פרופ' יוסף לוין

שיחה 15: הבנת יחסי "אני ואתה" לפי בובר במסגרת תיאוריית הדמויות המופנמות

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב,

כבר כתבנו כי "כי האדם עולם ומלואו" – אין כמו המשפט הזה כדי להבליט את הקשר בין הסביבה שבה חי האדם ועולמו הפנימי. מרגע היוולדו של האדם ועד מותו הוא נתון להשפעה סביבתית. בדומה לספוג, הוא סופג את הדמויות של האנשים המשמעותיים בחייו. את הדמויות הללו ניתן לכנות "קבוצת או קבוצות השתייכות". אלו למעשה מעצבות אותנו, את עמדותינו, את עולמנו הרגשי ובסופו של דבר –  גם את התנהגותנו. הקבוצות הללו משפיעות הן באופן ישיר, עם השפעה חברתית גדולה יותר ככל שהקבוצה המשפיעה נתפסת כחשובה יותר, והן באופן מורכב יותר שלא ניתן לזהותו מיידית. קבוצות ההשתייכות החשובות עוברות תהליך הפנמה והופכות להיות חלק בלתי נפרד מהאדם ופועלות בתוכו גם כאשר קבוצות המקור כבר אינן קיימות יותר. חלק מההשפעות הללו מתקיים מבלי שהדבר מחלחל לתודעת האדם,  והופכות אותו במובן מסוים למעין "רובוט" המבצע מלאכה לא לו, וזאת על פי ה"תוכנה" שהוכתבה על ידי אנשים אחרים שעכשיו הפכו לדמויות מופנמות שלו והפכו חלק מעולמו הפנימי. הקונפליקטים הרבים  המתרחשים  בין הדמויות הפנימיות הללו, בינן לביו עצמן ולבין הקבוצות ההשתייכות העכשוויות במציאות החיצונית של האדם עלולים לגרום לאדם לעבור משברים נפשיים עד לרמה של הפרעות נפשיות של ממש. נציין כי רוב ההפרעות הנפשיות מתחילות או מחמירות בעקבות מצבי דחק. התברר שחלק ניכר ממצבים אלה מתרחש על רקע של הקבוצות החברתיות החיצוניות [בעולם החיצוני] והמופנמות אליהן האדם משתייך.

במודל שאנו מציעים ל"עצמי", יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני, שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות כפי שמופיע באיור מספר 1 ואשר נתון להתפתחות במהלך החיים. והעצמי החברתי [המשני], אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית, ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם, שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות הקשורות למשל בדמות מספר, ממיתוס, מסרט ועוד אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה [ראה איור 1] קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל ה"עצמי החברתי" וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית אפשרית של סטרוקטורות אלו.

העצמי הגופני מוגדר כמכלול החוויות הקשורות בתפיסת הגוף, גבולותיו ותחושותיו, וכולל גם מחשבות, עמדות ורגשות כלפי הגוף, ואשר ראשיתו בעצמי הגופני המולד אשר כאמור הולך ומתפתח בחיי האדם

ה"עצמיים המשניים" כוללים 1] את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים 2] את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. 3] את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה [בסביבה] בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי]

ולבסוף נזכיר את ה"עצמי הרפלקטיבי" או ה"אני הרפלקטיבי", המוגדר כמבנה שמתפתח בעקבות התפתחות העצמי החברתי ומאפשר ראייה כוללנית של מצב המודעות וההתבטאויות הנפשיות של היחיד.

הפעם נדון בהבנת יחסי "אני ואתה" לפי הפילוסוף מרטין בובר במסגרת תיאוריית הדמויות המופנמות.

אני ואתה  הוא חיבור פילוסופי  מאת מרטין בובר המציג ,תפיסה פילוסופית–חברתית העוסקת ביחסים דיאלוגיים בין בני אדם, המושתתים על יחסי זיקה כנים וישירים., בובר מייחס חשיבות  מכרעת לדיבור הבינאישי. בטענו כי הסובייקט נתעצב בתוככי הדו-שיח והזיקה עם זולתו. שיח זה עם האחר שבונה את האדם כבעל תודעה ואישיות רוחנית. על פי בובר, היחס "אני-אתה" מצוי בזיקה נפשית אל האחר בניגוד ל "אני-לז" שם האחר משמש ככלי להשגת מטרה בלא זיקה נפשית עמוקה אליו. הדיאלוג בנוסח של אני – אתה, הוא פעולה של אינטימיות אהבה ואחריות לאחר והיא שונה מתגובות עינייניות החותרות למטרה בחיי היומיום. לפי בובר מהות הווצרות אדם כאדם באה לידי ביטוי במילותיו: "האדם נעשה אני באתה" אין לאני קיום ללא אתה נוכח מולו. על פי בובר ביחסי אני ואתה נוצרת אמפטיה בה "…אדם נכנס בהרגשתו של עצמו אל תוך המבנה הדינאמי של עצם מן העצמים. בובר כותב : "הפגישה של האדם עם עצמו אפשרית והכרחית רק כפגישה של האדם היחיד עם חברו האדם … רק כשמכיר האדם היחיד את האחר בכל אחרותו כעצמיות, כאדם, ומתוך הכרה זו הוא בוקע ויוצא לקראתו, הוא פורץ את הסגר בדידותו….ברור שאין דבר זה יכול להתרחש אלא מתוך התפעמות האישיות …". [ראה ויקיפדיה]

מרטין בובר [1878 – 1965 ]

מעניין כי בובר יישם יחסים אלו גם לעצמים שאינם בני אנוש למשל לעץ [אילן] או ליצירת אומנות וכך הוא מתבטא לגבי שני אלו.

לגבי האילן:

"הריני מסתכל באילן
אני יכול להביט בו כבתמונה: עמוד קפוא, אפוף נהרה, מתיז ענוות חן ירוקה וכחולה על רקיע הכסף.
אני יכול לחוות אותו כתנועה: גיד משתרג לגזע הדבק ושואף אל על.
אני יכול לחוש את יניקתם של השורשים, את נשימת העלים, את המגע והמשא הבלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר –
ואף לחוש את הגדילה עצמה שבחביון האפלה.
אני יכול לשייך את האילן למינו ולסוגו ולהתבונן בו כעובדה יחידה, לתהות על מבנהו ואורחות חייו.
בה במידה אני יכול לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ולראות באילן ביטוי של חוק הטבע הכללי בלבד – דוגמה לחוקים שלפיהם החומרים מתערבים או מתפרדים. אני יכול להקליש את העץ לכדי מספר,  לכדי יחס טהור בין נתונים ומספרים.
בכל אלה אין האילן אלא מושא כנגדי [יחסי אני לז]. מקומו לו וזמנו לו, סוג לו ומצב.
אולם יכול גם שיתרחש, כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו, שעם הסתכלותי באילן אמצא לפתע פתאום כרוך בזיקת יחסים אליו – והוא שוב לא יהיה דבר בלבד [יחסי אני ואתה].

ואילו לגבי יצירת האומנות:

הריני מסתכל ביצירת האמנות
אני יכול להביט בה כבתמונה: דבר קפוא, אפוף נהרה, מתיז ענוות חן על רקע כסוף.
אני יכול לחוות אותה כתנועה: נעה בחלל ושואפת אל על.
אני יכול לחוש את יניקתו של חומר היצירה, את נשימתה, את המגע והמשא הבלתי פוסק שלה עם האדמה, המבנה עם האוויר –
ואף לחוש את נשימת עצמה שבחביון האפלה.
אני יכול לשייך את היצירה למין ולסוגו והתבונן בו כעובדה יחידה, לתהות על מבנהה ואורחותיה לאורך חייוה
בה במידה אני יכול לפסוח פסיחה גמורה על ייחודה וצביונוה ולראות ביצירה ביטוי של חוק טבע האדם הכללי בלבד – דוגמה לחוקים שלפיהם החומרים מתערבים או מתפרדים. אני יכול לתרגמה לכדי מספר,  לכדי יחס טהור בין נתונים ומספרים.
בכל אלה אין היצירה אלא מושא כנגדי[יחסי אני לז]. מקום לה וזמן לה, סוג לו ומצב.
אולם יכול גם שיתרחש, כאשר רצון וחסד חוברים יחדיו, שעם הסתכלותי ביצירת האמנות אמצא לפתע פתאום כרוך בזיקת יחסים אליה – והיא שוב לא תהא דבר בלבד[יחסי אני ואתה].

גישתו היחודית של בובר מחזקת את הטענה של תיאוריית הדמויות המופנמות כי האדם יצור חברתי ומהותו כאדם מתפתחת ביחס לאחרים. נשאלת השאלה מה קורה בדירקטוריון הדמויות המופנמות בשעה שמתרחשים יחסי אני ואתה [אנו מניחים כאן כי יחסים כאלו אם כי נדירים אפשריים ואינם אידאל שנתן להתקרב אליו אך אינו ניתן למימוש מלא] . תחילה נדון בהתרחשות הנדירה של יחסים כאלו עם זר מוחלט. תארו לכם נסיעה ברכבת האורכת שעות בערבות שוממות והינה מתפתחת לה אינטימיות שיחה מלב אל לב בה מתרחשת זיקת יחסים של אהבה אינטימיות ואחריות כלפי זר מוחלט. ראשית נראה שכאן ביחסי "אני ואתה," הדמות או הדמויות הדומיננטיות בדירקטוריון הדמויות המופנמות מאפשרת ומסירה צנזורה הקשורה בהתקשרות לדמות זו ההולכת ומופנמת פנימה כפי הנראה באופן מהיר ויחסית שלם יותר יחסית לדמויות אחרות עם רגשותיה מחשבותיה ועמדותיה.

באם לעומת זאת יחסי אני ואתה מתקיימים עם דמות מוכרת שעברה בעבר הפנמה לדירקטוריון הדמויות המופנמות הרי בעקבות זיקת יחסי אני ואתה הדמות המופנמת הופכת שלמה יותר עם רגשותיה מחשבותיה ועמדותיה ואפשר והדומיננטיות שלה מתגברת אם כי אין בכך הכרח. יתכן שתווצר גירסא חדשה נוספת שלה שתהפוך אקטואלית ומיוצגת יותר לעומת הדמות הקודמת.

מעניין כי בובר הרחיב את האפשרות ליצור יחסי אני ואתה גם לצורות חיים אחרות מבני אדם ואף לעצמים. האם בובר יוצר בהתייחסות זו האנשה שכן לא נראה איך ניתן ליצור יחסי אני ואתה כנים ומלאים עם אדם אחר בלא דיבור בלא דו-שיח והלא זה מאפיין בני אדם ובשיח שלו עם האילן למשל האם אינו נותן לאילן או ליצירת האומנות ל"דבר אליו" בחזרה ?

בהקשר זה נזכיר כי בתוך דירקטוריון הדמיות המופנמות יש מקום לדמויות מדומיינות מופנמות ואולי יש מקום גם לצורות חיים ועצמים העוברים האנשה משמעותית ומופנמים כדמויות משמעותיות בדירקטוריון הדמויות?

עד כאן לשיחה זו

שלכם עד לשיחה הבאה

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין