכתב ע"י פרופ' לוין

שש דמויות [או נפשות] מחפשות מחבר הוא מחזה  מאת לואיג'י פיראנדלו שנכתב ב 1921 .

לואיג'י פּירַאנְדֶלּוֹ ; (1867 – 1936) סופר ומחזאי איטלקי, זוכה פרס נובל לספרות ב-1934

במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.

בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.

לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.

Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt

שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.

משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….

ואילו מיכאל הנדלזלץ כתב בעיתון "הארץ" באותו חודש ושנה… "וזה הקונפליקט של המחזה הנפלא הזה: הדמויות לא היו נבראות ללא המחבר. אבל כל עוד הוא לא יסיים את מלאכת הבריאה ,ויעביר אותה לבמאי ולשחקנים, הן במין השעיה נצחית. עם זאת, לבמאי ולשחקנים יש, כביכול, חיים פרטיים, אבל כל חייהם תלוי בדמויות שהן יכולות להיות לעינינו במשך ההצגה, שכולה תלויה בכך שנסכים בדעה צלולה להאמין לאשליה ולהתרגש ממנה…".

ארז מינץ כתב על המחזה כי "שש דמויות מחפשות מחבר" מתאר בעצם חזרה [למחזה של 'פירנדלו אחד'] שלא עלתה יפה ובמאי שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לא מגובש למחזה. הרעיון הולך ומשתלט על החזרה. לתיאטרון נכנסות שש 'דמויות של דמויות' ולא 'דמויות של משהו אחר' כלומר, הן נולדו דמויות והן מגיעות לתבוע את תשומת הלב של היוצר. סופרים כמו פירנלדו, סרוונטס, בורחס ואפילו בימאים/תסריטאים כמו מישל גונדרי ויוצרים נוספים מדגישים ביצירתם, איך הבדיון יכול להיות ממשי יותר מהמציאות וגם כאן; החזרה נקטעת, הדמויות מחפשות מחבר והבמאי מסתקרן ומתעסק איתן…".

ואילו, כעשרים וחמש שנה קודם לכן כתב במעריב אלייקים ירון כי: [במילותיי שלי] החיים הם [פרדוקס] פירנדליים…הדמויות הפיקטיביות חיות יותר מהדמויות המציאותיות [השחקנים] במחזה……[בעוד] אנו עוטים מסכה בפני הזולת, הדמויות הן האמיתיות.. במרכז המחזה זה של פירנדלי….עומדת סוגיית האשליה והמציאות.

* * *

ישבתי עם דר' רויטל איתן, במאית ואשת תיאטרון מרתקת, לה היו ארבע הערות על המחזה, ואביא אותן כאן כפי שכתבה לי אותן:

ארבע הערות לסדר היום: *

1.

ב-1925 ב"הקדמה למחזה" שכתב פירנדלו למחזה שלו עצמו "שש נפשות מחפשות מחבר", הוא השווה בין מסתורין היצירה האמנותית למסתורין הלידה. האישה היולדת השתוקקה להיות אם, ולפתע מבלי להבין איך התרחש הדבר, קלטה לתוכה זרע שהוליד יצור חי לעולם. כך גם האמן קולט זרעי חיים, ואינו יודע איך וכיצד נקלטו דווקא הם בקרקע מוחו. זהו נס הבריאה המלא באי וודאות, במסתורין, במקריות –

את התהליך הזה מכנה פירנדלו "רוחני עמוק" . רגע בו נפתחות דלתות מוחו /נפשו של היוצר לדמויות ולנופים, הנושאים בחובם ערך אוניברסלי. את שש הנפשות שנולדו במוחו, ניסה פירנדלו לדחות ולהדוף שוב ושוב, אך הן לא הרפו והחלו לחיות את חייהן העצמיים. ושוב לא היו ברשותו או בשליטתו.

"וכך קרה שבשעה שאני התמדתי בחפצי לגרשן מתוך חיי…. הן המשיכו לחיות מכוח עצמן. הן בחרו שעות מסוימות של היום כדי להופיע מולי מחדש…. ובאו כדי לפתותני…. להציע לי להמחיז או לתאר תמונה זו או אחרת… הנפשות הפיקו מתוכן כוח צמיחה חדש של חיים, רמת בהירות… וכך רכשו כוח שליטה רב יותר על נפשי שלי…" (הקדמה למחזה)

2.

פרט ביוגרפי מעניין ומשמעותי בחיי פירנדלו עוסק באשתו אנטונייטה.

ב1903 היא לקתה בהתמוטטות עצבים ממנה לא התאוששה כל חייה. הדבר התבטא בהתקפי קנאה חולניים ובניסיונות אובדניים חוזרים ונשנים. פירנדלו סרב במשך שנים ארוכות לאשפז את אשתו וטיפל בה במסירות בבית. רק לאחר 16 שנים הסכים לאשפזה.

חוויות החיים במחיצת אישה חולה, רגעי השיגעון, המחשבות הפרנואידיות, מאבק בין עולם פנימי וחיצוני – חלחלו לתוך יצירתו ובאו לידי ביטוי במחזותיו ובסיפוריו.

3.

במחזה- ה"דמויות" שנולדו בדמיון המחזאי היוצר, נכנסות לבמה ומטיחות בפני השחקנים "בשר ודם": "אנחנו אמיתיות יותר מכם!". הן מעוררות שאלות לגבי מה ומי אמיתי יותר המציאות או האשליה? היכן היא האמת ומהו שקר/בדיה? מהי האמנות ומהם החיים, מי גובר על מי. מי חזק ממי. שאלות המהדהדות בעוז בכל יצירתו של פירנדלו.

האם לדמויות יצירי דמיון יש אוטונומיה? האם השתקפויות פנימיות של דמויות בנפשנו מתקיימות מכוח עצמן? מניעות אותנו? מסוגלות לנהל את חיינו? ומתי וכיצד הן מוטמעות בתוכנו?

ואסוציאציה פרטית לרגע- עמוס עוז באחת המסות הנפלאות שכתב בספרו "באור התכלת העזה", מדבר גם הוא על תהליך הכתיבה בו משתלטות הדמויות הבדויות של סיפוריו על נפשו ומוחו. הן קורמות עור וגידים, אוטונומיות, מסגלות לעצמן דיבור שפה, סגנון התנהגות, התרחשויות ואירועי חיים, ואף נכנסות אתו לעימותים, לוויכוחים ולתובענות, לגבי נוכחותן והמשך קיומן בזירה הבדיונית של הספר. כך למשל חנה "ממיכאל שלי" שדרשה להמשיך להתקיים למרות שעוז טען בפניה "אני גבר. איני יכול לכתוב אותך בגוף ראשון!" אך היא התעקשה, וספר נפלא נולד…

4.

פירנדלו נולד בסיציליה באחוזה ששמה היה "כאוס"… הנוף הסיציליאני של הרי הגעש פולטי הלבה ללא התראה, הבלבול וחוסר הסדר הקיומי, הפכו למטפורה בחייו ובכתיבתו. במחזה "שש נפשות מחפשות מחבר" משתררת אנדרלמוסיה מכוונת במבנה, בסדר הסצנות, ובוודאי באמירה היסודית שבו: החיים הם כאוטיים, משתנים, חסרי סדר בתנועה מתמדת, הם חד פעמיים, ואינם חוזרים על עצמם, ואילו "הצורה התיאטרונית" על הבמה יוצקת אותם בדפוסי קבע. יתרה מזאת- ברגע שהדמויות של פירנדלו מסירות את המסכה ומתגלות כאנשים "אמיתיים"- הן לא מסוגלות לשחק על הבמה על פי החוקים הנדרשים בתיאטרון (למשל אחת הדמויות רוצה ללחוש דבר אינטימי לזולתה אך הבמאי גוער בה שלא שומעים…). אז האם אנחנו "הכי אנחנו" כאשר הכאוס הפנימי משתלט עלינו בשלל דמויותיו הפנימיות? האם אז הוא משקף נאמנה אותנו ואת חיינו? האם החיים האמיתיים מחייבים הסרת מסכה וחשיפת פנים-הנפש על כל דמויותיה וגווניה?

* (בעקבות מגד "הדרמה המודרנית"; שונמי "אוונגרד ומהפיכה"; מילים שמנסות לגעת" תוכנית רדיו בקול ישראל על פירנדלו וספרו "אהבות ללא אהבה" עורכת: רותי קרן )

* * *

אני רוצה להציע כאן פרשנות משלי למחזה זה של פירנדלי. לשם כך אסביר תחילה כי ביחד עם דר' איגור סלגניק [פסיכיאטר] אנו כותבים כיום על מודל שאנו מציעים ל"עצמי" [SELF]. במודל זה יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני, שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות, ואשר נתון להתפתחות במהלך החיים. במקביל לו קיים העצמי החברתי [המשני], אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית, ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם, שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמיות ממקורות אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם.

במסגרת העצמי החברתי מוכלים ה"עצמיים [SELVES] המשניים" הכוללים 1] את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים 2] את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו, אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. 3] את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה [בסביבה] בו האדם חי ואינן קשורות דווקא באדם ספציפי] . ניתן אפוא לראות את ה"עצמי" כתיאטרון של הייצוגים או הדמויות המופנמות, עמדותיהן והתנהגותן.

במילים פשוטות ובהכללה הרי ש"העצמי" שלנו הוא בעצם גם אוסף הדמויות שהפנמנו, עמדותיהן והתנהגותם.

לפי הפרשנות שלי הרי במחזה זה שש הדמיות שהתפרצו למחזה שייכים בעצם לתיאטרון הפנימי של ה"עצמי" [דמויות משמעותיות מאוסף הדמויות המופנמות] המבקשות לפרוץ החוצה, לבטא את עצמן. זו הזהות האמיתית של ה"עצמי" שלנו לא המסכות התיאטרליות שאנו מראים בעולם כמו השחקנים במחזה.

ניתן לפיכך לומר כי פירנדלו קלע אינטואיטיבית לקיום הדמויות הפנימיות הבונות את ה"עצמי". ואילו המחבר שהדמויות מחפשות הוא בעצם ה"עצמי" [SELF] של כל אחד מאתנו.

לואיגי פירנדלו צוטט כמי שאמר כי: " הוא הוקסם מהפסיכולוגיה, מהתת-מודע ומהתופעה של ריבוי אישיויות [MULTIPILE PERSONALITIES]. הוא טען שמוזה בשם פנטזיה שלחה לו שש דמויות, שהטרידו אותו ללא הרף, עד שכתב אותן למחזה. האם יתכן כי הדמויות הללו היו שייכות לקשת הדמויות של תיאטרון הדמויות המופנמות [הדמיוניות?] של לואיגי עצמו?".

נסיים בדברי פירנדלו שגרס כי: " אני מתאר את החיים במחזה" ;

ובפרפרזה על דבריו נאמר כי : "אני מתאר את ה'עצמי' [שלי ושלכם] במחזה".