פרופ' יוסף לוין

הנשגב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".

האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".

אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].

ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:

1. הציור "נודד מעל ים הערפל" של קספר דוד פרידריך מתאר דמות בודדה העומדת על צוק סלעי, מביטה החוצה על פני נוף עצום וערפילי. הציור מעורר תחושה של הנשגב באמצעות תיאורו את המרחבים והמסתורין של הטבע, כמו גם את קטנותה וחוסר חשיבותה של דמות האדם.

2. הפואמה "Ode to a Nightingale" מאת ג'ון קיטס בוחנת את נושא הנשגב באמצעות תיאור היופי והעוצמה של שיר הזמיר. השיר מציע שהשיר הוא כל כך נשגב ואחר, שהוא יכול להעביר את המאזין למצב של כמעט אקסטזה.

3. הגרנד קניון מצוטט לעתים קרובות כדוגמה לנשגב שבטבע. קנה המידה העצום של הקניון, התצורות הגיאולוגיות המורכבות והיופי עוצר הנשימה מעוררים תחושות של יראת כבוד ופליאה, כמו גם תחושה של כוחו של הנשגב להתעלות מעל ההבנה האנושית..

4. הסרט "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק בוחן את הנשגב באמצעות תיאור מסעות בחלל ומפגשים עם חיים מחוץ לכדור הארץ. הסרט מציע שהיקום הוא עצום ומסתורי מעבר להבנה האנושית, ושהמפגשים עם הנשגב יכולים להיות גם מעוררי השתאות וגם מפחידים.

5. המוזיקה של לודוויג ואן בטהובן נתפסת לעתים קרובות כמגלמת את הנשגב, במיוחד ביצירות כמו הסימפוניה התשיעית שלו.

בהקשר להבנת הנשגב ישנן מספר רב של תיאוריות אודות הנשגב שהוצעו על ידי פילוסופים ואנשי רוח הנה כמה מהתיאוריות המרכזיות:

התיאוריה של אדמונד בורק על הנשגב: במסה שלו משנת 1757 "חקירה פילוסופית על מקור הרעיונות שלנו על הנשגב והיפה", טען אדמונד בורק כי הנשגב הוא תחושה של פחד המעורב עם הנאה הנובעת מהתנסות במשהו שהינו עצום, מהמם או מסוכן. בורק האמין שהנשגב נבדל מהיפה, שאותו ראה כתחושת הנאה הנובעת מחוויית של דבר הרמוני ומאוזן.

אדמונד בורק, מדינאי ופילוסוף אירי של האסטתיקה [1729-1797]

תורת הנשגב של עמנואל קאנט: עמנואל קאנט סבר כי הנשגב נובע מהחוויה שלנו אודות האינסופי או חסר הגבולות, שאותה כינה "הנשגב המתמטי". הוא גם טען שניתן לחוות את הנשגב באמצעות המודעות שלנו למגבלות שלנו, שאותן כינה "הנשגב הדינמי". לדברי קאנט, הנשגב מעורר רגשות של יראת כבוד, ולא של פחד.

התיאוריה של פרידריך שילר אודות הנשגב: במאמרו משנת 1795 "על הנשגב" טען פרידריך שילר כי הנשגב הוא תחושה של שחרור הנובעת מפיוס של כוחות מנוגדים. שילר האמין שלנשגב איכות אמנותית, ולא כזו של הטבע, וכי ניתן להשיג אותו באמצעות שימוש בצורה ובקומפוזיציה.

התיאוריה של ארתור שופנהאואר על הנשגב: בספרו משנת 1818 "העולם כרצון וייצוג", טען ארתור שופנהאואר כי הנשגב נובע מהמפגש שלנו עם הטבע, במיוחד עם הרים ונופי טבע אחרים. שופנהאואר האמין שהנשגב מאפשר לנו להתעלות מעל לרצון האישי שלנו ולחוות תחושה של אחדות עם העולם כולו.

התיאוריה של מוריס מרלו-פונטי על הנשגב: בספרו "פנומנולוגיה של התפיסה" משנת 1945, טען מוריס מרלו-פונטי כי הנשגב נובע מהמפגש שלנו עם האחר, שאותו ראה כהיבט יסודי של הקיום האנושי. מרלו-פונטי האמין שהנשגב מאפשר לנו לחוות תחושה של חיבור עם אחרים, גם בהיעדר תקשורת ישירה או הבנה.

התיאוריה של ז'אק לאקאן על הנשגב: במאמרו משנת 1960 "האובייקט הנשגב של האידיאולוגיה", טען ז'אק לאקאן כי הנשגב נובע מהמפגש שלנו עם ה"אמיתי", שאותו ראה כהיבט הבלתי נגיש והבלתי ניתן לייצוג של המציאות, החורג ממערכות המשמעות הסימבוליות שלנו. לאקאן האמין כי הנשגב מאפשר לנו להתעמת עם גבולות ההבנה שלנו ולחוות תחושה של ההיבטים העמוקים אשר מעבר למילים.

תיאוריית הנשגב של ג'וליה קריסטבה: בספרה "כוחות האימה" משנת 1980 טענה ג'וליה קריסטבה כי הנשגב נובע מהמפגש שלנו עם מצבים מחפירים, קשים, וחסרי תקווה, אותם הגדירה כחוויה "גבולית" של מפגש עם משהו המאיים על תחושת הזהות והסדר שלנו. קריסטבה האמינה שהנשגב מאפשר לנו לחוות תחושה של התעלות והתחדשות, גם לנוכח המוות המאיים והסופיות שלנו.

התיאוריה של ז'אן-פרנסואה ליוטאר על הנשגב: בספרו "הבלתי אנושי" משנת 1989, טען ז'אן-פרנסואה ליוטאר כי הנשגב הוא תחושה של דיסאוריינטציה או ניתוק הנובעת מהמפגש שלנו עם משהו שהוא מחוץ להבנתנו או לשליטתנו. לדברי ליוטאר, הנשגב מאתגר את ההנחות והציפיות שלנו, ופותח אפשרויות חדשות למחשבה ולניסיון.

תיאוריות פוסטמודרניות של הנשגב: יש חוקרים שטענו שהתיאוריות המסורתיות של הנשגב אינן מספיקות עוד להבנת החוויות של העולם העכשווי. תיאוריות פוסט-מודרניות של הנשגב מדגישות לעתים קרובות את תפקידם של הטכנולוגיה, המדיה והגלובליזציה בעיצוב חוויות העולם שלנו, ומציעות כי הנשגב הוא דרך להתמודד עם חוסר הוודאות והמורכבות של החיים העכשוויים.

על מנת ללמוד יותר אודות הנשגב פניתי לידידי ניקי. ניקי אלעזר הוא חבר קרוב, איש יקר, בנפשו ובהגותו הוא פילוסוף ומשורר גם יחד שחי בקרבנו, מתהלך בהמון, נסתר.

ישבנו בבית קפה תל אביבי ביום סגריר שעין השמש נעלמה ממנו. לפתע מתוך דחף רגעי לא מובן שאלתי אותו "אמור לי אנא ידידי, מהו הנשגב?"

חייך קלות.. נשא כוס בידו הימנית באויר, כוס שנדמתה כריקה, התבונן בה בעודו מחייך, וענה" "יש ואין"

ניקי אלעזר [2023] – פילוסוף ומשורר

הדבר היה סתום בעיני ועל כן הקשתי ושאלתי "אמור לי בן אדם לפחות משהו?… איזשהו קצה חוט לקוף המחט אודות כמיהה זו של כולנו לנשגב".

ותשובתו אינה בינארית כדרכו:

"אנחנו, בני האדם שנדמים כיודעים, אחאי אחוות הידיעות המסוימות אודות העולם, היודעים אנו היטב מהי הכמיהה לנשגב? כמה מלים טבענו עבורה כמיהה זו. כליון נפש, ערגונות, השתוקקות, כיסופים. לא המלים נרדפות, אנחנו עצמנו ובשרנו הנרדפים. לא המלים נטבעו, אנחנו טבענו בחיפושינו. באשר לנשגב נודה על האמת" אמר "אינני יודע ואנחש גם כי איננו יודעים מהו."……"אנחנו, הרודפים אחריו , אחאי אחוות מרדף שאינו נותן מנוח, כי איך אפשר לחפש משהו אם לא יודעים מהו? אם יודעים מהו, אין צורך לחפש; אם לא יודעים מהו, איך נזהה שהנה, זהו המבוקש, כשנתקלים בו? המעט שאנחנו יודעים: שום דבר אנושי, שום דבר שאדם יכול להגיד, איננו הוא [הנשגב]."

ואז שלף בלי אומר ממחברתו אשר תדירות עימו שיר . ואני הבנתי שהוא מבקש לתאר לי משהו אודות הנשגב ואולי אפשר גם משהו מן הכמיהה אליו.

הנשגב: ציורו של קספר דויד פרידריך " הטייל מעל לים העננים" [1774-1840]

תְּאָרִים

טֵרָה אִינְקוֹגְנִיטָה. אֶרֶץ

לֹא נוֹדַעַת. אֲדָמָה

לֹא יְדוּעָה. יְסוֹד

לֹא יָדוּעַ. אִשָּׁה

לֹא יְדָעוּהָ. אֶפְשָׁרוּת

לֵדָה בְּטָהֳרָה.

אֶרֶץ לֹא

נוֹדַעַת. לֹא

תִּוָּדַע. לֹא

תִּזָּכֵר. לֹא

תַּדְשֵׁא דֶּשֶׁא. לֹא

תִּשָּׂא אָדָם. לֹא

תֻּבְטַח. לֹא

אֲדָמָה. לֹא

מַיִם. לֹא

אֵשׁ. לֹא

מַאֲכֹלֶת אֵשׁ. לֹא

אֲוִיר. לֹא

2

לֹא-אֲוִיר. לֹא

לֹא-לֹא-אֲוִיר, לֹא-

יְסוֹד, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא תַּבְנִית, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא הַפְשָׁטָה, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא רִיק, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא הֶעְדֵּר, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא אֶפְשָׁרוּת, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא עֲתִירָה, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא צָמָא, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא כִּלָּיוֹן, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא גּוֹרָל, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא כֹּבֶד, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא חֹמֶר, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא לַבָּה, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא יְקוֹד, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא אוֹר, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא טֹהַר, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא סְפִירָה, שֶׁאֵינָהּ

אֶלָּא יְסוֹד, שֶׁאֵינוֹ

אֶלָּא וַדָּאוּת,

שֶׁלֹּא

יְדָעוּהָ. מֵעַצְמָהּ

הָרְתָה, לֹא

רוּחַ, עֶצֶם

מֵעַצְמָהּ הָרְתָה, לֹא

בָּשָׂר, מֵעַצְמָהּ

3

יָלְדָה, לֹא

יֶלֶד, מֵעַצְמָהּ

יַלְדָּהּ, לֹא

אַחֶרֶת

בְּטָהֳרָה, שֶׁאֵין

לְהָבִין, בְּמַתָּנָה, שֶׁאֵין

לְהָבִין, בְּאַהֲבָה, שֶׁאֵין

יֵשׁ מֵאַיִן

שֶׁאֵין

ניקי חברי, חזרתי ושאלתי "ספר לי עוד? תן לי לצעוד על קרן אור אל הנהרה המסמאת של הנשגב." שתק ארוכות קימט את מצחו וענה:

"תשמע ידידי, נבצר מאתנו להבין מהו, אנחנו, אחאי אחוות בני האדם, אבל יתכן ואנחנו מבינים מעבר להבנה מהו – אנחנו, אחאי אחוות הכמהים – שהרי אפשר והנשגב הוא הכמיהה עצמה, היא מה שאנחנו, מתחת לקליפת מה שאיננו אנחנו: העצם, לא המקרה; מה שאינו משתנה, בתוך השטף. הנואומנה." [נואומנה הינה צורת הרבים של נאומנן, ופירושה: דברים שאינם נתפסים בחשיבה, כלומר שהאדם איננו מסוגל לתפוס אותם]

והוסיף: "ואחת מאתנו, סימון וייל שמה, חושבת שהכמיהה, הריק הזה, אסור שתתמלא בדבר שאינו נובע מן הנשגב שכן כך אינו מותיר לו מקום."

סימון וויל: פילוסופית והוגה יהודיה-צרפתייה [1909-1943]

"הטרגדיה האנושית לדעתה של וויל היא חוסר ההבנה הזה, שרואה בריק הקרוע דבר מה שקורא לנחמה, להסחת דעת, לפיצוי, להכחשה, לריפוי, לאיחוי, למילוי בזמין, בחומר הנפסד, הכפוף לכבידה, שהוא כל מה שאינו נובע מן הנשגב: החסד. זה, שאיננו כפוף לכובד, שאיננו בהישג יד ואיננו יודעים מהו, כי איננו יכולים לשאת את הריק, וכך מעולם לא התנסנו בו. ואחד מאיתנו, אני ניקי אלעזר, חושב: איך ניתן לא לדעת מה הדבר ובכל זאת להיות בטוחים, אנו אחאי אחוות הכמהים, שדבר מה קיים? האיין הוא לא-דבר אלא ריק – הוא, הנשגב, החסד הנובע ממנו – ובריק התנסנו, אנו מתנסים, וכל עוד נהיה נתנסה – האם הריק הוא הכמיהה? האם הכמיהה, עצם הכמיהה, היא הנשגב? האם האיין הוא היש?"

זוג החוקרים טומוהירו אישיזו וסמיר זקי ערכו חקירה נוירוביולוגית על מקורות החוויה שלנו של הנשגב והיפה. בתקציר של מאמרם [Ishizu T, Zeki S. A neurobiological enquiry into the origins of our experience of the sublime and beautiful. Front Hum Neurosci. 2014 Nov 11;8:891. ] בתרגומי כתבו: " פילוסופיות של אסתטיקה הניחו שחוויית הנשגב – שבדרך כלל, אך לא רק, נגזרת מסצנות של פאר טבעי – נבדלת מזו של היופי ומהווה קונטרפונקט לה. על מנת לשרטט את דפוס הפעילות המוחית אשר נמצא בקורלציה עם עוצמת החוויה המוצהרת של הנשגב, וללמוד אם היא שונה מהדפוס המתואם עם חוויית היופי, שדווחה במחקרים קודמים של סמיר זקי (למשל,2011 Ishizu and Zeki,). עשרים ואחד נבדקים השתתפו בניסוי הדמיה תפקודי של תהודה מגנטית. לפני הניסוי, הם צפו בתמונות של נופים, שאותם דירגו בסולם של 5–1, כאשר 5 הוא הנשגב ביותר ו-1 הוא הכי פחות נשגב. דבר זה אפשר לבחור, עבור כל נבדק, חמש קבוצות של גירויים – מאלה שנחוו כנשגבים מאוד ועד אלה שנחוו כלא נשגבים כלל – בכל אלו צפו הנבדקים בזמן שהפעילות המוחית שלהם נסרקה. התוצאות חשפו דפוס שונה במובהק של פעילות מוחית בצפיה בנשגב מזו המתקבלת עם חוויית יופי, כאשר אף אחד מהאזורים הפעילים בחשיפה לחווית היופי אינו פעיל במהלך החוויה של הנשגב. חוויות נשגבות ויפות נראות אפוא כמפעילות מערכות מוחיות נפרדות ומובחנות."

סמיר זקי : מייסד התחום של נאורואסטתיקה

טומוהירו אישיזו, חוקרת הנאורוביולוגיה של הנשגב

חוקרים אלו מזכירים כי …"אדמונד בורק (1757) שפרסם חקירה פילוסופית על מקור הרעיונות של הנשגב והיפה, התרחק מהשערות מוקדמות של מאות שנים על מקורות הנשגב וחוויתו. ההיסטוריה מתחקה אחר מקורות אלה של לונגינוס, פילולוג יווני בעל קיום מפוקפק הידוע גם בשם פסאודו לונגינוס, שחשב על הנשגב כעל "התעלות מסוימת ומצוינות של השפה" (Havel, 2006). תוך הכרה בכך ש"למילים יש חלק ניכר ברעיונות המרגשים של יופי ושל הנשגב" (Burke, 1757, 5: I), עבור בורק ואחרים בתקופת הנאורות, הטריגר לחוויית הנשגב עבר לבסיס חושי יותר. כעת נמצא הנשגב בחוויית הטבע וכוחותיו הבלתי נשלטים: כוחם הבלתי נתפס של האוקיינוסים, פאר ההרים, אימת הרי הגעש המתפרצים, ומרחבי המדבריות הפכו לחלק ממקורותיו העיקריים. עם זאת, מוטיב משותף לאורך המאות שהפריד בין לונגינוס לבורק היה שמקור החוויה ניתן לאיתור אף בפעולתה של הנפש, ולא באובייקטים של הטבע באופן בלעדי. קריטי לחוויה זו היה מעורבות הדמיון ותהליך ההשלמה, שכן הוא הציב אינטראקציה עמוקה בין האובייקט הנתפס לבין השלמתו על ידי המקבל; הנשגבות הייתה מעבר לכוחם של החושים ולכן גייסה את כוחו של הדמיון. לונגינוס כתב כי 'מחשבות נשגבות שייכות כראוי למוחות הנעלים ביותר'. קאנט (1790), באופן קצת יותר נחרץ, קבע כי הנשגבות "אינה כלולה בשום דבר בטבע, אלא רק במוחנו", ונתן דוגמה ממתמטיקה שבה, 'היכולת לחשוב אודות האינסוף בכלליותו מצביעה על כוח נפשי העולה על כל סטנדרט של היגיון' . כאן, אם כן, היה הבדל קריטי מחוויית היופי, שעבורה הייתה חלוקה שוויונית יותר, במיוחד במסורת האפלטונית, בין החוויה החושית לבין מאפייני האובייקט הנתפס. לאובייקטים ולרעיונות אלה היה, עבור אפלטון, קיום בלתי תלוי בבני אדם למרות שניתן היה לגשת אליהם רק באמצעות תהליך חשיבה.

דגש רב יותר על הדמיון אינו המאפיין היחיד המפריד בין חוויית היפה לזו של הנשגב. בעוד היופי נקשר לתחושות של הנאה, תגמול וסיפוק, הנשגב נראה קשור גם ביראה, פחד ואימה, משום ש'כל מה שהוא אפוא נורא, ביחס למראה, הוא גם נשגב' (Burke, 1757, 2: II). אבל, באופן משמעותי, הרגשות האלה יוחסו וכמו הוזרקו לתוך סצנות ממרחק בטוח. הנשגב היה קשור, בראש ובראשונה, עם המעורפל והלא ברור, עם "איזושהי גישה כלפי האינסוף" (Burke, 1757, 2: IV).

הבדלים אלה, שפורטו בין היתר על ידי בורק, קאנט ושופנהאואר, מרשימים ומשכנעים. בהמשך למחקריו של סמיר זקי על הנוירוביולוגיה של חוויות אסתטיות, סמיר זקי ושותפתו חשבו אפוא שמעניין לשאול אם הן משתקפות גם בתבנית הפעילות המוחית המתואמת עם שתי החוויות. ניתן לשער כי חוויות רבות, בהם למשל הפגישה עם הפייטה של מיכלאנג'לו בבזיליקת פטרוס הקדוש היא דוגמה עליונה, אשר קל לאפיין כיפות ונשגבות. ואכן, שופנהאואר (1844, I: 289) נקט במתן קטגוריות שונות של הנשגב, במונחים של עוצמת החוויה.

הנשגב וחווייתו תופסים מקום בולט בשיח הפילוסופי על אסתטיקה ונחשבים לעתים קרובות כנקודת נגד ליופי ולחוויה שלו. נראה טבעי, אם כן, שמחקר על המתאמים העצביים של חוויית היופי צריך להוביל למחקר של מקבילו, החוויה של הנשגב. שניהם נושאים הטומנים בחובם קושי שכן מחקר ממצה של הנשגב יצטרך להתייחס לתחומים מגוונים כמו רטוריקה, טרגדיה, מתמטיקה, טבע ואלוהות, שכולם נחשבו כמובילים לאותה תחושת גובה [Erhebung] ששופנהאואר (1844) כתב עליה. לחוויה של הנשגב יש אלמנט סותר, המשלב את האציל עם האימה. זו אכן הייתה החוויה של הפאר הבלתי נתפס של האלפים על ידי דניס (1693), שחווה את הנשגב שם כ'מעורבב עם אימה, ולפעמים גם כמעט עם ייאוש'. רוזן שפטסבורי (1709) שחשב עליהם כעל 'הרים מבוזבים … [המופיעים]… כחורבות אציליות', וג'וזף אדיסון (1712) שעבורו 'האלפים… מלאו את המוח בסוג של אימה נעימה', אלו היו הטריגר לדיונים על הנשגב בקרב אלה שהביאו את הנושא לגדולה במאה ה -18".

התוצאות לדברי המחברים לא הראו כל פעילות באזורי מוח כגון האמיגדלה והאינסולה, אשר קשורים לחוויה של פחד ואיום או כאב נתפס , הקשור בפיתול המוחי של החגורה הקדמי. מכאן שדפוס ההפעלה הכולל בחווית הנשגב שונה באופן משמעותי מהפעילות הכוללת שנצפתה במחקרים העוסקים בכאב, איום או פחד, שכל אחד מהם נחשב – לפחות מבחינה לקסיקלית – כמרכיב בחוויית הנשגב. כמו כן המחברים מסכמים כי הופתעו לגלות שהפעילות העצבית המתואמת עם החוויה של היפה שונה מאוד מזו המתואמת עם החוויה של הנשגב. אף אחד מהתחומים המדגימים פעילות מוחית בחקר היופי החזותי (נסקר ב Ishizu and Zeki, 2011), ואפילו יופי שמקורו במקור קוגניטיבי מאוד כגון מתמטיקה (Zeki et al., 2014) לא היו פעילים במחקר זה, ולהיפך.

המחברים מסיימים בציינם כי "בורק סיים את ספרו אשר, בין עבודות אחרות, היווה השראה לניסוייהם, כך: ' בסקירה של כל מה שנאמר על ההשפעות, כמו גם את הסיבות של שניהם; נראה, כי הנשגב והיפה בנויים על עקרונות שונים מאוד, וכי רגשותיהם שונים באותה מידה: לגדול יש אימה כבסיסו… היפה מבוסס על הנאה חיובית גרידא' (בורק, 1757, 4: XXV). הניסויים של זקי ואישיזו, אף שהותירו פרטים רבים ללא מענה ושאלות רבות ללא מענה, מראים בכל זאת כי ההבחנה העמוקה בין שתי החוויות שהודגשו בעבר משתקפת מבחינה נוירוביולוגית במעורבות של מנגנונים שונים בתכלית במהלך שתי החוויות".

פתחתי בתיאור חווית הנשגב אצל אדם הסובל מסכיזופרניה החווה מצב פסיכוטי. למצער רגש מורכב זה ככלל, אינו ידוע, אינו נלמד, אינו מדובר, ולא נחקר בקרב פסיכיאטרים ואפילו ספרו המונומנטלי והמקיף של הפנומנולוג קארל יאספרס " פסיכופתולוגיה כללית" המתאר פנומנולוגית מגוון עשיר מאוד של תופעות, סימפטומים, והתבטאויות במגוון רב של מחלות נפשיות ומצבים פסיכופתולוגיים אינו מכיל כל התייחסות לרגש מורכב זה. נשאלת השאלה האם חווית הנשגב המאחדת בתוכה את האצילי עם האימה, או את ההתעלות עם היראה, מופיעה במגוון מצבים פסיכיאטריים אחרים?

להלן נבחן מספר אפשרויות:

הפרעה דו קוטבית: אנשים עם הפרעה דו קוטבית, במיוחד במהלך השלב המאני או היפומאני, עשויים לחוות תחושות של אופוריה, גרנדיוזיות והתעלות, לצד יראה אשר ניתן לפרש כחוויות נשגבות.

כך מאניה היא מצב של מצב רוח מרומם ואנרגיה, המאופיין בפעילות מוגזמת, אימפולסיביות ולעיתים גרנדיוזיות. במצב המאני, אנשים עשויים לחוות תחושה מוגברת של הנשגב, המאופיינת בתחושה של יראת כבוד, פליאה ואופוריה. הם עשויים לחוש תחושה של התעלות או אחדות עם היקום, וייתכן שיהיו להם אמונות גרנדיוזיות לגבי יכולותיהם או מקומם בעולם. הקשר בין מאניה לנשגב נחקר בספרות, כמו בשירתו של ויליאם בלייק ובכתביו של פרידריך ניטשה. ויש האומרים כי שני המחברים הללו היו ידועים כמי שחוו אפיזודות מאניות, ויצירותיהם מאופיינות בתחושה של גרנדיוזיות והתעלות. עם זאת, בעוד החוויה של הנשגב במאניה יכולה להיות אופוריה, היא יכולה גם להיות הרסנית. אנשים במצב מאני עשויים לעסוק בהתנהגויות המזיקות לעצמם או לאחרים, ועלולים לחוות השלכות שליליות ניכרות כתוצאה ממעשיהם.

הפרעות בשימוש בחומרים: השימוש בחומרים מסוימים, כגון סמי הזיה, יכול לגרום לשינויים במצבי תודעה שיכולים להשרות חוויות נשגבות. כך, השימוש בסמים יכול לפעמים להיות קשור לחוויות של הנשגב. הסיבה לכך היא שסמים מסוימים, כגון סמי הזיה, יכולים לשנות את תפיסת המציאות של האדם ולעורר רגשות עמוקים ועזים של יראת כבוד ופליאה. למשל אנשים שמשתמשים באל-אס-די או בסמי הזיה אחרים עשויים לחוות תחושה מוגברת של יראת כבוד ותהייה מהחוויות החושיות החיות והאינטנסיביות שהם חווים. אלו יכולות לכלול הזיות חזותיות, סינאסתזיה (מצב בו אינפורמציה מחוש אחד נתפסת גם בחושים נוספים), ותחושה של חיבור עמוק לעולם הסובב אותם. אנשים המשתמשים באקסטזי או בסמים אמפטוגניים אחרים עשויים לחוות תחושה של חיבור ואמפתיה עם אחרים, ועשויים לחוש תחושה עמוקה של יראת כבוד ותהייה מהיופי והמורכבות של רגשות ומערכות יחסים אנושיות.

אפילפסיה: אפילפסיה של האונה הרקתית, בפרט, נקשרה לחוויות דתיות או מיסטיות עמוקות, כולל תחושות של יראת כבוד והתעלות, שיכולות להתפרש כנשגב. אפילפסיה ככלל היא הפרעה נוירולוגית המאופיינת בהתקפים חוזרים ונשנים. בעוד שהתקפים יכולים להיות מטרידים ולשבש את החיים, חלק מהאנשים עם אפילפסיה דיווחו שחוו חוויות עמוקות וטרנספורמטיביות שלעתים מתוארות כנשגבות.

דמנציה: הדבר האחרון שיכולים לחשוב על דמנציה המאופיינת בהדרדרות קוגניטיבית היא הקשרה לחווית הנשגב. עם זאת אנשים עם דמנציה עשויים לדווח על חוויות נשגבות, כולל הזיות חזותיות, וחוויות רוחניות ודתיות. ככלל דמנציה היא תסמונת המאופיינת בירידה בתפקוד הקוגניטיבי, כולל זיכרון, שפה ותפיסה. בעוד שהמצב יכול להיות מצער ומתיש, חלק מהאנשים עם דמנציה דיווחו על חוויות עמוקות וטרנספורמטיביות שלעתים מתוארות כנשגבות. למשל חלק מהאנשים עם דמנציה, במיוחד אלה עם דמנציה של גופי לוי או דמנציה של מחלת פרקינסון, חווים הזיות חזותיות חיות ולעיתים מורכבות. אלה יכולים לכלול ראיית בעלי חיים, אנשים או חפצים שאינם שם, ולעתים יכולים להיות מלווים בתחושות של יראת כבוד ופליאה.

לבסוף יכולה להשאת השאלה האם יכול להיעשות שימוש טיפולי נפשי בחווית הנשגב?

נשאיר שאלה זו פתוחה לדיון אחר, אך רק נרמוז שחוויות של נשגב המעוררות פליאה יראה והתעלות למשל בעקבות נטילת חומרים או התקף של אפילפסיה פסיכומוטורית או נטילת חומרים או חוויות שלפני מוות [בעצם מוות קליני שהאדם שעבר החייאה חזר ממנו לחיים] או פרקטיקות מסויימות של מדיטציה התורמים לחוויה של אחדות עם היקום מדווחים לא פעם כאירועים שתרמו לטרנספורמציה משמעותית בחייהם של בני אדם. כמובן שניתן גם לחשוף את האדם לחוויות אמנותיות נשגבות [טיפול במוסיקה או באמנות הציור למשל] או טבעיות [טיפול בנופים נשגבים] במטרה לעשות בהן שימוש טיפולי.