פרופ' יוסף לוין

שיחה 56: דירקטוריון הדמויות המופנמות של זיגמונד פרויד

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב לקוראנו,

זיגמונד שלמה פרויד מתואר בהקדמה לספר ד"ר פרויד ביוגרפיה מאת פול פריס " כאדם בעל יצרים גועשים, שגדל בתרבות מדכאת יצרים ושאף בכל מאודו להבין את אותם יצרים המניעים אותו…. גאון אחוז אובססיה, מרושע לפעמים, נדיב לפעמים, פה ושם גם שובב. ופריס משוכנע כי כמו חוקרים אחרים פורצי דרך, פרויד רתם לא אחת את העגלה לפני הסוסים….כדי להסיק את המסקנות שנראו לו נכונות ברגע נתון."

האמנם?

הפעם נדון בהרחבה בדמויות שליוו את חייו של פרויד והשפיעו על אישיותו וההגות הפסיכואנליטית שיצר ואשר הופנמו בדירקטוריון הדמויות המופנמות שלו. נשתדל גם לעמוד על ההיררכיה של דמיות אלו בעולמו הפנימי. כמו כן, נוסיף שהשתמשנו במקורות שונים כולל אנציקלופדיה בריטניקה, הערך על פרויד חייו והגותו בויקיפדיה וכתביו של אריך פרום על פרויד לצד מקורות אחרים . נעיר גם כי בשל העובדה שנאיר זוויות שונות תהיינה חזרות מספר של אותן דמויות משמעותיות, בכל פעם בהקשר אחר.

זיגמונד (שלמה) פרויד נולד ב-6 במאי 1856 להורים יהודים אוקראינים, עמליה ויעקב פרויד, בפרייבורג שבמורביה, עיירה קטנה שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרית. בילדותו המוקדמת עברו פרויד ומשפחתו ללייפציג ולאחר מכן לווינה. פרויד היה תלמיד מבריק, למד ספרות, ביולוגיה ורפואה, וסיים תואר ברפואה באוניברסיטת וינה בשנת 1881.

זיגמונד שלמה פרויד [ 1939- 1856]

פרויד הרבה לקרוא כסטודנט צעיר, והתיאוריות המאוחרות שלו הושפעו ככל הנראה ממדענים וחוקרים בני זמנו, כמו גם מפילוסופים קונטיננטליים בולטים, כמו ניטשה ושופנהאואר. פרויד היה גם קורא מסור של שייקספיר, שהשפעתו הספרותית ניכרת ברבות מיצירותיו של פרויד.

ראשית חייו והכשרתו

אביו של פרויד, יעקב, היה סוחר צמר יהודי שהיה נשוי פעם אחת לפני שנישא לאימו של הילד, אמלי נתנזון. האב, שהיה בן 40 בלידתו של פרויד, נראה כדמות מרוחקת וסמכותית יחסית, בעוד אימו נראית מטפחת וזמינה יותר מבחינה רגשית. אף על פי שלפרויד היו שני אחים למחצה גדולים, נראה שהקשר החזק ביותר שלו, אם גם האמביוולנטי ביותר, היה לאחיינו, ג'ון, שהיה מבוגר ממנו בשנה אחת, שסיפק את המודל של חבר קרוב ויריב שנוא שפרויד שיחזר לעתים קרובות בשלבים מאוחרים יותר של חייו.

בשנת 1859 נאלצה משפחת פרויד מסיבות כלכליות לעבור ללייפציג ולאחר שנה לווינה, שם נשאר פרויד עד לסיפוח אוסטריה על ידי הנאצים 78 שנים מאוחר יותר. למרות סלידתו של פרויד מהעיר הקיסרית, בין היתר בשל האנטישמיות התכופה של אזרחיה, שיקפה הפסיכואנליזה בדרכים משמעותיות את ההקשר התרבותי והפוליטי שמתוכו צמחה. לדוגמה, רגישותו של פרויד לפגיעותה של הסמכות האבהית בתוך הנפש עשויה בהחלט להיות מגורה על ידי ירידת הכוח שסבל הדור של אביו, לעתים קרובות רציונליסטים ליברלים, באימפריה ההבסבורגית . כך גם העניין שלו בנושא פיתוי הבנות היה מושרש בדרכים מורכבות בהקשר של היחס הווינאי למיניות הנשית.

בשנת 1873 סיים פרויד את לימודיו בגימנסיה שפרל, וככל הנראה בהשראת קריאה פומבית של מאמר מאתגר על הטבע, פנה אל רפואה כקריירה. באוניברסיטת וינה הוא עבד עם אחד הפיזיולוגים המובילים של זמנו, ארנסט פון ברוקה מעריץ וחסיד של המטריאליסט, האנטי-ויטאליסטי, הרמן פון הלמהולץ. בשנת 1882 הוא נכנס לבית החולים הכללי בווינה כעוזר קליני כדי להתאמן אצל הפסיכיאטר תיאודור מיינרט והפרופסור של אגף לרפואה פנימית הרמן נוטנאגל. בשנת 1885 מונה פרויד למרצה לנוירופתולוגיה, לאחר שסיים מחקר חשוב על המדולה במוח. בתקופה זו הוא גם פיתח עניין ביתרונות הפרמצבטיים של קוקאין שבו עסק במשך מספר שנים. למרות תוצאות מועילות של הקוקאין בניתוחי עיניים, אשר נזקפו לזכותו של חברו של פרויד קרל קולר התוצאה הכללית של עיסוק זה הייתה הרת אסון לא רק לגבי פרויד [הדבר הוביל להתמכרות ולמוות של חבר קרוב אחר, ארנסט פליישל פון מרקסוב], אלא היא גם הכתימה את המוניטין הרפואי שלו לזמן מה. היום מפרשים אפיזודה זו במונחים של הנכונות שלו כל חייו לנסות פתרונות נועזים בכדי להקל על הסבל האנושי.

הכשרתו המדעית של פרויד נותרה בעלת חשיבות קרדינלית בעבודתו, או לפחות בתפיסתו שלו . בכתבים כמו "Entwurf einer Psychologie" (נכתב ב-1895, פורסם ב-1950; "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית") הוא אישר את כוונתו למצוא בסיס פיזיולוגי ומטריאליסטי לתיאוריות הנפש שלו. כאן מודל נוירופיזיולוגי מכניסטי התחרה עם מודל אורגניזמי יותר, פילוגנטי, בדרכים המדגימות את חובו המורכב של פרויד למדע של זמנו.

בסוף 1885 עזב פרויד את וינה בכדי להמשיך את לימודי הנוירופתולוגיה שלו ב Salpêtrière קליניקה בפריז, שם עבד תחת הדרכתו של ז'אן-מרטין שארקו. 19 השבועות שלו בבירה הצרפתית היוו נקודת מפנה בקריירה שלו. עבודתו של שארקו עם חולים שסווגו כ "היסטריה" הציגה בפני פרויד את האפשרות שמקורן של הפרעות פסיכולוגיות הוא נפשי ולא במוח. הדגמתו של שארקו את הקשר בין תסמינים היסטריים, כגון שיתוק של איבר, לבין סוגסטיה היפנוטית רמז על כוחם של מצבים נפשיים ולא של מערכת העצבים כגורם למצב. למרות שפרויד עמד לנטוש במהרה את אמונתו בהיפנוזה הוא חזר לווינה בפברואר 1886 עם זרעי שיטתו הפסיכולוגית המהפכנית.

חודשים אחדים לאחר שובו נשא פרויד לאישה את מרתה ברנייס, בת למשפחה יהודית מכובדת שאבותיה כללו רב ראשי של המבורג ואת היינריך היינה. היא הייתה אמורה ללדת שישה ילדים, שאחת מהם, אנה פרויד, עתידה הייתה להיות פסיכואנליטיקאית מכובדת בזכות עצמה. אף על פי שהתמונה הזוהרת של נישואיהם שצייר ארנסט ג'ונס במחקרו "חייו ויצירותיו של זיגמונד פרויד" (1953-57) זכתה לניואנסים ביקורתיים מצד חוקרים מאוחרים יותר, ברור שמרתה ברנייס פרויד הייתה נוכחות מתמשכת מאוד במהלך הקריירה הסוערת של בעלה.

זמן קצר לאחר נישואיו החל פרויד את ידידותו הקרובה ביותר, עם הרופא הברלינאי וילהלם פליס, שתפקידו בהתפתחות הפסיכואנליזה עורר דיון נרחב. במשך 15 שנות האינטימיות ביניהם, סיפק פליס לפרויד בן שיח שלא יסולא בפז לרעיונותיו הנועזים ביותר כמו אמונה בביסקסואליות האנושית, הרעיון שלו על אזורים ארוטוגניים בגוף, ואולי אפילו ייחוסה של מיניות לתינוקות.

השפעה קצת פחות שנויה במחלוקת נבעה מהשותפות שהחל פרויד עם הרופא יוזף ברויאר לאחר שובו מפריז. פרויד פנה לקליניקה בנוירופסיכולוגיה, והמשרד שהקים בברגגאסה 19 היה אמור להישאר חדר הייעוץ שלו במשך כמעט חצי מאה. לפני שהחל שיתוף הפעולה ביניהם, בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, טיפל ברויאר במטופלת בשם ברטה פפנהיים – או "אנה או' ", כפי שכונתה בספרות – שסבלה ממגוון תסמינים היסטריים. במקום להשתמש בסוגסטיה היפנוטית, כפי שעשה שארקו, ברויאר איפשר לה לשקוע למצב הדומה לאוטו-היפנוזה, שבו היא תדבר על הביטויים הראשוניים של הסימפטומים שלה. להפתעתו של ברויאר, נראה היה שעצם הניסוח והדיבור מספק הקלה מסוימת מאחיזתם של הסימפטומים (אם כי מחקרים מאוחרים יותר הטילו בכך ספק). "הסם המדבר" או "טאטוא הארובות", כפי שכינו זאת ברויאר ואנה או', בהתאמה, פעלה באופן קתרטי בכדי לייצר תגובה, או פריקה, של החסימה הרגשית הכלואה בשורש ההתנהגות הפתולוגית. (עד כאן תרגום לעברית מתוך: https://www.britannica.com/biography/Sigmund-Freud):

ונוסיף כאן קטע נרחב מתוך ויקיפדיה:

על נעוריו של פרויד ידוע מעט, שכן השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). יש ידע מסויים מכתביו המאוחרים אשר נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו, ארנסט ג'ונס, ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה

במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון ברוקה (von Brücke) בשנים 1876–1882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של ברוקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית בכדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג (1951–1861), נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פריבט-דוצנט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נותאנגל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים.

פנים ביתו של זיגמונד פרויד בווינה (כיום מוזיאון על אודותיו). מויקיפדיה.

בשנים 1884–1887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול לגמול אנשים המכורים למורפיום. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף ברוייר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר במטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בכינוי "אנה או' ". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או'.

ביקור באוניברסיטת קלארק, 1909. יושבים משמאל לימין: פרויד, סטנלי הול, קרל גוסטב יונג; עומדים משמאל לימין: אברהם בריל, ארנסט ג'ונס, שנדור פרנצי. מויקיפדיה.

במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".

ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברוייר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות ובאופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים בזלצבורג הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם את "הַאנס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס התיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.

חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצ'י והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס. מויקיפדיה.

ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצ'י. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג. ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich).

ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1921 פרסם את "הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני", שדן בפסיכולוגיית ההמונים על בסיס התמורות שחלות במערך הנפשי של היחיד (כשבין השאר נבחן "משל הדורבנים" של ארתור שופנהאואר), ובכך נעשה צעד נוסף במחקר על אודות המבנה של הנפש שעליו רמז ב"מעבר לעקרון העונג". ב-1923 פרסם את המשכו של מעבר לעקרון העונג, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך הפה, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שנות חייו האחרונות

זיגמונד פרויד ובתו אנה, צילום משנת 1920 . מויקיפדיה.

ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג אשרות על מנת להימלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את אוסטריה, דרש הגסטפו מפרויד לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית ייחסה לפרויד את התוספת הצינית "אני ממליץ בכל לשון של המלצה על הגסטפו לכל אדם", אך המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את אותה אנקדוטה.

ב-4 ביוני 1938, הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו באזור המפסטד. פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לפני חורבן בית המקדש השני: "תן לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות". ברחוב מארספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20, לונדון, כתובת מגוריו של פרויד, פועל, החל מ-1986, "מוזיאון פרויד".

בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה המלכותית כמדען מוביל, אף כי הצעת חוק, שיזם אוליבר לוקר-למפסון, להעניק לו וליהודים מגורשים אחרים אזרחות בריטית, נכשלה. שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד למותו.

ב-23 בספטמבר 1939 (ביום הכיפורים ), לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, ומת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופאו. שלושה ימים לאחר מותו, גופתו של פרויד נשרפה בבית הלוויות של גולדרס גרין בצפון לונדון. אפרו הונח בקולומבריום של ארנסט ג'ורג' ב"פינת פרויד". הוא מונח על בסיס שתוכנן על ידי בנו, ארנסט, במכתש פעמון יווני עתיק שעוטר בסצנות דיוניסיות שפרויד קיבל במתנה ממארי בונפרטה, ושמר אותו בחדר העבודה שלו בווינה במשך שנים רבות. לאחר שאשתו מרתה נפטרה בשנת 1951, אפר שלה הונח גם הוא בכד.

עד כאן קטע נרחב הלקוח מתוך ויקיפדיה, בערך על זיגמונד פרויד.

ועכשיו נעבור למפעל הרבה יותר סובייקטיבי וננסה לצייר דיוקן פסיכולוגי של פרויד מנקודת המבט של ההרחבה התיאורטית שלנו: טיפול ממוקד בקבוצת התייחסות. השערות אלה יתבססו בעיקר על כמה מהביוגרפיות של פרויד (ארנסט ג'ונס "חייו ויצירתו של זיגמונד פרויד", פול פריס "ביוגרפיה של ד"ר פרויד", פיטר גיי "פרויד: חיים לזמננו", ד. הרלן וילסון "פרויד: הביוגרפיה הלפני אחרונה", רשימותיו האוטוביוגרפיות ("מחקר אוטוביוגרפי"), ספרו של פרויד "פירוש החלומות", וספרו של אריך פרום "שליחותו של זיגמונד פרויד: ניתוח אישיותו והשפעתו". נעיר כי האדם עצמו וראיונות עימו הינם המקור הטוב ביותר לציור דיוקן כזה, אך בהעדרם ניתן להיעזר במקורות שונים כולל אלו של מקורבים אליו, כתביו של האדם ושל אחרים אודותיו. יש לזכור שהתוצאה הינה השערה בלבד.

נציג כאן תחילה את המודל שאנו מפתחים עבור העצמי החברתי או "מנהלת הדמויות המופנמות", ולאחר מכן נתייחס לדמויות שהקיפו את פרויד והופנמו בנפשו במנהלת הדמויות המופנמות, ולהיררכיה הפנימית ביניהן.

דמויות מפתח מופנמות [בדרך כלל אנושיות], מתייחסות בדרך כלל לאנשים המשמעותיים בחייו של אדם שמילאו תפקידים מרכזיים בעיצוב אמונותיו, ערכיו ותפיסתו העצמית של הפרט. דמויות אלה עשויות לכלול בני משפחה, חברים, מנטורים, מורים או כל אדם משפיע אחר שהשאיר חותם מתמשך על נפשו של האדם. לעיתים, אלה יכללו גם דמויות היסטוריות, ספרותיות ואחרות שהטביעו חותם ניכר על האדם והופנמו על ידו. המונח "מופנם" מרמז על כך שהשפעתן של דמויות מפתח אלה נספגה והשתלבה במחשבותיו, עמדותיו והתנהגויותיו של הפרט. הפנמה זו מתרחשת באמצעות תהליך של התבוננות, אינטראקציה ולמידה מאנשים חשובים אלה. כתוצאה מכך, הפרט עשוי לאמץ ערכים, נקודות מבט ודרכי גישה מסוימות לחיים המשקפים את אלה של הדמויות המשפיעות.

דמויות מופנמות אלה יכולות לשמש ככוחות מנחים בקבלת החלטות, חשיבה מוסרית וויסות רגשי. השפעות חיוביות יכולות לתרום לרווחתו, ביטחונו וחוסנו של האדם, בעוד שהשפעות שליליות יכולות להוביל לקונפליקטים פנימיים או לאתגרים בהתפתחות האישית. הכרה והבנה של השפעתן של דמויות מפתח אנושיות מופנמות חיונית למודעות עצמית ולצמיחה אישית. זה מאפשר לאנשים להעריך את הערכים שהם מחזיקים, להטיל ספק בהנחות ולקבל החלטות מכוונות לגבי סוג האדם שהם רוצים להיות. בנוסף, המודעות להשפעות מופנמות אלה יכולה לתרום לבניית מערכות יחסים בריאות יותר ולטיפוח קשרים חיוביים עם אחרים.

AI

איור של דירקטוריון הדמויות המופנמות בעזרת AI

להלן נזכיר שוב את המודל שאנו מציעים ל"עצמי": ראשית, יש להבחין בין "העצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות במהלך החיים, לבין "העצמי החברתי" [המורכב מ"עצמיים משניים"], שהוא מבנה המתפתח במהלך חשיפתו של האדם להשפעה חברתית, ומורכב מהפנמה של דמויות משמעותיות לאדם, שמקורן בקבוצות חיצוניות או קבוצות דמיוניות (הקשורות, למשל, לסיפור, מיתוס, סרט וכו ') שהשפיעו מאוד על האדם. "העצמיים המשניים" שמכיל "עצמי החברתי" כוללים: 1) מגוון הייצוגים של ה"אני" שמקורם בעמדות וברגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות בחיים, כולל ייצוג חשוב של "האני הרפלקטיבי" [המתבונן בחיי הנפש של האדם] 2] ייצוגים של דמויות מופנמות שמקורן פעמים רבות בדמויות משמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו, אך כאמור עשויות להיות גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים, סרטים וכו' שהשפיעו מאוד על האדם. 3] ייצוגים מופנמים של "תת-תרבות" [תת-תרבות מתייחסת להשפעות חברתיות בסביבה [סביבה] בה האדם חי ואינן קשורות בהכרח לאדם מסוים].

אנו מכנים את ה"עצמי החברתי" באופן מטאפורי "מנהלת הדמויות" או ליתר דיוק "מנהלת או דירקטוריון הדמויות המופנמות", או "מועצת הדמויות". נציין כי בדירקטוריון מופנם זה [קבוצת התייחסות זו], יש בדרך כלל היררכיה שבה יש דמויות משפיעות ודומיננטיות יותר שקראנו להן מטאפורית "האני המנהיג" או "המנהיגים הפנימיים" ואלה נותנות את הטון ואף מצנזרים וקובעים אילו תכנים, עמדות והתנהגויות לא ניתן לכלול במועצת הדמויות ויתכן גם שאף עמדות ורגשות של דמויות בדירקטוריון לא תגענה למודעות האדם.

נציין כי האדם בכללותו אינו מודע בדרך כלל להשפעתה של מנהלת הדמויות המופנמות ומכיר בהשפעה כנובעת מרצונותיו ועמדותיו שלו. עוד נציין כי ככלל, הדירקטוריון דינמי מאוד וקיימים מאבקים ויחסי כוח בלתי פוסקים בין הדמויות המופנמות המרכיבות אותו לגבי העמדות שיביעו, כאשר המנהיג הפנימי או המנהיגים הפנימיים בדרך כלל מכתיבים את הטון. "מנהלת הדמויות המופנמות" כוללת הפנמת דמויות חיצוניות שונות המשפיעות על האדם, אך נדגיש כי בדרך כלל ההפנמה החשובה ביותר היא זו של מי שקראנו לו " המנהיג -העצמי". כאן מדובר בהפנמת דמות שיש לה השפעה רבה ומעצבת את האדם לטוב ו/או לרע, שיש לה השפעה רבה על מגוון הדמויות הפנימיות שבונות את ה"אני" החברתי. למנהיג הפנימי הזה תפקיד מכריע והשפעה עמוקה על הפנמת דמויות חיצוניות [או בעגה המקצועית אובייקטים חיצוניים]. הוא מחליט אם לדחות את ההפנמה או, אם תתקבל, באיזו צורה היא תופנם. במילים אחרות, במובן מסוים, אנחנו מניחים שהדמות המשפיעה הזאת היא גם סוג של צנזורה פנימית.

יש להדגיש כי איננו מדברים או מעלים השערות קונקרטיות על נוכחותן של דמויות מופנמות בעולמו הפנימי של הפרט כמעין "אנשים קטנים בתוך המוח", אלא בייצוגיהן באזורי מוח שונים שאופיים ואופן ייצוגם במוח עדיין דורשים מחקר נוסף. עוד נציין כי למרות שאנו מכנים דמות זו " מנהיג ", למעט סוג מסוים, מאפייניו אינם זהים לאלה של שליט דיקטטורי במדינה מסוימת, אלא שדמות זו דומיננטית ומשפיעה בקרב "מנהלת הדמויות".

נציין כי עבור מודל זה פותחה שיטת טיפול המכונה "טיפול ממוקד בקבוצות התייחסות" ] REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY] או בראשי תיבות RGFT, כאשר קבוצות ההתייחסות הן בדרך כלל אוסף או דירקטוריון הדמויות המופנמות, וקבוצות של אנשים במציאות החיצונית המשפיעים על הפרט בדרכים שונות.

על מנת לבצע ניתוח של אישיותו של פרויד במונחים שלנו נצטרך להתייחס לשני מרכיבים עיקריים הכלולים במודל שלנו

שאנו מכנים המודל העומד בבסיס שיטת הטיפול המכונה RGFT: REFERENCE GROUP/S FOCUSED] THERAPY] או בעברית שיטת הטיפול בקבוצת או קבוצות הייחוס. המודל כולל כאמור :

עצמי ראשוני (ליבה שנקבעה מראש מבחינה ביולוגית): כעת, נתייחס תחילה לעצמי הראשוני:

העצמי הראשוני מורכב ממבנים ואינסטינקטים ביולוגיים מולדים המהווים את הבסיס המולד של האישיות ושל התהליכים הקוגניטיביים. לעצמי זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינוי עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים משתנים זה מזה אצל כל פרט ופרט – בנוסף, האינסטינקטים משתנים בהתאם לתקופות התפתחותיות שונות ולהזדקנות – (ומכאן בהשפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות כאמור באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד.

בעצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהוא מולד. אך יכול להיות גם מקודם או להפך מדוכא באמצעות השפעת קבוצות הייחוס. בעצמי הראשוני גם יכולות קוגניטיביות שהן בחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך השנים הראשונות לחיים. ככל הנראה, הן יכולות להיפגע או להשתנות כתוצאה משימוש בסמים, טראומה, מחלה, הזדקנות. בנוסף כלולים בו הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ככל הנראה, הם יכולים להשתנות כתוצאה משימוש בסמים, טראומה, מחלה, הזדקנות. ולבסוף כלול בו מטען אנרגטי שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכאו אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס כמו גם באמצעות גורמים מצביים.

מתוך העצמי הראשוני צומח מבנה-על שהוא "העצמי החברתי" (המורכב מעצמיים משניים הכוללים בין היתר תת-תרבות או תת-תרבויות, ראה למעלה) והמשקף השפעות חברתיות על האדם לאורך חייו.

להלן איור המודל המוצע שכינינו במטפורה "ביצת פברז'ה של הנפש" בעת הלידה ומאוחר יותר במהלך החיים:

­­

תמונה המתארת את המודל התיאורטי העומד בבסיס RGFT

אחד הפיתוחים התיאורטיים החשובים ב-RGFT הוא ניתוח אירועי טריגר (TRIGGER EVENT ANALYSIS: TEA).

TEA הוא ניתוח של הטריגרים התורמים ללחץ נפשי ניכר על האדם במהלך חייו.

TEA מחלק את כל הטריגרים המובילים לסוג כלשהו של לחץ נפשי או עקה על האדם לשש קטגוריות: סטטוס, נורמות, התקשרות, איום, שגרה, ואנרגיה (כאשר לכל אחד מאלו ערוץ רגישות מקביל, כלומר יש גם שישה ערוצי רגישות, ראה למטה). לטריגרים אלה יש מאפיינים חברתיים מפורשים או מרומזים, דבר האומר שהם קשורים ל-קבוצות ייחוס [REFERENCE GROUPS: RG] אם פנימיות כלומר המופנמות בנפשו של האדם ואם חיצוניות כלומר הקיימות במציאות החיצונית. ההקשר הנתון של תוצאות העקה הנפשית [העלולה לתרום להידרדרות נפשית] מוביל למסקנה כי יש להתייחס לטריגרים אלה כאל טריגרים שליליים – אירועים העלולים להאיץ הידרדרות נפשית במצבים מסוימים.

אנו יכולים למצוא את מיקומם של ערוצי הרגישות (כחלק מהעצמי הראשוני) באיור למעלה המציג את המודל התיאורטי שלנו של הנפש.

להלן נתייחס כאן לששת ערוצי הרגישות האינדיבידואליים:

ערוצי רגישות אינדיבידואליים משקפים את התגובתיות האינדיווידואליות האישית שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). זיהינו עד כה כאמור שישה ערוצי רגישות:

1. רגישות לגבי הסטטוס ומעמד האדם

2. רגישות לשינויי נורמות

3. רגישות לגבי התקשרות רגשית לאחרים [ATTACHMENT]

4. רגישות לאיום

5. רגישות לשינויי שגרה

6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה

כעת הבה נעבור לזיגמונד שלמה פרויד וננתח את ערוצי הרגישות האישית של פרויד. נראה שהערוצים המושכים את מירב תשומת הלב הינם מבחינת חשיבותם לגביו בסדר הבא: ערוצי הסטטוס, ההתקשרות, האיום והאנרגיה.

השערות כאלה ביססנו בעיקר על ציטטות מכמה מהביוגרפיות של פרויד (ארנסט ג'ונס "חייו ויצירתו של זיגמונד פרויד", פול פריס "ביוגרפיה של ד"ר פרויד", פיטר גיי "פרויד: חיים לזמננו", ד. הרלן וילסון "פרויד: הביוגרפיה הלפני אחרונה", רשימותיו האוטוביוגרפיות ("מחקר אוטוביוגרפי"), ספרו של פרויד "פירוש החלומות", ובעיקר על ספרו המרתק של אריך פרום "שליחותו של זיגמונד פרויד: ניתוח אישיותו והשפעתו".

ערוץ הסטטוס: "ייתכנו גורמים אישיים גרידא אחרים, כמו, למשל, רצונו של פרויד להתבלטות…" (ציטוט מאריך פרום). "אדם שהיה האהוב הבלתי מעורער של אימו שומר לכל החיים את תחושת הכובש, את הביטחון הזה של הצלחה שלעתים קרובות גורם להצלחה אמיתית". (ציטוט של פרויד).

ערוץ ההתקשרות לאחר : "מבין שלושים החלומות המוזרים שלו עליהם הוא [פרויד] מדווח ב"פירוש חלומות" יש רק שניים העוסקים באימו… שניהם מבטאים קשר עז אליה." (ציטוט מאריך פרום). חלומו של פרויד על אימו :"ראיתי את אמי האהובה, עם הבעה שלווה וישנה מוזרה על תווי פניה, נישאת לחדר על ידי שניים (או שלושה) אנשים עם מקור ציפור, ונשכבת על המיטה"(ציטוט מפרויד). "הוא פירש חלום זה כמדבר על מות אימו, לאחר שהתעורר מהחלום בדמעות ובצרחות, כל זה מעיד על הקשר העמוק שלו לאימו. הקשר העמוק לאימו בא לידי ביטוי גם בערוב ימיו של פרויד. "הוא, שמלבד שותפיו ועמיתיו ….. כמעט ולא הקדיש זמן פנוי לאיש, כולל אשתו, ביקר את אימו בכל יום ראשון בבוקר, והורה לה לבקר אותו בכל יום ראשון לארוחת ערב, עד זקנתו" (ציטוט מאריך פרום). "צורך זה בהתקשרות בא לידי ביטוי במערכת היחסים עם אשתו וגם עם גברים מבוגרים, בני דורו ותלמידיו, שאליהם העביר את … הצורך באהבה, באישור, ובהערצה והגנה ללא תנאי" (ציטוט מאריך פרום). "הוא התרעם על הבידוד שלו, הוא סבל ממנו, אבל הוא מעולם לא היה מוכן, או אפילו נוטה, לעשות פשרה ולו הקטנה ביותר שהייתה עשויה להקל על בידודו". (ציטוט מאריך פרום).

"כאן יכולנו לחוש בקונפליקט פנימי בין הכמיהה של פרויד להיאחזות [הצורך בקשר] בקשר לבין הכמיהה שלו לבלעדיות [הקשורה לצורך בסטטוס] כקובע דברים ועמדות העומדים מעל הקהל. ברור שההשתוקקות השנייה ניצחה ברוב המקרים" (ציטוט מאריך פרום).

רגישות בערוץ האיום: "הוא היה אדם מאוד חסר ביטחון, הרגיש בקלות מאוים, נרדף, נבגד, ולכן, כפי שניתן היה לצפות, עם רצון גדול לוודאות". (ציטוט מאריך פרום).. "הפוביה שלי, אם תרצו, הייתה עוני או ליתר דיוק, פוביה מרעב, שנבעה מהגרגרנות האינפנטילית שלי ונקראה על ידי הנסיבות שלאשתי לא הייתה נדוניה (שאני גאה בה)" (מכתבו של פרויד לפליס, 21 בדצמבר 1899). במכתב נוסף לפליס (7 במאי 1900) הוא כותב: "באופן כללי – למעט נקודת תורפה אחת, הפחד שלי מפני עוני, יש לי יותר מדי שכל להתלונן…" פרויד הכריז (1910): "אויבי יהיו מוכנים לראות אותי גווע ברעב; הם היו קורעים לי את המעיל מהגב". כל אלו מעידים על רגישות בערוץ האיום אצל פרויד.

רגישות בערוץ האנרגיה: "אין ספק שעלינו לחשוב תחילה על סגולה אינטלקטואלית וחיוניות, הרבה מעל הממוצע, שהיו חלק מהחוזקה של פרויד" (ציטוט מאריך פרום). ציטוט המעיד על רגישות בערוץ האנרגיה.

אגב כשמדברים על פרויד צריך גם להזכיר את ההתמכרויות המרובות שלו: לקוקאין, אלכוהול וסיגרים המשפיעים על הקוגניציה והרגש וביטויי העצמי הראשוני ואף העצמי המשני. התמכרויות הנותנות מענה מסיים לערוץ הרגישות של רמת האנרגיה בכך שהן נותנות תחושה ראשונית זמנית של העלאת רמת האנרגיה [קוקאין במיוחד] והרגעת תחושת האיום [אלכוהול במיוחד].

כך ב-21 באפריל 1884, במכתב לארוסתו, מרתה ברנייס, כתב פרויד: "קראתי על קוקאין, המרכיב היעיל של עלי קוקה, שכמה שבטים אינדיאנים לועסים בכדי להפוך את עצמם לעמידים בפני מחסור ועייפות". בהמשך הוא כותב: "בדיכאון האחרון שלי לקחתי שוב קוקה ומנה קטנה הרימה אותי לגבהים בצורה נפלאה [משמע הגברת האנרגיה] . אני עסוק עכשיו באיסוף הספרות לשיר הלל לחומר הקסום הזה". התוצאה של חיפוש זה הייתה מאמר של פרויד על חומר זה ה'אובר קוקה'.

נראה שפרויד השתמש בקוקאין כדי להגדיל את התפוקה שלו: "אם אדם עובד באופן אינטנסיבי תחת השפעת קוקה, לאחר שלוש עד חמש שעות יש ירידה בתחושת הרווחה, ויש צורך במנה נוספת של קוקה כדי להדוף עייפות…[משמע הגברת רמת האנרגיה] " (ציטוט מפי פרויד)

ההיסטוריון הרפואי הווארד מרקל בספרו "אנטומיה של התמכרות: זיגמונד פרויד, ויליאם האלסטד וסם הפלא קוקאין " טוען כי מאמר זה, למעשה הפרסום המדעי הגדול הראשון של פרויד, מהווה נקודת מפנה עבור פרויד הצעיר ". המאפיין הבולט ביותר של ה'אובר קוקה' הוא האופן שבו זיגמונד משלב את רגשותיו, תחושותיו וחוויותיו בתצפיותיו המדעיות", כותב מרקל. "כאשר משווים מחקר זה עם עבודותיו הקודמות, הקורא אינו יכול שלא להתפעל מהמעבר העצום שהוא עושה מתיעוד תצפיות מעבדה הניתנות לשחזור ולמדידה כמותית ולבקרה אלי חקר מחשבות ורגשות. בעיקרו של דבר, "אובר קוקה" מציג סוגה ספרותית שתהפוך למאפיין סטנדרטי ביצירתו של זיגמונד: הוא עצמו. מנקודה זו ואילך, פרויד מיישם לעתים קרובות את חוויותיו ומחשבותיו שלו (ומאוחר יותר של מטופליו) בכתביו כשהוא פועל ליצירת תיאוריה אוניברסלית של הנפש וטבע האדם. זו הייתה שיטה שבזמנה התבררה כנועזת מבחינה מדעית, לעתים לא זהירה במקצת, ובמונחים של יצירת פסיכואנליזה, פרודוקטיבית להפליא".

חלק מהספקנים מייחסים חלק מחלומותיו שדווחו ב"פרשנות החלומות" לתופעות לוואי של קוקאין: "אני רואה את עצמי כאיש שלג, עם אף גזר, עומד בשדה עצום של שלג בתולי, שכולם נמסים פתאום, כמו אז, אפי נופל ומשאיר אותי עם תחושה של ריקנות עמוקה…" "מדובר בתחושת עליונות תחילה ההופכת לחרדת פוריות: הגזר הוא איבר המין שלך…"

מצד שני, השפעות לטווח ארוך של קוקאין יכולות לכלול דיכאון, חרדה והתקפי פאניקה. תסמיני גמילה עשויים להראות השתוקקות לקוקאין, אי שקט, רעב, קשיי שינה ותשישות. אנשים לעתים קרובות מרגישים חרדה והם עצבניים מאוד במהלך הגמילה. תסמינים אחרים יכולים לכלול תחושת דיכאון וסוג של "מחוספסות רגשית ", מה שמחמיר את הכמיהה. חשוב לציין שחלק מהתסמינים הללו דווחו על ידי אנשים שהיו קרובים לפרויד.

התפיסות המוטעות לגבי ההשפעות ותופעות הלוואי של קוקאין הובילו את פרויד לשלוח דגימות של החומר לחברים במקצוע הרפואה, תוך ציון היישום הפוטנציאלי שלו כממריץ נפשי, טיפול באסתמה והפרעות אכילה, אפרודיזיאק, כתרופה למורפיום ולהתמכרות לאלכוהול. הוא הציג אותו בפני ארנסט פון פליישל-מרקסוב, ידיד פיזיולוג שלקח מורפיום לטיפול בכאב הכרוני שסבל מפגיעת אגודל בעת ניתוח גופה. במקום לנטרל את ההתמכרות שלו, דבר זה הוסיף עוד התמכרות אחת למיכל ההתמכרות שלו . פליישל-מרקסוב הוציא עד מהרה 6,000 מארק בחודש על ההרגל ההתמכרותי החדש הזה שלו, ומת שבע שנים מאוחר יותר, בגיל 45 (סקוט אוליבר. "כיצד השפיע קוקאין על עבודתו של זיגמונד פרויד" https://www.vice.com/en/article/payngv/how-cocaine-influenced-the-work-of-sigmund-freud).

מותו הותיר את פרויד עם רגשות אשם עמוקים. על פי הדיווחים, הוא הפסיק את צריכת הקוקאין בשנת 1896, לאחר מות אביו. עם זאת, הרגל זה הוחלף על ידי הרגלי שתייה מוגזמים וצריכת סיגרים מוגברת (עד כ -20 ביום).

כעת ברצוננו להמשיך בתיאור "העצמי החברתי" של פרויד.

ראשית, ברצוננו להציע (ויש לכך מדדים רבים) שפרויד משנותיו הראשונות גדל באווירה יחסית של בלעדיות, בתחושה שהוא מעל זולתו.

כמחונן יוצא דופן, פרויד הצליח מאוד בבית הספר מגיל צעיר. בגימנסיה, הוא היה הראשון בכיתתו במשך 7 מתוך 8 שנים. דבר זה הוביל למגוון של זכויות מיוחדות, כולל זה שרק לעתים רחוקות נדרש לגשת לבחינות כלשהן (פרויד, 1952). פרט מעניין וחשוב דיו בכדי שפרויד יזכירו ברשימותיו האוטוביוגרפיות: " בגימנסיה הייתי בראש כיתתי במשך שבע שנים; נהניתי שם מפריבילגיות מיוחדות, ובקושי יכולתי להיבחן בכיתה". זה גם הוביל לפריבילגיות בבית. לדברי אחותו אנה, לפרויד תמיד היה חדר משלו ללמוד בו, לא משנה כמה קשה מצבה הכלכלי של המשפחה (גיי, 1998). בנוסף תוך כדי התבוננות במסלול חייו של פרויד קשה להימנע מהרושם שהמוטיבציה העיקרית שלו בחיים הייתה להיות מפורסם, להיות נערץ על ידי ההמון, להיות אחד הטובים ביותר.

ניתן למצוא לכך רמזים עקיפים בכתביו של ידי פרויד אודות עצמו. "לא באותה תקופה, ואף לא בערוב ימי, לא חשתי נטייה מיוחדת לקריירה של רופא… תחת השפעתה החזקה של ידידות בבית הספר עם נער מבוגר ממני שגדל להיות פוליטיקאי ידוע, פיתחתי רצון ללמוד משפטים כמוהו ולעסוק בפעילות חברתית. “

לאחר מכן, באופן מעניין, הוא משנה את כיוונו בהשפעת אדם [צ'ארלס דרווין] שניסח תיאוריה חדשה לחלוטין על התפתחות היצורים החיים באמצעות פרשנות שונה לחלוטין של העובדות הידועות קודם לכן: "יחד עם זאת, התיאוריות של דרווין, שהיו אז בעלות עניין אקטואלי, משכו אותי מאוד, שכן הן תלו תקוות להתקדמות יוצאת דופן בהבנתנו את העולם; ולשמוע את המאמר היפה של גתה על הטבע מוקרא בקול רם בהרצאה פופולרית של פרופסור ארנסט ברוקה ממש לפני בית הספר של איפט, זה היה הדבר שהניע אותי להיות סטודנט לרפואה". (ציטוט מדברי פרויד)

המפגש הראשון שלו עם העולם האקדמי הפגיש אותו עם שתי תובנות חדשות על עצמו שהובילו לתיקון עמדותיו ביחס להשגת מטרתו העיקרית – להתפרסם. הראשונה היתה האווירה האנטישמית בתוך האוניברסיטה: "כאשר בשנת 1873, הצטרפתי לראשונה לאוניברסיטה, חוויתי כמה אכזבות ניכרות. מעל לכל, גיליתי שציפו ממני להרגיש נחות וזר בגלל היותי יהודי. סירבתי לחלוטין לעשות את הדבר הראשון מבין הדברים האלה. מעולם לא הצלחתי להבין מדוע עליי להתבייש במוצאי או, כפי שאנשים התחילו לומר, ב"גזע" שלי. השלמתי, בלי הרבה חרטה, עם אי-קבלתי לקהילה….. עם זאת, לרושם הראשוני הזה באוניברסיטה הייתה תוצאה אחת שלאחר מכן התבררה כחשובה; … בגיל צעיר התוודעתי לגורל של להיות באופוזיציה ולהיות תחת החרם של 'הרוב הקומפקטי'. הניסיון המר של דרווין אותו העריך פרויד, [מדען המוערך מאוד על ידי הקהילה המדעית בת זמננו], שדחו בתחילה את התיאוריה שלו, עשוי גם הוא לתרום לבניית גישה זו. השני היה הבנת מגבלותיו שלו, תובנה ששינתה את חיפושו אחר ה"נישה" החדשה בה יעסוק: " יתר על כן, במהלך שנותיי הראשונות באוניברסיטה, נאלצתי לגלות שהמוזרויות והמגבלות של מתנותיי מנעו ממני כל הצלחה ברבות ממחלקות המדע שאליהן דרדרה אותי להיטות נעורי. כך למדתי את אמיתות אזהרתו של מפיסטופלס: Vergebens, dass ihr ringsum wissenschaftlich schweift, Ein jeder lernt nur, was er lernen kann. (אברבון לומד רק את מה שהוא יכול ללמוד)". בהמשך נדון בגישות שאפשרו לו להתגבר על קשיים אלה.

בהמשך לקו המחשבה כיצד המוטיבציה להפוך לא רק ל"ראש הכיתה" אלא ל"פסגת האנושות" הנחתה את פרויד לאורך כל חייו. עלינו להזכיר את האפיזודה בה פרויד למרות ניסיונותיו הנרחבים בקוקאין החמיץ לחשוף את הפוטנציאל של קוקאין לשימוש כהרדמה ברפואת עיניים, עובדה שתוארה לראשונה על ידי חבר רופא עיניים, קרל קולר, הראשון שהבין כי ההשפעות המאלחשות של קוקאין יכולות להיות שימושיות כהרדמה מקומית בניתוחי עיניים והתפרסם בשל כך. דבר זה קרה בזמן שפרויד יצא לחופשה עם ארוסתו מרתה וזה פגע בו עמוקות: "זו הייתה אשמת ארוסתי שלא הייתי מפורסם כבר בגיל צעיר זה". מי יודע, לאן היה מכוון פרויד את צעדיו הנוספים באם היה מצליח לגלות את ההשפעה הזו בעצמו?

גישה נוספת שבסופו של דבר תאמה את ההערכה העצמית הגבוהה שלו ואת המוטיבציה שלו להיות "בפסגה" הייתה הבחירה שלו במקומות עבודה ומשתפי פעולה שהיו מוכרים מאוד בקהילה המדעית ובעלי מעמד חברתי גבוה. גישה זו בוטאה במפורש על ידי פרויד במתן עצות לבנו מרטין. כפי שמרטין כותב: "תמיד הייתה זו תקוותו שאחד מבניו יהפוך לעורך דין. כך הוא התבונן, ואני חושב שהדריך, את צעדיי הראשונים המקרטעים בלימודי המשפטים בדאגה הגדולה ביותר. הוא הסכים שהלימודים הראשונים שלי היו משעממים ומשעממים, אבל הבטיח לי שיום אחד אמצא מורה בעל אישיות מרשימה, אולי אדם גאון, ושהרצאותיו יתעניינו בי עמוקות וייסחפו…אבא תמיד ביטא את עצמו בבהירות רבה, וכאשר ייעץ לי בתקופה כה קריטית בחיי, הוא הוסיף לצלילות ההבעה הרגילה שלו רוך טבעי ודאגה…" (מ. פרויד, 1983; עמ' 161). הערה זו מדגימה גם את יחסו האכפתי של פרויד לילדיו, דבר שהוזכר על ידי כולם.

פרויד שב ואומר שלא הרפואה הינה ראויה אלא משהו אחר עניין אותו: "ענפי הרפואה השונים עצמם, מלבד הפסיכיאטריה, לא משכו אותי. התרשלתי לחלוטין בלימודי הרפואה שלי, ורק בשנת 1881 קיבלתי את התואר המאוחר משהו שלי כדוקטור לרפואה. “

הוא מגיש מועמדות לעבודה במעבדה של ארנסט וילהלם פון ברוקה, אחד הפיזיולוגים הבולטים של זמנו. פרויד כותב: "באריכות, במעבדה הפיזיולוגית של ארנסט ברוקה, מצאתי מנוחה וסיפוק מלא – וגם גברים, שיכולתי לכבד ולראות בהם את המודל שלי: ברוקה הגדול ועוזריו, זיגמונד אקסנר וארנסט פליישל פון מרקסוב".

העבודה תחת ארנסט ברוקה הביאה לו תובנה נוספת שתורגמה לגישה שליוותה את המשך הקריירה שלו: "בניגוד גמור לאופי המפוזר של לימודיי בשנותיי הראשונות באוניברסיטה, פיתחתי כעת נטייה לרכז את עבודתי אך ורק בנושא או בעיה בודדים. הנטייה הזו נמשכה ומאז הובילה לכך שמאשימים אותי בחד-צדדיות". (פרויד).

הוא מוצא את עצמו עוזב את עבודת המחקר הבסיסית (על פי פרויד – בעצתו של ברוקה): "נקודת המפנה הגיעה בשנת 1882, כאשר המורה שלי, שאליו אני מייחס את ההערכה הגבוהה ביותר האפשרית, תיקן את חוסר ההשגחה הנדיבה של אבי בכך שיעץ לי בתוקף, לאור מצבי הכלכלי הרעוע, לנטוש את הקריירה התיאורטית שלי". כאן ניתן להבחין בשני דברים: האחד הוא יחסו המתירני של אביו של פרויד לשאיפות הקריירה של פרויד (למרות מצבה הכלכלי של המשפחה הבעייתית), והשני הוא החלטתו של פרויד עצמו לעזוב מעבדה מדעית מכובדת לטובת רווח כלכלי גדול יותר (אולי השתקפות של ערוץ האיום הרגיש שלו בשילוב עם חוויות של חיים בעוני יחסי).

חרדה זו – להישאר ללא אמצעים מתאימים – מכתיבה את צעדו הבא: לפנות לנוירולוגיה שהייתה אז התמחות חדשה ותובענית: "מבחינה חומרית, האנטומיה של המוח בוודאי לא הייתה טובה יותר מפיזיולוגיה, ומתוך מחשבה על שיקולים כספיים התחלתי לחקור מחלות עצבים. היו אז מעט מומחים בענף זה של הרפואה בווינה…".

כנוירולוג זוטר, פרויד מפרסם מספר מאמרים מדעיים וזוכה להצלחה הראשונה שלו שמביאה לו טעם של תהילה: "הייתי האדם הראשון בווינה ששלח מקרה לנתיחה שלאחר המוות עם אבחנה של polyneuritis acuta. התהילה של האבחנות שלי והאישור שלהן לאחר המוות הביאה לי זרם של רופאים אמריקאים, להם הרציתי על החולים במחלקה שלי במעין -אנגלית רצוצה".

הוא מחליט לנסוע לפריז, לזאן מרטן שארקו שלימים ייקרא "אבי הנוירולוגיה" בכדי להפוך את עצמו לבקיא יותר במקצועו החדש. במקרה (שארקו היה זקוק למישהו שיתרגם את הרצאותיו לגרמנית), הוא מתקרב ל ז'אן שארקו ויכול לתקשר לו את מחשבותיו בחופשיות. שארקו הרשים מאוד את פרויד, הן באישיותו והן בפעילותו המקצועית. כאן התמודד פרויד לראשונה עם ההדגמות הקליניות של היסטריה, כולל היסטריה אצל גברים, דבר שלא ניתן להסבירו על ידי התיאוריות העכשוויות. תגובתו של שארקו כי לא ניתן להסביר את התופעות שהפגין באמצעות התיאוריות המדעיות הנוכחיות: "Ça n’empêche pas d'exister" [זה לא שולל את הקיום (של התופעות שקיים חוסר יכולת להסבירן בתיאוריות הקיימות)] חזרה על עצמה לעתים קרובות מפיו של פרויד עצמו, ומשקפת את הגישה החדשה שאימץ, לפיה לא התיאוריות או התפיסה של האירועים בזמן נתון שולטות בעולם אלא העובדות והאירועים הצרופים.

מה שבא בעקבות חזרתו של פרויד לווינה, יכול היה להיות מכה קשה עבור רבים, אבל לא עבור פרויד, וננסה להבין מדוע: "אחזור כעת לשנת 1886, שנת השתקעותי בווינה כמומחה למחלות עצבים. הוטלה עלי חובה לדווח לפני 'Gesellschaft der Aerzte' [החברה לרפואה] על מה שראיתי ולמדתי עם ז'אן שארקו. אבל כשדיווחתי נתקלתי עם קבלת פנים גרועה, אמנם שאנשים בעלי סמכות, כמו היו"ר (במברגר), הצהירו שמה שאמרתי היה מדהים… מחוץ לבית החולים, נתקלתי במקרה של תגובה היסטרית קלאסית אצל גבר, והדגמתי אותו בפני 'Gesellschaft der Aerzte' [1886]. הפעם מחאו לי כפיים, אבל לא התעניינו בי יותר.

הרושם שהשלטונות הגבוהים דחו את חידושיי נותר בלתי מעורער; ועם [העניין שלי] בהיסטריה אצל גברים [והטיפול] בשיתוק ההיסטרי של הגבר [באמצעות] סוגסטיה, מצאתי את עצמי נאלץ להיכנס לאופוזיציה. מאחר שזמן קצר לאחר מכן הוצאתי מהמעבדה לאנטומיה מוחית ולא היה לי היכן [לעדכן] בהרצאותי, [מאז] פרשתי מהחיים האקדמיים וחדלתי להשתתף באגודות המלומדות".

ההתנסות של פרויד באלקטרותרפיה ובהיפנוזה, שיטות שהיו נפוצות באותה תקופה לטיפול במחלות עצבים, חיזקה את הבנתו (שנוצרה בהשפעתו של שארקו) שעליו לסמוך רק על העובדות ולא על תיאוריות או על [סמכות] הרשויות: " הידע שלי באלקטרותרפיה נגזר מספר הלימוד של ו. ארב [1882], שסיפק הוראות מפורטות לטיפול בכל הסימפטומים של מחלות עצבים. למרבה המזל, עד מהרה יכולתי לראות שמילוי ההוראות האלה אינו מועיל כלל, ושמה שקיבלתי כהתגלמות של תצפיות מדויקות היה בסך הכול בניית פנטזיה. ההבנה שליצירתו של השם הגדול ביותר באותה תקופה בנוירופתולוגיה הגרמנית [ו. ארב] אין קשר למציאות יותר מאשר לספר חלומות מצרי כלשהו, כמו זה הנמכר בחנויות ספרים זולות, הייתה כואבת, אבל היא סייעה לי להיפטר מעוד שמץ של אמונה תמימה בסמכות שעדיין לא הייתי חופשי ממנה" (פרויד).

שוב, פרויד הובל למסקנה שלא משנה מה החברה (כולל החברה המדעית) חושבת עליך, לא משנה כמה מעריכים את יריביך ופחות אותך, עליך לדבוק במסקנות שלך המבוססות על התצפיות וההיגיון שלך.

אנו יכולים לראות כאן כיצד פרויד מתרחק בהדרגה מהאמת החברתית כביכול, דברים שאנשים מאמינים בקיומם משום שאנשים אחרים או קבוצת אנשים, המכונים בעלי סמכות, טוענים שהם נכונים. זה נותן לו את החופש לחפש את "האמת שלו", ללכת בדרכים שאף אחד אחר לפני כן לא העז ללכת.

ככלל, זיגמונד פרויד, הושפע ממגוון רחב של אנשים משמעותיים לאורך חייו. דמויות אלה, בין אם בני משפחה, מנטורים, עמיתים או בני זמנו האינטלקטואליים, השאירו חותם מתמשך על אמונותיו, ערכיו ותפיסתו העצמית. השפעות אלה בנו את העצמי החברתי שלו, אותו ננסה לחקור. בכדי להבין את ההיררכיה המורכבת של דמויות מופנמות אלה בנפשו של פרויד, ניתן לסווג אותן על פי השפעתן והתפקידים שמילאו בעיצוב מחשבותיו ועמדותיו.

נראה כי העצמי החברתי של פרויד הוא מבנה מורכב, המתפתח מחשיפה להשפעות חיצוניות משמעותיות. ניתן לתאר זאת באופן מטאפורי כ"לוח הדמויות המופנמות", הכולל, כפי שהזכרנו קודם, את הקטגוריות הבאות:

מנהיג-עצמי: המנהיג הפנימי.

הדמות המשפיעה ביותר בהיררכיה הפנימית של פרויד, המנהיג – העצמי, פעל כסמכות מרכזית, עיצב את הפנמתן של דמויות אחרות וקבע אילו ערכים ועמדות יאומצו או יידחו. מתוך כתבים שונים נביא הצעות למנהיג הפנימי או למנהיגים הפנימיים [ייתכן שיש יותר מאחד] אצל פרויד.

בני משפחה:

עמליה פרויד (אמא)

תפקיד: השפעה אימהית

השפעה: אהבתה והערצתה ללא תנאי של עמליה תרמו ללא ספק להערכה העצמית הגבוהה של פרויד. הם חיזקו את ערוץ רגישות הסטטוס אצלו , ואפשרו לו להילחם על מעמדו העליון אפילו במצבי חיים קשים שבהם הוא לא הובן כהלכה או אפילו נדחה על ידי הקהילה המדעית הסובבת. לאימו היו ככל הנראה חלק מהמאפיינים של תת-הסוג "מנהיג עצמי של התקשרות [ATTACHMENT]" (בעבר סיווגנו 12 תת-סוגים שונים של המנהיג-העצמי, המתוארים בפירוט במקום אחר).

להלן להשערתנו לכמה מאפיינים בתת-סוג זה של מנהיג עצמי מופנם: שימוש נרחב ברגשות אשם, ביקורת, השוואה חברתית. אחרים נתפסים כמשפילים או מתעלמים כברירת מחדל, ניתן לשפר זאת רק על ידי התקשרות אינטנסיבית שלמעשה לעולם אינה מספיקה – הרעיון הוא של ניסיון לא מודע לשפר את הסטטוס באמצעות העצמת ההתקשרות. הרגשות המעורבים ביותר הם: אשמה, אכזבה, תחושת חוסר התאמה, גאווה. נראה כי ערוצי הרגישות המעורבים הם סטטוס, התקשרות, נורמות. הגישות הנפוצות ביותר הן: אני קרבן אולטימטיבי; העולם מלא עוול כלפיי; אני חי דרך הילדים שלי (לאישה); אני חי את הרעיון שלי (לאדם). ההתנהגות מאופיינת לעתים קרובות בתיקון רגשי של אחרים. דרכי ההשפעה הן לעתים קרובות: שימוש נרחב ביצירת רגשות אשם אצל האחרים; ביקורת נרחבת ולא פרודוקטיבית; השוואה חברתית, בעיקר כדי להדגיש את החיסרון של אחרים. קיימת גם נטייה כלשהי לתכונות נרקיסיסטיות.

חלק מתכונות אלה יתכן שהופנמו אצל פרויד עצמו. דבר זה עשוי להסביר חלקית את נטייתו לבקר כל סטייה של שותפיו מרעיונותיו המקוריים, את חוסר סובלנותו לכל ביקורת בכיוונו. יחסיה הקרובים ומלאי החיבה של אימו עם פרויד השפיעו כנראה על תיאוריות ההתקשרות האימהית שלו ועל תיאור הדינמיקה של התפתחות הילדות המוקדמת בכתביו. נוכחותה המטפחת מילאה תפקיד בהבנתו של פרויד את חשיבותן של מערכות יחסים מוקדמות.

יעקב פרויד (אבא)

תפקיד: השפעה אבהית

השפעה: אביו היה כנראה פחות דומיננטי במשפחה. הוא גם העריץ מאוד את כישוריו האינטלקטואליים של פרויד, ולמרות המצב הכלכלי הקשה סיפק לפרויד הצעיר את כל הדרוש לו כדי להתחיל את הקריירה על פי בחירתו. אף על פי שזיגמונד פרויד איבד במידה מסויימת כבוד לאביו לאחר שאביו סיפר לו סיפור על השפלתו על ידי גוי מבלי להגיב, הוא כנראה הפנים כמה מגישתו המסתגלת של אביו שאפשרה לו מאוחר יותר להתמודד ולהתגבר על קשיים בחייו. אבל מצד שני, מאבקו הנצחי של אביו להאכיל את משפחתו, כנראה גם הדגיש את ערוץ רגישות האיום אצל פרויד ועשוי להסביר את חששותיו מכך שלא יספק מספיק כסף עבורו ומאוחר יותר עבור משפחתו.

הגותו הליברלית וסקרנותו האינטלקטואלית של האב יעקב השפיעו על התעניינותו של פרויד בספרות ובפילוסופיה. רגשותיו האמביוולנטיים של פרויד כלפי אביו תרמו גם לתיאוריות שלו על תסביך אדיפוס ועל הסמכות האבהית.

כאן המקום להזכיר כי ישנם כמה סימנים לעצמי מנהיג מופנם נוסף אצל פרויד. בסיווג שלנו אנו קוראים לזה מנהיג עצמי רציונלי. אין בידינו מספיק מידע בכדי להניח שהעצמי המנהיגותי שלו מקורו באביו של פרויד, אבל יש כמה מדדים לכך שמקורו המצטבר, נלקח מכמה מהמנטורים המשפיעים ביותר של פרויד כמו זאן שארקו, ברוקה, מיינרט וברויאר.

להבנתנו תת-סוג זה של העצמי המנהיג מבוסס על תפיסה של עליונות מונופוליסטית של הידע והניסיון הפוזיטיביסטי הנרכש. בתת סוג זה של מנהיג פנימי אובייקטים נתפסים כנמצאים תמיד במערכת יחסים לוגית כלשהי זה עם זה, כל שינוי נגרם על ידי משהו שניתן להתחקות אחריו, לפחות תיאורטית, וניתן להסביר אותו באופן פוטנציאלי על ידי סיבה לוגית. זוהי תפיסה עצמית של האדם כסוג של כלי אנליטי. העמדות הנפוצות ביותר הן: "Cogito ergo sum"; ידע משוכלל לוגית וניסיון שנאסף אמפירית הם חיוניים; קיימת עמדה כי החוויה הרגשית הינה דרך נחותה לראות דברים; קיים העקרון של חיפוש אחר חידושים –איתגור דוגמות. דרך ההשפעה על הזולת: הדגשת חשיבה המבוססת על היגיון פורמלי– קביעת לוגיקה פורמלית כנורמת התנהגות עליונה. במקרים מסוימים: בידוד של השפעות חיצוניות, ופחות צורך בתקשורת חברתית.

זו כמובן הכללה, אבל ברגעים מסוימים בחייו של פרויד אנו יכולים להבחין בכמה תכונות התואמות חלק מהתיאור הזה.

הקונפליקטים הברורים בין שני העצמיים המנהיגים הפנימיים של אימו ואביו, יכולים להסביר לפעמים התנהגות סותרת לכאורה שהפגין פרויד, למשל, הפסקה פתאומית של ידידות או להפך שיתוף פעולה ארוכי טווח, שינויים בלתי צפויים ותמוהים משהו בהתנהגות…

מכיוון שההורים מופנמים באופן טבעי בגיל הרך, בדרך כלל כמנהיגים פנימיים, ואלה משפיעים בהמשך מי וכיצד יופנמו דמויות מאוחרות יותר בלוח הדמויות המופנמות, סביר להניח שהם שמרו על תפקידם במנהיגות של הדמויות המופנמות במנהלת הדמויות המופנמות של פרויד לאורך זמן.

מרתה ברנייס פרויד (אישה)

מרתה ברנייס פרויד, למרות שהייתה ידועה בעיקר כאשתו של פרויד, הייתה גם אחת מחברותיו הקרובות ביותר ואנשי סודו. מערכת היחסים שלהם, שהחלה כחיזור נלהב והתפתחה לשותפות לכל החיים, העניקה לפרויד יציבות רגשית ותמיכה אישית. ההתנזרות המינית הממושכת של מרתה ופרויד בשלב מתקדם בחייהם עשויה אולי להסביר את עיסוקו של פרויד בנושא המיני בהרחבותיו התיאורטיות או להפך להיות גזורה מכך בנוסף לכך שהיו להם הרבה ילדים וזו הייתה דרך להימנע מהריונות נוספים.

אנה פרויד (בת)

אנה פרויד, ילידת 1895, הייתה הצעירה מבין ששת ילדיו של פרויד והיחידה שהלכה בדרכו המקצועית. היא הפכה לפסיכואנליטיקאית בולטת בזכות עצמה, והתמקדה בפסיכואנליזה של ילדים ובמנגנוני הגנה. אנה נשארה קרובה לאביה כל חייו, וסייעה לו בשנותיו האחרונות בלונדון.

השפעה על פרויד: הישגיה המקצועיים של אנה והקשר ההדוק ביניהם השפיעו על עבודתו המאוחרת של פרויד, ובמיוחד על מחקריו על מנגנוני הגנה ופסיכולוגיה של הילד. תרומתה סייעה להרחיב ולשכלל את התיאוריה הפסיכואנליטית, וביססה את מורשת משפחת פרויד בתחום הפסיכולוגיה.

סופי פרויד (בת)

סופי פרויד, ילידת 1893, הייתה אחת מבנותיו של פרויד שניהלה חיים מסורתיים יותר בהשוואה לאחותה אנה. היא נישאה והביאה ילדים לעולם, אך מתה באופן טרגי במהלך מגפת השפעת העולמית של 1920.

השפעה על פרויד: למותה של סופי הייתה השפעה עמוקה על פרויד, מה שהוביל לחקירה מעמיקה של האבל בעבודתו. אובדן אישי זה השפיע על מאמרו המכונן "אבל ומלנכוליה", שבו בחן את תהליכי האבל ואת הפתולוגיה של אבל לא פתור.

ארנסט פרויד (בן)

ארנסט פרויד, יליד 1892, היה אדריכל שהשפיע פחות על עבודתו הפסיכואנליטית של פרויד. עם זאת, הוא שמר על קשר קרוב עם אביו ומאוחר יותר מילא תפקיד משמעותי בניהול מורשתו ועיזבונו של פרויד.

השפעה על פרויד: בעוד שחייו המקצועיים של ארנסט היו שונים מאלה של אביו, התמיכה והיציבות שסיפק תרמו לרווחתה הכללית של משפחת פרויד, ואפשרו לזיגמונד להתמקד בעבודתו.

ז'אן-מרטין פרויד (סאונד)

ז'אן-מרטין פרויד, שנקרא על שם מורו הרוחני של פרויד, ז'אן-מרטין שארקו, נולד בשנת 1889. הוא הפך לקצין צבא ולאחר מכן עבד בעסקים. כמו ארנסט, השפעתו על עבודתו של פרויד הייתה עקיפה.

השפעה על פרויד: שמו של ז'אן-מרטין מסמל את הכבוד וההערצה של פרויד לשארקו, ומשקף את שזירת חייו האישיים והמקצועיים. הקריירה והיציבות של ז'אן-מרטין תרמו גם למערכת התמיכה המשפחתית שאפשרה לפרויד להמשיך במאמציו הפסיכואנליטיים.

מסקנה

משפחתו של זיגמונד פרויד מילאה תפקיד מכריע בחייו, וסיפקה תמיכה רגשית, השראה ויציבות. כל אחד מבני המשפחה, באמצעות מערכות היחסים וסיפוריהם האישיים, השפיע על הבנתו של פרויד את הפסיכולוגיה האנושית ותרם לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית. אנו משערים שלמרות ההשפעה של אלו במנהלת הדמויות של פרויד הרי שאביו אימו היו אלו שמילאו כנראה תפקיד כמנהיגים פנימיים. בנוסף נראה כי הדינמיקה האישית והמקצועית השזורה במשפחת פרויד מדגישה את ההשפעה העמוקה של יחסים אינטימיים על עיסוקים אינטלקטואליים ומדעיים.

מנטורים ועמיתים שהופנמו במנהלת הדמויות של פרויד:

ז'אן-מרטין שארקו

תפקיד: מנטור ומורה

השפעה: אחת הגישות האינסטרומנטליות החשובות ביותר שפרויד הפנים עם דמותו של שארקו, הייתה שלא התיאוריה אלא התצפית והחשיבה הלוגית צריכות להנחות מדען בעבודתו.

עבודתו של שארקו על היסטריה והיפנוזה הייתה מכרעת בעיצוב הבנתו של פרויד את הקשר גוף-נפש ואת תפקידם של תהליכים לא מודעים בהפרעות פסיכולוגיות. הדגמותיו ורעיונותיו של שארקו על נוירולוגיה סיפקו לפרויד ידע בסיסי ושיטות שהשפיעו על התפתחות הפסיכואנליזה.

סביר להניח ששמו של שארקו אשר שימש כשמו של ראשון בניו של פרויד ניתן לו כדי שיוכל באופן סמלי לתפוס את מקומו כדמות המנהיג הפנימי המוביל לצד ההורים הביולוגיים…

ישנן דמויות מפתח מופנמות נוספות שהיו גבוהות בהיררכיה של הדמויות המופנמות של פרויד בתקופות שונות בחייו ומילאו תפקידים משמעותיים בהתפתחותו האינטלקטואלית והאישית של פרויד. נראה שהם היוו חלק גבוה בהיררכיה הפנימית של פרויד וככל הנראה השפיעו בדרגות שונות על ניהול דמויותיו המופנמות, תוך שהם תורמים ליחסי הגומלין הדינמיים בתוך עולמו הפנימי של פרויד.

יוסף ברויאר

תפקיד: משתף פעולה ומנטור

השפעה: עבודתו של ברויאר עם אנה א' והמושג "התרופה או הסם המדבר" השפיעו עמוקות על התפתחות הטכניקות הפסיכואנליטיות של פרויד. שיתוף הפעולה ביניהם ב"מחקרים על היסטריה" סימן את תחילת חקירתו של פרויד את הלא מודע. ברויר יתכן ועורר אצל פרויד את הרעיון של הפסיכואנליזה.

קרל יונג

קרל יונג, פסיכיאטר שווייצרי, שיתף בתחילה פעולה הדוק עם פרויד ונחשב ליורשו המסתמן. התעניינותו של יונג במיתולוגיה, בדת ובתת-מודע הקולקטיבי הובילה להתפתחותה של הפסיכולוגיה האנליטית, ענף נפרד של הפסיכואנליזה. למרות שיתוף הפעולה הראשוני ביניהם, יונג ופרויד נפרדו בסופו של דבר בשל חילוקי דעות תיאורטיים.

השפעה על פרויד: שיתוף הפעולה של יונג עם פרויד תרם רבות להרחבת תחום הפסיכואנליזה. חילופי הדברים ביניהם העשירו את הבנתו של פרויד את הסימבוליזם, החלומות והלא מודע. עם זאת, חילוקי הדעות התיאורטיים ביניהם, במיוחד בנוגע לטבעו של הלא-מודע ולתפקיד המיניות, הובילו לקרע אינטלקטואלי משמעותי.

אלפרד אדלר

אלפרד אדלר, רופא אוסטרי, היה חבר מוקדם בחוג הפנימי של פרויד. אדלר פיתח אסכולה משלו, המכונה פסיכולוגיה אינדיבידואלית, שהדגישה את חשיבותם של גורמים חברתיים ורגשי נחיתות בהתפתחות האישיות. התמקדותו של אדלר בדחף של הפרט לכוח ולעליונות עמדה בניגוד להדגשתו של פרויד על מניעים מיניים.

השפעה על פרויד: רעיונותיו של אדלר אתגרו והרחיבו את נקודות המבט של פרויד על המוטיבציה וההתנהגות האנושית. חילוקי הדעות התיאורטיים ביניהם הובילו ליציאתו של אדלר מחוגו של פרויד, אך השפעתו נמשכה בפיתוח גישות אלטרנטיביות בתוך התנועה הפסיכואנליטית.

וילהלם שטקל

וילהלם שטקל, רופא אוסטרי ואחד מחסידיו הראשונים של פרויד, תרם תרומות משמעותיות להבנת הנוירוזות והסימבוליזם. עבודתו של שטקל על חרדה, פוביות ופירוש חלומות השלימה את התיאוריות של פרויד והעשירה את השיח הפסיכואנליטי.

השפעה על פרויד: תרומתו של שטקל לניתוח חלומות ולחקר החרדה סיפקה תובנות חשובות שהשלימו את עבודתו של פרויד. הדגש שלו על סימבוליזם ופרשנות של חומר לא מודע חיזק והרחיב את המסגרת התיאורטית של פרויד.

שנדור פרנצ'י

שנדור פרנצ'י, פסיכואנליטיקאי הונגרי, היה משתף פעולה קרוב ואיש סודו של פרויד. פרנצ'י תרם תרומות משמעותיות להבנת הטראומה, ניתוח הילד והקשר הטיפולי. הטכניקות החדשניות שלו וגישתו החומלת למטופלים השפיעו על התפתחות הפרקטיקה הפסיכואנליטית.

השפעה על פרויד: עבודתו של פרנצ'י על טראומה והקשר הטיפולי השפיעה עמוקות על התיאוריות המאוחרות יותר של פרויד. הדגש שלו על אמפתיה וחשיבות מעורבותו הרגשית של האנליטיקאי בתהליך הטיפולי השפיעו על הבנתו של פרויד את ההעברה וההעברה הנגדית.

אוטו ראנק

אוטו ראנק, פסיכואנליטיקאי אוסטרי, היה אחד ממשתפי הפעולה הקרובים ביותר של פרויד ודמות חלוצית בתיאוריה הפסיכואנליטית. עבודתה של ראנק על טראומת לידה, יצירתיות ותפקיד האמן בחברה הרחיבה את גבולות הפסיכואנליזה. ספרו "טראומת לידה" הציע כי חווית הלידה עצמה היא מקור משמעותי לחרדה.

השפעה על פרויד: רעיונותיו של ראנק על טראומת לידה ויצירתיות השפיעו על עבודתו המאוחרת יותר של פרויד על חרדה ועל מקורות הנוירוזה. שיתוף הפעולה ביניהם העשיר את הבנתו של פרויד את הלא מודע ואת תפקידן של ההתנסויות המוקדמות בהתפתחות האישיות.

ארנסט ג'ונס

ארנסט ג'ונס, נוירולוג ופסיכואנליטיקאי וולשי, היה דמות מפתח בהתפשטות הפסיכואנליזה בעולם דובר האנגלית. ג'ונס ייסד את החברה הפסיכואנליטית הבריטית ומילא תפקיד מכריע בביסוס הפסיכואנליזה כתחום מחקר לגיטימי. הוא גם חיבר ביוגרפיה מקיפה של פרויד.

השפעה על פרויד: מאמציו של ג'ונס לקדם ולמסד את הפסיכואנליזה סייעו להתפשטותה ברחבי העולם. הביוגרפיה שלו על פרויד נותרה יצירה מכוננת, המספקת תובנות חשובות על חייו של פרויד ועל התפתחות התיאוריות שלו. כישורי הסנגוריה והארגון של פרויד סייעו להבטיח את מורשתו של פרויד.

מסקנה

עמיתיו של זיגמונד פרויד מילאו תפקידים מרכזיים בהתפתחות ובהפצה של המחשבה הפסיכואנליטית. כל אחד ממשתפי הפעולה הביא נקודות מבט ותובנות ייחודיות שהעשירו את התיאוריות של פרויד ותרמו להתפתחות הפסיכואנליזה.

באמצעות מאמציהם המשותפים וחילופי הרעיונות האינטלקטואליים ביניהם ובין עצמם ולבין פרויד, עמיתים אלה עזרו לעצב את יסודות הפסיכולוגיה המודרנית, והבטיחו את ההשפעה המתמשכת של עבודתו של פרויד על השדה.

להלן הפסיכיאטרים, הנוירולוגים והרופאים האחרים שהשפיעו על זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה:

ברוקה ארנסט

ארנסט ברוקה, רופא ופיזיולוג אוסטרי, היה אחד הפרופסורים של פרויד באוניברסיטת וינה. ברוקה היה חסיד של ההשקפה המכניסטית של גוף האדם, והאמין כי תהליכים פיזיולוגיים יכולים להיות מוסברים על ידי חוקים פיזיקליים. הוא היה חלק מ"בית הספר לרפואה של וינה", ששם דגש על מתודולוגיה מדעית קפדנית.

השפעה על פרויד: הדגש של ברוקה על קפדנות מדעית והסברים פיזיולוגיים להתנהגות השפיע על גישתו של פרויד למחקר ועל התמקדותו הראשונית בהיבטים הביולוגיים של הפסיכולוגיה. אף על פי שפרויד התקדם מאוחר יותר לעבר הסברים פסיכולוגיים, התעקשותו של ברוקה על ראיות אמפיריות ושיטות מדעיות נותרה אבן פינה בעבודתו של פרויד.

תיאודור מיינרט

תיאודור מיינרט, נוירופתולוג ופסיכיאטר אוסטרי, היה עוד אחד מהפרופסורים המשפיעים של פרויד באוניברסיטת וינה. עבודתו של מיינרט התמקדה בבסיס האנטומי והפיזיולוגי של הפרעות נפשיות, והוא היה דמות מובילה בנוירואנטומיה ובפסיכיאטריה.

השפעה על פרויד: התיאוריה של מיינרט על מבנה המוח ותפקודו סיפקה לפרויד הבנה עמוקה של נוירואנטומיה ושל היסודות הביולוגיים של מחלות נפש. ידע זה היה חיוני בשלב מוקדם בקריירה של פרויד כנוירולוג ומאוחר יותר השפיע על התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית, במיוחד בהבנת ההיבטים הפיזיולוגיים של תהליכים נפשיים.

פרנץ ברנטנו

פרנץ ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג גרמני, השפיע אינטלקטואלית משמעותית על פרויד. הרצאותיו של ברנטנו על פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה הציגו בפני פרויד את מושג ההתכוונות ואת הגישה התיאורית לתופעות נפשיות.

השפעה על פרויד: רעיונותיו של ברנטנו על כוונת התודעה וחשיבותה של הפסיכולוגיה התיאורית השפיעו על הבנתו של פרויד את הנפש ותהליכיה. למרות שפרויד בחר בסופו של דבר בדרך אחרת, הדגש של ברנטנו על המחקר התיאורי של תופעות נפשיות סיפק בסיס פילוסופי לחקירתו של פרויד את הלא מודע ואת הדינמיקה של חיי הנפש.

הרמן נוטנאגל

הרמן נוטנאגל, רופא פנימי ונוירולוג אוסטרי, היה אחד המנטורים של פרויד במהלך לימודי הרפואה שלו. נוטנאגל היה ידוע בחדות הקלינית שלו ובעבודתו על לוקליזציה של תפקודי מוח.

השפעה על פרויד: מומחיותו הקלינית של נוטנאגל והתמקדותו בבסיס הנוירולוגי של המחלה השפיעו על הכשרתו הרפואית המוקדמת של פרויד. הכישורים והידע שרכש פרויד בהדרכתו של נוטנאגל סייעו בעבודתו המאוחרת יותר כנוירולוג ובתצפיות הקליניות שהובילו להתפתחות הפסיכואנליזה.

קרל קלאוס

קרל קלאוס, זואולוג אוסטרי, היה עוד אחד מהפרופסורים של פרויד באוניברסיטת וינה. עבודתו של קלאוס בזואולוגיה ובביולוגיה אבולוציונית סיפקה לפרויד פרספקטיבה מדעית רחבה על תהליכים ביולוגיים והתנהגות אנושית.

השפעה על פרויד: התיאוריה של קלאוס על האבולוציה והבסיס הביולוגי של ההתנהגות תרמו להבנתו של פרויד את האינסטינקטים והדחפים האנושיים. נקודת מבט ביולוגית זו שולבה בתיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, במיוחד בתפיסותיו על הליבידו ודחף המוות.

אויגן בלוילר

אויגן בלוילר, פסיכיאטר שווייצרי, ידוע בעיקר בזכות טביעת המונח "סכיזופרניה" ועבודתו על הבנה וסיווג של הפרעות נפשיות. לדגש של בלוילר על הבסיס הביולוגי והגנטי של מחלות נפש הייתה השפעה משמעותית על הפסיכיאטריה של תחילת המאה ה-20.

השפעה על פרויד: עבודתו של בלוילר בפסיכיאטריה השפיעה על חשיבתו של פרויד על סיווג הפרעות נפשיות ועל היסודות הביולוגיים של הפסיכופתולוגיה. התמקדותו של בלוילר באינטראקציה בין גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים השפיעה על גישתו ההוליסטית של פרויד למחלות נפש, אם כי פרויד נטה יותר להסברים פסיכולוגיים.

אמיל קרפלין

אמיל קרפלין, פסיכיאטר גרמני, מכונה לעתים קרובות מייסד הפסיכיאטריה המדעית המודרנית. קרפלין פיתח מערכת סיווג להפרעות נפשיות שהניחה את הבסיס למדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM).

הוא האמין שלמחלות נפש יש סיבות ביולוגיות מובהקות וניתן לסווגן על סמך הסימפטומים שלהן.

השפעה על פרויד: עבודתו של קרפלין על סיווג מחלות נפש השפיעה על הבנתו של פרויד את הפסיכופתולוגיה. למרות שפרויד חלק על גישתו הביולוגית המובהקת של קרפלין, הדגש של קרפלין על התבוננות זהירה וסיווג הסימפטומים השפיע על שיטותיו הקליניות של פרויד עצמו ועל התפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית.

פייר ז'אנה

פייר ז'אנה, פסיכולוג ונוירולוג צרפתי, היה בן זמנו של פרויד שחקר גם את ההיסטריה ואת התת מודע. מושג ה"דיסוציאציה" של ז'אן ועבודתו על שורשיה הפסיכולוגיים של ההיסטריה מקבילים לרבים מרעיונותיו של פרויד, אם כי הם נבדלו בגישותיהם התיאורטיות.

השפעה על פרויד: עבודתה של ז'אנה על דיסוציאציה והיסטריה השפיעה על התיאוריות של פרויד על הלא מודע ומנגנוני ההגנה. בעוד פרויד התמקד בתשוקות מודחקות ובדינמיקה של האיד, האגו והסופר-אגו, רעיונותיה של ז'אנה על מידור התודעה סיפקו נקודת מבט חלופית שהעשירה את התחום הרחב יותר של הפסיכולוגיה.

מסקנה

מוריו ומדריכיו העקיפים של זיגמונד פרויד מילאו תפקידים מכריעים בעיצוב התפתחותו האינטלקטואלית ודרכו המקצועית. הדמויות הללו, באמצעות תרומותיהן ונקודות המבט הייחודיות שלהן, סיפקו לפרויד את הידע והכישורים הבסיסיים הדרושים לפיתוח התיאוריות פורצות הדרך שלו על הפסיכואנליזה. יחסי הגומלין בין רעיונותיו הפסיכואנליטיים של פרויד לבין החינוך המדעי והרפואי הרחב יותר שקיבל מדגישים את הקשר העמוק בין דיסציפלינות אלה בהיווצרות הפסיכולוגיה המודרנית.

מטופליו של זיגמונד פרויד: סיפוריהם והשפעתם על הפסיכואנליזה.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טיפל במגוון רחב של מטופלים לאורך הקריירה שלו. רבים ממטופלים אלה לא רק השפיעו על התיאוריות של פרויד, אלא גם הפכו לדמויות מרכזיות בתולדות הפסיכואנליזה. להלן סיפוריהם של כמה ממטופליו הבולטים של פרויד והשפעתם על עבודתו.

1. אנה או'. (ברטה פפנהיים)

אנה או', שנולדה בשם ברטה פפנהיים, היא אולי המטופלת המפורסמת ביותר של פרויד, אם כי למעשה היא טופלה על ידי עמיתו של פרויד, יוסף ברויאר. המקרה שלה הניח את היסודות להתפתחות הפסיכואנליזה של פרויד. אנה אן' סבלה מהיסטריה והציגה תסמינים כגון שיתוק, הזיות ואובדן דיבור. הטיפול של ברויאר כלל עידוד אנה לדבר על הסימפטומים שלה, תהליך שהיא והוא כינו "התרופה המדברת".

השפעה על פרויד: המקרה של אנה או' השפיע עמוקות על פרויד, מה שהוביל אותו לחקור את הפוטנציאל הטיפולי של ריפוי מדבר ולפתח את מושג הקתרזיס. זה גם עורר את התעניינותו בלא-מודע ובמשמעות של זיכרונות מודחקים.

2. דורה (אידה באואר)

אידה באואר, שנודעה כמקרה המבחן של פרויד, הייתה אישה צעירה שסבלה מהיסטריה. הסימפטומים שלה כללו שיעול, אובדן קול והתעלפויות. הניתוח של פרויד גילה כי הסימפטומים שלה היו קשורים לדינמיקה המשפחתית המורכבת שלה ולקונפליקטים מיניים לא פתורים.

השפעה על פרויד: המקרה של דורה היה מכריע בפיתוח תיאוריות ההעברה וההעברה הנגדית של פרויד. המחקר הדגיש גם את חשיבות הבנת התנגדות המטופלים לטיפול ואת תפקידה של טראומה מינית בהפרעות פסיכולוגיות.

3. איש העכברושים (ארנסט לנצר)

ארנסט לנצר, הידוע בכינויו "איש העכברושים", היה מטופל עם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. הוא חווה פחדים אובססיביים וכפייתיות עזים, במיוחד אלה הקשורים לחולדות. הניתוח של פרויד חשף חרדות עמוקות וקונפליקטים אדיפליים לא פתורים.

השפעה על פרויד: המקרה של איש העכברושים תרם להבנתו של פרויד את הנוירוזה האובססיבית-קומפולסיבית ואת מנגנוני ההגנה, כגון העתקה ויצירת תגובה. המקרה גם חיזק את אמונתו של פרויד במשמעותן של חוויות הילדות המוקדמת.

4. זאב (סרגיי Pankazhev)

סרגיי פנקאג'ף, המכונה איש הזאב, הגיע לפרויד עם דיכאון וחרדה קשים. אחד האלמנטים המפורסמים ביותר במקרה שלו היה חלום חוזר של זאבים היושבים על עץ מחוץ לחלונו. פרויד פירש חלום זה כסמל לזיכרונותיו המודחקים ולפחדיו הקמאיים של פנקאג'ף.

השפעה על פרויד: המקרה של איש הזאב היה חשוב בפיתוח התיאוריות של פרויד על ניתוח חלומות ותפקיד הסימבוליזם בתת-מודע. הוא גם סיפק תובנות על טבעה של נוירוזה אינפנטילית ושלבי ההתפתחות הפסיכוסקסואליים.

5. הנס הקטן (הרברט גראף)

הנס הקטן, או הרברט גראף, היה ילד צעיר עם פוביה מסוסים. פרויד ניתח את המקרה שלו באמצעות התכתבות עם אביו של הנס, ופירש את פחדו של הילד כביטוי לתסביך אדיפוס ולחרדת הסירוס.

השפעה על פרויד: המקרה של הנס הקטן סייע בהמחשת התיאוריות של פרויד על מיניות הילדות ותסביך אדיפוס. הוא גם הדגים את יעילותן של טכניקות פסיכואנליטיות בטיפול בפוביות ובהפרעות ילדות אחרות.

6. המקרה של שרבר (דניאל פול שרבר)

דניאל פול שרבר היה שופט בכיר שחווה אפיזודות פסיכוטיות קשות, שהובילו לאשפוזו. הוא תיעד את חוויותיו בזיכרונותיו, שפרויד ניתח מאוחר יותר. פרשנותו של פרויד התמקדה בתשוקותיו ההומוסקסואליות המודחקות של שרבר ובקונפליקטים הבלתי פתורים עם אביו.

השפעה על פרויד: המקרה של שרבר מילא תפקיד בהבנתו של פרויד את הפסיכוזה ואת מנגנוני ההגנה, במיוחד השלכה ופרנויה. הוא גם הדגיש את הפוטנציאל של תשוקות מיניות מודחקות להתבטא כמחלת נפש קשה.

מסקנה

מטופליו של זיגמונד פרויד סיפקו את חומר הגלם להתפתחות הפסיכואנליזה. כל מקרה הציע תובנות ייחודיות על פעולתו של המוח האנושי, עיצב את התיאוריות של פרויד וקידם את הבנתנו את ההפרעות הפסיכולוגיות. באמצעות תיאורי המקרה המפורטים שלו, פרויד הניח את היסודות לפסיכותרפיה מודרנית, ושינה את הנוף של טיפול נפשי.

חבריו הקרובים של זיגמונד פרויד: השפעתם על פרויד ועל הפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד הושפע לא רק מעמיתיו ובני משפחתו אלא גם מידידיו הקרובים. חברים אלה סיפקו תמיכה רגשית, גירוי אינטלקטואלי וקשרים אישיים שהשפיעו עמוקות על עבודתו וחייו של פרויד. ביניהם:

וילהלם פליס

וילהלם פליס, רופא אף אוזן גרון מברלין, היה אחד מידידיו הקרובים ביותר של פרויד ואיש סודו. ידידותם התאפיינה בהתכתבות ענפה, בה דנו בתיאוריות רפואיות, בעניינים אישיים ובפיתוח מושגים פסיכואנליטיים. רעיונותיו של פליס על הקשר בין האף לאיברי המין, כמו גם התיאוריות שלו על קצב ביולוגי, השפיעו על חלק מהגותו המוקדמת של פרויד.

השפעה על פרויד: ההשפעה של פליס על פרויד הייתה משמעותית, במיוחד בפיתוח התיאוריות של פרויד על מיניות ונוירוזות. ההתכתבות ביניהם, הידועה בשם "מכתבי פרויד- פליס ", מספקת תובנות לגבי התפתחותו האינטלקטואלית המוקדמת של פרויד ולגבי ניסוח רעיונותיו. התיאוריות הלא מקובלות של פליס אתגרו גם את פרויד לחדד ולהבהיר את מושגיו שלו.

מרתה ברנייס פרויד (אישה)

מרתה ברנייס פרויד, למרות שהייתה ידועה בעיקר כאשתו של פרויד, הייתה גם אחת מחברותיו הקרובות ביותר ואנשי סודו. מערכת היחסים שלהם, שהחלה כחיזור נלהב והתפתחה לשותפות לכל החיים, העניקה לפרויד יציבות רגשית ותמיכה אישית.

מרתה ניהלה את משק הבית שלהם וגידלה את ששת ילדיהם, מה שאפשר לפרויד להתמקד בעבודתו.

השפעה על פרויד: תמיכתה הבלתי מעורערת של מרתה והיציבות שסיפקה היו חיוניים ליכולתו של פרויד להתמסר למחקרו. תפקידה כאשת סוד ובת זוגו השפיע על השקפותיו של פרויד על נישואין, אהבה והדינמיקה של יחסים אינטימיים. ההתכתבות הענפה ביניהם במהלך שנות אירוסיהם מאפשרת הצצה למחשבותיו האישיות ולחייו הרגשיים של פרויד.

לו אנדריאס-סלומה

לו אנדריאס-סלומה, סופרת ופסיכואנליטיקאית יליד תרוסיה, הייתה חברה קרוב ובת לוויה אינטלקטואלית של פרויד. אנדריאס-סלומה היהיתה סופרת והוגה מוכשרת, שהייתה מעורבת עמוקות בדיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים. היא הפכה לפסיכואנליטיקאית בעצמה ותרמה לתחום עם כתביה על הפסיכולוגיה של נשים ואודות תהליך היצירה.

לו אנדריאס-סלומה [1861-1937]

השפעה על פרויד: ידידותה של אנדריאס-סלומה העניקה לפרויד חברות אינטלקטואלית ופרספקטיבה ייחודית על הפסיכואנליזה. תובנותיה על פסיכולוגיה נשית ויצירתיות השפיעו על עבודתו של פרויד על מגדר וביטוי אמנותי. ההתכתבות והאינטראקציות ביניהם העשירו את הבנתו של פרויד את מורכבות הפסיכולוגיה האנושית.

מקס אייטינגון

מקס אייטינגון, פסיכואנליטיקאי יליד רוסיה, היה חבר קרוב ועמית של פרויד. אייטינגון מילא תפקיד משמעותי בהקמתה ובהתפשטותה של הפסיכואנליזה, ייסד את המכון הפסיכואנליטי בברלין ותמך בהקמתם של ארגונים פסיכואנליטיים נוספים. הוא גם היה תומך מסור של פרויד בשנותיו המאוחרות.

השפעה על פרויד: ידידותו ותמיכתו של אייטינגון היו חיוניות לפרויד, במיוחד בזמנים קשים. מאמציו לקדם את הפסיכואנליזה ולהקים מוסדות פסיכואנליטיים סייעו להבטיח את עתיד עבודתו של פרויד. נאמנותו וכישוריו הארגוניים של אייטינגון תרמו להרחבתה וללגיטימציה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה מדעית.

שנדור פרנצ'י

שנדור פרנצ'י, פסיכואנליטיקאי הונגרי, היה לא רק עמית אלא גם חבר קרוב של פרויד. גישתו החומלת של פרנצ'י למטופלים והטכניקות החדשניות שלו בפסיכואנליזה זיכו אותו בכבוד ובהערכה של פרויד. ידידותם התאפיינה בחילופי דברים אינטלקטואליים עמוקים ובתמיכה הדדית.

השפעה על פרויד: עבודתו של פרנצ'י על טראומה, ניתוח ילדים והקשר הטיפולי השפיעה עמוקות על התיאוריות של פרויד. הדגש שלו על אמפתיה והמעורבות הרגשית של האנליטיקאי השפיעו על הבנתו של פרויד את ההעברה וההעברה הנגדית. החברות הקרובה ושיתוף הפעולה ביניהם העשירו את תחום הפסיכואנליזה.

אוסקר פיסטר

אוסקר פיסטר, כומר ופסיכואנליטיקאי שווייצרי, היה ידיד קרוב של פרויד שגישר על הפער בין הפסיכואנליזה לדת. עניינו של פייסטר ביישום עקרונות פסיכואנליטיים בטיפול ובחינוך הפסטורלי הדהד אצל פרויד, למרות האתאיזם של פרויד. ידידותם התאפיינה בכבוד הדדי ובדיאלוג אינטלקטואלי.

השפעה על פרויד: מאמציו של פייסטר לשלב פסיכואנליזה עם סוגיות דתיות ואתיות סיפקו לפרויד פרספקטיבה רחבה יותר על תחולת התיאוריות שלו. הדיונים ביניהם על המפגש בין פסיכואנליזה לדת העשירו את הבנתו של פרויד את ההקשרים המגוונים שבהם ניתן ליישם עקרונות פסיכואנליטיים.

מסקנה

חבריו הקרובים של זיגמונד פרויד מילאו תפקידים מכריעים בחייו, וסיפקו תמיכה רגשית, גירוי אינטלקטואלי וחברות אישית. החברים, באמצעות נקודות המבט הייחודיות וההקשרים האישיים שלהם, השפיעו על הבנתו של פרויד את הפסיכולוגיה האנושית ותרמו לפיתוח התיאוריה הפסיכואנליטית. הקשרים האישיים והאינטלקטואליים הטבועים בחוג ידידיו של פרויד מדגישים את ההשפעה העמוקה של חברויות קרובות על קידום המחשבה המדעית והפסיכולוגית.

ל

הלן האינטלקטואלים והסופרים שהשפיעו על זיגמונד פרויד.

זיגמונד פרויד הושפע עמוקות ממגוון רחב של אינטלקטואלים וסופרים לאורך הקריירה שלו. דמויות אלה, באמצעות רעיונותיהן ועבודתם, סיפקו לפרויד את הגירוי האינטלקטואלי ואת ההקשר הדרושים לפיתוח ולשכלול התיאוריות שלו.

1. צ'ארלס דרווין

לצ'ארלס דרווין, חוקר הטבע האנגלי הידוע בתיאוריית האבולוציה שלו על ידי ברירה טבעית, הייתה השפעה משמעותית על חשיבתו של פרויד. רעיונותיו של דרווין על ההמשכיות בין התנהגות אנושית להתנהגות בעלי חיים וחשיבותם של אינסטינקטים ודחפים הדהדו עמוקות אצל פרויד.

השפעה על פרויד: התיאוריות של דרווין השפיעו על הבנתו של פרויד את ההתנהגות האנושית, בעיקר במונחים של דחפים אינסטינקטיביים והבסיס הביולוגי של ההתנהגות. מושגי הלא-מודע, הליבידו והאינסטינקטים הראשוניים של פרויד חבים רבות למסגרת האבולוציונית של דרווין.

2. פרידריך ניטשה

פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגרמני, היה ידוע ברעיונותיו הפרובוקטיביים על מוסר, דת וטבע הקיום האנושי. למרות שפרויד לא ציטט את ניטשה בהרחבה, ישנן הקבלות רבות בין רעיונותיהם, במיוחד בנוגע ללא-מודע ולהשפעתם של אינסטינקטים מודחקים.

השפעה על פרויד: חקירתו של ניטשה את המניעים הלא מודעים שמאחורי ההתנהגות האנושית ואת תפיסתו את "הרצון לכוח" סיפקו רקע פילוסופי לתיאוריות של פרויד. ביקורתו של ניטשה על הדת ועל המוסר המסורתי הדהדה גם את השקפותיו של פרויד על ההשפעות המדכאות של נורמות חברתיות.

3. ארתור שופנהאואר

ארתור שופנהאואר, פילוסוף גרמני, השפיע עמוקות על פרויד בהשקפת עולמו הפסימית ובהדגשת עליונות הרצון. הרעיון של שופנהאואר שההתנהגות האנושית מונעת על ידי כוחות לא רציונליים ולא מודעים קדם לרבות מהתיאוריות של פרויד.

השפעה על פרויד: תפיסתו של שופנהאואר את הרצון ככוח עיוור ואי-רציונלי המשפיע על ההתנהגות האנושית תרמה להבנתו של פרויד את הלא-מודע. רעיונותיו של שופנהאואר על הסבל והמצב האנושי הדהדו גם בחקירתו של פרויד את הנוירוזה והקונפליקט הפסיכולוגי.

4. יוהאן וולפגנג פון גתה

ליוהאן וולפגנג פון גתה, הסופר הגרמני ואיש האשכולות, הייתה השפעה תרבותית ואינטלקטואלית משמעותית על פרויד. יצירותיו של גתה, ובמיוחד חקירתו את הרגש האנושי ואת החיים הפנימיים, הדהדו את התעניינותו של פרויד במורכבות נפש האדם.

השפעה על פרויד: חקירתו הספרותית של גתה את הרגש האנושי, במיוחד ביצירות כמו "פאוסט", השפיעה על הבנתו של פרויד את עומקה ומורכבותה של נפש האדם. גישתו ההוליסטית של גתה למדע ולאמנות היוותה השראה גם לגישתו האינטגרטיבית של פרויד לפסיכואנליזה.

5. אמיל זולא

אמיל זולא, הסופר הצרפתי הידוע בגישתו הנטורליסטית לספרות, השפיע על פרויד באמצעות תיאורו המפורט והבלתי מתפשר של ההתנהגות האנושית והתנאים החברתיים. הדגש של זולא על השפעת התורשה והסביבה על ההתנהגות הדהד את התעניינותו של פרויד בגורמים הקובעים של הפסיכולוגיה האנושית.

השפעה על פרויד: תיאורו הנטורליסטי של זולא את חיי האדם והתמקדותו בהשפעת הסביבה והתורשה על ההתנהגות השפיעו על גישתו של פרויד לפסיכואנליזה. ניתן לראות את הדגש של פרויד על יחסי הגומלין בין דחפים ביולוגיים וגורמים סביבתיים כהרחבה של הנושאים הספרותיים של זולא.

6. ויליאם שייקספיר

ויליאם שייקספיר, המחזאי והמשורר האנגלי, השפיע גם הוא על הבנתו של פרויד את הפסיכולוגיה האנושית. דמויותיו המורכבות של שייקספיר וחקירת נושאים כמו שאפתנות, אשמה ושיגעון סיפקו חומר עשיר לפרשנויות הפסיכואנליטיות של פרויד.

השפעה על פרויד: תיאורו רב הניואנסים של שייקספיר את הרגשות האנושיים והקונפליקט הפסיכולוגי השפיע על חקירתו של פרויד בנושאים דומים בעבודתו. פרויד הרבה להשתמש בדמויות שייקספיריות, כמו המלט וליידי מקבת, כדי להמחיש מושגים פסיכואנליטיים כמו תסביך אדיפוס ואשמה מודחקת.

7. ארנולד צווייג

ארנולד צווייג, סופר ומחזאי גרמני, היה חבר קרוב ומעריץ של פרויד. יצירותיו הספרותיות של צווייג עסקו לעתים קרובות בנושאים פסיכולוגיים, והוא שמר על התכתבות ארוכת שנים עם פרויד. החברות ביניהם התבססה על כבוד הדדי ועניין משותף במצב האנושי.

השפעה על פרויד: חקירתו הספרותית של צווייג סוגיות פסיכולוגיות סיפקה לפרויד תמיכה תרבותית ואינטלקטואלית לתיאוריות שלו. ההתכתבות ביניהם שיקפה חילופי דברים אינטלקטואליים עמוקים שהעשירו את הבנתו של פרויד לגבי נקודות המפגש בין הספרות לפסיכואנליזה.

בנוסף ניכרו על פרויד גם השפעותיהם של וילהלם וונדט: פסיכולוג גרמני שהשפיע על גישתו המדעית של פרויד לחקר הנפש, היינריך היינה: המשורר הגרמני אשר השפיע על פרויד בתחום הספרות והתרבות היהודית-גרמנית, ולודוויג פוירבך: הפילוסוף הגרמני אשר השפיע על תפיסתו של פרויד לגבי הדת והפסיכולוגיה של האמונה.

מסקנה

האינטלקטואלים והסופרים שהשפיעו על זיגמונד פרויד סיפקו את ההקשר התרבותי והאינטלקטואלי העשיר שבו פיתח את התיאוריות שלו. כל דמות, באמצעות תרומותיה ונקודות המבט הייחודיות לה, סייעה לעצב את הבנתו של פרויד את ההתנהגות האנושית ואת הלא מודע. יחסי הגומלין בין רעיונותיו הפסיכואנליטיים של פרויד לבין הזרמים האינטלקטואליים הרחבים יותר של זמנו מדגישים את הקשר העמוק בין התפתחויות תרבותיות, מדעיות וספרותיות לבין צמיחתה של הפסיכולוגיה המודרנית.

דמויות משפיעות אחרות בחייו ובעבודתו של זיגמונד פרויד

בנוסף למוריו ומשתפי הפעולה הידועים שלו, כמה אינטלקטואלים, מדענים והוגים אחרים השפיעו באופן משמעותי על זיגמונד פרויד. דמויות אלה סיפקו לפרויד רעיונות חדשים, נקודות מבט ביקורתיות ואתגרים אינטלקטואליים שעזרו לעצב את התיאוריות שלו ואת גישתו לפסיכואנליזה. להלן אחדים מהם:

1. גוסטב תיאודור פכנר

גוסטב תיאודור פכנר, פילוסוף ופיזיקאי גרמני, היה חלוץ בתחום הפסיכופיזיקה, וחקר את הקשר בין גירויים פיזיים לתופעות נפשיות. עבודתו של פכנר על הניתוח הכמותי של חוויות חושיות ותפיסתו את "הסף" השפיעה על חשיבתו של פרויד.

השפעה על פרויד: רעיונותיו של פכנר על ההיבטים המדידים של תופעות נפשיות ועבודתו על ספים חושיים השפיעו על התיאוריות של פרויד לגבי המודע והלא מודע. המודל המבני של פרויד של הנפש, על רמות התודעה השונות שלה, חב רבות לעבודתו של פכנר על ספים חושיים ולרעיון יכולתה של הנפש לתפוס ולהגיב לגירויים מעבר להכרה המודעת.

2. הרמן פון הלמהולץ

הרמן פון הלמהולץ, רופא ופיזיקאי גרמני, תרם תרומות משמעותיות לתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. עבודתו על שימור אנרגיה ומהירות הדחפים העצביים הייתה הבסיס למדעי המוח המודרניים.

השפעה על פרויד: מחקריו של הלמהולץ על התהליכים הפיזיולוגיים העומדים בבסיס התפיסה החושית והתפקוד העצבי השפיעו על הבנתו של פרויד את הבסיס הביולוגי של תופעות נפשיות. עבודתו המוקדמת של פרויד בנוירולוגיה והתיאוריות הפסיכואנליטיות המאוחרות יותר שלו התבססו על הדגש של הלמהולץ על מחקר אמפירי ויישום עקרונות מדעיים לחקר הנפש.

3. ריכרד פון קראפט-אבינג

ריכרד פון קראפט-אבינג, פסיכיאטר אוסטרי, היה חלוץ בחקר הפסיכופתולוגיה המינית. עבודתו "פסיכופאתיה מינית" הייתה אחד המחקרים המקיפים הראשונים על ההתנהגות המינית האנושית וסטיותיה.

השפעה על פרויד: חקירתו של קראפט-אבינג את הפתולוגיה המינית ותיאורי המקרה המפורטים שלו על התנהגויות מיניות שונות סיפקו לפרויד שפע של מידע ותובנות על מורכבות המיניות האנושית. התיאוריות של פרויד על התפתחות מינית, ליבידו ותפקיד המיניות בנוירוזות הושפעו מעבודתו החלוצית של קראפט-אבינג.

4. ג'ון הולינגס ג'קסון

ג'ון הולינגס ג'קסון, נוירולוג בריטי, תרם תרומות משמעותיות להבנת האפילפסיה ולארגון המוח. המודל ההיררכי שלו של מערכת העצבים הדגיש את המורכבות והאינטגרציה של תפקודי המוח.

השפעה על פרויד: רעיונותיו של ג'קסון על הארגון ההיררכי של מערכת העצבים ועבודתו על אפילפסיה השפיעו על הבנתו של פרויד את מבנה המוח ותפקודו. התיאוריות של פרויד על המבנה הרב-שכבתי של הנפש ויחסי הגומלין בין רמות תודעה שונות התבססו על מבנה המודל ההיררכי של ג'קסון.

מסקנה

בנוסף למוריו ומשתפי הפעולה הידועים שלו, זיגמונד פרויד הושפע מקבוצה מגוונת של אינטלקטואלים והוגים. כל אחת מהדמויות הללו תרמה לפיתוח התיאוריות הפסיכואנליטיות של פרויד באמצעות עבודותיהן פורצות הדרך בתחומים שונים.

יחסי הגומלין בין רעיונותיו הפסיכואנליטיים של פרויד לבין הזרמים האינטלקטואליים הרחבים יותר של זמנו מדגישים את יחסי הגומלין העמוקים בין דיסציפלינות אלה בהיווצרות הפסיכולוגיה המודרנית.

השפעת התרבות על חייו ועבודתו של זיגמונד פרויד

זיגמונד פרויד חי ופעל בסביבה תרבותית שהשפיעה עמוקות על רעיונותיו ועל התפתחות התיאוריות שלו.

ייצוג תת-התרבות בה פעל:

האקלים האינטלקטואלי התוסס של וינה, מורשתה היהודית, השפעותיה הפילוסופיות והספרותיות, הקהילה המדעית והרפואית וההקשר החברתי-פוליטי מילאו כולם תפקיד בייצוגי תת התרבות של פרויד והעניקו לתרבות זו תפקיד חשוב בעיצוב התיאוריות של פרויד ובהתפתחות הפסיכואנליזה.

גורמים אלה עיצבו את מחויבותו לחקירה רציונלית, את ספקנותו כלפי סמכות ואת אמונתו בכוחו הטרנספורמטיבי של הידע, ובסופו של דבר השפיעו על התפתחות הפסיכואנליזה כתחום המושתת על החיפוש אחר האמת וההבנה.

הבנת ההקשר התרבותי שבו פעל פרויד מספקת תובנות חיוניות על התפתחותו האינטלקטואלית ועל היווצרות הפסיכואנליזה.

וינה בתחילת המאה.

הקשר תרבותי: פרויד בילה את רוב חייו בווינה, אוסטריה, מרכז תרבותי ואינטלקטואלי תוסס בתחילת המאה ה-20. וינה הייתה ידועה בקהילות האמנותיות, הספרותיות והמדעיות העשירות שלה, שטיפחו אקלים של חילופי אינטלקטואלים וחדשנות.

השפעה על פרויד:

אקלים אינטלקטואלי: האווירה האינטלקטואלית התוססת בווינה סיפקה לפרויד גישה למגוון רחב של רעיונות ודיסציפלינות. הסצנה התרבותית המשגשגת של העיר, שכללה דמויות בולטות בספרות, במוזיקה ובאמנות, השפיעה על גישתו הבין-תחומית של פרויד לפסיכואנליזה.

התקדמות מדעית: וינה הייתה מרכז למחקר רפואי ומדעי, ופרויד הושפע עמוקות מההתקדמות העכשווית בתחומים אלה. הקפדנות המדעית והמיקוד האמפירי של המלומדים הווינאים עיצבו את מחויבותו של פרויד לפיתוח הפסיכואנליזה כדיסציפלינה מדעית.

מורשת וזהות יהודית

הקשר תרבותי: פרויד נולד למשפחה יהודית באימפריה האוסטרו-הונגרית, שבה סבלו היהודים מאפליה חברתית ומהדרה פוליטית. למרות היותו חילוני, מורשתו היהודית של פרויד מילאה תפקיד משמעותי בזהותו ובעיסוקיו האינטלקטואליים.

משה:

תפקיד: דמות תנ"כית מרכזית.

השפעה: השפעתו של משה על פרויד הייתה עמוקה ומשמעותית. פרויד חקר את דמותו של משה והשתמש בה כסמל לתהליך הפסיכולוגי של התפתחות האנושות תוך שהוא משתמש בדמותו של משה בכדי להעמיק את הבנתו את תהליכי ההתפתחות האישיים והפסיכולוגיים של האדם. פרויד גם ראה במשה אף דמות המייצגת את תהליך התפתחותו האישית והפסיכולוגית. ייתכן גם שהזדהה עם תפקידו המנהיגותי של משה וראה בו השראה לעצמו. יתכן שאף תוך כתיבת העבודה או אולי לפניה הצטרף משה כמנהיג פנימי מופנם למנהלת הדמויות.

הדרה תרבותית: ייתכן שחוויית ההשתייכות לקהילה [יהודית] מודרת תרמה לרגישותו של פרויד לסוגיות של כוח, זהות ונורמות חברתיות, שהן נושאים מרכזיים בעבודתו.

מסורת אינטלקטואלית: המסורת האינטלקטואלית היהודית, בדגש על חשיבה ביקורתית, השפיעה על גישתו האנליטית של פרויד. התמקדותה של הקהילה היהודית בחינוך ובהישגים אינטלקטואליים סיפקה גם סביבה תומכת למאמציו האקדמיים של פרויד.

השפעות פילוסופיות וספרותיות

הקשר תרבותי: פרויד היטיב לקרוא והושפע עמוקות מהזרמים הפילוסופיים והספרותיים של זמנו. השכלתו ותחומי העניין האישיים שלו חשפו אותו ליצירותיהם של הוגים וסופרים רבים.

השפעה על פרויד:

פילוסופיה: פילוסופים כמו עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה וארתור שופנהאואר עיצבו את הבנתו של פרויד את טבע האדם ואת הלא מודע. רעיונותיו של קאנט על גבולות הידע האנושי, חקירתו של ניטשה את הדחפים הלא מודעים והתמקדותו של שופנהאואר ברצון ובכוחות האי-רציונליים השפיעו על תיאוריות הנפש של פרויד.

ספרות: דמויות ספרותיות כמו גתה, שייקספיר וסופוקלס סיפקו לפרויד חומר עשיר לחקר רגשות אנושיים וקונפליקטים פסיכולוגיים. השימוש של פרויד בניתוח ספרותי כדי להסביר תופעות פסיכולוגיות משקף את הקשר העמוק בין ספרות לפסיכואנליזה.

קהילה מדעית ורפואית

הקשר תרבותי: הכשרתו הרפואית של פרויד והקריירה המוקדמת שלו כנוירולוג מיקמו אותו בקהילה המדעית והרפואית המתקדמת במהירות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

מחקר אמפירי: הדגש של הקהילה המדעית על מחקר אמפירי ותצפית קלינית השפיע על גישתו המתודולוגית של פרויד. עבודתו המוקדמת של פרויד בנוירולוגיה ומחקריו תחת מנטורים כמו ז'אן-מרטין שארקו וג'וזף ברויאר ביססו את התיאוריות שלו בפרקטיקה קלינית ובתצפית.

תיאוריות רפואיות: תיאוריות רפואיות בנות תקופתו על היסטריה, נוירוזות והפרעות נפשיות סיפקו לפרויד מסגרת לפיתוח מושגיו הפסיכואנליטיים. המעבר מהסברים פיזיולוגיים גרידא לפרשנויות פסיכולוגיות של מחלות נפש נוצר באקלים של התפתחות תרבותית ומדעית משמעותית שפרויד תרם לה והושפע ממנה.

ההקשר החברתי-פוליטי

הקשר תרבותי: פרויד חווה שינויים חברתיים-פוליטיים משמעותיים, כולל נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית, מלחמת העולם הראשונה ועליית האנטישמיות באירופה. אירועים אלה עיצבו את הסביבה התרבותית והאינטלקטואלית שבה עבד.

השפעה על פרויד:

שינוי חברתי: התהפוכות החברתיות-פוליטיות וחוסר היציבות של התקופה השפיעו על הבנתו של פרויד את ההתנהגות האנושית, במיוחד במונחים של תוקפנות, קונפליקט ונורמות חברתיות. התיאוריות של פרויד על הציוויליזציה וחוסר שביעות הרצון שלה משקפות את עיסוקו בנושאים חברתיים ופוליטיים רחבים יותר של זמנו.

צנזורה ומחלוקת: האופי השנוי במחלוקת של רעיונותיו של פרויד, במיוחד התיאוריות שלו על מיניות והלא מודע, הביא אותו לעתים קרובות לעימות עם נורמות חברתיות וסמכות. ייתכן שהמתח בין רעיונותיו המהפכניים לבין הסביבה התרבותית השמרנית השפיע על התמדתו ונחישותו של פרויד לבסס את הפסיכואנליזה כשדה לגיטימי.

מסקנה

התרבות שבה חי זיגמונד פרויד השפיעה עמוקות על חייו ועבודתו. האקלים האינטלקטואלי התוסס של וינה, מורשתה היהודית, השפעותיה הפילוסופיות והספרותיות, הקהילה המדעית והרפואית וההקשר החברתי-פוליטי מילאו כולם תפקיד מכריע בעיצוב התיאוריות של פרויד ובהתפתחות הפסיכואנליזה.

הבנת ההשפעות התרבותיות הללו מספקת הערכה עמוקה יותר של תרומתו של פרויד לפסיכולוגיה ושל יחסי הגומלין המורכבים בין רעיונותיו לבין הסביבה התרבותית שבה צמחו.

המחשה פיקטיבית בעזרת בינה מלאכותית של היררכיית הדמויות הפנימיות

ב"מנהלת הדמויות המופנמות" של זיגמונד פרויד.

לסיכום

היררכיית הדמויות המופנמות בנפשו של פרויד משקפת יחסי גומלין מורכבים של השפעות שעיצבו את התפתחותו כהוגה וכמייסד הפסיכואנליזה. דמויות אלה, החל מבני משפחה וכלה במנטורים, עמיתים ובני זמנו האינטלקטואליים, ואף תת-התרבות שבה חי ופעל מילאו כל אחד מהם תפקיד משמעותי בעיצוב האמונות, הערכים והמסגרות התיאורטיות של פרויד.

אנו מציעים כי ההבנה של "מנהלת או דירקטוריון הדמויות המופנמות" של פרויד יכולה לספק תובנה עמוקה יותר על "העצמי החברתי" של פרויד ויחד עם הבנת "ערוצי הרגישות" שלו והשילוב של שניהם ניתן אולי להבין טוב יותר את אישיותו של פרויד, את המטריקס להתפתחות רעיונותיו הרב-גוניים ואת תרומותיו לפסיכולוגיה.

מה דעתך הקורא/ת ? אילו מהדמויות המפורטות למעלה היית מסווג כמנהיגים פנימיים? אילו דמויות היית מציב גבוה בהיררכיה במנהלת הדמויות המופנמות של פרויד?

אנו מודעים גם לכך שבתקופות שונות חלו כנראה שינויים בהיררכיה הפנימית במנהלת הדמויות הפנימית של פרויד, כך שבתקופה מסוימת קרל יונג או אדלר למשל היו גבוהים יחסית בהיררכיה, ואילו לאחר הפרידה מהם הם כנראה ירדו בהיררכיה.

אפשר גם לדון במאבקים ובקונפליקטים בתוך מנהלת הדמויות הפנימית של פרויד, למשל בין דמות האב המופנמת לדמות האם המופנמת או בין ייצוגי האני המופנמים של פרויד ובין דמויות מופנמות של עמיתים שפנו לדרכים אחרות משלו. על אילו מאבקים ובין אילו דמויות מופנמות את/ה יכול/ה לחשוב?

נציין כי ניתן גם לבנות גרף עם ציר הX כמבטא את השנים לאורך חייו של פרויד ובכל תקופה להציג את החלק העליון בהיררכיה של הדמויות המופנמות של פרויד ו/או את המנהיגים הפנימיים בפועל בכל תקופה בחייו, כאשר ציר הY מבטא את עצמת ההשפעה המשוערת והמשתנה לאורך השנים של כל דמות. אנו משערים שההורים וז'אן שארקו, וייתכן שדמויות היסטוריות [משה למשל] החזיקו בתואר מנהיגים בתקופות רבות בחייו של פרויד, בעוד אישים אחרים עלו וירדו בהיררכיה בתקופות שונות בחייו, בעיקר עמיתיו לפיתוח התיאוריה והטיפול הפסיכואנליטי איתם עבד עד שפנו לכיוונים שלא הסכים איתם, מה שבדרך כלל גרם לו להתנתק מהם.

להלן דוגמא להצעה לנתונים הדרושים לביצוע גרף כזה המוצע למעלה תוך ציון מספר מהדמויות שפורטו למעלה:

מנהיגים פנימיים בתקופות החיים השונות של פרויד

הצעה:

האב יעקב פרויד (מנהיג פנימי משוער) השפעה מלידתו ב1856 עד סוף ימיו ב1939

האם אמילי נתנזון פרויד (מנהיגה פנימית משוערת) השפעה מלידתו ב1856 עד סוף ימיו ב1939

ז'אן שארקו (מנהיג פנימי משוער) מהיכרותם ב 1885עד סוף ימיו ב1939

שילוב של המנטורים שלו (ראה למעלה) [שילוב כמין התלכדות של דמויות מדריכות]

למנהיג פנימי מדריך משוער מסוף שנות 1870 עת החל להיחשף אליהם עד סוף ימיו ב1939

כאן נציין במיוחד את ארנסט ברוקה שהשפיע עליו ניכרות ואף קרא לאחד מבניו של שמו:ארנסט

משה (מנהיג פנימי משוער) זיגמונד פרויד כתב את עבודתו על משה, "משה והמונותאיזם" בין השנים 1934-1938. יתכן והשפעת דמות זו על פרויד הרבה יותר מוקדמת מעת כתיבת העבודה.

דמויות משפיעות גבוהות בהיררכיה בתקופות החיים השונות של פרויד:

הצעה:

מרתה ברנייס פרויד אשתו של פרויד, בתקופת החיזור מ 1882 ועד נישואיהם ב 1886

יוזף ברויר (Josef Breuer): עבד עם פרויד בין השנים 1880-1895.

ויליאם פליס (Wilhelm Fliess)עבד עם פרויד בין השנים 1877-1902.

אלפרד אדלר (Alfred Adler): עבד עם פרויד בין השנים 1902-1911.

וילהלם שטקל (Wilhelm Stekel): עבד עם פרויד בין השנים 1902-1912.

אוטו ראנק (Otto Rank): עבד עם פרויד בין השנים 1906-1926.

קרל יונג (Carl Jung): עבד עם פרויד בין השנים 1907-1913

ארנסט ג'ונס (Ernest Jones) : עבד עם פרויד בין השנים 1908-1939, בעצם עד סוף ימיו.

סנדור פרנצ'י (Sándor Ferenczi) עבד עמו בין השנים .1908-1933

אנה פרויד ביתו של פרויד עימה עבד משנות ה1920 לערך עד סוף ימיו ב1939

האם תוכלו כעת ליצור גרף כזה?

הצעה לגרף של "דירקטוריון הדמויות המופנמות" עם מספר דמויות מצומצם. הדמויות המנהיגות המופנמות מסומנות בכחול, בעוד שהדמויות האחרות הגבוהות יחסית ב"היררכיית דירקטוריון הדמויות המופנמות" מסומנות באדום. עצמת הצבע מסמלת את עצמת ההשפעה.

ובכלל האם תוכלו לחשוב על דמויות אם בחייכם הפרטיים ואם דמיות אחרות , לחפש מגוון מקורות עשירים אודותם, לחשוב על ערוצי הרגישות שלהם ועל מנהלת הדמויות המופנמות שלהם, כולל ההיררכיה ביניהם והקונפליקטים האפשריים במנהלת הדמויות המופנמות שלהם ? זכרו שהתוצאה הינה השערה בלבד והיו זהירים לא לייחס לה חזות של אמת שאין בלתה.

מעניין כי תוכלו כרצונכם גם ליצור פתקאות או כמעין קלפים של הדמויות המקיפות אדם מסויים אותו אתם רוצים להבין ולחקור, לצד קלפים שתיצרו של ששת ערוצי הרגישות, לאסוף את מכריו של האדם ואולי אף אותו אם יסכים וליצור מבנה משוער לתפיסתכם את דירקטוריון הדמויות וערוצי הרגישות שלו.

זהו לעת עתה,

שלכם

ד"ר איגור סלגניק ופרופ' יוסף לוין