פרופ' יוסף לוין

שיחה 40: הבנת מוות "וודו" ותת קבוצה מסויימת של אבדנות באמצעות פעילות "דירקטוריון הדמויות המופנמות"

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב

נדון תחילה ב"מוות וודו". מוות וודו, הינו מונח שטבע וולטר קאנון בשנת 1942 הידוע גם בשם מוות פסיכוגני או מוות פסיכוסומטי. זוהי תופעה של מוות פתאומי הנגרמת על ידי הלם רגשי חזק, כגון פחד מכוח חיצוני כלשהו. מוות וודו מצוין במיוחד בחברות ילידיות, אך גם במחנות ריכוז או מחנות שבויים, והמצב אינו ספציפי לתרבות מסוימת. [קאנון וו.ב., מוות "וודו", אנתרופולוג אמריקאי, 44, עמ' 169–181, 1942]. ליץ' בראיון ל-Medscape Medical News ציין כי אנשים אלו בדרך כלל עוברים חמישה שלבים נפרדים הכוללים: נסיגה, אדישות, אבוליה[אובדן כוח הרצון] , אקינזיה [חוסר תנועה מוטורי] נפשית ומוות פסיכוגני.

כך בשנת 1942, וולטר ברדפורד קאנון, MD, ציטט דוגמאות של מקרי מוות יוצאי דופן (ונסיבות חיצוניות שלהם) בחברות אבוריג'יניות, והעלה את הרעיון שהפחד מהשלכות על-טבעיות להפרת הטאבו החברתי גרם למותם של הילידים…מה שקאנון תיאר זכה מאז לכינוי "תסמונת הצבעת העצם", שבה אדם מקבל סוג כלשהו של הלם – לעתים קרובות שבירת טאבו חברתי/דתי כלשהו – שהוא מפרש כסימן רע לעצמו; מצבו הפיזי מתדרדר בקצב מהיר, והוא מת בתוך פרק זמן קצר כמו 24 שעות לאחר ההלם הראשוני. קאנון דן בדוגמה של אישה מאורית שנודע לה שהפרי שאכלה הגיע מקום אסור שיש טאבו לגביו; פחות מ-24 שעות לאחר מכן היא מתה. לעומת זאת, קאנון מביא גם דוגמה של בחור צעיר שחלה כשהשמאן המקומי כיוון אליו עצם, טאבו חברתי שמשמעותו קללת מוות; עם זאת, כאשר השמאן הסביר לצעיר כי כל העניין היה טעות, וכי העצם לא הופנתה אליו, בריאותו של הצעיר חזרה מיד [ בעקבות מקרה זה נקראה התסמונת גם "תסמונת הצבעת העצם"].

קאנון מציין את קווי הדמיון בכל אחד מהמקרים: שני הפרטים היו חברים בחברה שבה אמונות בעל-טבעי נשמרות בחירוף נפש, ושניהם סבלו ממה ששניהם האמינו שהוא צורה כלשהי של קללה כפי שהוכתבה בתוך אמונותיהם האישיות; כמו כן, הפרטים חלקו סימפטומים פיזיים דומים. ובכל זאת, במקרה של הצעיר, ברגע שהסיבה למצוקה הנפשית הוסרה, מחלתו המסתורית נעלמה [ראה ויקיפדיה].

לדברי קאנון, רגש הפחד פועל על המוח, על "הזרוע הסימפתטית של מערכת העצבים ועל הפעילות של יותרת הכליה" המשרים ירידת זרימת דם לאברי הגוף. לאחר מכן נוצר קצב לב מואץ, ואחריו נשימה מהירה. לתסמינים אלה מתווספות ההשפעות של היעדר מזון או שתייה אצל האדם החווה מצוקה פסיכולוגית: קאנון מציע כי השילוב של מחסור במזון ובמים, חרדה, דופק ונשימה מהירים מאוד הקשורים לחוויה מזעזעת בעלת השפעות מתמשכות, מתאים היטב לתנאים הקטלניים שדווחו בשבטים פרימיטיביים".

מאז 1942, מדענים גילו תהליכים רבים נוספים המעורבים בהשפעה של לחץ ופחד על הגוף, כגון הפעלת האזור במוח שנקרא אמיגדלה. גם הקורטיקוטרופין, הורמון הלחץ המופרש מההיפותלמוס של המוח ומתואם עם "מרכזי האדרנלין בגזע המוח המעורבים בהשראת התגובה הסימפתטית מביאים לאובדן תיאבון, חולשה, הפרעות קצב לב ועד לקריסת כלי דם העלולה לגרום למוות".

עם זאת, ד"ר דייוויד לסטר, ב-1972, טען כי הראיות של קאנון, הן אנקדוטליות ולא רלוונטיות, ובמקום זאת הוא מציג את המושג "מוות על ידי סוגסטיה", ובכך מייחס את סיבת המוות כולה למצבו הפסיכולוגי של הפרט המדובר ולא לקשר פסיכולוגי-פיזיולוגי שהציג קאנון. אחרים נוספים דחו לחלוטין את הרעיון של "מוות וודו", וקבעו כי מקרי המוות במקרים שדווחו על ידי קאנון ואחרים נבעו מהתייבשות ולא מתגובה פסיכולוגית כלשהי.

למרות שמקרים בתוך חברות אבוריג'יניות הם המצוטטים ביותר כאשר חוקרים כמו קאנון מציגים דוגמאות, מקרים דומים של מוות פסיכוסומטי דווחו גם בתרבויות אחרות.

במאמרו משנת 1964, ג'יימס ל. מאטיס, MD, מתאר מקרה של אדם בריא לשעבר שמת מהתקפי אסתמה כאשר אימו "קיללה" אותו על כך שפעל בניגוד לרצונה. מאתיס מציע כי "התנאים הפסיכוסומטיים הקטלניים" היו הגורם למותו של אדם זה, ולכן זה סוג של מוות וודו.

מידור (1992) תיאר מקרה של אדם שחלה בסרטן הוושט ובסוכרת בלתי נשלטת שהחליט שהגיע הזמן למות. הרופא הצליח להניע את האיש לחיות בימי חג המולד, מה שהוא עשה, אבל הוא מת זמן קצר לאחר ראש השנה. הנתיחה שלאחר המוות העלתה כי האבחנה של הסרטן הייתה כוזבת. הייתה לו גולה קטנה שפירה בכבד ומקרה קל של דלקת ריאות. מידור טען כי הוא מת לכאורה מסרטן ומדלקת ריאות, אך בעצם לא מאף אחד מהם. הוא טען שהמקרה שלו עומד בקריטריונים של מוות וודו משום שהאיש ומשפחתו האמינו להכרזתו של הרופא הקודם שהוא עומד למות, וכולם התנהגו כאילו הוא עומד למות.

כיצד הרקע התיאורטי שלנו הגורס כי האני החברתי של כל אחד מאתנו בנוי מאוסף של דמויות מופנמות שכינינו "דירקטוריון הדמויות המופנמות" יכול לנסות ולהסביר את תופעת הוודו?

נזכיר שוב לאלו מכם שלא עברו על הפרקים והשיחות הקודמות כי במודל שאנו מציעים ל"עצמי", יש תחילה להבדיל בין העצמי הראשוני, שהוא בעצם הגרעין הבסיסי הביולוגי המורכב ממספר סטרוקטורות מולדות ואשר נתון להתפתחות במהלך החיים. ו"העצמי החברתי " [המורכב מ"עצמיים משניים"], אשר הינו מבנה המתפתח במהלך חשיפת האדם להשפעה החברתית, ומורכב מהפנמות של דמויות משמעותיות לאדם, שמקורן אם בקבוצות חיצוניות ואם בקבוצות דמיוניות (הקשורות למשל בדמות מספר, ממיתוס, מסרט ועוד אשר היו בעלות השפעה ניכרת על האדם). נציין כאן שבעת הלידה קיימות תבניות מולדות לרוב חלקי העצמי כמו למשל ה"עצמי החברתי" וחלקיו שמהוות גרעינים להתפתחות עתידית אפשרית של סטרוקטורות אלו.

ה"עצמיים המשניים" הנכללים ב"עצמי החברתי" כוללים 1] את מגוון ייצוגיי ה"אני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות של החיים 2] את ייצוגי הדמויות המופנמות שמקורן לרוב בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו אך כאמור יתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים סרטים וכו' שהיו בעלי השפעה ניכרת על האדם. 3] את ייצוגיי "תת-התרבות" [ תת-תרבות הכוונה להשפעות חברתיות במיליה [בסביבה] בו האדם חי ואינם קשורות דווקא באדם ספציפי],

אנו מכנים את העצמי החברתי במטפורה "דירקטוריון הדמויות" או בפירוט יותר "דירקטוריון הדמויות המופנמות". נציין כי כפי שציינו בעבר בדירקטוריון זה ישנה לרוב היררכיה בה קיימות דמויות משפיעות יותר ודומיננטיות יותר שכינינו במטפורה "הרודן או הרודנים הפנימיים" ואלו נותנות את הטון ואפילו מטילות צנזורה אילו תכנים עמדות והתנהגויות לא יוכללו בדירקטוריון הדמויות. נציין כי האדם ככלל אינו מודע להשפעת דירקטוריון הדמויות ומזהה את ההשפעה כבאה ממנו, מעצמו ומרצונו ומעמדותיו שלו. כמו כן נציין כי ככלל דירקטוריון הדמויות הינו מאוד דינמי ויש מאבקים ויחסי כוחות כל הזמן בין הדמויות המופנמות המרכיבות אותו על העמדות שיבואו לידי ביטוי כאשר הרודן או הרודנים הפנימיים מכתיבים את הטון.

בנוסף אנו מניחים גם קיומה של קבוצה מופנמת אחרת שאנו מכנים "קבוצת האויב של דמויות מופנמות". קבוצה זו כוללת דמויות העומדות בסתירה ברורה לעמדות של ה"דירקטוריון" הפנימי (המיוצגת לעתים קרובות על ידי הרודן או הרודנים הפנימיים) ואשר נתפסים כאיום לעמדות וערכי הדירקטוריון או אפילו להישרדותו .

נציין כי היחס בין "הדירקטוריון" לבין "קבוצת האויב" מושפע מאוד מעמדותיהם של הרודן או הרודנים הפנימיים , ומשקף את מידת הסובלנות של עמדות אלה.

להנחתנו במוות וודו יש לאדם קבוצה מופנמת המורכבת מהפנמת האנשים המשמעותיים בקבוצה החיצונית המציאותית וכל אלו מחרימים אותו במציאות או סבורים שימות או שמגיע לו למות בשל הפרת טאבו חברתי באופן חמור שאין עליו מחילה. אין לו דמויות מופנמות אחרות שיכולות לתווך את השפעות אלו או לתמוך בייצוגיי העצמי שלו וכדומה. דמויות העצמי שלו בעצם ייצוגיו בדירקטוריון מועברים למה שכינינו "קבוצת האוייבים המופנמת". זהו מצב פסיכולוגי בו אין ליחיד זכות קיום. נזכיר שבתוך הדירקטוריון עצמו יש היררכיה ויש דמות או דמויות משפיעות שכינינו "הרודן או הרודנים המופנמים". במקרים של מוות וודו אלו חשים כי האדם עצמו וייצוגיו [ייצוגיי האני] בדירקטוריון הפרו נורמות כללים וטאבויים באופן כה חמור שאין להם מקום בדירקטוריון אלא בקבוצת האויבים. הדבר גורם לסטרס ואימה כה גדולים שהמנגנונים הפיזיולוגיים הקשורים במוות וודו מופעלים למשל כמו במקרה האם הדומיננטית שקיללה את בנה. המוזכר למעלה.

נדון כעת בקצרה בנושא השני הקשור באבדנות.

נושא הפגיעה העצמית הוא אחת הבעיות הכואבות ביותר בפסיכיאטריה. כמעט קרוב למיליון אנשים מתים מדי שנה עקב התאבדות על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי ופגיעה עצמית לא קטלנית היא כמובן הרבה יותר נפוצה. הסיבות לאבדנות הינן מרובות אך בדרך כלל קשורות בסבל רב, בדיכאון, בתחושות חוסר מוצא וחוסר אונים. ככלל התאבדות היא פעולה של גרימת מוות עצמי בכוונה תחילה. הפרעות נפשיות (כולל דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, סכיזופרניה, הפרעות אישיות, הפרעות חרדה, הפרעת קשב והיפראקטיביות, תסמונת של דיסאינטגרציה קוגניטיבית), הפרעות פיזיות (כגון תסמונת עייפות כרונית) ושימוש בסמים (כולל אלכוהוליזם ושימוש וגמילה מבנזודיאזפינים) הם גורמי סיכון. חלק ממקרי ההתאבדות הם מעשים אימפולסיביים הנובעים מלחץ (כגון קשיים כלכליים או אקדמיים), בעיות במערכות יחסים (כגון פרידות או גירושים), או הטרדה ובריונות. מי שניסו בעבר להתאבד נמצאים בסיכון גבוה יותר לניסיונות עתידיים. מאמצים יעילים למניעת התאבדות כוללים טיפולים נפשיים, הגבלת הגישה לשיטות התאבדות כגון לנשק חם, לסמים ורעלים; טיפול בהפרעות הנפשיות ובשימוש בסמים; דיווח זהיר בתקשורת על התאבדות; ושיפור התנאים הכלכליים [ראה ויקיפדיה]

"האבדנות" אדוארד מאנה

ציור: מעשה האבדנות

מותו של מארה- זאק לואי דויד

נעבור כעת לניסיון להסבר לתת קבוצה מסויימת של תופעת האבדנות.

דברנו למעלה על הרודן או הרודנים המופנמים. אנו מבחינים בין מספר תת-סוגים של "רודנים מופנמים". תת-הסוג שנראה רלוונטי יותר לנושא האבדנות הינו זה שאנו מכנים "השליח המוסרי" והוא מבוסס על תפיסת עליונות מוסרית שאינה מוטלת .בספק רודן זה מאופיין על ידי הדברים הבאים:

הנורמות מוסריות הן בעלות משמעות אוניברסלית והן בעלות ערך עליון/ כל חריגה מנורמות אלה אינה מקובלת ויש להענישה/ הטוב חייב תמיד לגבור על הרע. כפי שניתן לראות, עמדות אלה אינן סובלניות כלפי כל הפרה של הנורמות.

אנו משערים כי במקרים מסוימים של פגיעה עצמית או התאבדות היא קיצונית אנו יכולים לצפות לקונסטלציה הבאה:

א] ככלל הנורמות המוסריות נשמרות בקפדנות רבה ולאדם עמדות בלתי מתפשרות בהקשר לכך.

ב] התנהגותו או מעשיו של האדם באירוע או אירועי X נתפסים על ידי עצמו או על ידי האחרים המשמעותיים לו [קבוצת התייחסות שלו] כבלתי תואמים בעליל את עמדות הרודן או הרדנים המופנמים.

ג] התוצאה הינה תפיסה מיידית שעונש חמור מאוד הוא בלתי נמנע.

ד] במקרה של התאבדות העונש המתאים הוא גרימת מוות עצמי.

המנגנון שאנו מציעים במקרה כזה של אבדנות הינו הוצאת הייצוגיים העצמיים של האדם [ייצוגיי האני] מדירקטוריון הדמויות המופנמות והעברתם ל"קבוצת האויב". זאת בהיעדר קבוצות התייחסות רלוונטיות אחרות (והמקבילות הפנימיות התואמות להן בדירקטוריון הדמויות המופנמות) שיפצו או ימתנו את העמדות הנוקשות ומענישות של הרודן או הרודנים המופנמים. במקרה זה כאמור הרודן המופנם של האדם נמצא בקונפליקט חמור עם הייצוגים העצמיים שלו ומביא לדחיקתם לקבוצת האוייבים.

ניתן להניח כי בדיכאון עם מחשבות אובדניות יש סבירות גבוהה של קיומו של רודן פנימי המאופיין בתכונות מובהקות של "שליח מוסרי" מצב זה יכול להביא לתסמינים כגון רגשות אשמה קשים, חוסר ערך עצמי ועוד.

כפי שניתן להסיק, התערבות טיפולית בשיטת הטיפול הממוקד בקבוצות ההתייחסות [RGFT] יכולה לכלול:

1. ניסיון לשנות את המיקום ההיררכי של הדמויות המופנמות על ידי

חיזוק הדמויות התומכות והחלשת אלו הרודניות והפתוגניות.

2. יצירת דמות תומכת חדשה (אחת מהן יכול להיות המטפל בעצמו)

3. יצירת קבוצת התייחסות תומכת חדשה ובמקביל לקיחת מרחק

מהקבוצות הפתוגניות

עד כאן להפעם

שלכם

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין