פרופ' יוסף לוין

שיחה 13: שימוש בRGFT [טיפול ממוקד בקבוצת הייחוס] בהדרכת ובהגברת תובנה בשחקנים

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

ברוכים הבאים: "כי האדם עולם ומלואו" – אין כמו המשפט הזה כדי להבליט את הקשר בין הסביבה שבה חי האדם ועולמו הפנימי. מרגע היוולדו של האדם ועד מותו הוא נתון להשפעה סביבתית. בדומה לספוג, הוא סופג את הדמויות של האנשים המשמעותיים בחייו. את הדמויות הללו ניתן לכנות "קבוצת או קבוצות השתייכות". אלו למעשה מעצבות אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר –  גם את התנהגותנו. הקבוצות הללו משפיעות הן באופן ישיר, עם השפעה חברתית גדולה יותר ככל שהקבוצה המשפיעה נתפסת כחשובה יותר, והן באופן מורכב יותר שלא ניתן לזהותו מיידית. קבוצות ההשתייכות החשובות עוברות תהליך הפנמה והופכות להיות חלק בלתי נפרד מהאדם ופועלות בתוכו גם כאשר קבוצות המקור כבר אינן קיימות יותר. חלק מההשפעות הללו מתקיים מבלי שהדבר מחלחל לתודעת האדם,  והופכות אותו במובן מסוים למעין "רובוט" המבצע מלאכה לא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שהוכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות מופנמות שלו והפכו חלק מעולמו הפנימי. ניתן לכנות קבוצת דמויות זו במטפורות שונות למשל "דירקטוריון הדמויות" "חבר המושבעים המופנם" ועוד.

במודל שהצענו ל"עצמי" בשיחה השנייה בבלוג, הדגשנו כי יש תחילה להבדיל בין ה"עצמי הראשוני", שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתון להתפתחות במהלך החיים. וה"עצמי החברתי" , אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית, ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם [הנכללות במסגרת ה"עצמיים המשניים"], שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר, ממיתוס, מסרט ועוד אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם.

ה"עצמיים המשניים" המוכלים במסגרת העצמי החברתי כוללים 1] את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים 2] את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. 3] את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה [בסביבה] בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]

הטיפול עצמו הממוקד בקבוצת הייחוס מציב כאחת ממטרותיו החשובות להעלות לתודעת האדם השפעות חברתיות שהינו נתון להן ושבחלקן הגדול אינן מודעות. בעצם הטיפול מאפשר למטופל להבין בצורה טובה יותר את ייצוגי הדמויות המשמעותיות המופנמות בתוכו ולעזור לו להגיע להסתגלות טובה יותר לחברה בה הינו חי.

בהתחשב שהמודל ל"עצמי החברתי" מבוסס על שורת דמויות משמעותיות מופנמות ואילו השחקן בהדרכת הבמאי בונה דמות האמורה להיות אמינה, נשאל בבלוג זה במה יכולה השיטה הממוקדת בקבוצת הייחוס והעוסקת כאמור בדמויות מופנמות לתרום לשחקנים ?

להלן נביא תחילה ברשותכם בקצרה שלוש מבין השיטות הקיימות הנהוגות בהדרכת שחקנים.

א] הראשונה פותחה על ידי קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי  (1863 – 1938) שחקן תיאטרון תיאורטיקאי ובמאי רוסי] יסד בשנת 1898עם ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו את התיאטרון האמנותי של מוסקבה [מפתח את שיטת המשחק הקרויה "שיטת סטניסלבסקי". הגישה שלו למשחק הייתה לחיות את הדמות ולחוש את רגשותיה. אחד העקרונות על פיהם עבד נקרא "זיכרון רגשי", סטניסלבסקי חושב שבכדי לשחק את הסצנה בצורה ראליסטית, השחקן צריך לחפש בתוך עברו אירוע שעורר בו רגשות דומים לסצנה שהוא עומד לשחק. אם למשל השחקן צריך לשחק מצב דיכאוני, עליו להעלות בתוכו זיכרון של תחושת דכאון שחווה ולחיות אותו מחדש. במילים אחרות שחקן רצוי שיצור לעצמו רפרטואר של זיכרונות חושיים ורגשיים ואף לנצור בעודו מתהלך בעולם חוויות כמעט כמו צייד הנוצר בזיכרונו פרטים תחושות והרגשות שיוכל לשלוף בעת הצורך.

נציין כי פעמים רבות הזיכרון הרגשי מהחיים הפרטיים קטן לעומת הרגע הבימתי. במצב זה משחזרים את הרגש המדובר [למשל קנאה] ופורטים אותו לפרוטות של רגש ותחושות פיזיות כלומר לזיכרון רגשי וזיכרון חושי ומעצימים אותו.

אם כך בשיטת המשחק של סטניסלבסקי נדרש השחקן לחזור אל הזיכרונות באופן ראשוני, או ליצור "זיכרון רגשי", לדבר חסרונות שכן זה עלול לערער שחקנים מסויימים ולהציפם לעיתים ברגש עז וטראומטי, ומה עושה שחקן שמציג הצגה ונאלץ בפעם ה68 לשחזר שוב זיכרון רגשי ומרגיש כבר שחוק מכך? אף סטניסלבסקי המאוחר חש בכך ועבר לשיטה בה הוא מגייס את הדמיון. יש המכנים זאת "אני הקסום". כאשר בגישה זו השחקן אומר לעצמו, לו הייתי בנסיבות הללו של המחזה ושל הדמות שלי איך הייתי מגיב. נציין כאן כי יש הטוענים שסטניסלבסקי האמין כי בני האדם חווים חוויות דומות כשהם נתונים בנסיבות דומות, ואף פועלים בדרך דומה במצב נתון.

ב] גישה נוספת שניה הינה של אחד מתלמידיו: מייקל צ'כוב, שחקן ובמאי רוסי , אשר פיתח רבות את השימוש בדמיון כמקור השראה. כך, אם את או אתה משחקים סוחר, בחרו דימוי מרכזי המאפיין את הדמות ומהותה. למשל שסוחר זה מנסה לחדור לנפש מתחריו דרך הבגדים שלהם ועורם בכדי ליצור קשר אנושי עמוק. שחקו את הדימוי הזה, השתלבו והתמזגו עימו. ג'סטה פסיכולוגית על פי צ'כוב עובדת באופן דומה. תנועה ביד או בזרוע או באצבעות כף היד שהשחקן יכול להגיע אליה במקרה בעת שהוא עובד ומחפש את מהות הדמות – מבהירה לו לפתע מי היא הדמות ומתוך ג'סטה פסיכולוגית זו נבנית הדמות כולה. צ'כוב עבד גם על הקשר ההדוק בין הדמיון והגוף וטען שבגישתו עובדים עם הדמיון כמו זה נובע מתוך מרכזים מסוימים בגוף שלנו: המרכז הוא אזור בגוף שיכול לחשוף לשחקן מאפיינים של הדמות כמו דחפיה והמניעים שלה והוא יכול להימצא במקומות שונים בגוף, באגן, בחזה, בכתף או בכל מקום אחר.

ג] גישה שלישית למשחק הינה זו של יז'י גרוטובסקי  1933)  – (1999  במאי ותיאורטיקן תיאטרון פולני. ' חוקר ומפתח של השיטות התיאטרוניות, גרוטובסקי ראה במחזה לא מופע אלא הליך של שינוי, בו לוקחים חלק שחקנים ואף צופים. גרוטובסקי ראה את השחקן לא רק כבונה הדמות אלא גם כיוצרה. הוא גרס ישירות בין השחקן והצופה, כך השחקן ניצב עירום לדבריו "בלי איפור, בלי תלבושות מיוחדות, בלי תפאורה, בלי חציצה בין במה לקהל, בלי אפקטים של תאורה וסאונד". בכך הוא דורש מהשחקן להכיר את עצמו, להתמודד עם עצמו, הרגליו, עמדותיו, רגשותיו וחוויותיו. לשם פיתוח השחקן יצר גרוטובסקי עבורו תרגילים מיוחדים בכדי ל"נפץ" את גבולות הגוף הפיזי, והיכולות הנפשיות של האדם.

אנא שימו לב כי סטניסלבסקי בדברו על "זיכרון רגשי" תורם לא פעם להעלאת דמויות משמעותיות מופנמות ורגשותיהם מעברו של השחקן, ואילו צ'כוב בדברו על העלאת דימוי, מרכז גופני וג'סטה פסיכולוגית, תורם לבנייה דמות [תיאטרלית] חלקית לפחות, היכולה להיות מופנמת ולהצטרף לדירטוריון הדמויות המופנמות של השחקן הבונות את ה"עצמי החברתי" שלו. לבסוף גרוטובסקי שובר המסגרות והחדשן דורש בין השאר מהשחקן להתמודד עם העולם העשיר של הדמויות המופנמות בתוכו.

אם נזכור כי בשיחה 11 גרסנו כי: ניתן להפנים דמויות חיצוניות שונות המשפיעות על האדם, אך ההפנמה הפנימית החשובה ביותר, הינה זו של מה שנכנה "הדיקטטור" העצמי. כאן מדובר על הפנמת דמות בעלת השפעה גדולה ומעצבת על האדם לטובה ו/או לרעה, שלה השפעה גדולה על דירקטוריון הדמויות הפנימיות הבונות את ה"עצמי החברתי". לדיקטטור פנימי זה אנו מניחים תפקיד מכריע והשפעה עמוקה על הפנמת דמויות חיצוניות אחרות [או בלשון מקצועית אובייקטים חיצוניים]. עמדותיו של הדיקטטור ממלאות תפקיד מרכזי בקבלת החלטות אודות הפנמות של דמויות. הוא מחליט על פי ההמשגה התיאורטית שלנו האם יש לדחות את ההפנמה או, אם תתקבל, באיזו צורה היא תופנם. במילים אחרות במובן מסוים אנו מניחים כי דמות משפיעה זו הינה גם כמעין צנזור פנימי. יש להדגיש כי אין אנו מדברים או משערים קונקרטית על נוכחות דמויות בעולם הפנימי , כמעין אנשים קטנים, אלא בייצוגים שלהן שטיבם ואופן ייצוגם במוח דורש עדיין מחקר. כמו כן נציין שאומנם אנו קוראים לדמות זו "דיקטטור" אך להוציא סוג מסוים אין מאפייניו זהים דווקא לזה של שליט דיקטטורי על מדינה מסוימת, אלא שדמות זו הינה דומיננטית ומשפיעה בקרב "דירקטוריון הדמויות המופנמות".

כאן נטען אם כן כי בשיטה הממוקדת בקבוצת הייחוס ניתן לברר איזה דמות דומיננטית דיקטטורית מופנמת משמשת אצל כל שחקן? מה רגשותיה, עמדותיה ,התנהגותה ומאפייניה? במה היא תורמת לו לאמץ את הדמות התיאטרלית ואף להפנימה? היכן היא הופכת למעצור עבורו או מפעילה צנזורה בתהליך זה ?

שנית ניתן לברר עם השחקן מהן מגוון הדמויות המשמעותיות אצלו ומה מאפייני כל דמות [רגשותיה, עמדותיה, והתנהגותה].

שלישית ניתן לבנות עימו טבלה של אירועים מייצגים עבור כל דמות מופנמת משמעותית, למשל:

הדבר יכול לשמש לו מעין מפה מקדימה ולעזור לו לגייס רגשות ועמדות הדרושות למשחקו, במיוחד בשיטת סטניסלבסקי.

בנוסף אם עובדים עימו בשיטה הממוקדת בקבוצת הייחוס ב"כיסא החם" [ראה שיחות קודמות] ניתן להביאו שיבין כל אחת מהדמות המשמעותית המופנמות בתוכו, את רגשותיה, עמדותיה, התנהגותה, ואיך היא משפיעה עליו.

כאמור, ניתן גם להביאו שיבין איך דמות דומיננטית דיקטטורית עובדת עליו, מפעילה אותו, איך היא מגבילה אותו, מצרה צעדיו כשחקן השואף להפתח ולשחק מגוון תפקידים [למשל איך דמות דיקטטורית מופנמת מסתייגת ואף אוסרת לשחק אדם אכזר ומתעלל]

טיפול כזה יכול איפה לעזור לשחקן לברר מי אני [תשובה: אוסף תיאטרון הדמויות המופנמות שלך], אבל גם על מה אני צריך להתגבר [תשובה: על איסורי ומגבלות דמויות הדיקטטורית ?] הדבר יכול גם לעזור לשחקנים לגלם דמויות שונות מהטייפ קאסט שלהם ולהתגבר על מגבלות במשחקם.

בנוסף נטען כי כשאין לשחקן היבט של היכרות טובה עם עצמו [בשיטת הטיפול הממוקדת בקבוצת הייחוס] הרי שבמקרים מסויימים [שאינם שכיחים] עלול השחקן להשאר "תקוע" עם הדמות שמשחק ולהתקשות להשתחרר ממנה [במילים אחרות הדמות התיאטרלית הופנמה על ידו ואף הפכה דומיננטית]. כאן נציין שאם השחקן מכיר את מנגנוני ההשפעה של דמויות מופנמות ואיך הדבר עובד הרי שהדבר יכול עזור לו לא ל"הכלא" בדמות התיאטרלית שמשחק ולווסת את השפעתה. לעומת זאת אם השחקן "נכלא" בתוך הדמות הרי שטיפול בשיטה הממוקדת בקבוצת הייחוס יכול לעזור לו.

לבסוף נציין כי לעיתים קרובות רכישת המודעות להשפעת הדמויות המופנמות יכול להיעשות במספר מפגשים בודדים.

עד כאן שיחה 13.

נתראה בשיחה הבאה,

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין