פרופ' יוסף לוין

שיחה 60: תסמונת שטוקהולם בראי דירקטוריון הדמויות המופנמות

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

לקוראינו שלום רב

תסמונת שטוקהולם מתארת את מצבו הפסיכולוגי של האדם הקורבן המזדהה עם השובה או המתעלל ומטרותיהם. תסמונת שטוקהולם היא נדירה יחסית; דיווח של ה-FBI, האמריקאי מעריך כי המצב מתרחש בכ-8% מקורבנות בני הערובה.

איור בעזרת AI

שמה של התסמונת נגזר משוד בנק כושל בשטוקהולם, שבדיה. באוגוסט 1973 הוחזקו ארבעה מעובדי Sveriges Kreditbank כבני ערובה בכספת הבנק במשך שישה ימים. במהלך העימות התפתח קשר בלתי הולם לכאורה בין השבוי לשובה. אחת מבנות הערובה, במהלך שיחת טלפון עם ראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, אף אמרה כי היא סומכת לחלוטין על שוביה, אך חוששת שהיא תמות במתקפה משטרתית על הבניין.

להלן פירוט מהלך הדברים בבנק מתוך הכתבה ב https://www.history.com/news/stockholm-syndrome

בבוקר ה-23 באוגוסט 1973, אסיר נמלט חצה את רחובות עיר הבירה של שבדיה ונכנס לבנק הומה, Sveriges Kreditbanken, בכיכר נורמאלמסטורג היוקרתית בשטוקהולם. מתחת לז'קט שלו היה חפץ מארך שנשא בזרועותיו, בהיכנסו לבנק שלף יאן-אריק אולסון תת-מקלע טעון, ירה בתקרה, ובהסוואת קולו כך שיישמע כמו אמריקאי, צעק באנגלית, "המסיבה רק החלה!"

לאחר שפצע שוטר שהגיב לאזעקה שקטה, השודד לקח ארבעה מעובדי הבנק כבני ערובה. היה זה אולסון, פורץ כספות שלא חזר לכלא לאחר חופשה במהלך שלוש שנות המאסר שנגזרו עליו בגין הונאה גדולה. אולסון דרש יותר מ-700 אלף דולר במטבע שוודי ובמטבע זר, מכונית מילוט ושחרורו של קלארק אולופסון, שריצה עונש מאסר בגין שוד ושימש כשותפו במקרה של רצח שוטר ב-1966. בתוך שעות, שילמה המשטרה את הכופר ואפילו הביאה פורד מוסטנג כחולה עם מיכל דלק מלא. גם קלארק אולופסון שוחרר והצטרף ליאן אולסון. עם זאת, הרשויות סירבו לדרישת השודד לעזוב עם בני הערובה בכדי להבטיח מעבר בטוח.

הדרמה המתפתחת תפסה כותרות ברחבי העולם והתרחשה על מסכי הטלוויזיה ברחבי שבדיה. הציבור הציף את מטה המשטרה בהצעות לסיום העימות שנע בין קונצרט של מנגינות דתיות של להקת צבא הישע לשליחת נחיל דבורים זועמות בכדי לעקוץ את הפושעים עד כדי כניעה.

החטופים הסתגרו בהוראתו בתוך כספת בנק צפופה, ועד מהרה יצרו קשר "מוזר" עם חוטפיהם. אולסון עטף מעיל צמר על כתפיה של בת הערובה קריסטין אנמארק כשהחלה לרעוד, הרגיע אותה כשחלמה חלום רע ונתן לה כדור מאקדחו למזכרת. היורה ניחם את השבויה בירגיטה לונדבלד כשלא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם משפחתה ואמר לה: "נסי שוב; אל תוותרו".

כשבת הערובה אליזבת אולדגרן התלוננה על קלסטרופוביה, הוא הרשה לה לצאת מהכספת מחוברת לחבל באורך 30 מטר, ואולדגרן אמרה לכתב העיתון ניו יורקר שנה לאחר מכן שלמרות שהייתה קשורה ברצועה, "אני זוכרת היטב שחשבתי שהוא היה אדיב מאוד לאפשר לי לעזוב את הכספת". מעשיו הנדיבים של אולסון עוררו את אהדתם של בני הערובה. "כשהוא התייחס אלינו יפה", אמר בן הערובה סוון ספסטרום, "יכולנו לחשוב עליו כעל אל שהופיע לנו בשעת חרום".

ביום השני, בני הערובה כבר דיברו בשם פרטי עם שוביהם, והם החלו לפחד מהמשטרה יותר מאשר מחוטפיהם. כאשר הורשה המפכ"ל להיכנס פנימה כדי לבדוק את מצב בריאותם של בני הערובה, הוא הבחין כי השבויים נראו עוינים כלפיו אך רגועים ועליזים עם החמושים. מפקד המשטרה אמר לעיתונות כי הוא מטיל ספק בכך שהחמושים יפגעו בבני הערובה משום שהם פיתחו "מערכת יחסים רגועה למדי".

אנמרק אפילו התקשרה לראש ממשלת שוודיה אולוף פאלמה, שכבר היה עסוק בבחירות הכלליות המתקרבות ובמשמרת על ערש דווי של המלך הנערץ גוסטב השישי אדולף בן ה-90, והתחננה בפניו שייתן לשודדים לקחת אותה איתם במכונית המילוט. "אני סומכת לחלוטין על קלארק ועל השודד" , היא הבטיחה לפאלמה. "אני לא נואשת. הם לא עשו לנו כלום. להיפך, הם היו נחמדים מאוד. אבל, אתה יודע, אולוף, מה שאני מפחד ממנו זה שהמשטרה תתקוף ותגרום לנו למות".

גם כאשר איימו עליהם בפגיעה פיזית, בני הערובה עדיין ראו חמלה אצל חוטפיהם. לאחר שאולסון איים לירות ברגלו שלסוון ספסטרום כדי לזעזע את המשטרה, סיפר בן הערובה ל"ניו יורקר": "כמה טוב חשבתי שהוא אמר שזו רק הרגל שלי שהוא יירה בה". אנמארק ניסתה לשכנע את חברה בן הערובה ל"קבל" את הכדור: "אבל סוון, זה רק ברגל".

בסופו של דבר, החוטפים לא פגעו פיזית בבני הערובה, ובליל ה-28 באוגוסט, לאחר יותר מ-130 שעות, הזרימה המשטרה גז מדמיע לתוך הכספת והתוקפים נכנעו במהירות. המשטרה קראה לבני הערובה לצאת ראשונים, אך ארבעת השבויים, שהגנו על חוטפיהם עד הסוף, סירבו. אנמארק צעקה, "לא, יאן אולסון וקלארק אולופסון הולכים ראשונים – אתם תירו בהם אם אנו נצא ראשונים!"

שוטרים במסכות גז מלווים את יאן אריק אולסון בן ה-32 מהבנק.

בפתח הכספת התחבקו האסירים ובני הערובה, התנשקו ולחצו ידיים. כשהמשטרה תפסה את שני החמושים, שתי בנות ערובה צעקו: "אל תפגעו בהם – הם לא פגעו בנו". בזמן שאנמרק הובלה משם באלונקה, היא צעקה לאולופסון האזוק, "קלארק, אני אראה אותך שוב".

הקשר הבלתי רציונלי לכאורה של בני הערובה לשוביהם בלבל את הציבור ואת המשטרה, שאף חקרה אם אנמרק תכננה את השוד עם אולופסון. גם השבויים היו מבולבלים. יום לאחר שחרורה שאלה אולדגרן פסיכיאטר: "האם משהו לא בסדר איתי? למה אני לא שונאת אותם?"

פסיכיאטרים השוו את ההתנהגות להלם הקרב שהפגינו החיילים בזמן המלחמה, והסבירו כי בני הערובה היו חייבים רגשית לחוטפיהם, ולא למשטרה, על כך שניצלו ממוות. חודשים ספורים לאחר השוד הכושל, פסיכיאטרים כינו את התופעה המוזרה "תסמונת שטוקהולם",

גם לאחר שאולופסון ואולסון חזרו לכלא, ערכו בני הערובה ביקורים אצל שוביהם לשעבר. בית משפט לערעורים ביטל את הרשעתו של אולופסון, אך אולסון בילה שנים מאחורי סורג ובריח לפני ששוחרר ב-1980. לאחר שהשתחרר, התחתן עם אחת הנשים הרבות ששלחו לו מכתבי הערצה בעת שהיה כלוא, עבר לתאילנד ובשנת 2009 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, בשם "תסמונת שטוקהולם".

הדוגמה הידועה ביותר של תסמונת שטוקהולם הינה זו שבה מעורבת יורשת העיתון החטופה פטרישיה הרסט. בשנת 1974, כ-10 שבועות לאחר שנלקחה כבת ערובה על ידי צבא השחרור הסימביונזי, סייעה הרסט לחוטפיה לשדוד בנק בקליפורניה.

פטרישיה הרסט מחזיקה רובה

פטרישיה נתפסה לבסוף על ידי הרשויות בסן פרנסיסקו ב-18 בספטמבר 1975, והיא הואשמה בשוד בנק ובפשעים אחרים. המשפט שלה היה סנסציוני כמו המרדף אחריה. למרות הטענות על שטיפת מוח, חבר המושבעים מצא אותה אשמה, והיא נידונה לשבע שנות מאסר. הרסט ריצתה שנתיים לפני שהנשיא קרטר המתיק את עונשה. מאוחר יותר היא קיבלה חנינה. [https://www.fbi.gov/history/famous-cases/patty-hearst]

אבל היה זה במהלך משבר בני הערובה באיראן (1979-81) שסינדרום שטוקהולם פילס את דרכו לדמיון הציבורי.

התסמונת הוזכרה גם לאחר חטיפת טיסת TWA 847 בשנת 1985. כך, ב-14 ביוני 1985, טיסה 847 של TWA נחטפה על ידי מוחמד עלי חמאדיי ומחבל שני שנופף ברימונים ואקדחים במהלך טיסה שגרתית מאתונה לרומא. במשך 17 ימים מחרידים, טייס חברת התעופה TWA ג'ון טסטרקה נאלץ לחצות את הים התיכון עם 153 נוסעיו ואנשי צוותו, מביירות לאלג'יר ובחזרה, ונחת בביירות שלוש פעמים לפני שהותר לו לבסוף לעצור. המחבלים קשרו נוסעים, הכו אותם ואיימו להרוג אותם אם לא ישוחררו מאות לבנונים מהכלא הישראלי. ראה:

[https://www.fbi.gov/history/famous-cases/hijacking-of-twa-flight-847]

למרות שהנוסעים עברו מסע ייסורים של בני ערובה שנמשך יותר משבועיים, עם שחרורם חלקם הביעו אהדה גלויה לדרישות חוטפיהם.

דוגמה נוספת אחרת היא מערביים שנחטפו על ידי חמושים איסלאמיסטים בלבנון. בני הערובה טרי אנדרסון (1985-91), טרי וייט (1987-91) ותומס סאת'רלנד (1985-91) טענו כולם כי שוביהם התייחסו אליהם היטב, למרות העובדה שלעתים קרובות הם הוחזקו בבידוד וכבולים בשלשלאות בתאים קטנים ומזוהמים.

תגובות דומות הציגו בני הערובה שהוחזקו בשגרירות יפן בפרו בשנים 1996-97.

לא לגמרי מובן מדוע תסמונת שטוקהולם קורית. כמה חוקרים מציעים כי זהו מנגנון הישרדות שבו נזק נוסף מופחת על ידי הקורבן המראה ציות והכרת תודה. תיאוריה אחרת קובעת כי הכרת התודה של הקורבן נוצרת לאחר שהמתעלל או השובה מנציח את הפחד [למשל של שודד בנק המאיים שירה בקורבן להרגו] מבלי לפגוע בקרבן בפועל.

פסיכולוגים אחרים שחקרו את התסמונת מאמינים כי הקשר נוצר בתחילה כאשר שובה מאיים על חייו של שבוי, מתלבט, ולאחר מכן בוחר שלא להרוג את השבוי. ההקלה של השבוי על הסרת איום המוות הופכת לרגשות תודה כלפי השובה על שמסר את חייו. כפי שמוכיח אירוע שוד הבנק בשטוקהולם , לוקח רק כמה ימים עד שהקשר הזה מתבסס, ומוכיח שכבר בשלב מוקדם, הרצון של הקורבן לשרוד גובר על הדחף לשנוא את האדם שיצר את המצב.

אינסטינקט ההישרדות נמצא בלב תסמונת שטוקהולם. הקורבנות חיים בתלות כפויה ומפרשים מעשי חסד נדירים או קטנים בעיצומם של תנאים נוראיים כטיפול טוב. לעתים קרובות הם נעשים ערניים יתר על המידה לצרכים ולדרישות של שוביהם, ויוצרים קשרים פסיכולוגיים בין אושרם של השובים לבין אושרם שלהם. אכן, התסמונת מתאפיינת לא רק בקשר חיובי בין השבוי לשובה אלא גם ביחס שלילי מצד השבוי כלפי הרשויות המאיימות על יחסי שובה-שבוי. הגישה השלילית חזקה במיוחד כאשר בן הערובה אינו מועיל לשובים אלא כמנוף נגד צד שלישי, כפי שקרה לעתים קרובות עם בני ערובה פוליטיים.

במאה ה-21, פסיכולוגים הרחיבו את הבנתם על תסמונת שטוקהולם לבני ערובה בקבוצות אחרות, כולל קורבנות אלימות במשפחה, חברי כתות, שבויי מלחמה, ילדים שעברו התעללות ועוד. נציין כי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אינה כוללת עדיין את תסמונת שטוקהולם במדריך5 – DSM [Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders- 5], יתכן לאור קיומו של מחקר אמפירי מוגבל המאמת את קיומה של תסמונת שטוקהולם כאבחנה פסיכיאטרית. ראה:

[Arpita Kackar & Alisha Juneja. Psychology in pathology: Stockholm syndrome

Journal of Emerging Technologies and Innovative Research (Apr. 19, 2024).]

תסמונת שטוקהולם: איור בעזרת AI

באופן מעניין הופיע ב 2023 מאמר שכותרתו "פיוס: החלפת תסמונת שטוקהולם בהגדרה של אסטרטגיית הישרדות".

[Bailey, R., Dugard, J., Smith, S. F., & Porges, S. W. (2023). Appeasement: replacing Stockholm syndrome as a definition of a survival strategy. European Journal of Psychotraumatology, 14(1), Article 217233]

מאמר מעורר מחשבה זה בוחן את המושג תסמונת שטוקהולם ומציע מונח חדש, "פיוס", המעוגן בתיאוריה הפוליווגלית [ראה למטה]. המחברים טוענים כי מונח חדש זה לוכד טוב יותר את הדינמיקה הרגשית המורכבת בין ניצולי טראומה לבין מבצעיהם, במיוחד במצבים מסכני חיים.

המאמר מציג מספר טיעונים מרכזיים בנוגע למושג ה"פיוס" כאסטרטגיית הישרדות, המחליפה את הרעיון המסורתי של תסמונת סטוקהולם:

הגדרה והקשר: המחברים טוענים כי "פיוס" מתאר בצורה מדויקת יותר את אסטרטגיות ההסתגלות בהן משתמשים ניצולים במצבים מסכני חיים, תוך הדגשת חוסר הסימטריה ביחסים בין הקורבן לתוקף. בניגוד לתסמונת שטוקהולם, המרמזת על קשר הדדי, הפיוס מתמקד בתגובה האינסטינקטיבית של הניצול לווסת ולהרגיע את השובה בכדי למזער נזק.

מנגנונים נוירוביולוגיים: המאמר מדגיש את תפקידה של מערכת העצבים האוטונומית בעיצוב תגובותיהם של ניצולים ותוקפים כאחד. היא מניחה כי יכולתו של הניצול לשמור על מצב נפשי מוסדר ועל הומאוסטזיס יכולה להשפיע על מערכת העצבים של העבריין, מה שעלול להוביל להפחתת האלימות. אינטראקציה זו ממוסגרת בהקשר של התיאוריה הפיזיולוגית הפולי-ווגלית [poly-vagal] , המסבירה כיצד מצבים פיזיולוגיים יכולים להשפיע על התנהגות חברתית ותגובות רגשיות.

אסטרטגיית הישרדות: המחברים מציעים כי פיוס הוא תגובה הישרדותית עוצמתית ולא מודעת שיכולה להופיע במצבים של אלימות בין-אישית. הם טוענים כי תגובה זו אינה רק התנהגות נלמדת אלא אסטרטגיה אינסטינקטיבית שיכולה לשפר את סיכויי ההישרדות מול איומי חיים.

נורמליזציה של חוויות ניצולים: על ידי מסגור הפיוס כמנגנון הישרדות לגיטימי, המחברים שואפים לבטל את הסטיגמה של התנהגויות הניצולים, ולספק הסבר מבוסס מדע למעשיהם שאחרת היו עלולים להיות מובנים שלא כהלכה. נקודת מבט זו מעודדת הבנה חומלת יותר של המורכבות של תגובות טראומה

השלכות מחקריות: המאמר קורא למחקר נוסף כדי לבחון כיצד הכרה בפיוס כגורם חוסן יכולה להשפיע באופן חיובי על תהליך ההחלמה של הניצולים. היא מדגישה את הצורך להמשיג את חוויות הניצולים מנקודת מבטם ולא מנקודת מבטו של העבריין. באופן כללי, המאמר תומך בשינוי בהבנת תגובות טראומה, תוך הדגשת האופי המסתגל של פיוס בהקשר של הישרדות.

נרחיב מעט מתוך המאמר על התיאוריה הפוליווגלית, שפותחה על ידי סטיבן פורגס.

[התאוריה הפוליווגלית (PVT) היא אוסף של מבנים אבולוציוניים, נוירו-מדעיים ופסיכולוגיים מוצעים הנוגעים לתפקידו שלעצב הואגוס בוויסות רגשי, קשר חברתי ותגובת פחד. התיאוריה הוצגה בשנת 1994 על ידי סטיבן פורגס[.

סטיבן פורגס – פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל.

תיאוריה זו ממלאת תפקיד מכריע בהגדרה המוצעת של פיוס במאמר. להלן עיקרי הקשר הזה:

ויסות מערכת העצבים האוטונומית: התיאוריה הפוליווגלית [הקשורה כאמור לעצב הווגוס] מניחה כי למערכת העצבים האוטונומית יש מסלולים שונים המשפיעים על התנהגויות רגשיות וחברתיות. התיאוריה מזהה שלושה מצבים עיקריים: המצב הווגאלי הגחוני (הקשור לבטיחות ומעורבות חברתית), המצב הסימפתטי (הקשור למצב של הילחם או ברח FIGHT OR FLIGHT; ), והמצב הווגאלי הגבי (הקשור לכיבוי או השתקה). המאמר מציע כי פיוס כרוך בניווט בין מצבים אלו בכדי לשמור על מערכת עצבים מוסדרת ומצב של הומאוסטזיס במידת האפשר, אשר יכולה להשפיע גם על מצבו של העבריין,

רגולציה משותפת: הרעיון של רגולציה משותפת הוא מרכזי הן בתיאוריה הפוליווגלית והן ברעיון הפיוס. המאמר טוען כי כאשר ניצולים יכולים לגשת למצב רגועים ומווסתים יחסית, הם יכולים להקרין רמזים של ביטחון שעשויים לעזור להרגיע את מערכת העצבים של העבריין. אינטראקציה דו-כיוונית זו נתפסת כאסטרטגיית הישרדות, שבה יכולתו של הניצול להקרין גישה חברתית כזו חברתית יכולה באופן פוטנציאלי לפזר תוקפנות ולהפחית את הסיכון לפגיעה.

מנגנון הישרדות: המחברים מציעים כי פיוס הוא מנגנון הישרדות אינסטינקטיבי שיכול להופיע בתגובה למצבים מסכני חיים. התיאוריה הפוליווגלית תומכת בכך על ידי הסבר כיצד מערכת העצבים נותנת עדיפות לבטיחות ולקשרים חברתיים מרגיעים, אשר יכולים להיות קריטיים בסביבות של מתח גבוה. היכולת לעסוק בפיוס משקפת יכולת עצבית מתוחכמת לאזן בין הצורך בקשר חברתי לבין הנכונות להגיב לאיומים.

הבנת התנהגות הניצולים: על ידי יישום התיאוריה הפוליווגלית למושג הפיוס, המחברים ביקשו לספק הבנה מורכבת יותר של התנהגות הניצולים. הם טוענו כי הכרה ביסודות הנוירוביולוגיים של תגובות אלה יכולה לעזור לנרמל ולאמת את חוויותיהם של הניצולים, ולהתרחק מההשלכות הסטיגמטיות של תסמונת שטוקהולם.

לסיכום, התיאוריה הפוליווגלית מבססת את מושג הפיוס על ידי הסבר המנגנונים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים המאפשרים לניצולים לנווט במצבים מסכני חיים באמצעות מעורבות חברתית וויסות משותף, ובסופו של דבר מגבירים את סיכויי ההישרדות שלהם.

אגב כפי שכבר דובר קודם לכן, מאמר זה גם מציין כי המונח "תסמונת שטוקהולם" משמש בדרך כלל בהקשרים הכוללים מצבים של בני ערובה, מערכות יחסים מתעללות ותרחישים אחרים שבהם קיים חוסר איזון כוחות משמעותי בין קורבן לתוקף. המאמר מתאר תופעה שבה הקורבנות מפתחים קשר או רגשות אוהדים כלפי שוביהם, מה שמוביל לעתים קרובות להתנהגויות שנראות כתומכות או מגינות על התוקף. המאמר מציין כי מונח זה יושם במצבים שונים, כולל:

חטיפה: הקורבנות עשויים להפגין נאמנות או חיבה כלפי שוביהם, ולעיתים לסרב לשתף פעולה עם רשויות אכיפת החוק או להביע הבנה למעשיו של החוטף.

אלימות בין בני זוג אינטימיים: ניצולים עלולים לפתח קשרים רגשיים למתעלל שלהם, מה שעלול לסבך את יכולתם לעזוב את מערכת היחסים.

סחר בבני אדם: קורבנות עשויים ליצור קשרים עם סוחריהם, מה שעלול לעכב את מאמצי הבריחה וההתאוששות שלהם.

מצבי בני ערובה: בתרחישים אלה, הקורבנות עשויים להראות סימנים של אמפתיה או קשר עם שוביהם, אשר יכולים להתפרש בטעות כמערכת יחסים חיובית.

המאמר מבקר את הרעיון של תסמונת שטוקהולם מכמה סיבות:

פרשנות שגויה של מערכות יחסים: המחברים טוענים כי תסמונת שטוקהולם מרמזת על קשר הדדי או חיבה בין הקורבן לבין העבריין, אשר אינו משקף במדויק את הדינמיקה של חטיפה או התעללות. הם מדגישים כי מערכת היחסים אינה סימטרית, כאשר הישרדותו של הקורבן תלויה לעתים קרובות בפיוס ולא בקשר רגשי אמיתי.

היעדר תימוכין אמפיריים: המאמר מצביע על כך שקיים מחקר אמפירי מוגבל המאמת את קיומה של תסמונת שטוקהולם כאבחנה פסיכיאטרית. הרעיון נגזר במידה רבה מתיאורים תקשורתיים ולא מראיות מדעיות, מה שמעלה שאלות לגבי תוקפו והרלוונטיות שלו בהבנת חוויות הניצולים.

התמקדות בפרספקטיבה של העבריין: תסמונת שטוקהולם זוכה לביקורת על כך שהיא ממוסגרת מנקודת מבטו של העבריין או צופה חיצוני, שיכול להתעלם מהמורכבות של החוויה של הניצול. המאמר קורא לשינוי המיקוד לנקודת מבטו של הניצול, תוך הדגשת תגובותיו האינסטינקטיביות למצבים מסכני חיים.

פישוט יתר של תגובות טראומה: המחברים טוענים כי המונח מפשט יתר על המידה את טווח התגובות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות שהניצולים עשויים להציג. על ידי מסגור תגובות אלה כצורה של קשר, הוא אינו מכיר באסטרטגיות ההסתגלות, כגון פיוס, שהניצולים עשויים להשתמש בהן כדי לנווט את נסיבות חייהם.

לסיכום, בעוד שתסמונת שטוקהולם נמצאת בשימוש נרחב לתיאור התנהגויות מסוימות של ניצולים, המאמר מציע כי היא נכשלת בלכידת המורכבות של תגובות טראומה והדינמיקה של כוח במצבים מתעללים. המחברים מציעים להחליף אותו במונח "פיוס" בכדי לשקף טוב יותר את אסטרטגיות ההישרדות של הקורבנות.

מה דעתך שלך הקורא ??

נעבור כעת למודל שלנו להבנת "העצמי"

המודל כולל את "העצמי הראשוני" ו"העצמי המשני":

נתייחס תחילה לעצמי הראשוני (Biological Predestined Core): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של האישיות והתהליכים קוגניטיביים. לעצמי זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך לדכא אותן באמצעות השפעתן של קבוצות הייחוס.

לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגניטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, העצמי הראשוני כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים.

העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים (ISC): ערוצי רגישות אשר אינדיבידואליים בעוצמתם והשפעתם והמשקפים את תגובתיות הפרט לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שישה ערוצי רגישות:

1] רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ הסטטוס)

2] רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ הנורמות)

3] רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ ההתקשרות ; ATTACHMENT)

4] רגישות לאיום (ערוץ האיום)

5]רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ השגרה)

6] רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ האנרגיה).

ראה שיחות קודמות.

­­

מתוך העצמי הראשוני הולך מתפתח תוך אינטראקציה של התינוק ובהמשך האדם במהלך חייו עם הדמויות בסביבתו מבנה-על או "העצמי המשני" שזהו ה"העצמי החברתי" של הפרט המורכב מהפנמה של דמויות משפיעות בחייו, המסודרות בסדר היררכי [את קבוצת ההפנמות הללו כינינו מטאפורית מועצת המנהלים או מנהלת הדמויות הפנימיות או דירקטוריון הדמויות המופנמות] ויש דיאלוג מתמשך ביניהן ולעיתים אף קונפליקטים, כאשר לדמות מופנמת אחת או יותר יש את ההשפעה הגדולה ביותר על עמדותיו, רגשותיו והתנהגותו של הפרט, דמות או דמויות שקראנו לה/ן "העצמי המנהיג/ים" או "המנהיג/ים העצמי/ים [דמות שנקראה בעבר גם "העצמי הדיקטטורי", ראה שיחות קודמות]. מנהיג או מנהיגים אלו יכול גם להטיל צנזורה מסוימת על אודות מה שיכנס או יתבטא ביחסי הגומלין בדירקטוריון הדמויות המופנמות.

נציין כי האירועים והדמויות בעולם החיצוני מקיימים סוג של דיאלוג עם הדמויות המופנמות ועשויים או עלולים להשפיע על הביטוי ולעיתים אף ההיררכיה של הדמויות בדירקטוריון הדמויות המופנמות. בנוסף ייתכן שבדומה לזיכרון לטווח קצר, שחלקים ממנו מועברים לזיכרון לטווח ארוך, גם בכל הנוגע להפנמת דמויות, קיימת הפנמה קצרת טווח, שבהתאם לנסיבות, חשיבות ומשך השפעתה של הדמות, תועבר בסופו של דבר להפנמה ארוכת טווח במערך הדמויות המופנמות.

להלן מבנה העצמי החברתי [המשני] : עצמי משני זה מורכב מ"עצמיים משניים" הכוללים את הסוגים הבאים:

[1] מגוון "ייצוגי האני" שמקורם בעמדות ורגשות כלפי העצמי וייצוגיו בתקופות שונות בחיים. אלו כוללים גם "ייצוג אני" רפלקטיבי בעל יכולת התבוננות מסוימת ומוגבלת למדי על מעשי התנהגות וחיי הנפש של האדם [כנראה גם על ייצוג האני המשני הרפלקטיבי יש צנזורה מסוימת של מנהיגי הדירקטוריון המופנם בהקשר למה האדם יהיה מודע או לא. כך האני הרפלקטיבי צופה בהתנהגות האדם וצפייתו מתקבלת על ידי הדירקטוריון ויתכן שכל תוצאת הצפייה מתקבלת על ידי הדירקטוריון ומשפיעה עליו ואז הדירקטוריון ובמיוחד מנהיגיו מאפשרים לחלק להגיע למודע ולחלק לא.

2] ] ייצוגים של דמויות מופנמות שמקורן בדמויות המשמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו, אך כאמור, ייתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים, סרטים וכו' שהשפיעו רבות על האדם.

3] ] ייצוגים מופנמים של "תת-תרבות" [תת-תרבות מתייחסת להשפעות חברתיות בסביבה בה אדם חי ואינן קשורות בהכרח לאדם מסוים]. נציין כי הפרט אינו מודע לכך שמעשיו, רגשותיו ועמדותיו נגרמים על ידי היחסים הדינמיים בין דמויות מובנות אלה.

נוסיף כי דמויות מפתח מופנמות [בדרך כלל אנושיות], מתייחסות בדרך כלל לאנשים המשמעותיים בחייו של אדם שמילאו תפקידים מרכזיים בעיצוב אמונותיו, ערכיו ותפיסתו העצמית. לעיתים, אלה יכללו גם דמויות היסטוריות, ספרותיות ואחרות שהטביעו חותם ניכר על האדם והופנמו על ידו.

איור בעזרת AI המדגים את דירקטוריון הדמויות המופנמות, גודל הדמויות משקף את ההיררכיה הפנימית הדמות הגדולה במרכז הראש משקפת את המנהיג הפנימי.

המונח "מופנם" מרמז על כך שהשפעתן של דמויות מפתח אלה נספגה והשתלבה במחשבותיו, עמדותיו והתנהגויותיו של הפרט. הפנמה זו מתרחשת בתהליך של התבוננות, אינטראקציה ולמידה מאנשים חשובים אלה. כתוצאה מכך, הפרט עשוי לאמץ ערכים, נקודות מבט וגישות מסוימות לחיים המשקפים את אלה של הדמויות המשפיעות.

בנוסף לדירקטוריון הדמויות, בעצמי החברתי מצויה גם "קבוצת האויבים" ובמדויק יותר "קבוצת האויבים המופנמת" זהו המקום בו מופנמות הדמויות המאיימות על האדם באופן משמעותי ואשר הדמויות הדומיננטיות בדירקטוריון הדמויות מונעות מהם להיכנס ולהיות מופנמות בדירקטוריון הדמויות [הנחנו את קיומה של קבוצה זו בשנה האחרונה לאור מחשבה על הצורך האבולוציוני בבעלי החיים העיליים ועד לאדם ביצירת קבוצה כזו לשם הישרדותם]. הדמויות ב"קבוצת האויבים" הן דמויות בעלות ערכיות רגשית שלילית ומיוצגות באופן סכמטי יותר יחסית לדמויות בדירקטוריון הדמויות המופנמות. נציין כי בדרך כלל המעבר בין קבוצת הדירקטוריון לקבוצת האויבים הוא לא שכיח ואף נדיר בדרך כלל ויקרה בעקבות אירוע הטראומטי או מאיים לאדם. [ראה שיחה 59 לפירוט נוסף אודות קבוצה זו והתפתחותה].

נציין שעל בסיס תיאורטי זה פותחה שיטת הטיפול RGFT [REFERENCE GROUP FOCUSED THERAPY] או שיטת הטיפול הממוקד בקבוצות הייחוס. ראה אודות שיטה זו בהרחבה בשיחות קודמות.

ננסה כעת להבין את תסמונת שטוקהולם או תסמונת הפיוס לאור המודל למערך הנפשי שאנו מפתחים:

ראשית נראה כי המודל התיאורטי המדובר יכול להציע הבנה של תסמונת שטוקהולם דרך שני מושגים מרכזיים: "העצמי הראשוני" ו"העצמי המשני". נבחן כיצד כל אחד מהמנגנונים הללו משפיע על הופעת תסמונת שטוקהולם.

עצמי ראשוני (Biological Predestined Core)

העצמי הראשוני הוא כאמור הבסיס המולד של האישיות, המורכב ממבנים ביולוגיים ואינסטינקטים מולדים. הוא כולל מגוון של תגובות אינסטינקטיביות שנועדו להבטיח הישרדות, כגון תגובות לפחד, צורך בהיקשרות וביטחון ועוד. העצמי הראשוני מושפע גם מהתנסויות ראשוניות ומוקדמות עם הסביבה, כגון חוויות טראומה או התעללות, שעשויות לעצב את דרכי התגובה של הפרט למצבי לחץ. בעצמי זה ישנם כאמור שישה ערוצי רגישות. להלן התייחסות אליהם בהקשר לתסמונת שטוקהולם.

ערוץ ההתקשרות

מנגנון ההתקשרות הוא אחד מהמרכיבים הבסיסיים של העצמי הראשוני. במצבי לחץ או סכנה, אדם עשוי לפתח תגובת היקשרות לדמות שמייצגת את מקור הסכנה, כדרך להקטין את הסיכון ולהבטיח הישרדות. כך בתסמונת שטוקהולם, הקורבן עשוי לפתח קשר רגשי לחוטף כדרך להתמודד עם פחד וחוסר וודאות. החוטף, כמי ששולט במצב, הופך לדמות מפתח שעמה הקורבן מבקש להסתגל ולהסתדר. אם נפרט יותר הרי אינדיבידואלים עם רגישות בערוץ ההתקשרות אולי ייטו יותר לפתח את הסנדרום. דבר זה יכול להיות מובן בכך שאדם כזה זקוק לקשר ולא רק לקשר, אלא לקשר חיובי מזין ותומך ועל כן בסיטואציה כזו הוא כמהה לקשר עם החוטף ההופך בהדרגה לדמות מאוד דומיננטית אצלו, בתחילה אולי בקבוצת האויבים אך מפאת והדבר בלתי נסבל עבורו נפשית, השובה או המתעלל עובר לקבוצת הדירקטוריון כדמות דומיננטית שיתכן ואף עולה בהיררכיה עם המנהיג הפנימי המופנם הקודם. כפי שראינו זה מתרחש תוך יום או יותר [ראה מקרה השוד בשטוקהולם ב 1973].

ערוץ האיום

ערוץ האיום מתייחס ליכולת של הפרט לזהות ולהגיב לאיומים בסביבתו. במסגרת תסמונת שטוקהולם, הקורבן עלול לראות בכל תגובה חיובית של החוטף (כגון גילויי חמלה או סיפוק צרכים בסיסיים) כדרך להפחתת האיום. הדבר עשוי להוביל להיווצרות רגשות חיוביים כלפי החוטף, בתגובה להקלה הנתפסת.

ייתכן ואלו הרגישים בערוץ זה ייטו יותר לפתח את התסמונת או שמעבר החוטף מקבוצת האויבים לדירקטוריון הדמויות המופנמות יתרחש אצלם מהר יותר.

ערוץ הסטטוס

ערוץ זה מתייחס לרגישות של הפרט למעמדו ולמיקומו החברתי בסביבה נתונה. בתסמונת שטוקהולם, שינוי במעמד הקורבן ממישהו שנמצא בחברה חופשית למישהו שנמצא תחת שליטה של חוטף, מוביל להסתגלות לצרכים ולציפיות של החוטף. הקורבן עלול לנסות לזכות בחסדי החוטף כדי לשפר את מעמדו החדש והמוגבל. גם כאן, ייתכן ואלו הרגישים בערוץ זה ייטו יותר לפתח את התסמונת או שמעבר החוטף מקבוצת האויבים לדירקטוריון הדמויות המופנמות יתרחש אצלם מהר יותר.

עצמי משני (Social Self)

העצמי המשני הוא המבנה שנוצר בתהליך ההתפתחות דרך אינטראקציות עם דמויות משמעותיות בסביבה. הוא כולל הפנמות של דמויות וסמלים חברתיים אחרים שהאדם נתקל בהם במהלך חייו. העצמי המשני מייצג את הצד החברתי של האישיות וכולל הן את הדירקטוריון של הדמויות המופנמות, שמנהלות ביניהן דיאלוג פנימי ולעיתים גם קונפליקטים, והן את קבוצת האויבים..

ייצוגי דמויות מופנמות

כאמור ייצוגי דמויות מופנמות הם ייצוגים פנימיים של דמויות משמעותיות בחייו של אדם, כגון הורים, מורים, או דמויות סמכותיות אחרות. בתסמונת שטוקהולם, אמנם בתחילה החוטף נכלל להשערתנו בקבוצת האויבים כדמות ההולכת ומתהווה אך עם הזמן [יום או יותר] הדמויות המופנמות בדירקטוריון יכולות להתחיל לכלול את החוטף, במיוחד כאשר הקורבן נתון תחת איום הישרדותי ניכר ומנסה להבין ולהסביר לעצמו את ההתנהגות של החוטף ואת המצב הכללי. במקרים כאלה, החוטף עשוי להיתפס כדמות סמכותית בעלת כוח ושליטה, מה שמוביל להפנמה של דמות זו כחלק מהדירקטוריון הפנימי של הקורבן. יתכן אף שבשל הצורך העז בהישרדות מול מצב מאיים מאוד דמות החוטף תקבל לא פעם מעמד של מנהיג פנימי.

דיאלוג עם דמויות מופנמות

כאמור הדיאלוג הפנימי בין הדמויות המופנמות בתוך הדירקטוריון הוא דינמי ומשתנה בהתאם להתנסויות חדשות. הקורבן עשוי לפתח דיאלוג פנימי שבו הוא מתחיל לראות את החוטף לא רק כמאיים אלא גם כדמות שיכולה לספק הגנה או "חסדים קטנים". זהו מנגנון הגנה פסיכולוגי שמאפשר לקורבן להרגיש ביטחון מסוים במצב של חוסר שליטה. הקונפליקטים הפנימיים בין הדמויות המופנמות יכולות להוביל לשינוי בתפיסה ובהרגשה כלפי החוטף, כמו לדוגמה מעבר מתפיסתו כ"אויב" לדמות עם מורכבות רגשית.

הפנמת האויבים

קבוצת האויבים המופנמת היא מושג שמתייחס להפנמה של דמויות שנתפסות כמאיימות על הפרט. דמויות אלו מאופיינות בערכיות רגשית שלילית הן נתפסות באופן כוללני וסכמטי יותר מאלו בקבוצת הדירקטוריון וכמובן נתפסות כמאיימות על רווחת הפרט. בתסמונת שטוקהולם, דמויות החוטפים מתחילות כנראה את דרכן בדרך כלל בקבוצת האויבים, אך בעקבות תהליך פסיכולוגי מורכב הכולל מנגנוני הגנה, הדמויות הללו עשויות להתחיל לעבור למבנה הדמויות המופנמות. מעבר כזה הינו בדרך כלל בנסיבות חיים רגילות יחסית נדיר, אך במקרים של תסמונת שטוקהולם, האירועים הטראומטיים עם איום ההישרדות לחיים יכולים להוביל למעבר כזה. ההפנמה של החוטף כחלק מהדמויות הפנימיות יכולה לספק לקורבן תחושה של שליטה, הבנה או אפילו חיבור רגשי. נעיר כי אי אפשר לשלול כי ייתכן שייצוג מסויים של החוטף עדיין ימצא בקבוצת האויבים למרות המעבר [ראה בלוג 59 בהקשר לאפשרות כזו].

תסמונת שטוקהולם והתפתחות עצמית

המודל המוצע מדגיש כיצד תסמונת שטוקהולם אינה רק תגובה אינסטינקטיבית של העצמי הראשוני, אלא גם תוצאה של תהליכי הפנמה מורכבים של העצמי המשני. המפגש בין האינסטינקטים ההישרדותיים הבסיסיים לבין הדינמיקות הפנימיות של הדירקטוריון המופנם והקונפליקטים בין הדמויות המופנמות בתוכו, והיחסים בין הדירקטוריון לקבוצת האויבים, יכול אולי להסביר את הופעת הרגשות החיוביים כלפי החוטפים. תהליכים אלו מאפשרים להבין את התפתחותה של תסמונת שטוקהולם כמנגנון הישרדותי נפשי המנסה לייצב את המערכת הנפשית של הקורבן במצבי קיצון.

הבנה זו מציעה גם כיוון טיפולי חדשני שמתמקד בפירוק הדינמיקות הפנימיות ובהבנייתן מחדש, תוך שימוש במודלים כמו RGFT (Reference Group Focused Therapy) שנועדו לטפל בדינמיקות הללו ובקונפליקטים הפנימיים שהן יוצרות.

להלן מספר שלבים ותהליכים טיפוליים שיכולים להילקח בחשבון:

זיהוי והבנה של הדמויות המופנמות

מיפוי הדירקטוריון הפנימי: התחלת הטיפול תתמקד בזיהוי הדמויות המופנמות המנהלות דיאלוג פנימי בתוך הדירקטוריון הפנימי של המטופל. זה כולל זיהוי הדמויות שמייצגות את החוטפים, דמויות סמכותיות אחרות, או דמויות משמעותיות נוספות.

הבנת ההיררכיה הפנימית: הבנת המעמד של כל דמות בתוך הדירקטוריון הפנימי, והאופן שבו דמויות אלו משפיעות על עמדות, רגשות, והתנהגויות של המטופל.

עיבוד והפרדה בין דמויות "החוטף" לדמויות אחרות

עיבוד רגשי: עבודה עם המטופל על עיבוד הרגשות כלפי הדמויות המופנמות שקשורות לחוטפים. זה עשוי לכלול הבנה של הקונפליקטים הפנימיים הנובעים מרגשות מעורבים כלפי החוטפים (כגון פחד, הערצה, חיבה וכו').

יצירת הפרדה בין דמויות "האויב" לדמויות אחרות: עידוד המטופל להבחין בין הדמויות המופנמות שמייצגות את החוטפים לבין דמויות אחרות בדירקטוריון הפנימי. הפרדה זו תאפשר למטופל להכיר בכך שהחוטפים אינם חלק מהדמויות הסמכותיות או ההוריות בחייו.

חיזוק העצמי הרפלקטיבי והמודעות הפנימית

פיתוח "ייצוג האני" הרפלקטיבי: עבודה על חיזוק היכולת של המטופל להתבונן על התנהגותו, מחשבותיו ורגשותיו מתוך פרספקטיבה מודעת ורפלקטיבית. העצמי הרפלקטיבי יכול לשמש כמעין "מתווך" בין הדמויות המופנמות ולהקטין את הדומיננטיות של הדמויות הקשורות לחוטפים.

עידוד מודעות לקונפליקטים הפנימיים: יצירת מודעות לדיאלוגים הפנימיים ולקונפליקטים בין הדמויות המופנמות, ובפרט עם אלו שמייצגות את החוטפים ואת הקורבנות.

עבודה עם ערוצי הרגישות האישיים (ISC)

זיהוי ערוצי הרגישות הפעילים: הבנת איזה ערוצי רגישות אישיים (כגון ערוץ ההתקשרות, ערוץ האיום, ערוץ הסטטוס) פועלים בצורה דומיננטית אצל המטופל, וכיצד הם אולי תורמים להיווצרות תסמונת שטוקהולם.

טיפול בערוצי הרגישות: פיתוח אסטרטגיות לניהול התגובות בערוצים הללו. לדוגמה, חיזוק האסטרטגיות שמאפשרות תקשורת והתקרבות לדמויות בטוחות יותר, עיבוד חוויות איום והתקשרות בצורה בריאה יותר.

חיזוק הכוחות האישיים והחברתיים

עידוד תמיכה חברתית בטוחה: עבודה על פיתוח והרחבת רשת התמיכה החברתית של המטופל, במיוחד סביב דמויות שהוא נותן בהן אמון ושאינן נתפסות כמאיימות.

שיקום תחושת השליטה והסמכות העצמית: חיזוק תחושת המסוגלות והשליטה העצמית של המטופל, במטרה להקטין את התלות בנפשו בחוטפים כדמויות סמכותיות או מגוננות.

עבודה על עיבוד הטראומה ושיקום זהות

עיבוד טראומה: (טיפול טראומטי ממוקד (כגון EMDR או טיפול בחשיפה ממושכת) כדי לעבד את החוויות הטראומטיות ולשנות את התגובות האוטומטיות הנובעות מהן.

שיקום זהות: עבודה על בניית זהות מחודשת שאינה תלויה בתגובות המולדות או בדמויות המופנמות הקשורות לחוטפים. זה עשוי לכלול חקירת ערכים, אמונות, ושאיפות אישיות המנותקות מהאירועים הטראומטיים.

יישום שיטת RGFT (Reference Group Focused Therapy)

שימוש בגישה ממוקדת קבוצות ייחוס: יישום שיטת RGFT ממוקדת בקבוצות ייחוס כדי להבין את הדינמיקות הפנימיות של המטופל וכיצד קבוצות התייחסות שונות משפיעות על התנהגותו ותפיסתו העצמית.

עבודה על שינוי קבוצות ייחוס פנימיות: בניית קבוצות ייחוס חיוביות יותר או שינוי דפוסים פנימיים שנוצרו בעקבות השפעות שליליות.

אינטגרציה והמשכיות הטיפול

אינטגרציה של תובנות טיפוליות: שילוב התובנות שנלמדו במהלך הטיפול כדי ליצור תהליכים פנימיים בריאים יותר.

המשכיות התמיכה הטיפולית: הבטחת המשך תמיכה וליווי מקצועי, כולל קבוצות תמיכה או טיפולים נוספים לפי הצורך.

באמצעות תהליך טיפול זה, המטפל יכול לסייע למטופל לשנות את הדינמיקות של תסמונת שטוקהולם, לשקם את תחושת הזהות והשליטה, ולבנות חוויות והקשרים בריאים יותר עם העולם.

לבסוף נציע כאן את הבנת התסמונת והטיפול בה תוך הוספת המושג של דיסוננס קוגיניטיבי לארגז הכלים הטיפולי.

דיסוננס קוגניטיבי והמודל של "העצמי הראשוני" ו"העצמי המשני"

דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מתח פסיכולוגי הנובע מקיום של שני רעיונות, אמונות או עמדות מנוגדות. במצבי לחץ כמו חטיפה או שבייה, הקורבן חווה דיסוננס קוגניטיבי כאשר הוא צריך להתמודד עם מצב שבו הדמויות שמאיימות על חייו, כמו החוטפים, גם מספקות לו "חסדים קטנים" או מבטיחות את הישרדותו. הדיסוננס נובע מהניגוד שבין הפחד והעוינות כלפי החוטפים לבין הכרת התודה או ההיקשרות המפותחת כלפיהם כדרך להבטיח הישרדות.

ליאון פסטינגר- אשר פיתח וטבע את המונח "דיסוננס קוגניטיבי" במאמריו וספרו מ1957

הסבר הופעת תסמונת שטוקהולם במונחי דיסוננס קוגניטיבי והמודל המוצע

דיסוננס בין ערוץ האיום וערוץ ההיקשרות (במודל העצמי הראשוני):

על פי המודל של "העצמי הראשוני", הקורבן חווה תגובות ביולוגיות ואינסטינקטיביות לאיום ולפחד, אך גם תגובות אינסטינקטיביות להיקשרות ולחיפוש בטחון. כאשר הקורבן מתחיל לפתח רגשות חיוביים כלפי החוטפים (כגון הכרת תודה על חסדים קטנים), נוצר דיסוננס קוגניטיבי בין הפחד והאיום לבין הרגשות החיוביים המפותחים כתוצאה ממנגנוני הישרדות אינסטינקטיביים.

דיסוננס בין הדמויות המופנמות (במודל העצמי המשני):

במסגרת העצמי המשני, הדירקטוריון של הדמויות המופנמות מחד וקבוצת האויבים מאידך כוללים באופן גס דמויות בעלות השפעה חיובית ושלילית בהתאמה. במצב של חטיפה, החוטפים עלולים אולי להפוך לדמויות מופנמות בעלות השפעה סותרת: מצד אחד דמויות מאיימות המיוצגות בקבוצת האויבים ומצד שני דמויות המיוצגות בדירקטוריון המייצגות הגנה ובטחון. הדיסוננס הקוגניטיבי מופיע כאשר הדמויות המופנמות בדירקטוריון המופנם צריכות להתמודד עם ניגודיות זו.

פתרון דיסוננס קוגניטיבי באמצעות עיוותים קוגניטיביים והסתגלות רגשית:

כדי להפחית את המתח הפנימי (דיסוננס קוגניטיבי), הקורבן עשוי לעבור עיוותים קוגניטיביים ורגשיים, כגון אידיאליזציה של החוטפים או עיוות תפיסת האיום. עיוותים אלו משמשים כמנגנוני הגנה של העצמי הראשוני והמשני, המאפשרים לקורבן להסתגל למצב בלתי נסבל מבחינה רגשית ולהקטין את החרדה והפחד.

טיפול בתסמונת שטוקהולם באמצעות דיסוננס קוגניטיבי והמודל המוצע

זיהוי הדיסוננס והבנתו

הכרה בדיסוננס הקוגניטיבי: השלב הראשון בטיפול הוא לעזור למטופל לזהות את הדיסוננס הקוגניטיבי שהוא חווה. זיהוי הפער בין הרגשות המנוגדים כלפי החוטפים (כגון פחד מול חיבה) והבנת הסיבה לקיומו של פער זה.

נורמליזציה של התגובה: המטפל מסביר שהתגובות הקוגניטיביות והרגשיות הללו הן מנגנוני הגנה טבעיים במצבי לחץ קיצוני, ושאין מדובר בכשל אישי של המטופל.

עיבוד קוגניטיבי ורגשי של הדיסוננס

עבודה עם העצמי הרפלקטיבי: חיזוק היכולת של המטופל לזהות את התגובות הקוגניטיביות והרגשיות השונות שלו, ולעודד מודעות פנימית למחשבות ולרגשות הסותרים. העצמי הרפלקטיבי המופנם [באישור המנהיגים הפנימיים] יכול לשמש כמתווך שמאפשר להחזיק שני רעיונות מנוגדים בו-זמנית ולבחון אותם באופן אובייקטיבי יותר.

עבודה על עיוותים קוגניטיביים: עידוד המטופל לזהות את העיוותים הקוגניטיביים שנוצרו בכדי להפחית את הדיסוננס, ולעבוד על תיקונם. לדוגמה, הבנת האידיאליזציה של החוטפים כתגובה הישרדותית ולא כתפיסה מציאותית.

שינוי היררכיות והפנמות פנימיות

שיקום הדירקטוריון הפנימי: עבודה על שינוי ההיררכיה הפנימית של הדמויות המופנמות בדירקטוריון, כך שהדמויות המייצגות את החוטפים יקטינו את השפעתן והדמויות המגנות והחיוביות יתחזקו.

יצירת דמויות מופנמות חדשות: הכנסה של דמויות פנימיות חדשות התואמות את הערכים והאמונות הבריאים יותר של המטופל, ובכך לאפשר למטופל לבנות מערכת פנימית תומכת ומוגנת יותר. בהקשר לזה דיברנו בשיחות קודמות על החשיבות בהבניית דמות המטפל בדירקטוריון הדמויות של המטופל כדמות תומכת ומספקת ביטחון גבוהה בהיררכיית הדמויות בדירקטוריון.

בניית זהות והתמודדות עם דיסוננס

בניית זהות עצמאית ובריאה: עבודה על פיתוח זהות עצמית שאינה תלויה בדמויות המופנמות הקשורות לחוטפים, ובכך להפחית את השפעתן על תחושת העצמי וההתנהגות.

התמודדות עם דיסוננס בהדרגה: יצירת מצבים שבהם המטופל מתמודד בהדרגה עם הדיסוננס הקוגניטיבי באמצעות חשיפה מבוקרת או תרגילים קוגניטיביים, תוך מתן תמיכה וליווי לאורך התהליך.

חיזוק מנגנוני ההסתגלות הבריאים

פיתוח מנגנוני התמודדות בריאים: עידוד שימוש במנגנוני התמודדות בריאים יותר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי ומצבים מלחיצים אחרים, כמו מיינדפולנס, עיבוד רגשי, ותקשורת פתוחה עם הסביבה.

חיזוק רשתות תמיכה: בניית רשת תמיכה חברתית שכוללת דמויות חיוביות ובטוחות שיכולות לספק תמיכה רגשית ולסייע ביצירת תפיסות מציאותיות ובריאות יותר. זה יביא להכנסת דמויות חדשות תומכות לדירקטוריון הדמויות המופנמות או בהגברת יכולת התמיכה והביטחון של דמויות אחרות והעלאתן בהיררכיה.

סיכום

נציע כי השילוב בין דיסוננס קוגניטיבי למודל של "העצמי הראשוני" ו"העצמי המשני" מאפשר הבנה עמוקה יותר של תסמונת שטוקהולם והופעתה, וכן מספק מסגרת טיפולית מורכבת וכוללת שמטרתה להפחית את השפעות התסמונת ולבנות מערך פנימי וחיצוני בריא ויציב יותר אצל המטופל.

לבסוף ניתן גם לעשות שימוש להבנת התסמונת והבניית הטיפול בה באמצעות מוגש ה" פיוס " שהוזכר למעלה אך נראה שהרחבנו יתר על המידה בשיחה זו ונעצור כאן.

שלכם

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין