פרופ' יוסף לוין

שיחה 61: הרחבת המודל לעצמי העומד מאחורי RGFT

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב

במודל שלנו העצמי כולל את מרכיבי נפש האדם. המודל מניח תחילה קיומו של "עצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות גוברת במהלך החיים, עצמי זה כולל את החלקים האינסטינקטיביים הרגשיים והקוגניטיביים של האדם. העצמי הראשוני משתמש במאגרי ומנגנוני הרגש, הזיכרון וביכולות הקוגניציה והוא מכיל גרעינים ראשוניים להתפתחות עתידית של מבני נפש אחרים.

נתייחס תחילה לעצמי הראשוני (Biological Predestined Core): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את תהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים. לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים אצל כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות התפתחות שונות והזדקנות – (ומכאן השפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד. בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא אותן באמצעות השפעתן של קבוצות הייחוס. לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגנטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים. העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את תגובתיות הפרט שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שישה ערוצי רגישות:

1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ סטטוס)
2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ נורמות)
3. רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ התקשרות)
4. רגישות לאיום (ערוץ איום)
5. רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ שגרתי)
6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ אנרגיה)

מתוך העצמי הראשוני הולכים ומתפתחים מתוך גרעינים מולדים המהווים בסיס פרה-מורדיאלי להתפתחות תוך אינטראקציה של התינוק ובהמשך האדם במהלך חייו עם הדמויות בסביבתו ואירועי המציאות מספר מבני-על:

1] המנגנון הרפלקטיבי,

2] שני מבנים שיחד מרכיבים את העצמי המשני או העצמי החברתי, אלו כוללים את:

א] קבוצת אוסף הדמויות המופנמות שנכנה במטפורה דירקטוריון הדמויות המופנמות ,

ב] קבוצת אוסף האויבים

3] קבוצת אוסף ייצוגיי האני.

המנגנון הרפלקטיבי

כעת נציין כי מתוך העצמי הראשוני עולה ונבנה מתוך גרעין פוטנציאלי בלידה מבנה שנכנה אותו המנגנון או האלמנט הרפלקטיבי שתפקידו לסקור ולהתבונן במערכי הנפש כפי שנפרט בהמשך. למנגנון זה תפקיד של הערכה והוא גם קשור בפרשנות אירועי המציאות ואירועי הנפש פנימה. ראה נספח א' למחשבות אודות האני הרפלקטיבי.

קבוצת אוסף הדמויות המופנמות שנכנה במטפורה דירקטוריון הדמויות המופנמות

דירקטוריון הדמויות המופנמות מורכב מהפנמה של דמויות משפיעות בחייו, המסודרות בסדר היררכי [כאמור לקבוצת ההפנמות הללו אנו קוראים מטאפורית דירקטוריון הדמויות המופנמות או מועצת המנהלים או מנהלת הדמויות הפנימיות]. לדמויות אלו יש דיאלוג מתמשך ביניהן ולעיתים אף קונפליקטים, כאשר לדמות מופנמת אחת או יותר יש את ההשפעה הגדולה ביותר על עמדותיו, רגשותיו והתנהגותו של הפרט, שקראנו לה "העצמי המנהיג" [דמות שנקראה בעבר גם "העצמי הדיקטטורי", ראה שיחות קודמות]. עמדותיו של המנהיג הפנימי ממלאות תפקיד מרכזי בקבלת החלטות על הפנמת מידע ודמויות. הוא מחליט אם לדחות את ההפנמה או, אם תתקבל, באיזו צורה היא תופנם. במילים אחרות, במובן מסוים, אנחנו מניחים שהדמות המשפיעה הזאת היא גם סוג של צנזורה פנימית. יש להדגיש כי אין מדובר בהשערות קונקרטיות בדבר נוכחותן של דמויות מופנמות בעולמו הפנימי של הפרט כמעין "אנשים קטנים בתוך המוח", אלא בייצוגן באזורי מוח שונים שאופיים ואופן ייצוגם עדיין דורש מחקר נוסף. עוד נציין כי למרות שאנו מכנים דמות זו "המנהיג הפנימי", למעט סוג מסוים, מאפייניו אינם זהים לאלה של שליט במדינה מסוימת, אלא שדמות זו דומיננטית ומשפיעה בקרב "מנהל הדמויות" או "מנהל הדמויות".

איור בעזרת AI: דירקטוריון הדמויות המופנמות. הדמות הגדולה מבטאת את המנהיג הפנימי המופנם

נציין כי האירועים והדמויות בעולם החיצוני מקיימים סוג של דיאלוג דרך תיווכו של המנגנון הרפלקטיבי ש[נפרט עליו בהמשך] עם הדמויות המופנמות בדירקטוריון [או עם קבוצת האויבים- ראה בהמשך] ועשויים או עלולים להשפיע על הביטוי ולעיתים אף על ההיררכיה של הדמויות בדירקטוריון הדמויות המופנמות. בנוסף ייתכן שבדומה לזיכרון לטווח קצר, שחלקים ממנו מועברים לזיכרון לטווח ארוך, גם בכל הנוגע להפנמת דמויות אל תוך הדירקטוריון, יתכן וקיימת הפנמה קצרת טווח, שבהתאם לנסיבות, חשיבות ומשך השפעתה של הדמות, תועבר בסופו של דבר להפנמה ארוכת טווח במערך הדמויות המופנמות.

להלן מבנה דירקטוריון הדמויות המופנמות: דירקטוריון זה מורכב מ"דמויות משניות" הכוללות את הסוגים הבאים: 1] ייצוגים של דמויות מופנמות שמקורן בדמויות המשמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו, אך כאמור, ייתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים, סרטים וכו' שהשפיעו רבות על האדם. 2] ייצוגים מופנמים של "תת-תרבות" [תת-תרבות מתייחסת להשפעות חברתיות בסביבה בה אדם חי ואינן קשורות בהכרח לאדם מסוים]. נציין כי הפרט אינו מודע לכך שמעשיו, רגשותיו ועמדותיו נגרמים על ידי היחסים הדינמיים בין דמויות מובנות אלה.

נוסיף כי דמויות מפתח מופנמות בדירקטוריון [בדרך כלל אנושיות], מתייחסות בדרך כלל לאנשים המשמעותיים בחייו של אדם שמילאו תפקידים מרכזיים בעיצוב אמונותיו, ערכיו ותפיסתו העצמית. דמויות אלה עשויות לכלול בני משפחה, חברים, מנטורים, מורים או כל אדם משפיע אחר שהשאיר רושם מתמשך על נפשו של האדם. לעיתים, אלה יכללו גם דמויות היסטוריות, ספרותיות ואחרות שהטביעו חותם ניכר על האדם והופנמו על ידו. המונח "מופנם" מרמז על כך שהשפעתן של דמויות מפתח אלה נספגה והשתלבה במחשבותיו, עמדותיו והתנהגויותיו של הפרט. הפנמה זו מתרחשת בתהליך של התבוננות, אינטראקציה ולמידה מאנשים חשובים אלה. כתוצאה מכך, הפרט עשוי לאמץ ערכים, נקודות מבט וגישות מסוימות לחיים המשקפים את אלה של הדמויות המשפיעות. דמויות מופנמות אלה יכולות לשמש ככוחות מנחים בקבלת החלטות, חשיבה מוסרית וויסות רגשי. ראה נספח ב' למחשבות אודות אוסף הדמויות המופנמות.

קבוצת אוסף האויבים

כעת נציין בנוסף כי מתוך העצמי הראשוני עולה ונבנה מתוך גרעין פוטנציאלי בלידה מבנה שנכנה אותו קבוצת האויבים. כך בנוסף לדירקטוריון הדמויות, בעצמי החברתי מצויה גם "קבוצת האויבים" ובמדויק יותר "קבוצת האויבים המופנמת" זהו המקום בו מופנמות הדמויות המאיימות על האדם באופן משמעותי ואשר הדמויות הדומיננטיות בדירקטוריון הדמויות מונעות מהם להיכנס ולהיות מופנמות בדירקטוריון הדמויות [הנחנו את קיומה של קבוצה זו בשנה האחרונה לאור מחשבה על הצורך האבולוציוני בבעלי חיים מהנמוכים ועד העיליים ועד לאדם ביצירת קבוצה כזו לשם הישרדותם, ראה התייחסות רחבה לנושא האוייבים בהמשך]. הדמויות ב"קבוצת האויבים" הן דמויות בעלות ערכיות רגשית שלילית ומיוצגות באופן סכמטי יחסית לדמויות בדירקטוריון הדמויות המופנמות. נציין כי בדרך כלל המעבר בין קבוצת הדירקטוריון לקבוצת האויבים הוא לא שכיח ואף נדיר ובדרך כלל ויקרה בעקבות אירוע הטראומטי או מאיים לאדם. כאמור בהמשך בנספח ג' נציג דיון ומחשבות במושגים ותיאוריות הקשורות בתפיסת האויב.

קבוצת אוסף ייצוגיי האני

בנוסף מתוך העצמי הראשוני מתפתחת כאמור קבוצת על של ייצוגיי האני בתקופות השונות של החיים [למשל ייצוג האני כילד , כנער, כמבוגר ועוד] כולל ייצוג הגוף. הפיזי ייצוג האני במובן מסויים הוא כמעין מיכל לזרימת אינפורמציה של עמדות רגשות והתנהגויות מהדינמיקה בדירקטוריון הדמויות אל תוכו. ראה נספח ד' למחשבות אודות אוסף ייצוגי האני.

להלן נביא שוב את איור המודל של העצמי הכולל את המבנים שהוזכרו למעלה ואת השפעות הגומלין ביניהם:

מחשבות אודות ההתפתחות מרכיבי המודל במהלך חיי הפרט

משאמרנו זאת נציין כי בדומה לתיאוריות של יחסי אובייקט אנו סבורים כי בתינוק הרך קיימים תחילה ייצוג חיובי היולי עם רגש חיובי לדמות [או דמויות] המטפלת העיקרית בדירקטוריון וייצוג נוסף היולי שלילי עם רגש שלילי לדמות המטפלת העיקרית, כאשר יש כנראה מעט דמויות כאלו עם ייצוג כפול כזה כמו האם והאב. ייצוגים כפולים אלו ילכו ויתלכדו בהדרגה לייצוג אחד משולב במהלך השנים הבאות. בעצם אנו סבורים כי הרגש הוא שמאפשר התלכדותה של דמות או אובייקט לייצוג שלילי סביב רגש שלילי או חיובי סביב רגש חיובי[ראה נספח על הרגש ופעילותו המאחדת ומלכדת] . ניתן לשאול מדוע אם כן חלה אימטגרציה של שני רגשות מנוגדים אלו בהמשך החיים לייצוג אחד ?ת מדוע לא חל עוד יותר פיצול ,למשל לרגש שלילי של כעס ולרגש שלילי של עצב או דכאון, לרגש חיובי של שמחה, או לרגש חיובי של אהבה וכדומה? כאן נשיב שמגוון תכונות משותפות של הדמות שגרעינן בייצוג הפנים [ראה שיחות קודמות] תורמות לאינטגרציה ושילוב של הדמות הכפולה עם הרגש השלילי והחיובי. אך יתכנו מקרים פתולוגיים כמו למשל בהפרעת אישיות גבולית [ראה בלוג קודם]שם ישאר הפיצול לדמות חיובית ולדמות שלילית במידות משתנות ,כאשר הרגש השליט אצל הלוקה בהפרעה מעלה ייצוג אחד או משנהו. אגב אצל התינוק בגיל 8 חודשים לערך מופיע פחד מזרים שאנו סבורים שבשלב זה מתחיל להיווצר מחד דירקטוריון הדמויות ומאידך קבוצה נוספת שאנו מכנים קבוצת האויבים שם מתקבצות דמויות עם רגש שלילי ניכר. נראה כי בגיל 8 חודשים ייצוגיים רבים יותר ושטחיים יחסית של אנשים חדשים זרים ולא מוכרים עוברים תחילה לשם הגנה לקבוצת האויבים ורק אם האמא וייצוגה החיובי כדמות המובילה המנהיגה בדירקטוריון הדמויות המתהווה מופיעה עם התנהגות חיובית כלפי הזר היא יכולה להרגיע הפחד בפני הזר באומרה למשל "זה דוד משה לא לפחד וכד'. קבוצה זו שאנו מכנים "קבוצת האויבים" אליה מופנמות דמויות המאיימות על האדם באופן משמעותי ואשר הדמויות הדומיננטיות בדירקטוריון הדמויות מונעות מהם להיכנס ולהיות מופנמות בדירקטוריון הדמויות. כאמור הדמויות ב"קבוצת האוייבים" הן דמויות בעלות ערכיות רגשית שלילית. נציין כי בדרך כלל המעבר בין קבוצת הדירקטוריון לקבוצת האוייבים הוא נדיר בדרך כלל ויקרה בעקבות אירוע הטראומטי או מאיים לאדם.

נציין כי אנו משערים כי דירקטוריון הדמויות המופנמות משלים בדרך כלל את התפתחותו בתקופת הנעורים כמו גם המנגנון הרפלקטיבי ההולך ומתפתח ומגיע להשלמה משמעותית עם הבגרות אך יכול להמשיך ולהתפתח עוד במהלך המשך החיים. בדומה לייצוג האם בתחילה אצל התינוק כחיובית או שלילית [מבחינה רגשית], מתפתח מתוך גרעין פרמורדיאלי בעצמי הראשוני ייצוג האני שגם הוא בתחילה כפי הנראה כפול וכולל ייצוג חיובי ושלילי. שני ייצוגים אלו הולכים ומתלכדים עם ההתפתחות. לבסוף במקביל, מגרעין בסיסי באחר עצמי הראשוני הולך ומתפתח העצמי הרפלקטיבי.

יחסי הגומלין בין הרגש, איכותו ועוצמתו ומבני המודל

כל אחת מהדמויות בדירקטוריון הדמויות המופנמות נושאת עימה לא רק עמדות והתנהגויות אלא גם רגשות [נציין כי מיקום הקוגניציה והעמדות כמו גם הרגשות וההתנהגויות בעצמי הראשוני]. כך בעת שדמות או דמויות מסוימות פועלות במסגרת דינמיקת הדירקטוריון רגשות אלו מופעלים. הדבר נכון גם לקבוצת האויבים, שבשעה שזו מופעלת, הרגשות השלילים הקשורים בדמות או דמויות המופנמות בה עולים. טיב הרגש תלוי בדמות והעצמה תלויה במיקום הדמות בהיררכיה הדינמית ובדומיננטיות פעולתה באותה עת. אחת הסיבות העיקריות להפעלת דמויות הינה זרימת אירועי המציאות כפי שמפורשים במנגנון הרפלקטיבי כאשר עצמת החשיבות שמעניק המנגנון הרפלקטיבי קשור בעצמת הרגש הנלווה.. זכך רימת מידע זה מן המנגנון הרפלקטיבי אל הקבוצות הללו יפעילו דמויות שונות עם הרגשות הנלווים אליהם. בשעה של אירועי מציאות יוצאי דופן שלעיתים האני הרפלקטיבי מוצף בהם ולא יכול לפרשם או למתנם יש הפעלה מסיבית של דמויות מסוימות עם הרגשות הנלווים להם. לעיתים בהצפה עוצמתית כזו כמו בעת אירוע טראומטי ,תתכן אף יצירת דמות מופנמת חדשה ההופכת דומיננטית ודוחקת את המנהיג או המנהיגים הקודמים עם אפקט נלווה עז. יצוגיי האני מושפעים גם הם בהיותם להשערתנו מיכלים להשפעות מבני הדירקטוריון וקבוצת האויבים והמנגנון הרפלקטיבי וזרימת האינפורמציה מהם קבע את סוג ועצמת האפקט. לבסוף כלל לרגשות השפעה מאקטבת ומאחדת במערכי הנפש. נציין שערוצי הרגישות בעצמי הראשוני גם הם מאקטבים רגשות בדרך כלל שליליים, כמו גם דחפים ואינסטינקטים בעצמי הראשוני. לבסוף נדגיש כי ככלל לרגשות השפעה מאקטבת ומאחדת במערכי הנפש. [ראה נספח ה'].

עבור ונדון כעת בקצרה במאוג בטיפול ממוקד בקבוצות הייחוס ;REFEERENCE GROUP/S] FOCUSED THERAPY ] ובראשי תיבות RGFT .

זוהי טכניקה פסיכותרפאוטית המדגישה את ההבנה והתייחסות להשפעת קבוצות ייחוס מופנמות על מצבם הפסיכולוגי של אנשים. קבוצות ייחוס אלו בדרך כלל מורכבות מדמויות משמעותיות מעברו של האדם, כמו בני משפחה, מורים או חברים, שעמדותיהם, התנהגותם וציפיותיהם הופנמו וממשיכות להשפיע באופן לא מודע על רגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו של האדם.

טיפול ב RGFT כולל לעיתים קרובות זיהוי הדמויות המופנמות הללו ובחינת השפעתן על התנהגותו ומצבו הנפשי של האדם כיום. על ידי הבאת השפעות אלו למודעות מודעת, יכולים אנשים להתחיל להיפרד מהיבטים לא מועילים או שליליים של הדמויות המופנמות הללו, מה שמאפשר בחירות מודעות ובריאות יותר במחשבותיהם ובהתנהגותם.

איור בעזרת — AI הדמויות המופנמות המשפיעות על התנהגותו ומצבו הנפשי של האדם

גישתנו זו שונה מגישות אחרות, כמו טיפול יונגיאני, המתמקד בארכיטיפים אוניברסליים, או טיפול גשטלט, המדגיש את הרגע הנוכחי ואת האינטגרציה של חלקים שונים בעצמי. RGFT מתמקד יותר בהקשרים היסטוריים וחברתיים המעצבים את זהותו והתנהגותו של האדם [ראה בלוגים קודמים ושיחה מצולמת מס. 36 ביוטיוב תחת הכותרת LEVINE" & SALGANIK" לגבי הטיפול ב RGFT]. לבסוף, טיפול RGFT גם מעריך ומנסה לטפל בערוצי הרגישות של האדם.

הדגמת אלמנט משמעותי בטיפול הRGFT על ידי AI: משמאל המטפל : באמצע המטופל עצמו : מימין המטופל לאחר שעבר לכיסא החם וכעת מדבר בגוף ראשון כאחת הדמויות המופנמות הדומיננטיות בנפשו [ראה וידאו בלוג 36 להסברת טכניקת הטיפול]

להלן נביא מספר נספחים של מחשבות אודות המנגנון הרפלקטיבי, דירקטוריון הדמויות המופנמות, קבוצת האויבים, ייצוגי האני ותפקיד הרגשות ככוח מאחד מלכד ומפעיל רכיבים במבנים אלו. הנספחים מביאים היבטים כללים שונים לגבי מבנים ןנושאים אלו תוך דגש אל איורי המוח המעורבים בפעילותם. נספחים אלו נכתבו בין היתר בעזרת AI תוך שאלת שאלות ספציפיות שימוש במקורות נוספים ובדיקה חוזרת לאימות מראי מקום והיגדים.

נספח א'

מחשבות אודות המנגנון הרפלקטיבי

העצמי הרפלקטיבי במוח

העצמי הרפלקטיבי מתייחס ליכולתו של האדם להרהר ולהעריך מחשבות, רגשות וזהות אישיים. תהליך זה נתמך בעיקר על-ידי רשת של אזורים במוח, כולל קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC), פיתול החגורה האחורי (PCC) ו-precuneus. אזורים אלה הם חלק מרשת ברירת המחדל (DMN), העוסקת כאשר אנשים עוסקים בחשיבה של התייחסות עצמית.

• קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC): קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית חיונית להערכת מידע הקשור לעצמי, לשילוב חוויות אישיות ולשמירה על תחושת עצמי קוהרנטית לאורך זמן.
• פיתול החגורה האחורי (PCC) ופרקונאוס: אזורים אלה תורמים להתבוננות עצמית ולמודעות עצמית, ומסייעים לעבד זיכרונות אוטוביוגרפיים ולשמור על תחושה מתמשכת של זהות אישית.

רשת השתקפות עצמית זו חיונית לניטור פנימי של המחשבות, ההתנהגויות והרגשות של האדם, ומשפיעה על החלטות ופעולות בהקשרים חברתיים. היא גם מקיימת אינטראקציה עם מרכזי הוויסות הרגשי של המוח, כגון האמיגדלה והאינסולה הקדמית, ומווסתת תגובות רגשיות לחוויות אישיות.

בתפיסה שלנו מנגנון רפךקטיבי זה גם מפרש את אירועי המציאות החיצונית כמו גם הפנימית.

נספח ב'

מחשבות אודות דירקטוריון הדמויות המופנמות במוח

דמויות אנושיות מופנמות מייצגות אנשים שמילאו תפקיד משמעותי בעיצוב זהותם והתנהגותם. דמויות אלה, כגון הורים, מנטורים או עמיתים בעלי השפעה, מקודדות במוח באמצעות רשתות רגשיות, חושיות וקוגניטיביות המבוססות זיכרון. אזורי המוח המעורבים בהפנמה ובייצוג של דמויות אלה כוללים:

• קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (vmPFC): אזור זה מעורב בעיבוד חוויות רגשיות וחשיבה מוסרית. דמויות מופנמות משפיעות לעתים קרובות על השיפוטים המוסריים וההחלטות ההתנהגותיות של האדם, שכן vmPFC משלב מידע על אינטראקציות העבר וקשרים רגשיים.
• האונה הרקתית הקדמית (ATL): זו קריטית לאחסון ידע חברתי, כולל ייצוגים של אחרים משמעותיים. היא מסייעת לקודד זיכרונות ארוכי טווח של אינטראקציות חברתיות, ומאפשרת לאנשים לזמן את ההדרכה או הערכים שהוקנו על ידי דמויות מופנמות בתהליכי קבלת החלטות.
• היפוקמפוס: ההיפוקמפוס ממלא תפקיד בגיבוש זיכרונות, במיוחד זיכרונות אוטוביוגרפיים המערבים אחרים משמעותיים. זה עוזר ליצור זיכרונות מפורטים של חוויות העבר עם דמויות מופנמות, להשפיע על אינטראקציות עתידיות ותגובות רגשיות.

אזורים אלה פועלים במקביל ליצירת סימולציות מנטליות של האופן שבו דמויות מופנמות עשויות להגיב או לשפוט התנהגות עכשווית, ומעצבות התנהגות מוסרית ואתית ותגובות רגשיות.

ככלל ייצוג דמויות אנושיות במוח הוא תהליך מורכב הכולל אזורים ורשתות מרובים הפועלים יחד כדי לתפוס, לזהות ולהבין את הצורה, הפעולות והרגשות האנושיים. תהליך זה הוא מרכזי בקוגניציה חברתית, ומאפשר לבני אדם לקיים אינטראקציה, להזדהות ולתקשר זה עם זה. כך מיוצגות דמויות אנושיות במוח:

1. תפיסה חזותית של דמויות אנושיות

התפיסה של דמות אנושית מתחילה בקליפת המוח הראייתית, הממוקמת באונה העורפית. קליפת המוח הראייתית העיקרית (V1) מעבדת מידע חזותי בסיסי, כגון צורות, קצוות ותנועה. עם זאת, זיהוי דמויות אנושיות כרוך באופן ספציפי באזורים חזותיים מסדר גבוה יותר, במיוחד בליטת פיוזיפורם ואזור גוף האקסטרסטריאט (EBA).

אזור הפנים fusiform , או FFA:

אזור זה, הממוקם באונה הרקתית, הוא קריטי לזיהוי פנים ותכונות חזותיות מפורטות אחרות של בני אדם. ה- FFA מגיב באופן סלקטיבי לפנים אנושיות אך גם מראה פעילות מסוימת בעת צפייה בגוף אנושי שלם או חלקי גוף, אם כי הוא מתמחה ביותר בזיהוי פנים.

אזור גוף האקסטרסטרייט (EBA):

ה-EBA, הממוקם בקליפת המוח העורפית-טמפורלית הצידית, מעורב במיוחד בזיהוי חזותי של גופים וחלקי גוף אנושיים (למשל, זרועות, רגליים) כנבדלים מעצמים אחרים. הוא מופעל כאשר אנשים תופסים צורות ודמויות אנושיות, אפילו כאשר הפנים אינן נראות.

אזור זה מסייע להבחין בין אובייקטים חיים ודוממים, ומבטיח שהמוח מזהה נכון דמויות אנושיות אפילו בייצוגים בעלי פרטים נמוכים כמו צלליות או דמויות מקל.

הבנה וזיהוי פעולות (ייצוג פעולה)

התפיסה של דמויות אנושיות אינה מוגבלת לתמונות סטטיות; המוח חייב גם לזהות ולפרש את הפעולות והתנועות של אחרים. זה נתמך במידה רבה על ידי מערכת נוירוני המראה ואזורים האחראים על עיבוד מוטורי.

קליפת המוח הקדם-מוטורית ומערכת נוירוני המראה:

נוירוני מראה, הממוקמים בעיקר בקליפת המוח הקדם-מוטורית ובאונה הקודקודית התחתונה, יורים הן כאשר אדם מבצע פעולה והן כאשר הם צופים במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. מערכת זו מסייעת לנו להבין את תנועותיהם וכוונותיהם של אחרים על ידי הדמיה של פעולותיהם במערכת המוטורית שלנו.

מערכת זו ממלאת תפקיד מכריע בקוגניציה חברתית ובאמפתיה, שכן היא מאפשרת לנו "לשקף" ולפרש את מעשיהם של אחרים. לדוגמה, כשאתם צופים במישהו מושיט יד לחפץ, המוח שלכם עוסק בתכנון מוטורי דומה כדי להבין את הכוונה מאחורי הפעולה.

סולקוס טמפורלי עליון (STS):

הסולקוס טמפורלי עליון, הממוקם באונה הרקתית, הוא קריטי לפענוח תנועה ביולוגית והוא רגיש במיוחד לתנועות של דמויות אנושיות. היא מעבדת מידע על המקום שבו אדם מסתכל, על המחוות שלו ועל תנועת הגוף הכללית, ותורמת להבנת רמזים וכוונות חברתיות.

סולקוס טמפורלי עליון גם ממלא תפקיד בזיהוי אינטראקציות חברתיות מורכבות, כגון זיהוי אם שני אנשים מתקשרים זה עם זה או הבנת דינמיקה קבוצתית.

זיהוי רגשות ואמפתיה

מעבר לזיהוי דמות האדם ופעולותיו, המוח חייב לפרש גם את רגשותיהם ומצבם הנפשי של אחרים, הכוללים תחומים המתמחים בקוגניציה חברתית ובעיבוד רגשי.

אמיגדלה:

האמיגדלה מעורבת בעיבוד רגשי וממלאת תפקיד מכריע בזיהוי רגשות מפנים אנושיות ומשפת גוף. היא רגיש הבמיוחד לזיהוי רגשות כמו פחד, כעס או אושר, מה שמאפשר למוח להעריך במהירות איומים חברתיים או סביבתיים פוטנציאליים.

קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC):

קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית מעורבת בקוגניציה חברתית ברמה גבוהה יותר, כגון הבנת המצבים המנטליים והכוונות של אחרים (המכונה לעתים קרובות תיאוריה של התודעה). זה עוזר לפרש את המחשבות, האמונות והרגשות של אחרים, שהוא המפתח לאמפתיה ולהבנת דמויות אנושיות לא רק כישויות פיזיות אלא כישויות רגשיות ומכוונות .

אינסולה ואמפתיה:

האינסולה ממלאת תפקיד במודעות רגשית ואמפתיה, במיוחד בהרגשת רגשותיהם של אחרים. כאשר אנו מתבוננים במישהו בכאב או במצוקה, האינסולה הופכת פעילה, ומאפשרת לנו "להרגיש" את רגשותיו במידה מסוימת. תהליך זה חיוני לפירוש המצבים הרגשיים של דמויות אנושיות באינטראקציות חברתיות.

זיהוי פנים וזהות חברתית

זיהוי פנים אנושיות הוא מרכיב קריטי באינטראקציה חברתית והוא מעובד בצורה מיוחדת מאוד על ידי המוח.

אזור פנים פיוזיפורם (FFA):

כאמור, FFA מתמחה בזיהוי פרצופים. הוא מגיב באופן סלקטיבי לפניהם, ומאפשר לנו לזהות אנשים, לזהות רגשות ולפרש רמזים חברתיים. תחום זה חיוני להבנת הבעות פנים, קשר עין והיבטים קריטיים אחרים של אינטראקציה אנושית.

אזור הפנים העורפי (OFA):

ממוקם באונה העורפית, OFA עובד בשיתוף עם FFA והחריץ הרקתי העליון (STS) כדי לעבד תווי פנים כגון עיניים, פה, ואף. בעוד שה- FFA מתמחה יותר בזיהוי פנים, ה- OFA מעבד את האלמנטים החזותיים המרכיבים את הפנים.

שפת גוף ותקשורת לא מילולית

דמויות אנושיות מעבירות מידע רב באמצעות שפת גוף ויציבה, גם ללא דיבור. המוח מיומן בקריאת הרמזים הלא-מילוליים האלה, שלעתים קרובות מתקשרים רגשות, כוונות ומעמד חברתי.

קליפת המוח הקודקודית:

האונה הקודקודית, במיוחד האונה הקודקודית התחתונה, מעורבת בעיבוד התמצאות מרחבית ותנוחת הגוף. זה עוזר לנו להבין את התנוחות והמחוות של אחרים ביחס לסביבה שלהם, ומאפשר לנו לפרש רמזים פיזיים שמצביעים על תשומת לב, כוונה או מצב רוח של מישהו.

שילוב מידע רב חושי

המוח אינו מעבד דמויות אנושיות רק על סמך מידע חזותי. במקום זאת, הוא משלב נתונים מחושים מרובים כדי ליצור ייצוג מלא של אדם אחר. לדוגמה, לראות מישהו זז, לשמוע את קולו ולפרש את היציבה שלו תורמים כולם לייצוג המוח של אותו אדם.

אזורי הקוליקולוס העליון והאינטגרציה הרב-חושית בגזע המוח ובקליפת המוח עוזרים לשלב מידע חזותי, שמיעתי ומישושי כדי ליצור הבנה קוהרנטית של הדמות האנושית בזמן אמת.

הייצוג המוחי של דמויות אנושיות כולל אפוא רשת של אזורים הפועלים יחד כדי לזהות פנים, חלקי גוף ופעולות; להבין כוונות; לפרש רגשות; ולעבד אינטראקציות חברתיות. אזורים קריטיים כמו בליטת הפיוזיפורם (זיהוי פנים), אזור גוף האקסטרסטריאט (זיהוי גוף), מערכת נוירוני המראה (הבנת פעולה) והאמיגדלה (עיבוד רגשות) תורמים כולם לתפקוד מורכב וחיוני זה של קוגניציה חברתית. יכולת זו מאפשרת לבני אדם לנווט בהצלחה בעולם החברתי, להבין אחרים לא רק כישויות פיזיות אלא כיצורים רגשיים ומכוונים.

נספח ג'

מחשבות אודות קבוצת האויבים

תקציר

ייצוג האויב מתייחס לאופן שבו המוח תופס ומגיב ליחידים או לקבוצות הנתפסים כעוינים או מאיימים. ייצוג זה קשור לפחד, תוקפנות והתנהגויות הגנתיות, המערבים מספר אזורי מפתח במוח:

אמיגדלה: מרכזית בתפיסת האיומים, האמיגדלה היא היפראקטיבית כאשר אנשים רואים או חושבים על אויבים נתפסים. היא מעוררת תגובות רגשיות כמו פחד וכעס, שמכינות את הגוף לתגובות הילחם או ברח.

פיתול החגורה הקדמי (ACC): ה-ACC מעורב בעיבוד קונפליקטים, הן פנימיים והן חיצוניים. כאשר אדם נתקל באויב או חווה דילמה מוסרית המערבת אויב, ה-ACC מסייע לווסת תגובות רגשיות וקבלת החלטות.

קליפת המוח האורביטופרונטלית (OFC): ה-OFC הוא קריטי להערכת ההשלכות של פעולות. בהקשר של ייצוגי אויב, היא מסייעת לווסת תגובות לאיומים נתפסים על ידי שקילת ההשלכות החברתיות, הרגשיות והמוסריות של תוקפנות או עוינות.

אזורי המוח האלה מעורבים במידה רבה בעיצוב התגובות של הפרט לאויבים, כולל תוקפנות, פחד והתנהגויות הגנתיות. לעתים קרובות הם נמצאים במצב של הפעלה מוגברת בזמנים של סכסוך או מתח, מה שמגביר תגובות רגשיות שליליות.

ייצוג אויבים במוח

המושג "ייצוג אויבים במוח" מתייחס לאופן שבו המוח שלנו מעבד ומשיג את אלה שאנו תופסים כאיומים או יריבים. תופעה קוגניטיבית ונוירולוגית זו נחקרת בתחומים שונים, כולל פסיכולוגיה, מדעי המוח וקוגניציה חברתית. כמה נקודות מפתח כוללות:

1. קוגניציה חברתית ותפיסת איומים

המוח פיתח מנגנונים לזיהוי מהיר של איומים פוטנציאליים. האמיגדלה, חלק מהמערכת הלימבית, חיונית לזיהוי גירויים בולטים מבחינה רגשית, במיוחד איומים. כאשר אדם תופס אדם אחר כ"אויב", האמיגדלה מופעלת, ומעוררת תחושות של פחד, תוקפנות או ערנות מוגברת.

הטיה וקטגוריזציה: המוח נוטה לסווג אנשים ל"קבוצות פנימיות" ו"קבוצות חוץ" בהתבסס על קווים תרבותיים, חברתיים או פוליטיים. תפיסתו של מישהו כחלק מ"קבוצת חוץ" יכולה לעורר רגשות שליליים או סטריאוטיפים, התורמים לתפיסת האויב.

דה-הומניזציה

מחקרים הראו שכאשר אנשים רואים את אויביהם, במיוחד במצבי סכסוך, הם עלולים לעשות להם דה-הומניזציה, ולראות אותם כפחות אנושיים או פחות ראויים לאמפתיה. מאמינים שזה מערב אזורים במוח כמו קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC), אשר מעורבים בחשיבה חברתית ובאמפתיה. פעילות מופחתת בתחום זה יכולה להיות קשורה לראיית אחרים כפחות אנושיים.

מעגלי פחד ותוקפנות

תגובות הילחם או ברח מושרשות עמוק באבולוציה האנושית. כאשר מתמודדים עם "אויב", מעגלי הפחד והתוקפנות של המוח פועלים. ההיפותלמוס והאמיגדלה מעוררים שחרור של הורמוני לחץ כמו קורטיזול ואדרנלין, ומכינים את הגוף להתמודדות עם האיום.

תגובות תוקפניות כלפי אויבים מתווכות גם הן על ידי מעגלים אלה, כאשר קלטים מקליפת המוח הקדם-מצחית (המעורבים בחשיבה גבוהה יותר) עוזרים לווסת דחפים תוקפניים.

תפקיד קליפת המוח הקדם-מצחית

קליפת המוח הקדם-מצחית (PFC), האחראית על חשיבה רציונלית, קבלת החלטות ושליטה בדחפים, ממלאת תפקיד חיוני בוויסות תגובות לאויבים נתפסים. בעוד שהאמיגדלה עשויה ליזום תגובה רגשית, ה-PFC יכול לעזור למסגר מחדש את המצב, מה שעשוי להפחית תגובות תוקפניות או מפחידות. במצבים שבהם פתרון סכסוכים או דיפלומטיה אפשריים, ה-PFC מסייע לאנשים לראות "אויבים" כבני אדם בעלי כוונות, רגשות ורציונליות.

אמפתיה ולקיחת פרספקטיבה

היכולת להזדהות ולקחת את נקודת המבט של אחרים מערבת רשת של אזורי מוח, כולל הצומת הרקתי-קודקודי (TPJ) והקליפת הקדם-מצחית האמצעית. כאשר אדם אינו לוקח את נקודת המבט של האויב, האמפתיה מצטמצמת, וזה יכול להסלים סכסוכים.

מחקרים מצביעים על כך שהגברת האמפתיה או ההבנה של נקודת המבט של "האויב" יכולה לסייע בהפחתת הסלמה בסכסוכים, ולכן התערבויות המקדמות אמפתיה יעילות לעתים קרובות במאמצים לבניית שלום.

מחקרים נוירולוגיים

שיטות דימות מוחי כגון fMRI שימשו כדי לחקור כיצד המוח מגיב לתמונות, הצהרות או פעולות של האויב. במחקרים אלה, פעילות מוגברת באזורים של עיבוד איומים (כמו האמיגדלה) נצפתה בדרך כלל כאשר אנשים נחשפים לגירויים המייצגים את אויביהם, בין אם אמיתיים או מדומיינים.

הבנת האופן שבו המוח מייצג אויבים מציעה תובנות על קונפליקט חברתי, תוקפנות ובניית שלום. על ידי הבנת תהליכים אלה, ניתן לפתח התערבויות המכוונות להפחתת הסלמה, לקיחת פרספקטיבה ואמפתיה.

הנה כמה כתבי יד ומחקרים מרכזיים הדנים בייצוג אויבים במוח, תפיסת איומים, דה-הומניזציה ומנגנונים עצביים קשורים:

Amodio, D. M., & Devine, P. G. (2006). "Stereotyping and evaluation in implicit race bias: Evidence for independent constructs and unique effects on behavior." Journal of Personality and Social Psychology, 91(4), 652–661.

מחקר זה דן באופן שבו הטיות מרומזות, שיכולות לתרום לתפיסת האויב, מיוצגות ומעובדות במוח, במיוחד תוך התמקדות באמיגדלה ובקליפת המוח הקדם-מצחית.

.

Harris, L. T., & Fiske, S. T. (2006). "Dehumanizing the lowest of the low: Neuroimaging responses to extreme out-groups." Psychological Science, 17(10), 847–853.

מחקר זה בוחן כיצד קבוצות חוץ קיצוניות (הנתפסות כאויבות) עוברות דה-הומניזציה, ומראה פעילות מופחתת בקליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC), המעורבת בקוגניציה חברתית.

Bruneau, E. G., Dufour, N., & Saxe, R. (2012). "Social cognition in members of conflict groups: Behavioral and neural responses in Arabs, Israelis, and South Americans to each other's misfortunes." Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 367(1589), 717–730.

מאמר זה חוקר תגובות עצביות לקבוצות אויב באזורי סכסוך, תוך התמקדות באמפתיה ובלקיחת פרספקטיבה, תוך שימוש ב-fMRI כדי לנתח אזורים במוח המעורבים בתהליכים אלה.

Zaki, J., & Ochsner, K. N. (2012). "The neuroscience of empathy: Progress, pitfalls and promise." Nature Neuroscience, 15(5), 675–680.

סקירה זו מדגישה את המנגנונים המוחיים המעורבים באמפתיה, ומתמקדת במיוחד ביכולת להזדהות עם אויבים וכיצד יכולת זו יכולה להשתנות בין הקשרים, הכוללים אזורים כמו קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית והצומת הרקתי-קודקודית.

Decety, J., & Yoder, K. J. (2016). "Empathy and motivation for justice: Cognitive empathy and concern, but not emotional empathy, predict sensitivity to injustice for others." Social Neuroscience, 11(1), 1–14.

מחקר זה בוחן כיצד אמפתיה קוגניטיבית ורגשית משפיעה על תגובות הנתפסות כנובעות מאיבה או חוסר הוגנות, תוך שימת דגש על רשתות מוחיות המעורבות באמפתיה וברגישות לצדק.

כתבי יד אלה מספקים בסיס להבנת האופן שבו המוח מעבד את מושג האויבים, מזיהוי איומים ועד דה-הומניזציה, וכיצד אמפתיה ומנגנוני בקרה קוגניטיביים יכולים לווסת תהליכים אלה.

תיאוריית האויב

תיאוריית האויב מתייחסת למערכת רחבה של רעיונות בפסיכולוגיה חברתית, מדע המדינה ומחקרי סכסוכים הבוחנים כיצד ומדוע יחידים או קבוצות תופסים אחרים כאויבים. הוא בוחן את היסודות הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים ולעתים האבולוציוניים של האופן שבו אנשים יוצרים דימוי "אויב" ואת ההשפעות של תפיסה זו על התנהגות ויחסים בין קבוצות.

מושגי מפתח בתורת האויב

דינמיקה בתוך הקבוצה לעומת דינמיקה של קבוצת חוץ:

עיקרון מרכזי בתורת האויב הוא הרעיון של ingroup (אנחנו) לעומת outgroup (הם). בני אדם נוטים באופן טבעי ליצור קבוצות המבוססות על זהות, ערכים ואינטרסים משותפים. אלה שאינם שייכים לאותה קבוצה או מחזיקים בדעות מנוגדות מסווגים לעתים קרובות כזרים, ובמקרים קיצוניים, כאויבים. זה יכול להוביל להטיות, דעות קדומות וסטריאוטיפים.

מנגנונים פסיכולוגיים:

תיאוריית הזהות החברתית (Tajfel & Turner, 1979): תיאוריה זו מציעה כי פרטים שואבים חלק מזהותם מהקבוצות שאליהן הם משתייכים. עוינות כלפי קבוצות חוץ, או "קבוצות אויב", יכולה להיות דרך לשפר את המעמד הקבוצתי או את ההערכה העצמית של האדם.

שעיר לעזאזל: תיאוריית האויב קשורה קשר הדוק למושג שעיר לעזאזל, שבו אדם או קבוצה מואשמים באופן לא הוגן בבעיות חברתיות רחבות יותר, לעתים קרובות בשל תסכול או חוסר שביעות רצון בתוך הקבוצה.

דה-הומניזציה: כאשר רואים אחרים כאויבים, אנשים נוטים לעשות להם דה-הומניזציה, לתפוס אותם כפחות מאנושיים, מה שמצדיק פעולות תוקפניות או אלימות נגדם.

קונפליקט ותפיסת איום:

תפיסת האויב מתעוררת לעתים קרובות כאשר קבוצה אחת חשה מאוימת על ידי קבוצה אחרת. זה יכול לנבוע מאיומים אמיתיים או מדומים על אבטחה, משאבים או ערכים. תיאוריית הקונפליקט הריאליסטי (Sherif, 1966) מניחה כי העוינות הבין-קבוצתית ותפיסת האויב מתעצמות כאשר קבוצות נמצאות בתחרות ישירה על משאבים מוגבלים.

תגובות פסיכולוגיות ורגשיות:

תפיסת מישהו כאויב מעוררת תגובות רגשיות חזקות, כגון פחד, כעס וחוסר אמון. מחקרים במדעי המוח הראו כי אזורים במוח הקשורים לפחד ולתוקפנות, כמו האמיגדלה, מופעלים כאשר אנשים חושבים על אויביהם או מתעמתים איתם.

דיסוננס קוגניטיבי: אנשים חווים לעתים קרובות דיסוננס קוגניטיבי כאשר הם נאלצים לתקשר או להתפייס עם אויבים, במיוחד כאשר פעולות האויב מאתגרות אמונות או דעות קדומות קיימות.

משמעויות חברתיות-פוליטיות:

מנהיגים וממשלות השתמשו לאורך ההיסטוריה במושג אויבים כדי לגייס תמיכה ולהצדיק פעולות, כולל לוחמה. על ידי מסגור מדינה, אידיאולוגיה או קבוצה יריבה כאויב, הם יכולים לאחד את האוכלוסייה נגד איום משותף.

תעמולה: יצירת דימוי אויב מונעת לעתים קרובות על ידי תעמולה, שבה התקשורת ושחקנים פוליטיים מדגישים או מגזימים באיומים שמציבה קבוצת חוץ כדי לחזק את הלכידות הקבוצתית.

שורשים אבולוציוניים:

כמה תיאוריות מציעות כי לתפיסת האויב שורשים אבולוציוניים עמוקים, הנובעים מהתחרות האנושית המוקדמת על הישרדות, משאבים ובני זוג. היכולת לזהות איומים במהירות ולהגיב להם הייתה חיונית עבור קהילות אנושיות מוקדמות, ומנגנונים פסיכולוגיים אלה קיימים בהקשרים חברתיים מודרניים.

יישומים של תורת האויב

יחסים בינלאומיים: בסכסוכים גיאופוליטיים, תיאוריית האויב מסייעת להסביר כיצד מדינות רואות זו את זו כאיומים. המלחמה הקרה, למשל, התאפיינה בתפיסה של איבה הדדית בין ארצות הברית לברית המועצות, גם בהיעדר עימות צבאי ישיר.

קונפליקט חברתי: בסכסוכים חברתיים ואתניים, תיאוריית האויב יכולה להסביר מדוע קבוצות מכפישות ועושות דה-הומניזציה לאחרים. רצח העם ברואנדה וטיהורים אתניים אחרים הם דוגמאות קיצוניות לאופן שבו דימויי אויב יכולים להסלים את האלימות.

פסיכותרפיה ויישוב סכסוכים: תיאוריית האויב רלוונטית גם במאמצי פתרון סכסוכים ובניית שלום. הבנת ההטיות הקוגניטיביות והתגובות הרגשיות המובילות לתפיסת האויב יכולה לסייע בהפחתת הסלמה בסכסוכים על ידי קידום אמפתיה, לקיחת פרספקטיבה ודיאלוג בין יריבים.

תפקידה של תיאוריית האויב בחברה המודרנית

בעולם של היום, לתיאוריית האויב יש השלכות על הבנת הדינמיקה הפסיכולוגית שמאחורי הקיטוב, ההקצנה והטרור. בסביבות פוליטיות מקוטבות מאוד, קבוצות עשויות לראות יותר ויותר את יריביהן כאויבים, מה שמוביל לפילוג חברתי, עוינות ובמקרים מסוימים לאלימות.

לסיכום, תיאוריית האויב מספקת מסגרת להבנה מדוע בני אדם תופסים אחרים כאיומים או יריבים וכיצד תפיסה זו משפיעה על ההתנהגות ועל התוצאות החברתיות. היא מדגישה את חשיבות הזהות החברתית, התחרות, תפיסת האיום והתגובות הרגשיות ביצירת דימויי אויב.

מהי תורת מערכת האויב

תיאוריית מערכת האויב היא מושג שפותח בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית וחקר הסכסוך, בעיקר על ידי הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן הפוליטי ואמיק וולקן. הוא מסביר את המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים שבאמצעותם קבוצות ואומות מפתחות ומתחזקות את תפיסת האויב, לעתים קרובות כדרך להתמודד עם חרדה פנימית, חוסר ביטחון או טראומה. התיאוריה רלוונטית במיוחד להבנת התמשכותם של סכסוכים ארוכי שנים ומעשי איבה בין קבוצות, אומות או קבוצות אתניות.

ואמיק וולקן, הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי. כיהן כפרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת וירג'יניה בשרלוטסוויל.

מושגי מפתח בתורת מערכות האויב

צורך פסיכולוגי באויב:

על פי תיאוריית מערכת האויב, קבוצות ואומות מפתחות לעיתים צורך קולקטיבי באויב לניהול קונפליקטים רגשיים או פסיכולוגיים פנימיים. כאשר חברה או קבוצה חווים טראומה, תסכול או חרדה קולקטיביים, הם עלולים להחצין רגשות שליליים אלה על ידי השלכתם על "אויב". האויב החיצוני הופך לכלי פסיכולוגי לגיבוש הקבוצה וליצירת תחושת ביטחון וזהות.

תהליך זה כרוך לעתים קרובות בהשלכה של פחדים פנימיים, אשמה או חולשות נתפסות על קבוצה אחרת, אשר נתפסת כמקור לכל האיומים.

זהות קבוצתית משותפת:

התיאוריה של וולקן מדגישה כי הלכידות בתוך הקבוצה מתחזקת לעתים קרובות באמצעות יצירת אויב חיצוני. על ידי הגדרת קבוצת חוץ כמסוכנת או מרושעת, הקבוצה הפנימית מגבשת את זהותה שלה. דימוי אויב משותף זה מסייע להפחית מחלוקות פנימיות, ללכד את חברי הקבוצה סביב מטרות משותפות ולספק תחושה של מטרה קולקטיבית.

מנגנון זה ניכר בסכסוכים פוליטיים, לאומיים ואף אתניים שבהם מנהיגים משתמשים ברטוריקה של האויב כדי לאחד את אוכלוסיותיהם או להסיט את תשומת הלב מנושאים פנימיים.

תלונות היסטוריות וטראומה נבחרת:

היבט מרכזי של תיאוריית מערכת האויב הוא מושג הטראומה הנבחרת. הכוונה היא לאירוע היסטורי שבו קבוצה חוותה סבל או אובדן קשים, שלאחר מכן הופכים לחלק מהזיכרון והזהות הקולקטיבית של הקבוצה. הטראומה "נבחרת" במובן זה שהיא מוזכרת, נזכרת ומועברת שוב ושוב מדור לדור, ומלבה עוינות כלפי האויב הנתפס.

תהילות נבחרות חשובות גם הן במסגרת זו. אלה ניצחונות היסטוריים או זיכרונות חיוביים שקבוצה חוגגת ומשתמשת בהם כדי לחזק את זהותה בניגוד לאויב.

זיכרונות קולקטיביים אלה של טראומה ותהילה תורמים להנצחת האיבה, ולעתים קרובות מתבצרים בנפשה ובתרבותה של הקבוצה.

השלכה ושעיר לעזאזל:

בדומה לתפיסה הפסיכואנליטית של השלכה, בתורת מערכת האויב, קבוצה עשויה להשליך את תכונותיה השליליות או את הקונפליקטים הפנימיים שלה על קבוצה חיצונית. בכך נמנעת הקבוצה מהתמודדות עם בעיות פנימיות או חוסר ביטחון. קבוצה חיצונית זו הופכת לשעיר לעזאזל, מואשמת בצרות הקבוצה ונתפסת כאיום קיומי.

תהליך פסיכולוגי זה מתעצם לעיתים קרובות בעתות משבר, כגון חוסר יציבות כלכלית, סערה פוליטית או שינוי חברתי.

מנגנון הגנה פסיכו-סוציאלית:

יצירת אויב משמשת כמנגנון הגנה לקבוצה. בדיוק כפי שאנשים מפתחים מנגנוני הגנה (כמו הכחשה או השלכה) כדי להתמודד עם חרדה, כך גם קבוצות יוצרות ומתחזקות דימויי אויב כדי לנהל חרדה קולקטיבית.

על ידי מיקוד תשומת הלב באויב, הקבוצה יכולה להסיח את דעתה מקונפליקט פנימי או מטראומה לא פתורה. זה עוזר לשמור על תחושת ביטחון ויציבות, למרות שהאויב הוא לעתים קרובות איום סמלי או מוגזם.

מעגלי איבה:

ברגע שמערכת אויב מתבססת, היא נוטה להנציח את עצמה במעגל של עוינות. רגשותיה השליליים של הקבוצה כלפי האויב מעוררים פעולות הגנתיות או תוקפניות, שבתורן מובילות לעוינות נגדית מצד קבוצת האויב. מעגל זה עלול להסלים עם הזמן, ולהוביל לסכסוכים מושרשים שקשה לפתור.

מנטליות ה"אנחנו נגדם" מוטמעת עמוק הן בתרבות הקבוצה והן בשיח הפוליטי שלה, והופכת את מאמצי הפיוס או השלום למאתגרים.

יישומים מעשיים של תורת מערכות האויב

יחסים בינלאומיים וסכסוך:

תיאוריית מערכת האויב רלוונטית מאוד להבנת סכסוכים בינלאומיים ארוכי טווח, כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך ההודי-פקיסטני או המלחמה הקרה. במקרים אלה, דימויי האויב התחזקו במשך עשרות שנים, מתודלקים על ידי טראומה היסטורית, מנהיגים פוליטיים ונרטיבים חברתיים.

התיאוריה מציעה כי על מנת להגיע לפתרון סכסוכים, על הצדדים להתייחס לא רק לגורמים הפוליטיים והחומריים של הסכסוך אלא גם לממדים הפסיכולוגיים והרגשיים, במיוחד לזיכרונות הקולקטיביים של טראומה ולדימויי האויב המושרשים עמוק.

לאומנות ופופוליזם:

התיאוריה יכולה גם להסביר את עליית הלאומיות והפופוליזם בפוליטיקה המודרנית. מנהיגים משתמשים לעתים קרובות ברטוריקה של האויב כדי לאחד את הבסיס שלהם, ומציגים זרים (מהגרים, מיעוטים אתניים או מדינות זרות) כאיומים על זהותה או ביטחונה של האומה. זה מחזק את הלכידות של הקבוצה תוך הסטת תשומת הלב מנושאים פנימיים כמו אי שוויון כלכלי או שחיתות פוליטית.

יישוב סכסוכים ובניית שלום:

הבנת מערכת האויב חיונית לתכנון התערבויות יעילות לבניית שלום. מאמצי הפיוס חייבים להתייחס לא רק להיבטים המוחשיים של הסכסוך (כמו טריטוריה או משאבים), אלא גם לצלקות הפסיכולוגיות שקבוצות נושאות. זה כרוך בעבודה עם זיכרונות קולקטיביים של טראומה וטיפוח דיאלוג שמאניש את הצד השני.

תוכניות בונות אמפתיה המאתגרות את דימויי האויב ומעודדות לקיחת פרספקטיבה יכולות להיות יעילות בשבירת מעגל העוינות. התמודדות עם הצורך הפסיכולוגי באויב היא המפתח לשינוי סכסוכים ארוכי שנים.

מסקנה

תורת מערכות האויב מספקת מסגרת מקיפה להבנה כיצד ומדוע קבוצות או אומות יוצרות ומתחזקות דימויי אויב. הוא בוחן את מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים הפועלים, את תפקידה של טראומה היסטורית ואת התפקודים הרגשיים שהאויב משרת. על ידי החצנת פחדים, תסכולים וסכסוכים פנימיים על אויב, קבוצות יכולות להשיג לכידות ויציבות, אך לעתים קרובות זה מנציח מעגלי עוינות שקשה לשבור. פתרון סכסוכים יעיל, על פי תיאוריה זו, חייב להתייחס הן לממד החומרי והן לממד הרגשי של הסכסוך.

נספח ד'

מחשבות אודות קבוצת ייצוגי האני

ייצוג האני, או קבוצת ה"אני", כרוך במעקב מתמיד אחר מעמדו, צרכיו ומטרותיו של האדם בסביבה חברתית ופיזית. המוח מייצג את האני כנבדל מאחרים באמצעות מספר מנגנונים עצביים:

צומת טמפורופריאטלי (TPJ): ה- TPJ מעורב בהבחנה בין האני לאחרים, במיוחד במונחים של סוכנות ובעלות. היא ממלאת תפקיד קריטי במודעות עצמית גופנית ובהבחנה חברתית, ומאפשרת למוח להבדיל בין פעולותיו של האדם לבין מעשיהם של אחרים.

אינסולה: האינסולה מסייעת לייצג מצבים גופניים פנימיים (אינטרוספציה), ותורמת לחוויה הסובייקטיבית של להיות עצמך. הוא מעורב בהערכת רווחה פיזית ורגשית אישית, עוזר לקרקע את החוויה של "אני" בתחושות הקרביים.

קליפת המוח הקדם-מצחית הגבית-צדית (dlPFC): אזור זה קשור לשליטה עצמית ולתפקודים ניהוליים. זה עוזר לווסת דחפים ופעולות בקנה אחד עם מטרות אישיות וערכים, להקל על תחושה קוהרנטית של סוכנות עצמית.

מערכת זו משלבת מודעות גופנית, זהות אישית, ומספקת מסגרת התייחסות עצמית יציבה לניווט בסביבות חברתיות ולשמירה על קוהרנטיות עצמית.

נספח ה'

השפעת הרגש בשילוב ואיחוד מרכיבים נפשיים ובהשפעה על פרשנות אירועי המציאות

השפעת הרגש ממלאת תפקיד מכריע בתהליכים הפסיכולוגיים המשלבים ומאחדים מרכיבים מנטליים, ומשפיעים על האופן שבו אנשים תופסים, מפרשים ומגיבים לאירועי מציאות. במודל שלנו השפעה רגשית משמעותית יכולה בהקשרים רלבנטיים להעלות או להוריד דמות בהיררכיה בדירקטוריון הדמויות או באם מדובר ברגש שלילי עז כלפי דמות מסוימת במציאות להפנימה בקבוצת האויבים. הרגש ועוצמתו בהקשר לדמות מסוימת מושפעים הן מבפנים מהדינמיקה בדירקטוריון ו/או בקבוצת האויבים והן מאירועי המציאות החיצונית כפי שזו מפורשת במנגנון הרפלקטיבי. ככלל למנגנון הרפלקטיבי השפעה מווסתת על עצמת הרגש. נעיר כי ייצוגיי האני הנוכחי בעיקר משמשים כסוג של מיכל לזרימת אינפורמציה רגשית קוגניטיבית והתנהגותית מן הדירקטוריון.

להלן נביא סקירה קצרה אודות ההשפעה המקיפה של מגוון של רגשות אשר הוכרה זה מכבר כמרכיב בסיסי בחוויה האנושית, כממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב מחשבות, התנהגויות ותפיסות. נציין בעוד שקוגניציה ורגש נחקרו באופן מסורתי בבידוד, המחקר העכשווי מדגיש את הקשר ההדדי ביניהן בבניית המציאות הנפשית. סקירה זו המדגישה את חשיבות הרגשות תתייחס לרגשות בהקשר לתיאוריות יחסי האובייקט וההתקשרות [ATACHMENT[].

מבחינה היסטורית, רגשות וקוגניציה נתפסו כישויות נפרדות, כאשר תהליכים קוגניטיביים נחשבו לגורמים העיקריים להתנהגות והשפעה הרגשות נתפסו כהשפעה משנית ומשבשת. עם זאת, דיכוטומיה זו אותגרה יותר ויותר, מה שהוביל להבנה משולבת יותר של יחסי הגומלין בין רגשות וקוגניציה. עבודותיהם של פילוסופים כמו ויליאם ג'יימס ופסיכולוגים כמו זיגמונד פרויד וקרל יונג הדגישו את התפקיד הבסיסי של רגשות בעיצוב תהליכי חשיבה מודעים ולא מודעים.

תיאוריות מודרניות מציעות כי מצבים רגשיים אינם רק נספחים לתהליכים קוגניטיביים, אלא מוטמעים עמוק במסגרת המנטלית המנחה את התפיסה, הזיכרון וקבלת ההחלטות. תיאוריות כגון מודל עירוי הרגש – Affect Infusion Model) Forgas, 1995) והשערת הסמן הסומאטי (Somatic Marker Hypothesis -Damasio, 1994) מציעות כי השפעת הרגש משמשת כסוכן נחוץ וחיוני המשלב קלטים קוגניטיביים וחושיים מגוונים, ויוצרת חוויה מנטלית קוהרנטית ומאוחדת.

השפעת הרגש הינה אפוא ככוח מאחד המקשר מרכיבים מנטליים שונים, כגון מחשבות, זיכרונות ותפיסות חושיות, לכדי שלם מגובש. איחוד זה מתאפשר באמצעות מספר מנגנונים:

תיוג רגשי: מצבים רגשיים מספקים תגיות רגשיות לייצוגים קוגניטיביים, המשפרים את הבולטות והנגישות שלהם. לדוגמה, זיכרונות טעונים רגשית נוטים יותר להיזכר ולהשפיע על פרשנויות הבאות של אירועים.

אפנון רגשי: משפיע על תהליכים קוגניטיביים כגון תשומת לב, תפיסה ואיחוד זיכרון. השפעה רגשית חיובית נוטה להרחיב את היריעה הקוגניטיבית, להקל על חשיבה יצירתית, בעוד השפעה רגשית שלילית מצמצמת את המיקוד, ומשפרת את העיבוד האנליטי.

מחקר מדעי המוח זיהה מספר אזורים במוח המעורבים בשילוב של מידע רגשי וקוגניטיבי. קליפת המוח הקדם-מצחית, במיוחד קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית האמצעית (vmPFC), ממלאת תפקיד קריטי בשילוב אותות רגשיים וקוגניטיביים כדי להנחות קבלת החלטות והתנהגות חברתית. האמיגדלה, הקשורה באופן מסורתי לעיבוד פחד ורגשות שליליים אחרים, נתפסת כיום כמעורבת בייחוס משמעות רגשית למגוון רחב של גירויים, ובכך משפיעה על פרשנויות קוגניטיביות.

לעדשה הרגשית השפעה מעצבת את פרשנות המציאות על ידי השפעה על האופן שבו אנשים תופסים ומעריכים אירועים. תהליך זה מתווך במספר מסלולים:

התאמה למצב הרוח: אנשים נוטים יותר לתפוס ולפרש אירועים בדרכים התואמות את מצבם הרגשי הנוכחי. לדוגמה, אדם במצב רוח שמח עשוי לפרש רמזים חברתיים מעורפלים כידידותיים, בעוד שאדם במצב רוח עצוב עשוי לתפוס את אותם רמזים כעוינים.

ויסות רגשי והערכה מחדש: אסטרטגיות לוויסות רגשי, כגון הערכה קוגניטיבית מחדש, כרוכות בפירוש מחדש של אירועים כדי לשנות את השפעתם הרגשית. מצבים רגשיים יכולים להקל על- או לעכב את האפקטיביות של אסטרטגיות אלה, ובכך לעצב את המציאות הבנויה של הפרט.

הטיות רגשיות ועיוותים: השפעה רגשית יכולה גם להציג הטיות בפרשנות המציאות, מה שמוביל לעיוותים שעשויים לתרום לפסיכופתולוגיה. לדוגמה, אנשים עם הפרעות חרדה עשויים להפגין רגישות מוגברת לגירויים הקשורים לאיום, ולפרש אירועים שפירים כמסוכנים. לעומת זאת, השטחה רגשית בדיכאון עלולה לגרום לירידה ביכולת להפיק הנאה מאירועים חיוביים, מה שתורם לתפיסת עולם פסימית.

להבנת תפקיד ההשפעה הרגשית על שילובם של מרכיבים נפשיים ועל פרשנות המציאות יש השלכות משמעותיות על הפרקטיקה הקלינית. גישות טיפוליות כגון טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול פסיכודינמי יכולות להפיק תועלת מהתייחסות ליחסי הגומלין בין תהליכים רגשיים וקוגניטיביים. טכניקות שמטרתן להגביר את המודעות והרגולציה הרגשית יכולות לקדם אינטגרציה בריאה יותר של מרכיבים נפשיים ולטפח פרשנויות אדפטיביות יותר של המציאות.

השפעה רגשית היא אפוא כוח מארגן מרכזי בנפש, הממלא תפקיד קריטי בשילוב מרכיבים נפשיים ובעיצוב פרשנות אירועי המציאות. על ידי השפעה רגשית על תהליכים קוגניטיביים וויסת תפיסות. ההשפעה הרגשית היא אפוא לא רק מאחדת את הנוף הנפשי אלא גם משמשת כעדשה שדרכה אנשים בונים את עולמם החווייתי.

הפניות

Damasio, A. R. (1994). Descartes' Error: Emotion, Reason, and the Human Brain. Putnam Publishing.

Forgas, J. P. (1995). Mood and judgment: The Affect Infusion Model (AIM). Psychological Bulletin, 117(1), 39-66.

James, W. (1884). What is an emotion? Mind, 9(34), 188-205.

Freud, S. (1915). The unconscious. In Collected Papers (Vol. 4, pp. 98-136). Hogarth Press.

אחרי שאמרנו את המצוין למעלה, נשאלת השאלה מה תפקיד ההשפעה הרגשית בהפנמת דמויות אנושיות מהלידה ועד שלבים מאוחרים יותר בחיים

ההשפעה הרגשית , המקיפה מגוון של חוויות רגשיות, משפיעה באופן משמעותי על הפנמת דמויות אנושיות לאורך החיים. מחוויות התקשרות מוקדמות עם מטפלים עיקריים ועד ליחסים חברתיים מורכבים בבגרות, אינטראקציות רגשיות מעצבות את הייצוגים המופנמים של אחרים, המכונים "ייצוגי אובייקט" בתיאוריה הפסיכואנליטית. לנו יש ביקורת על כינוי הדמויות המופנמות "אובייקטים". ראשית ,אובייקטים מתייחסים למכלול עצום של חפצים ומדוע לכנות דמויות כאובייקטים. שנית, האם ביקשו פסיכואנליטיקנים אלו לשוות למחשבותיהם וכתביהם ממד של אובייקטיביות בכנותם דמויות כאובייקטים. שלישית ולתחושתנו יש בביטוי זה משהו לא הומני בו דמויות מכונות אובייקטים. אך עד כאן הסתייגויותינו. ומכאן עדיין נשתמש בכינוי זה.

תהליך ההפנמה, שבו דמויות אנושיות חיצוניות משולבות בנפש כאובייקטים או ייצוגים פנימיים, הוא יסוד להתפתחות פסיכולוגית ולתפקוד. ההשפעה הרגשית ממלאת תפקיד מרכזי בתהליך זה, ומספקת את ההקשר הרגשי המעצב את האופן שבו דמויות אלה נתפסות, מפורשות ומאוחסנות בתודעה. מלידה, תינוקות עוסקים בחילופי רגשות עם המטפלים שלהם, אשר מניחים את הבסיס להפנמה של דמויות אנושיות.

התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, כפי שהוצעה על ידי פרויד והורחבה מאוחר יותר על ידי תיאורטיקנים של יחסי אובייקט כמו מלאני קליין ודונלד ויניקוט, מדגישה את חשיבותם של יחסים מוקדמים בהתפתחות אובייקטים פנימיים [דמויות מופנמות במילים אחרות]. אובייקטים פנימיים אלה, המעוצבים על ידי חוויות רגשיות, משפיעים על יכולתו של הפרט למערכות יחסים, ויסות עצמי ועיצוב זהות. איכותן של דמויות מופנמות אלה, בין אם הן מזינות או מענישות, תלויה במידה רבה בנימה הרגשית של חוויות יחסיות מוקדמות.

תיאוריית ההתקשרות [ATTACHMENT THEORY], שהוצגה על ידי ג'ון בולבי ופותחה על ידי מרי איינסוורת', מספקת מסגרת איתנה להבנת תפקיד הרגשות בתהליך ההפנמה. מערכת ההתקשרות מופעלת בעתות מצוקה, כאשר היענות המטפל העיקרי קובעת את תחושת הביטחון של התינוק. התקשרות בטוחה מאופיינת בטיפול עקבי, חם ומגיב, המוביל להפנמה של דמות על "בסיס בטוח". לעומת זאת, טיפול לא עקבי או מזניח עלול לגרום לדפוסי התקשרות חרדים או נמנעים, המשקפים דמויות מופנמות פחות אדפטיביות.

מלידה, תינוקות שקועים בסביבה רגשית, כאשר המטפלים העיקריים שלהם משמשים כמקור העיקרי לוויסות רגשי וביטחון. באמצעות תהליכים כגון שיקוף והתכווננות, המטפלים משקפים את המצבים הרגשיים של התינוק, ומסייעים לילד לזהות ולארגן את החוויות הרגשיות שלהם. חילופי רגשות הדדיים אלה חיוניים להיווצרותו של המטפל העיקרי כדמות מופנמת.

שיקוף וכוונון: מטפלים המשקפים במדויק את מצבו הרגשי של התינוק מאפשרים התפתחות של עצמי קוהרנטי וייצוג בטוח ומופנם של המטפל. לעומת זאת, חוסר כוונון יכול להוביל לייצוגים עצמיים מקוטעים ולאובייקט פנימי חסר ביטחון.

הכלה רגשית: יכולתו של המטפל העיקרי להכיל ולהרגיע את רגשותיו המטרידים של התינוק מסייעת לילד להפנים דמות הנתפסת כאמינה ומסוגלת לספק נחמה. תהליך זה תורם לפיתוח אמון בסיסי וביטחון.

קביעות האובייקט, כלומר היכולת לשמור על ייצוג מופנם של מטפל למרות היעדרו הפיזי, מופיעה בילדות המוקדמת. יציבות רגשית במערכת היחסים הטיפולית חיונית לאבן דרך התפתחותית זו. שיבושים בזמינות המטפל או בהיענות הרגשית שלו עלולים להוביל לקשיים בפיתוח קביעות אובייקט, וכתוצאה מכך דמויות מופנמות לא יציבות ומקוטעות.

ככל שהילדים גדלים, הדמויות המופנמות שלהם נעשות מורכבות ומורכבות יותר, ומשקפות מגוון רחב יותר של חוויות רגשיות. מערכות יחסים עם עמיתים, מורים ודמויות משמעותיות אחרות תורמות לגיבוש וגיוון של אובייקטים פנימיים.

יחסי עמיתים: אינטראקציות רגשיות עם בני גילם מאפשרות תיקון והרחבה של דמויות מופנמות מעבר למטפל העיקרי. יחסי עמיתים חיוביים יכולים למתן ליקויים מוקדמים יותר, בעוד שחוויות שליליות יכולות לחזק ייצוגים פנימיים לא מסתגלים.

מרד מתבגרים והערכה מחדש רגשית: במהלך גיל ההתבגרות, תהליך האינדיבידואציה כרוך לעתים קרובות בהערכה מחדש של דמויות הוריות. קונפליקטים רגשיים עם ההורים עלולים להוביל לשינוי או דחייה של דמויות שהופנמו בעבר, שכן המתבגר שואף ליצור זהות נפרדת.

מתבגרים ממשיכים לפתח יכולת ויסות רגשית, המושפעת מאיכות דמויותיהם המופנמות. היכולת להרגיע ולנהל מצוקה רגשית קשורה להפנמה של דמויות הנתפסות כתומכות וזמינות רגשית. לעומת זאת, דמויות מופנמות ביקורתיות או דוחות יכולות לתרום להשפעה לא מווסתת ולאסטרטגיות התמודדות לא מסתגלות.

הבגרות מספקת הזדמנויות לשנות ולעצב מחדש דמויות מופנמות באמצעות חוויות יחסיות חדשות. מערכות יחסים רומנטיות, חברויות ואינטראקציות מקצועיות יכולות כולן להשפיע על הייצוגים המופנמים של עצמי ושל אחרים.

יחסים רומנטיים: מערכות יחסים רומנטיות משמעותיות מבחינה רגשית יכולות לעורר ולשנות דמויות מופנמות מוקדמות. בן זוג המספק חוויה רגשית מתקנת עשוי לעזור לשנות ייצוגים מופנמים של האני ושל אחרים, מה שיוביל לדפוסים יחסיים בריאים יותר.

יחסים טיפוליים: פסיכותרפיה מציעה הקשר ייחודי שבו ניתן לחקור דמויות מופנמות ולשנות אותן. המטפל, באמצעות נוכחות עקבית ומכוונת רגשית, יכול לשמש אובייקט פנימי חדש, להקל על תיקון של דמויות מופנמות לא מסתגלות.

גם בהמשך החיים נמשך תהליך הפנמת דמויות אנושיות חדשות, המושפע מחוויות רגשיות כמו אובדנים, מערכות יחסים חדשות והישגים אישיים. הגמישות של דמויות מופנמות תלויה ביכולתו של הפרט להשפיע על ויסות ופתיחות לחוויות רגשיות חדשות.

להבנת תפקיד הרגשות בהפנמת דמויות אנושיות יש השלכות משמעותיות על הפרקטיקה הטיפולית. מטפלים יכולים להקל על תיקון של דמויות מופנמות לא מסתגלות על ידי מתן נוכחות עקבית, מכוונת ומקבלת. טכניקות המשפרות את המודעות והוויסות הרגשי יכולות לעזור ללקוחות לשלב דמויות מופנמות חדשות ובריאות יותר, ולקדם רווחה פסיכולוגית.

מכאן שהשפעה רגשית היא מרכיב בסיסי בהפנמת דמויות אנושיות, המשפיעה על עיצוב, גיבוש ותיקון של ייצוגים פנימיים מלידה ועד שלבים מאוחרים יותר של החיים. על ידי עיצוב ההקשר הרגשי שבו מתרחשת ההפנמה, ההשפעה הרגשית קובעת את איכותן ויציבותן של דמויות מופנמות, ומשפיעה על דפוסי יחסים ותפקוד פסיכולוגי.

הפניות

Bowlby, J. (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Basic Books.

Klein, M. (1952) Some Theoretical Conclusions regarding the Emotional Life of the Infant. In: The Writings of Melanie Klein, Volume 8: Envy and Gratitude and Other Works, Hogarth Press, London, 61-94.

Winnicott, D. W. (1965). The Maturational Processes and the Facilitating Environment. International Universities Press.

Stern, D. N. (1985). The Interpersonal World of the Infant. Basic Books.

עד כאן להפעם

שלכם

דר 'איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין