שיחה 33: דמויות דמיוניות המאכלסות את "דירקטוריון הדמויות המופנמות" המהוות יחדיו את "האני החברתי"

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב

נפתח הפעם שיחה זו בדוגמא לדמות דמיונית הלקוחה מן הספרות ונרחיק למקורותיה במחצית השנייה של המאה ה18. נשוא הדוגמא הינו הדמות הדמיונית של ורתר.

"יסורי ורתר הצעיר" הינו רומן מכתבים  שנכתב על ידי יוהאן וולפגנג פון גתה ואשר יצא לאויר העולם במחצית השניה של המאה ה18 [1774].

הספר פורסם בסתיו 1774ביריד הספרים של לייפציג והינו אחת היצירות הייצוגיות של זרם "הסער והפרץ" הגרמני .

יוהאן וולפגנג פון גתה (1749-1832]

הספר מורכב בעיקר ממכתבים שכותב הגיבור ורתר לחברו וילהלם. ורתר פוגש בנשף בלוטֶה, בתו של פקיד המטפלת בשמונת אחיה. ורתר יודע שהיא מאורסת, ולמרות זאת מתאהב בה במהירות נואשות. ומבלה עימה לעיתים קרובות.

אך כאשר שב אלברט, ארוסה של לוטה, חש ורתר את חוסר התקווה באהבתו ללוטה. בהמשך לוטה נישאת לאלברט. ולאחר פגישה בה הרגש גובר על לוטה היא מתנשקת עימו אחוזת רגשי אשמה ונמלטת. מבטיחה כי מעתה ועד עולם לא תפגש יותר עם ורתר ששוקע לייאוש חוסר תקוה וחשיכה נפשית אינסופית. הוא כותב מכתב פרידה ויורה בעצמו למוות.

עם פרסומו של הספר, לפי אחת הגרסאות הפכה דמותו של ורתר למודל חיקוי עבור צעירים רבים שכנראה הפנימו את דמותו והזדהו עימה ואפשר ואצל חלקם הפכה לדמות הדומיננטית ב"דירקטוריון הדמויות המופנמות" הבונות את ה"אני החברתי" שלהם. נוצרה אף אופנת לבוש בהשראת הדמות של מכנסיים ווסט צהובים ומעיל כחול ואף של מוצרים אחרים הנזכרים בספר. יש המדברים על כך כהיסטריה המונית או "תופעת ורתר". ויש דיווחים כי נצפה גל התאבדויות או לפחות מספר התאבדויות בעקבות הספר, תופעה שכונתה "אפקט ורתר".

דמות דמיונית שניה שנזכיר מן הספרות הינה זו של הנסיך. זוהי הדמות הראשית בספר שנכתב על ידי ניקולו מקיאוולי דיפלומט ופילוסוף (1469-1527) בחצרו של לורנזו די מדיצי. הספר נכתב בשעה שכבר לא היה בתפקיד פעיל אצל לורנזו די מדיצי. הספר מזכיר שורה של כללים על פיהם הנסיך יכול לנקוט על מנת לשלוט בהצלחה במצבים שונים ולנטרל את אויביו לעיתים בדרכים שתחשבנה היום ערמומיות ואף אכזריות. ישנם דיווחים מסוימים כי קתרין די מדיצי, קרדינל רישליה, נפוליאון בונפרטה שאף שיבח את הספר והצעותיו, אוטו פון ביסמרק, ג'ון אדמס, יוסף סטאלין הנרי קיסינג'ר ואחרים נטו לאמץ את דמותו. הדבר קשה להוכחה שכן דמותו הינה שנויה במחלוקת ואנשים לא נוטים להודות כי זו משפיעה עליהם, אך נראה כי לפחות חלק מהפוליטיקאים הללו ואחרים אימצו את דמותו והפנימו אותה לעיתים אף כדמות דומיננטית ב"דירקטוריון הדמויות המופנמות".

הספר הנסיך של ניקולו מקיאוולי

ניתן כמובן למצוא עוד מספר דוגמאות, אם כי לא רבות מידי, לדמויות דמיוניות בספרות שהופנמו על ידי הבריות והפכו לדמויות משפיעות ב"דירקטוריון הדמויות המופנמות" שלהם.

לאחר דוגמאות אלו נשאל תחילה כיצד ניתן להגדיר דמות דמיונית המופנמת אל תוך "דירקטוריון הדמויות המופנמות".

בהקשר לכך נציין תחילה שלדמות הדמיונית אין ייצוג ריאלי במציאות החיצונית, אין לה מקור במציאות.

שנית נציין כי יש דמויות דמיוניות הלקוחות מן הספרות המיתוס האגדה השירה הציור והפיסול ויש דמויות דמיוניות הנבנות דנובו, כלומר מלכתחילה, בלא כל מקור ברור מחוץ ליוצר דמות זו.

שלישית נציין שבכל דמות מופנמת שיש לה ייצוג חיצוני במציאות יתכנו קווים מספר שהמפנים הוסיף לדמות. כך למשל אדם שהפנים דמות אימו והוסיף לה קוים או הגזים בהפנמה בקווים שאינם מציאותיים לגבי האם. אך זו לפי הגדרתנו אינה דמות דמיונית אלא דמות מציאותית שהופנמה.

ניתן להבין את יצירת הדמויות הדמיוניות באופנים מספר, להלן נזכיר שניים מהם:

1] אלטר אגו: לאורך ההיסטוריה, אנשים רבים יצרו אלטר אגו, שניתן לראות בו סוג של דמות דמיונית. האלטר אגואים האלה יכולים להשפיע על התנהגות, לספק אמצעי ביטוי או לפעול כמנגנון התמודדות. אישים מפורסמים, במיוחד באמנויות, השתמשו לעתים קרובות באלטר אגו בעבודתם.

2] פרשנות פסיכולוגיות: מנקודת מבט פסיכולוגית, ניתן לראות את פעולת יצירת הדמות הפנימית כדרך למדר או להחצין היבטים של עצמך. זה יכול להיות כלי טיפולי או מנגנון התמודדות. עם זאת, יש גם סיכון: אם אדם מאבד קשר עם המציאות או הופך להיות תלוי מדי בדמות הפנימית שלו, הדבר יכול להוביל לבעיות נפשיות.

לדמות הדמיונית המופנמת תתכן השפעה על התנהגות האדם כך דמות דמיונית פנימית יכולה בהחלט להשפיע על התנהגות. בדיוק כפי שקול הורי מופנם או סופר-אגו יכולים להנחות או לשפוט את פעולותיו, של האדם, דמות מדומיינת יכולה לספק משוב, לעודד פעולות ספציפיות או להרתיע אחרות.

עם זאת יתכנו ליצירת הדמות הדמיונית גם סיכונים פוטנציאליים כאשר יש הסתמכות רבה על דמות דמיונית פנימית, במיוחד ללא משוב חיצוני, זו יכולה להיות מבודדת ועלולה לערער יציבות. חיוני לשמור על איזון ולהבטיח שהאדם מעוגן במציאות.

לבסוף נציין כי לדמות דמיונית יתכן תפקיד בטיפול פסיכולוגי: כך חלק מהטכניקות הטיפוליות כוללות יצירה או אינטראקציה עם דמויות פנימיות. לדוגמה, טיפול במערכות משפחתיות פנימיות מניח שהנפש מורכבת ממספר "חלקים" או תת-אישיות, שלכל אחד מהם נקודת מבט, תחומי עניין, זיכרונות ונקודת מבט משלה. עיסוק בחלקים אלה יכול לעזור לאנשים לרפא ולשלב חוויות טראומטיות.

להלן נביא מספר דוגמאות לדמויות דמיוניות מופנמות.

הדוגמא הראשונה הינה זו של החבר הדמיוני. זוהי דמות בדיונית הנוצרת על ידי ילדים קטנים. חברים דמיוניים כאלו יכולים ללוות את הילד לעיתים שנים מספר. לפי מחקר נראה כי לכמחצית ומעלה מן הילדים יש חבר דמיוני בדרך כלל של בן אדם אך גם של חיה ולעיתים חפץ. החבר הדמיוני יכול למלא צרכים נפשיים של הילד ולהעניק לו ביטחון. במבוגרים התופעה אינה נפוצה ולעיתם מופיעה אצל אלו שסבלו מניצול מיני או מהתעללות או בדידות קיצונית. כאן החבר הינו מן מציל או מושיע מסיטואציות שקשה לאדם להתמודד עימן ולעיתים יכול החבר הדמיוני אף להופיע כזוג או אף משפחה חליפית.

מעניין כי השיר "ידידי טינטן", המובא להלן מאת מרים ילן שטקליס ,עוסק בידידו הדמיוני של הילד דני..

הדוגמא השניה הינה זו של פרננדו אנטוניו נוגיירה פסואה (1888 – 1935) [החומר כאן לקוח מתוך מתוך ויקיפדיה ומתוך ספרו המתורגם לעברית של ז'וזה פאולו קוולקטי: פרננדו פסואה, מעין אוטוביוגרפיה, הוצאת רימונים] משורר, סופר, מתרגם ופילוסוף פורטוגזי ,אחת הדמויות הספרותיות החשובות ביותר במאה ה-20 ואחד מגדולי המשוררים בשפה הפורטוגזית אשר כתב ותרגם גם מאנגלית ומצרפתית. פסואה היה ידוע ביצירותיו הספרותיות המורכבות והרב-שכבתיות. כשפסואה מת ב-1935, הוא השאיר אחריו כתבים רבים שלו שנכתבו כמו היו של סופרים רבים שונים– הטרונימים, כפי שהוא כינה אותם, עם אישיויות שונות לחלוטין והשקפות שונות, לעתים קרובות אף סותרות באופן קיצוני, הן עסקו בשירה, סגנון, טבע, פוליטיקה ועתיקות. הן היו כולם היו יצירותיו של האיש ששמו פרננדו פסואה, מתוך מגוון עשרות ההטרונימים קשה לומר מיהו פסואה עצמו. פסואה עצמו הסביר: "יצירה בשם בדוי היא, למעט השם שבו היא חתומה, יצירתו של סופר הכותב כעצמו. לעומתה, יצירה הטרונימית היא של סופר הכותב מחוץ לאישיותו שלו:.פסואה עשה אפוא שימוש בהטרונימים, דמויות דמיוניות שניתן לתפסם כאלטר אגואים כל אחד עם סגנון ספרותי משלו עם אישיות וסגנונות כתיבה ייחודיים משלו, הוא יצר כשבעים וחמישה סופרים ומשוררים דמיוניים, מתוכם שלושה בולטים, אלברטו קאיירו, אלווארו דה קמפוס וריקרדו רייס. הוא לא קרא להם שמות בדויים כי הוא הרגיש שזה לא משקף את החיים האינטלקטואליים העצמאיים האמיתיים שלהם ובמקום זאת קרא להם הטרונימים. דמויות דמיוניות אלה החזיקו לעתים בדעות לא פופולריות או קיצוניות.

סוג אחד של הטרונימים שיצר פסואה נקרא "מנטונים", שהוא מונח שטבע כדי לתאר סוג של הטרונים המבוססים על מצב נפשי מסוים או על תכונת אישיות מסוימת. פסואה בנה איפוא ב"דירקטוריון הדמויות המופנמות" שלו מגוון עשיר של דמויות דמיוניות.

פרננדו פסואה (1888 – 1935)

פרננדו פסואה, ידוע גם כמי שסבל מבעיות נפשיות שונות במהלך חייו. הייתה לו אישיות מורכבת והוא היה ידוע באופיו המופנם והמלנכולי.

..

ישנן עדויות המצביעות גם על כך שייתכן שפסואה חווה מצבים דיסוציאטיביים או מצבי תודעה משתנים. בכתיבתו, כאמור למעלה, הוא התייחס לעצמו לעתים קרובות כאל דמויות או פרסונות שונות, שלכל אחת מהן סגנון וקול ייחודיים משלה. בנוסף, על פי הדיווחים, פסואה תרגל גם כתיבה אוטומטית, טכניקה שבה אדם כותב ללא מחשבה מודעת, ומאפשר לתת-מודע לבטא את עצמו. נוהג זה יכול לפעמים להוביל למצבים דיסוציאטיביים או דמויי טראנס. באופן כללי, בעוד שקשה לומר בוודאות אם פסואה חווה מצבים דיסוציאטיביים או לא, ישנם בהחלט היבטים בחייו ובעבודתו המצביעים על כניסתו למצבי תודעה משתנים ונכונות לחקור את גבולות העצמי שלו.

הסבר אחר פשוט יחסית לעולמו הסבוך של פסואה ולהטרונימים שלו טוען שמחבר זה פשוט לא בגר ונשאר במצבו של הילד הממציא חברים דמיוניים. פסואה עצמו התבטא: ""אני זוכר את מה שאני מאמין שהיו ההטרונים הראשונים שלי, או ליתר דיוק, המכר הלא קיים הראשון שלי — שבלייה דה פאס— שדרכו כתבתי לעצמי מכתבים כשהייתי בן שש, ושלדמותו הלא לגמרי מעורפלת יש לי עדיין רגשות הגובלות בנוסטלגיה. יש לי זיכרון פחות חי של דמות אחרת. . . שהיה סוג של יריב לשבלייה דה פאס… דברים כאלה קורים לכל הילדים ללא ספק. אבל חייתי אותם כל כך באינטנסיביות שאני עדיין חי אותם; הזיכרון שלהם כל כך חזק שאני צריך להזכיר לעצמי שהם לא היו אמיתיים…הנטייה הזאת ליצור סביבי עולם אחר … התחילה בי כבוגר צעיר, כאשר הערה שנונה שלא הייתה תואמת לחלוטין את מי שאני או חושב שאני הייתה עולה בי לפעמים ומסיבה לא ידועה..,הייתי מיד, באופן ספונטני, אומר את זה כאילו זה בא מאיזה חבר שלי שאת שמו הייתי ממציא, יחד עם פרטים ביוגרפיים, ותיאור דמות — פיזיונומיה, קומה, לבוש ומחוות —ורואה זאת מיד לפניי".

.

דוגמא שלישית הינה זו של המהפנט מילטון אריקסון. זהו מקרה שבו טיפל במטופלת עם תחושת חסך פנימית משמעותית ביותר שחסרה תמיכה ונחמה מילדותה.

.

מילטון אריקסון ומטופלת (1901-1980)

במהלך הפגישות ההיפנוטיות הטיפוליות, אריקסון חזר עמה אחורה באמצעות רגרסיה היפנוטית לשנות ילדותה והתבגרותה. תוך שהוא עצמו משמש כדמות תומכת ומנחמת ומבקר אותה בכל פברואר בשנות התבגרותה. וכך בעצם במספר פגישות טיפוליות בנה אצלה דמות תומכת מופנמת פנימית שמלווה אותה בשנות התבגרותה ונותנת לה מענה לחסך ממנו סבלה. ובעצם יצר דמות משמעותית בדירקטוריון הדמויות שלה. זוהי דוגמא לבניית דמות מופנמת דמיונית במובן שלא הייתה במציאות במהלך חייה אך מאידך מציאותית בכך שהיא בנויה על דמותו של אריקסון עצמו. נזכיר בהקשר הטיפולי גם את שיטתו ש קרל סימונטון 1942)- 2009 ) העושה שימוש בדמיון מודרך בחולי סרטן. בשיטה זו חולה הסרטן מפגיז את הגידול בכדורים, מגייס תאים לבנים להילחם בו, או מגייס כל אמצעי אחר ונעזר לשם כך בחבר דמיוני לעזרתו.

קרל סימונטון 1942)- 2009 )

דוגמא רביעית מעניינת בותר הינה זו של הטולפה [TULPA[. כאן אדם יכול ליצור דמות דמיונית פנימית, הידועה גם בשם "טולפה" או "צורת מחשבה", שיכולה להשפיע על התנהגותו. תפיסה זו משתרעת על פני תרבויות ומסורות שונות, ובעוד שהאופי וההשלכות המדויקים יכולים להשתנות, הרעיון הבסיסי נשאר: באמצעות מיקוד מרוכז ומתמשך של המחשבה, אדם יכול לפתח ישות אוטונומית בתוך תודעתו.

שורשי המושג "טולפה" נעוצים בבודהיזם הטיבטי. המושג מתייחס לישות או לאובייקט שנוצר באמצעות כוחות רוחניים או מנטליים. מבחינה היסטורית, הובן שמתרגלים רוחניים מתקדמים יכולים לבטא ישויות פיזיות באמצעות מחשבותיהם.

אגב, בתקופה האחרונה, כמה קהילות אינטרנט ניכסו לעצמן את המונח "טולפה" ועסקו בפרקטיקה של "טולפמנסיה" [Modern Tulpamancy] . קהילות אלה מאמינות ביצירת ישויות חיות ואוטונומיות בתוך מוחו של האדם. מאמינים כי לטולפות אלה יש רגשות, רצונות ומחשבות משלהן, הנבדלות מאלו של המארח.

התיאוסופית אנני בסנט, בספרה משנת 1905 "צורות מחשבה", חילקה את הטולפה לשלושה סוגים: צורות בצורת האדם שיצר אותן, צורות הדומות לאובייקטים או לאנשים ועשויות להפוך לנפש על ידי כוחות הטבע או על ידי המתים, וצורות המייצגות איכויות אינהרנטיות מהמישור האסטרלי או המנטלי, כגון רגשות.

התיאוסופית אנני בסנט [1847 –1933]

הספיריטואליסטית אלכסנדרה דייוויד-ניל הצהירה כי צפתה בשיטות יצירת טולפה בודהיסטיות בטיבט של המאה ה-20. היא תיארה את הטולפות כ"תצורות קסם שנוצרו על ידי ריכוז רב עוצמה של מחשבה". דייוויד-ניל האמין שטולפה יכולה לפתח תודעה משלה: "ברגע שהטולפה ניחנה בחיוניות מספקת כדי להיות מסוגלת למלא תפקיד של ישות אמיתית, היא נוטה להשתחרר משליטת יוצרה. לדברי דיוויד-ניל, זה קורה באופן כמעט מכני, בדיוק כפי שהילד, כאשר גופו שלם ומסוגל לחיות בנפרד, עוזב את רחם אמו.

David-Neel, A. (1931). Magic and mystery in Tibet. Penguin Books Limited.

הספיריטואליסטית אלכסנדרה דייוויד-ניל

בהשפעת תיאורים בטלוויזיה ובקולנוע משנות ה-1990 וה-2000, המונח טולפה החל לשמש כדי להתייחס לסוג של חבר דמיוני בעל רצון. המתרגלים מחשיבים את הטולפות כבעלות תודעה ואוטונומיות יחסית. קהילות מקוונות המוקדשות לטולפות צמחו והן מתייחסות למתרגלי טולפה כאל "טולפמנסרים".

סקרים של Veissière Samuel בחנו את הפרופיל הדמוגרפי, החברתי והפסיכולוגי של קהילה זו. מתרגלים אלה מאמינים שטולפה היא "אדם אמיתי או משהו אמיתי". מספר המשתתפים הפעילים בקהילות מקוונות אלה נמדד במאות נמוכות, ורק פגישות פנים אל פנים מעטות התקיימו. הם משתייכים בעיקר לדמוגרפיה עירונית, מעמד בינוני, אירו-אמריקאית של מתבגרים ומבוגרים צעירים. והם "מציינים בדידות וחרדה חברתית כתמריץ לאמץ את השיטה. 93.7% מהנשאלים ציינו כי מעורבותם ביצירת טולפות "שיפרה את מצבם", והובילה לחוויות חושיות יוצאות דופן חדשות. לחלק מהמתרגלים יש אינטראקציות מיניות ורומנטיות עם הטולפות שלהם, אם כי השיטה שנויה במחלוקת ונוטה לכיוון טאבו. סקר אחד מצא כי 8.5% תומכים בהסבר מטאפיזי של טולפות, 76.5% תומכים בהסבר נוירולוגי או פסיכולוגי, ו -14% בהסברים "אחרים".

מתרגלים מאמינים שטולפות מסוגלים לתקשר עם המארח שלהם בדרכים שהם חשים שאינן נובעות ממחשבותיהם שלהם. חלק מהמתרגלים מדווחים שהם חווים הזיות של הטולפות שלהם. מתרגלים שיש להם הזיות מדווחים שהם מסוגלים לראות, לשמוע ולגעת בטולפות שלהם.

הסקר של Veissière בקרב 141 משיבים מצא כי שיעורי האוטיזם, והפרעות הקשב וההיפראקטיביות היו גבוהים משמעותית בקרב הטולפמנסרים שנסקרו מאשר באוכלוסייה הכללית. הוא ממשיך ומשער כי אנשים עשויים לרצות יותר לעשות טולפה כי לקבוצות אלה יש רמה גבוהה יותר של בדידות.

סמואל ואסייר: עוסק באנתרופולוגיה ומדעי הקוגניציה

ראה:

Veissière, S. (2015, April 3). Varieties of tulpa experiences: Sentient imaginary friends, embodied joint attention, and hypnotic sociality in a wired world. [Web log post]. Retrieved from http://somatosphere.net/2015/varieties-of-tulpa-experiences-sentient- imaginary-friends-embodied-joint-attention-and-hypnotic-sociality-in-a-wired- world.html/

Veissière, S. (2016). Varieties of Tulpa experiences: The hypnotic nature of human sociality, personhood, and interphenomenality. Hypnosis and Meditation: Towards an Integrative Science of Conscious Planes, 55-78.

לבסוף נוסיף מספר הערות וקושיות

ראשית, יתכן מצב בו לעיתים דמות דמיונית תהפוך לדיקטטור סלף בדירקטוריון הדמויות המופנמות ותכתיב את התנהגות ועמדות האדם. במקרי קצה, בהפרעות נפשיות קשות כמו סכיזופרניה פראנואידית, תתכן אף דמות דמיונית [או מספר דמויות] של רודף המכתיב את מהלכי האדם החולה ומשמש/ים כדיקטטור סלף [ראה שיחות קודמות להבנת המושגים].

שנית, גם בהפרעות מתונות יותר תתכן הופעת דמות דמיונית. כך למשל ידוע המושג של חבר פובי. כאן על מנת להתמודד עם הפוביה שהינה פחד מוגדר מדבר מה, מופיע או נוצר חבר דמיוני המסייע לאדם הפוחד מגבהים או מקומות סגורים וכו' ומעניק לו נחמה.

שלישית, בדרך כלל בדמות דמיונית ניכר פחות שינוי עם הזמן שכן אין זי הפנמה של דמות ריאלית שיש דיאלוג מתמיד בינה ובין דמותה המופנמת, דבר התורם לשינויים .כמו כן נראה שבדרך כלל [לא תמיד] הדמות הדמיונית פחות עשירה ויותר סכמתית מדמות מציאותית שהופנמה.

רביעית, נראה שהיחס בין דמויות דמיוניות מופנמות לדמויות ריאליות מציאותיות מופנמות הינו חשוב. ככל שהיחס נוטה לטובת הדמויות המופנמות הדמיוניות עלול להיות ניתוק מן המציאות והופעת פתולוגיה. שוב, זה אינו תמיד נכון, אך ניכרת כנראה מגמה שכזו.

חמישית, דמות דמיונית דורשת היקשרות attachment ] ] מכאן שנשאלת השאלה האם במצבים בהם ההיקשרות לקויה ביותר כמו אוטיזם תתכן דמות דמיונית ? כך מחקר אחד מדגים כי רק כ16 אחוזים מן הילדים האוטיסטים מדווחים על חבר דמיוני לעומת 45 אחוזים מהילדים באוכלוסייה הכללית.

שישית, האם יתכן כי דמות דמיונית תשמש כאובייקט מעבר אצל הילד [אובייקט מעבר  הוא מונח המתייחס לחפץ ממשי המסמל עבור התינוק את האם ומאפשר לו לשמור איתה על קשר בדמיון] ?

שביעית, האם אפשר כי יצירת דמות דמיונית משילוב אלמנטים, חלקם בסביבת היוצר, חלקם מדמיונו , חלקם מן התרבות ונגזרותיה, מלמדת משהו על מנגנון ההפנמה?

שמינית, האם מדענים שחשו בודדים בתגליותיהם כמו גורדנו ברונו למשל בנו קבוצה דמיונית של אנשי ומדעני העתיד. אחד מאיתנו [י.ל.] שוחח עם מספר מדענים ידועים שתגליותיהם לא הוערכו לדעתם ואשר דיווחו כי הם מאמינים כי בעתיד קבוצות של מדענים הקיימים בדמיונם יעריכו את עבודתם וכי הם כיום "מקדימים את זמנם" לדבריהם.

עד כאן להפעם

נתראה בשיחה הבאה.

דר' איגור סלגניק

פרופ' יוסי לוין