נכתב ע"י פרופ' לוין
המרחב אישי, הינו מושג יסוד בפסיכולוגיה ובמדעי החברה, המתייחס לגבולות הפיזיים והרגשיים שאנשים יוצרים סביב עצמם. להלן נבחן את הישות הפסיכולוגית של המרחב האישי, התפתחותו לאורך תוחלת החיים, וריאציות תרבותיות ושימושיו המעשיים בתחומים שונים, כולל פסיכולוגיה קלינית, פסיכיאטריה, חינוך ואינטראקציה בין אדם למחשב. נשלב פרספקטיבות תיאורטיות, ממצאים אמפיריים ויישומים בעולם האמיתי בכדי לספק הבנה מקיפה של האופן שבו המרחב האישי מתפקד כמרכיב מכריע בהתנהגות האנושית ובאינטראקציה החברתית.
איור בעזרת AI
מרחב אישי הוא גבול בלתי נראה שאנשים שומרים סביבם, אשר יכול להשתנות בגודלו בהתאם לגורמים תרבותיים, חברתיים ופסיכולוגיים. זהו מושג דינמי וגמיש, המעוצב על ידי מערך של השפעות כגון אישיות, הקשר חברתי ונורמות תרבותיות. חקר המרחב האישי מספק תובנה לגבי ההתנהגות האנושית, אינטראקציות חברתיות ורווחה פסיכולוגית.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
Greetings to our readers,
Stockholm syndrome describes the psychological state of the victim who identifies with the captor or abuser and their goals. Stockholm syndrome is relatively rare; A report by the FBI, the American estimates that the situation occurs in about 8% of hostage victims.
AI-assisted Illustration
The name of the syndrome is derived from a failed bank robbery in Stockholm, Sweden. In August 1973, four Sveriges Kreditbanken employees were held hostage in the bank's vault for six days. During the confrontation, an apparently inappropriate relationship developed between the captive and her captor. One of the female hostages, during a telephone conversation with Swedish Prime Minister Olof Palme, even said that she completely trusts her captors, but fears that she will die in a police attack on the building.
Below is a breakdown of the course of events at the bank from the article at https://www.history.com/news/stockholm-syndrome
On the morning of August 23, 1973, an escaped prisoner crossed the streets of Sweden's capital and entered a bustling bank, Sveriges Kreditbanken, in Stockholm's prestigious Norrmalmstorg Square. Under his jacket was an extendable object that he carried in his arms, upon entering the bank Jan-Erik Olsson pulled out a loaded submachine gun, fired at the ceiling, and disguising his voice to sound like an American, shouted in English, "The party has just begun!"
After wounding a police officer who responded to a silent alarm, the robber took four of the bank's employees hostage. It was Olsson, a safecracker who did not return to prison after a vacation during his three-year sentence for major fraud. Olsson demanded more than $700,000 in Swedish and foreign currency, a getaway car and the release of Clark Olofsson, who was serving a prison sentence for robbery and was an accomplice in the 1966 murder of a police officer.
Within hours, the police paid the ransom and even brought a blue Ford Mustang with a full tank of gas. Clark Olofsson was also released and joined Jan Olsson. However, authorities refused the robber's demand to leave with the hostages to ensure safe passage.
The unfolding drama grabbed headlines around the world and played out on TV screens across Sweden. The public flooded the police headquarters with proposals to end the conflict, which ranged from a concert of religious tunes by the Salvation Army band to sending a swarm of angry bees to sting the criminals until they surrender.
At Olsson’s command, the kidnapped locked themselves in a crowded bank safe, and soon formed a "strange" relationship with their captors. Olsson draped a woolen coat over hostage Kristin Enmark's shoulders when she began to shake, soothed her when she had a bad dream and gave her a bullet from his pistol as a souvenir. The shooter comforted the captive Birgitta Lundblad when she was unable to make contact with her family by phone and told her: "Try again; don't give up."
When hostage Elizabeth Oldgren complained of claustrophobia, he allowed her to leave the vault attached to a 100-foot rope, and Oldgren told a New Yorker reporter a year later that even though she was strapped in, "I remember very well that I thought it was very kind of him to let me leave the vault."
Olson's benevolent actions aroused the sympathy of the hostages. "When he treated us well," said hostage Sven Sepstrom, "we could think of him as a god who appeared to us in an emergency."
On the second day, the hostages were already talking privately with their captor, and they began to fear the police more than their captors. When the commissioner was allowed inside to check on the health of the hostages, he noticed that the captives seemed hostile towards him but calm and cheerful with the gunmen.
The police chief told the press that he doubted that the gunman would harm the hostages because they had developed "a fairly relaxed relationship ".
Enmark even called Swedish Prime Minister Olof Palme, who was already busy with the upcoming general election and a deathbed vigil for the revered King Gustav VI Adolf, 90, and begged him to let the robbers take her with them in the getaway car.
"I completely trust Clark and the robber," she assured Palma. "I'm not desperate. They didn't do anything to us. On the contrary, they were very nice. But, you know, Olof, what I'm afraid of is that the police will attack and make us die."
Even when they were threatened with physical harm, the hostages still saw compassion in their captors. After Olsson threatened to shoot Sven Säfström in the leg to shock the police, the hostage told The New Yorker: "How well I thought he said it was just my leg that he was going to shoot." Enmark tried to convince her friend the hostage to "accept" the bullet: "But Sven, it's only by foot."
In the end, the kidnappers did not physically harm the hostages, and on the night of August 28, after more than 130 hours, the police poured tear gas into the safe and the attackers quickly surrendered. The police called for the hostages to leave first, but the four captives, who defended their captors to the end, refused. Enmark yelled, "No, Jan Olsson and Clark Olofsson go first – you'll shoot them if we go first!"
Police officers in gas masks escort 32-year-old Jan Erik Olsson from the bank.
At the door of the vault, the prisoners and the hostages hugged, kissed and shook hands. When the police caught the two gunmen, two female hostages shouted: "Don't hurt them – they didn't hurt us." As Enmark was carried away on a stretcher, she shouted to the handcuffed Olofsson, "Clark, I'll see you again."
The seemingly irrational connection of the hostages to their captors confused the public and the police, who even investigated whether Enmark had planned the robbery with Olofsson. The captives were also confused. A day after her release, Oldgren asked a psychiatrist: "Is there something wrong with me? Why don't I hate them?"
Psychiatrists compared the behavior to the battle shock displayed by the soldiers during the war, and explained that the hostages were emotionally indebted to their captors, and not to the police, for saving them from death. A few months after the failed robbery, psychiatrists called the strange phenomenon "Stockholm syndrome".
Even after Olofsson and Olsson returned to prison, the hostages paid visits to their former captors. An appeals court overturned Olofsson's conviction, but Olsson spent years behind bars before being released in 1980. After he was released, he married one of the many women who sent him letters of admiration while he was imprisoned, moved to Thailand and in 2009 published his autobiography, called "The Stockholm Syndrome".
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
לקוראינו שלום רב
תסמונת שטוקהולם מתארת את מצבו הפסיכולוגי של האדם הקורבן המזדהה עם השובה או המתעלל ומטרותיהם. תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית; דיווח של ה-FBI, האמריקאי מעריך כי המצב מתרחש בכ-8% מקורבנות בני הערובה.
איור בעזרת AI
שמה של התסמונת נגזר משוד בנק כושל בשטוקהולם, שבדיה. באוגוסט 1973 הוחזקו ארבעה מעובדי Sveriges Kreditbank כבני ערובה בכספת הבנק במשך שישה ימים. במהלך העימות התפתח קשר בלתי הולם לכאורה בין השבוי לשובה. אחת מבנות הערובה, במהלך שיחת טלפון עם ראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, אף אמרה כי היא סומכת לחלוטין על שוביה, אך חוששת שהיא תמות במתקפה משטרתית על הבניין.
להלן פירוט מהלך הדברים בבנק מתוך הכתבה ב https://www.history.com/news/stockholm-syndrome
בבוקר ה-23 באוגוסט 1973, אסיר נמלט חצה את רחובות עיר הבירה של שבדיה ונכנס לבנק הומה, Sveriges Kreditbanken, בכיכר נורמאלמסטורג היוקרתית בשטוקהולם. מתחת לז'קט שלו היה חפץ מארך שנשא בזרועותיו, בהיכנסו לבנק שלף יאן-אריק אולסון תת-מקלע טעון, ירה בתקרה, ובהסוואת קולו כך שיישמע כמו אמריקאי, צעק באנגלית, "המסיבה רק החלה!"
לאחר שפצע שוטר שהגיב לאזעקה שקטה, השודד לקח ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה. היה זה אולסון, פורץ כספות שלא חזר לכלא לאחר חופשה במהלך שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו בגין הונאה גדולה. אולסון דרש יותר מ-700 אלף דולר במטבע שוודי ובמטבע זר, מכונית מילוט ושחרורו של קלארק אולופסון, שריצה עונש מאסר בגין שוד ושימש כשותפו במקרה של רצח שוטר ב-1966. בתוך שעות, שילמה המשטרה את הכופר ואפילו הביאה פורד מוסטנג כחולה עם מיכל דלק מלא. גם קלארק אולופסון שוחרר והצטרף ליאן אולסון. עם זאת, הרשויות סירבו לדרישת השודד לעזוב עם בני הערובה בכדי להבטיח מעבר בטוח.
הדרמה המתפתחת תפסה כותרות ברחבי העולם והתרחשה על מסכי הטלוויזיה ברחבי שבדיה. הציבור הציף את מטה המשטרה בהצעות לסיום העימות שנע בין קונצרט של מנגינות דתיות של להקת צבא הישע לשליחת נחיל דבורים זועמות בכדי לעקוץ את הפושעים עד כדי כניעה.
החטופים הסתגרו בהוראתו בתוך כספת בנק צפופה, ועד מהרה יצרו קשר "מוזר" עם חוטפיהם. אולסון עטף מעיל צמר על כתפיה של בת הערובה קריסטין אנמארק כשהחלה לרעוד, הרגיע אותה כשחלמה חלום רע ונתן לה כדור מאקדחו למזכרת. היורה ניחם את השבויה בירגיטה לונדבלד כשלא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם משפחתה ואמר לה: "נסי שוב; אל תוותרו".
כשבת הערובה אליזבת אולדגרן התלוננה על קלסטרופוביה, הוא הרשה לה לצאת מהכספת מחוברת לחבל באורך 30 מטר, ואולדגרן אמרה לכתב העיתון ניו יורקר שנה לאחר מכן שלמרות שהייתה קשורה ברצועה, "אני זוכרת היטב שחשבתי שהוא היה אדיב מאוד לאפשר לי לעזוב את הכספת". מעשיו הנדיבים של אולסון עוררו את אהדתם של בני הערובה. "כשהוא התייחס אלינו יפה", אמר בן הערובה סוון ספסטרום, "יכולנו לחשוב עליו כעל אל שהופיע לנו בשעת חרום".
ביום השני, בני הערובה כבר דיברו בשם פרטי עם שוביהם, והם החלו לפחד מהמשטרה יותר מאשר מחוטפיהם. כאשר הורשה המפכ"ל להיכנס פנימה כדי לבדוק את מצב בריאותם של בני הערובה, הוא הבחין כי השבויים נראו עוינים כלפיו אך רגועים ועליזים עם החמושים. מפקד המשטרה אמר לעיתונות כי הוא מטיל ספק בכך שהחמושים יפגעו בבני הערובה משום שהם פיתחו "מערכת יחסים רגועה למדי".
אנמרק אפילו התקשרה לראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, שכבר היה עסוק בבחירות הכלליות המתקרבות ובמשמרת על ערש דווי של המלך הנערץ גוסטב השישי אדולף בן ה-90, והתחננה בפניו שייתן לשודדים לקחת אותה איתם במכונית המילוט. "אני סומכת לחלוטין על קלארק ועל השודד" , היא הבטיחה לפאלמה. "אני לא נואשת. הם לא עשו לנו כלום. להיפך, הם היו נחמדים מאוד. אבל, אתה יודע, אולוף, מה שאני מפחד ממנו זה שהמשטרה תתקוף ותגרום לנו למות".
גם כאשר איימו עליהם בפגיעה פיזית, בני הערובה עדיין ראו חמלה אצל חוטפיהם. לאחר שאולסון איים לירות ברגלו שלסוון ספסטרום כדי לזעזע את המשטרה, סיפר בן הערובה ל"ניו יורקר": "כמה טוב חשבתי שהוא אמר שזו רק הרגל שלי שהוא יירה בה". אנמארק ניסתה לשכנע את חברה בן הערובה ל"קבל" את הכדור: "אבל סוון, זה רק ברגל".
בסופו של דבר, החוטפים לא פגעו פיזית בבני הערובה, ובליל ה-28 באוגוסט, לאחר יותר מ-130 שעות, הזרימה המשטרה גז מדמיע לתוך הכספת והתוקפים נכנעו במהירות. המשטרה קראה לבני הערובה לצאת ראשונים, אך ארבעת השבויים, שהגנו על חוטפיהם עד הסוף, סירבו. אנמארק צעקה, "לא, יאן אולסון וקלארק אולופסון הולכים ראשונים – אתם תירו בהם אם אנו נצא ראשונים!"
שוטרים במסכות גז מלווים את יאן אריק אולסון בן ה-32 מהבנק.
בפתח הכספת התחבקו האסירים ובני הערובה, התנשקו ולחצו ידיים. כשהמשטרה תפסה את שני החמושים, שתי בנות ערובה צעקו: "אל תפגעו בהם – הם לא פגעו בנו". בזמן שאנמרק הובלה משם באלונקה, היא צעקה לאולופסון האזוק, "קלארק, אני אראה אותך שוב".
הקשר הבלתי רציונלי לכאורה של בני הערובה לשוביהם בלבל את הציבור ואת המשטרה, שאף חקרה אם אנמרק תכננה את השוד עם אולופסון. גם השבויים היו מבולבלים. יום לאחר שחרורה שאלה אולדגרן פסיכיאטר: "האם משהו לא בסדר איתי? למה אני לא שונאת אותם?"
פסיכיאטרים השוו את ההתנהגות להלם הקרב שהפגינו החיילים בזמן המלחמה, והסבירו כי בני הערובה היו חייבים רגשית לחוטפיהם, ולא למשטרה, על כך שניצלו ממוות. חודשים ספורים לאחר השוד הכושל, פסיכיאטרים כינו את התופעה המוזרה "תסמונת שטוקהולם",
גם לאחר שאולופסון ואולסון חזרו לכלא, ערכו בני הערובה ביקורים אצל שוביהם לשעבר. בית משפט לערעורים ביטל את הרשעתו של אולופסון, אך אולסון בילה שנים מאחורי סורג ובריח לפני ששוחרר ב-1980. לאחר שהשתחרר, התחתן עם אחת הנשים הרבות ששלחו לו מכתבי הערצה בעת שהיה כלוא, עבר לתאילנד ובשנת 2009 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, בשם "תסמונת שטוקהולם".
קרא עוד »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
