פרופ' יוסף לוין

שיחה 69: מושג התחליף, הבנת הדחף ותפקידם של אובייקטים תחליפיים

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב לקוראנו

הרעיון הפילוסופי של התחליף

במארג המורכב של המחשבה האנושית, מושג ה"תחליף" מתגלה כישות מעשית ומטאפיזית כאחד. בבסיסו, תחליף הוא מה שעומד במקום האחר, ישות דמות או רעיון שממלא, מחליף או מחקה את הפונקציה של המקור. עם זאת, לצמצם את התחליף לשומר מקום בלבד פירושו להתעלם מהשלכותיו העמוקות באונטולוגיה, אתיקה, אסתטיקה ואפיסטמולוגיה. להלן נחקור את ממדי המחליף, נתחקה אחר שושלת היוחסין הפילוסופית שלו ונבחן את תהודתו במחשבה בת זמננו.

האונטולוגיה של ההחלפה

התחליף פועל במצב כפול: כהשתקפות וכסטייה. ביכולתו הרפלקטיבית, הוא משקף את מהות המקור, השואף לחקות את תפקידו או נוכחותו. עם זאת, בסטייתו הוא מסמל היעדר – תזכורת למה שאבד, לא שלם או בלתי ניתן להשגה. תפיסת ה"להיות" וה"להיות-שם" של היידגר מציעה קרקע פורייה לבחינת הדואליות הזאת. תחליף עשוי להיתפס כניסיון לשחזר או לקרב נוכחות אונטולוגית, אך בה בעת הוא מדגיש את חוסר האפשרות של שכפול מלא.

למשל דיוקן של אדם אהוב. הדיוקן מחליף את נוכחותו הפיזית, מעורר את מהותו אך הוא גם מסמן את היעדרו באופן בולט. דואליות זו מזמינה הרהור על טבע המציאות והייצוג – שיח עתיק כמו "אלגוריה של המערה" של אפלטון, שבו הצללים משמשים תחליף לממשי, ומבלבלים את הגבולות בין מראה עין לאמת.

האתיקה של ההחלפה

שיקולים אתיים של החלפה סובבים לעתים קרובות סביב האותנטיות של ההחלפה והשלכותיה. החלפת פעולה, החלטה או ישות אחת באחרת היא טעונת ערכים מטבעה, ונושאת השלכות אודות אמון, אחריות וצדק. עמנואל לוינס, בהרהוריו על אלטרנטיבות ואחריות, נוגע בהחלפה באמצעות הדרישה האתית לתעדף את האחר. כאן, החלפה של האני באחר אינה רק החלפה אלא קריאה אתית עמוקה – לעמוד לצד האחר בסבלו או בפגיעותו.

עם זאת, דילמות אתיות מתעוררות כאשר ההחלפה מפרה אמון או מפחיתה מהערך הפנימי של המקור. החלפת מערכות יחסים אמיתיות ביחסים עסקיים, או החלפת העבודה האנושית בתהליכים ממוכנים, למשל, מעלה שאלות על כבוד, אוטונומיה וניכור. שיקולים אלה מזמינים אותנו לבחון את משקלן המוסרי של פעולות חלופיות, ולדרוש איזון בין הכרח לבין כבוד לאין תחליף.

החלפה אסתטית: אמנות וחיקוי

התחום האסתטי הוא זירה פורייה לחקר החלפה, שבה החיקוי נע לעתים קרובות על הגבול שבין הומאז' לזיוף. אריסטו, ב"פואטיקה" שלו, דוגל במימזיס (חיקוי) כיסוד היצירה האמנותית, וטוען כי טבעה ההחלפתי של האמנות מאפשר לבני אדם לתפוס אמיתות אוניברסליות באמצעות ייצוגים מסוימים.

עם זאת, עלייתה של היפר-מציאות, כפי שתיאר בודריאר, מסבכת את הקשר הזה. בעולם הנשלט על ידי סימולקרה [תחליף למשהו מציאותי] , התחליפים מאפילים לעתים קרובות על המקור, ויוצרים מציאות שבה ההבחנה בין האותנטי למלאכותי מתמוססת. התחליף מאתגר אפוא את הרגישויות האסתטיות שלנו ומאלץ אותנו לחקור את עצם הקריטריונים שלפיהם אנו מבחינים בערך, מקוריות ויופי.

החלפה אפיסטמולוגית: ידע וייצוג

באפיסטמולוגיה, החלפה מופיעה בצורה של מודלים, סמלים ומטאפורות – כלים המייצגים תופעות מורכבות כדי להפוך אותן למובנות. משוואה מתמטית, למשל, מחליפה את המציאות הפיזיקלית, מאפשרת דיוק וניבוי אך בהכרח מפשטת ומפשטת את הניואנסים של המקור.

פילוסופים כמו קאנט מדגישים את גבולות הידע החליפי. ה"דבר כשלעצמו" (נומנון) נותר בלתי נגיש, והקוגניציה האנושית נשענת על תופעות – תחליפים המעוצבים על ידי המסגרות החושיות והמושגיות שלנו. תחליף אפיסטמולוגי זה, אף שהוא הכרחי, מזמין ענווה, מזכיר לנו את החלקיות ואת הטבע הבנוי של ההבנה האנושית.

החלפה בהקשרים עכשוויים

בעידן המודרני, מושג ההחלפה קיבל משמעות מחודשת בתוך תמורות טכנולוגיות, אקולוגיות וחברתיות. בינה מלאכותית ורובוטיקה, למשל, מעלות שאלות עמוקות לגבי יכולת ההחלפה של אינטליגנציה אנושית ועבודה ואפילו ישות אנושית. האם מכונה באמת יכולה להוות תחליף ליצירתיות אנושית, אמפתיה או קבלת החלטות אנושיות ? או שמא החלפה כזו מסתכנת בדה-הומניזציה ובשחיקה אתית?

באופן דומה, בהקשר של משברים סביבתיים, החיפוש אחר תחליפים – אנרגיה מתחדשת לדלקי מאובנים, חומרים מתכלים לפלסטיק – משקף את ניסיונה של האנושות ליישב בין קדמה לקיימות. מאמצים אלה מדגישים את התפקיד הכפול של ההחלפה: כנתיב לחדשנות וכתזכורת לטבעם הסופי והשברירי של המשאבים המקוריים שלנו.

תחליפים לדמויות אנושיות חשובות

כאשר מוצב מחליף בתפקיד של דמות אנושית חשובה – מנהיג, מנטור או אדם אהוב – ההשלכות מעמיקות. התחליף הופך למאגר של תקוות, זיכרונות ושאיפות קולקטיביים, ולעתים קרובות נושא את כובד משקלו של מה שהמקורי גילם. עם זאת, החלפה כזו אינה מושלמת מיסודה. התחליף אולי יצליח לשמר את הפונקציות או התפקידים הסמליים של המקור, אבל הוא לעולם לא יוכל לשחזר באופן מלא את האנושיות המורכבת, הכריזמה או חוויות החיים שהגדירו את האדם.

מבחינה פילוסופית, פעולת החלפה זו שופכת אור על יחסי הגומלין בין הזיכרון הקולקטיבי לבין הייחודיות האישית. התחליף הופך לגשר בין העבר להווה, מציע המשכיות תוך הדגשת אופיו חסר התחליף של המקור. מתח זה מזמין הרהור על גבולות הייצוג וחוסנם של ערכים אנושיים אל מול אובדן ושינוי.

לקראת פילוסופיה של התחליף

התחליף, רחוק מלהיות רק עזר, מתגלה כמבנה פילוסופי עמוק המצטלב עם שאלות יסוד של הוויה, ערך וידע. לעסוק בתחליף זה להתמודד עם היעדר ונוכחות, אותנטיות וחיקוי, אובדן ופיצוי. זה להתעמת עם המגבלות והאפשרויות של החלפה, להכיר בכך שכל תחליף, מושלם ככל שיהיה, נושא את העקבות של מה שהוא החליף.

באימוץ הפילוסופיה של התחליף, אנו מוזמנים להרהר במה שחיוני, חסר תחליף ואנושי באופן ייחודי. התבוננות כזו לא רק מעמיקה את הבנתנו את התחליף, אלא גם מעשירה את הערכתנו למקור, ודוחקת בנו לנווט את יחסי הגומלין העדינים בין השניים בחוכמה, בזהירות וביצירתיות.

הבנת הדחף ותפקידם של אובייקטים תחליפיים

ההתנהגות האנושית מורכבת, ואחד המניעים הבסיסיים מאחורי הפעולות שלנו הוא יחסי הגומלין בין דחפים לבין שביעות הרצון מהם. מהילדות המוקדמת ועד לבגרות, אנו לומדים לזהות את הדחפים שלנו – בין אם הם למטרות הזנה, חיבה, הישגים או אינטימיות – ולחפש דרכים להגשים אותם. במונחים פסיכולוגיים, ניתן להמשיג דחף כנובע ממקור פנימי המאלץ אדם לעבר פעולה או מטרה מסוימת. דחף זה מכוון בדרך כלל למה שאנו יכולים לכנות "אובייקט קבוע מראש", כלומר המטרה האידיאלית או המקורית של אותו דחף.

דחף יכול להיות מוגדר כדחף פתאומי, לעתים קרובות תת מודע, לפעול בתגובה לגירוי פנימי או חיצוני. דחפים אלה מושרשים בצרכים אנושיים בסיסיים, כגון רעב, צמא, סיפוק מיני וקשר רגשי. זיגמונד פרויד, מחלוצי התיאוריה הפסיכואנליטית, הדגיש כי דחפים קשורים קשר עמוק ללא-מודע ולעתים קרובות יוצאים מן האיד, החלק הפרימיטיבי של הנפש האחראי על תשוקות אינסטינקטיביות.

פסיכולוגים מסווגים דחפים לשני סוגים רחבים:

דחפים ראשוניים: אלה מונעים ביולוגית והישרדותית, כגון הצורך במזון, מים ומחסה.

דחפים משניים: אלה מושפעים חברתית או תרבותית, כגון הרצון להצלחה, הכרה או חברות.

אנו מניחים כי לדחפים ראשוניים בעיקר מקור ביולוגי וכי במודל שאנו מפתחים אלו נמצאים בעצמי הראשוני [ראה שיחות קודמות] . גם לדחפים המשניים יתכן גרעין ביולוגי פרהמורדיאלי , אך הם מושפעים ממאפייני דירקטוריון הדמויות המופנמות ומנהיגיו ומייצוגיי האני ואפשר גם מקבוצת האוייבים [למשל הצורך בהגנה].

תפקיד סיפוק הדחף

סיפוק הדחף חיוני לשמירה על שיווי משקל פסיכולוגי. כאשר דחף נפגש עם האובייקט הקבוע מראש שלו – למשל, אכילה כאשר יש רעב או מנוחה כאשר האדם עייף – תחושה של הקלה והנאה נחווית בדרך כלל. הגשמה זו מחזקת את התנהגויות ויוצרת דפוסים המנחים פעולות עתידיות.

עם זאת, החיים לעתים קרובות מציג מכשולים המונעים סיפוק מיידי או ישיר של דחפים. במקרים כאלה, הנפש מחפשת דרכים חלופיות בכדי להפיג את המתח. דבר זה מוביל למושג האובייקט התחליפי

כך, כאשר אובייקט הדחף קבוע מראש אך אינו זמין – או אינו יכול לספק את הסיפוק הדרוש – האדם עשוי לפנות לחפץ חלופי כדי להשיג תחושה דומה של הקלה או סיפוק. תפיסה זו היא מרכזית בשיחות טיפוליות רבות מכיוון שהיא ממחישה כיצד אנשים מסתגלים באופן יצירתי כאשר הצרכים המקוריים שלהם אינם מסופקים או אינם נגישים.

טבעם של דחפים ואובייקטים קבועים מראש

דחפים הם ביטויים פנימיים שדוחפים אותנו לעבר סיפוק צרכים בסיסיים, כגון רעב, ביטחון, שייכות, אהבה או סיפוק מיני. הם יכולים להיות מודעים (למשל, תחושת רעב וחיפוש מזון) או לפעול מתחת למודעות שלנו, ולהשפיע על ההתנהגויות שלנו בדרכים עדינות.

במונחים פסיכואנליטיים קלאסיים, המושג "אובייקט" מתייחס לעתים קרובות לאדם או לדבר שאליו מכוון הדחף. אובייקט קבוע מראש הוא המטרה הראשונית, האידיאלית או המקורית של הדחף. לדוגמה, הדחף המולד של התינוק להזנה מופנה כלפי המטפל (המספק מזון ונוחות). בבגרות, דחף רומנטי עשוי להיות מופנה לבן זוג ספציפי שעונה באופן אידיאלי על הצרכים הרגשיים והפיזיים של האדם. הקשר עם אובייקט קבוע מראש בנוי לעתים קרובות על הקשר ביולוגי, קשרים רגשיים, חוויות עבר או אידיאלים תרבותיים. הוא "קבוע מראש" במובן זה שהמבנה הפסיכולוגי שלנו וחוויות העבר שלנו מעצבים את הבחירה שלנו באותו אובייקט.

כאשר אדם אינו יכול לגשת או לספק את הדחף עם האובייקט שנקבע מראש, הדבר יוצר מתח פסיכולוגי או מצוקה רגשית. למשל במקרה של ילד שמשתוקק לתשומת לב מהורה שנעדר פיזית או רגשית. או במקרה של מבוגר המחפש בן זוג רומנטי שימלא צרכים רגשיים אך נשאר רווק או חווה דחייה חוזרת ונשנית.

ככלל נציין כי לבני אדם יש תושייה במציאת דרכים להפחית את המתח הקשור לצרכים שלא נענו. כאן נכנסים לתמונה חפצים חלופיים.

חפץ תחליפי הוא כל אדם, דבר או פעילות שיכולים להחליף באופן חלקי או מלא את האובייקט המקורי שנקבע מראש ולספק מידה מסוימת של הקלה או סיפוק.

אנו מניחים כי יכולות להיות דרגות שונות של דמיון בין אובייקט תחליפי למקורי, ומשערים כי האדם יטה לבחור את האובייקט התחליפי המקורב ביותר למקורי ואם הוא אינו בנמצא החיפוש יעבור לאובייקט תחליפי פחות מקורב באופן יחסי. אנו משערים כי במידה והאובייקט התחליפי רחוק מאוד מן המקורי הדבר עלול להיות כרוך בפתולוגיה נפשית. נוסיף כי בשיחה קודמת דיברנו על אובייקט מעבר שזהו כפי הנראה מקרה פרטי של אובייקט תחליפי.

כך, חפצים תחליפיים מסייעים למנוע הצטברות של תסכול וחרדה. למשל: נער מתבגר המרגיש בודד בבית עשוי לפנות לפורומים מקוונים או חברויות במדיה החברתית כאשר מערכות יחסים משמעותיות בבית הספר חסרות. או, אדם שאינו מסוגל למצוא סיפוק רגשי במערכת יחסים רומנטית עשוי לשקוע בעבודה אינטנסיבית או בפרויקטים יצירתיים כדי לתעל ולספק את הדחפים שלו בתחום אחר. או, אדם שמרגיש מנותק מהמשפחה עלול "לאמץ" חברים קרובים כמשפחה נבחרת, ולהגשים את הדחף לשייכות ותמיכה.

תיאוריות פסיכולוגיות והסברים

פסיכואנליזה פרוידיאנית

רעיון מפתח:
התיאוריה של זיגמונד פרויד סובבת סביב דחפים (למשל, ליבידו ותוקפנות) וכיצד דחפים אלה מחפשים סיפוק. כאשר האובייקט המקורי (שנקבע מראש) של הדחף אינו זמין – או שהביטוי הישיר של הדחף מצונזר על ידי הסופר-אגו – הנפש מוצאת דרכים חלופיות להשיג סיפוק חלקי.

הסבר לאובייקט תחליפי:

העתקה: הדחף מנותב למטרה נגישה יותר או בטוחה יותר. אם אדם אינו יכול להביע כעס כלפי הורה (האובייקט העיקרי), הוא עשוי להעביר אותו לאח או לעמית (האובייקט תחליפי).

סובלימציה: האנרגיה של דחף מנותבת לפעילויות מקובלות חברתית. לדוגמה, דחף מיני לא ממומש עשוי להיות "מוחלף" על ידי מאמצים אמנותיים או ספורטיביים.

למה זה חשוב:
אובייקטים תחליפיים מאפשרים לאנשים להפחית מתח פסיכולוגי, ומונעים עימות ישיר עם דחפים אסורים או מאיימים.

פסיכולוגיה אנליטית יונגיאנית

רעיון מפתח:
קרל גוסטב יונג הציג מושגים כגון הלא מודע הקולקטיבי, ארכיטיפים ותהליך האינדיבידואציה. בתיאוריה היונגיאנית, הדחפים של האנשים שזורים בדימויים ארכיטיפיים לא מודעים.

הסבר אובייקט חלופי:

תחליפים סימבוליים: במקום אובייקט ישיר, הנפש עשויה להיצמד לסמלים או דמויות ארכיטיפיות המייצגות צרכים רגשיים או רוחניים חסרים.

השלכה: איכויות לא מודעות מוקרנות על אובייקטים תחליפיים, אשר הופכים לאחר מכן לנשאים של משמעות אישית עמוקה או הגשמה.

למה זה חשוב:
אובייקטים תחליפיים יכולים לשמש זרזים לצמיחה אישית ואינדיבידואציה אם הם מוכרים כביטויים סמליים לאמיתות פסיכולוגיות עמוקות יותר.

פסיכולוגיה אינדיבידואלית אדלריאנית

רעיון מפתח:
אלפרד אדלר הדגיש את הדחף לעליונות ולאינטרס חברתי כמניעים מרכזיים. אנשים מפתחים מטרות אישיות ו"סגנונות חיים" בתגובה לנחיתות נתפסת או לצרכים שלא נענו.

הסבר אובייקט חלופי:

פיצוי: כאשר מטרה עיקרית (אובייקט) אינה ניתנת להשגה או חסומה, הפרט עשוי למצוא עיסוק או מערכת יחסים אחרת המפצים על הפער.

הכוח היצירתי של הפרט: אובייקטים תחליפיים נבחרים על סמך אסטרטגיות יצירתיות שבהן אדם משתמש כדי להתגבר על רגשי נחיתות או ניתוק חברתי.

למה זה חשוב:
אובייקטים תחליפיים משקפים את שאיפתו של האדם להצלחה, שייכות או שליטה כאשר הדרך המקורית למטרות אלה אינה זמינה.

ביהביוריזם

רעיון מפתח:
ביהביוריסטים, כגון ג'ון ב. ווטסון וב. פ. סקינר, מתמקדים בהתנהגויות נצפות ובמצבים הסביבתיים המעצבים אותן. היבטים פנימיים מודגשים הרבה פחות; במקום זאת, ההתנהגות נתפסת כתוצאה מתהליכי למידה (התניה קלאסית ואופרנטית ).

הסבר אובייקט חלופי:

חיזוק מותנה: אם מחזק עיקרי (למשל, אישור הורים) נעדר, אדם עשוי ללמוד לחפש חיזוקים משניים המשמשים כתחליפים (למשל, אישור עמיתים, "לייקים" ברשתות החברתיות).

הכללה: תגובה לגירוי אחד עשויה להכליל לגירוי אחר החולק רמזים דומים, ולמעשה להפוך אותו לתחליף.

למה זה חשוב:
באמצעות היסטוריות חיזוק, אנשים לומדים למצוא מקורות חלופיים של תגמול (אובייקטים תחליפיים) כאשר התגמול המקורי אינו זמין.

פסיכולוגיה קוגניטיבית

רעיון מפתח:
פסיכולוגיה קוגניטיבית מדגישה תהליכים מנטליים – כגון סכמות, תפיסות ופתרון בעיות. התנהגויות ותגובות רגשיות מושפעות מהאופן שבו אנו מעבדים מידע ומפרשים את חוויותינו.

הסבר אובייקט חלופי:

החלפה מונחית סכמה: כאשר סכמה (מסגרת מנטלית) עבור אובייקט או מטרה רצויים אינה ניתנת להגשמה, המערכת הקוגניטיבית של הפרט מחפשת חלופה המתאימה לאלמנטים מסוימים של אותה סכמה.

הפחתת דיסוננס קוגניטיבי: אם האובייקט האידיאלי אינו זמין, אנשים עשויים לבחור תחליף כדי להפחית את הדיסוננס בין "מה שאני רוצה" לבין "מה שיש לי".

למה זה חשוב:
אובייקטים תחליפיים יכולים לעזור לשמור על שיווי משקל קוגניטיבי ועקביות עצמית על ידי הצעת "התאמה" מעשית לשאיפות או לצרכים שלא נענו.

פסיכולוגיה הומניסטית (מאסלו ורוג'רס)

רעיון מפתח:
פסיכולוגים הומניסטיים כמו אברהם מאסלו וקארל רוג'רס מתמקדים בצמיחה אישית, מימוש עצמי ומימוש הפוטנציאל האנושי. היררכיית הצרכים של מאסלו מתווה רמות עולות מצרכים פיזיולוגיים ועד צרכים למימוש עצמי.

הסבר אובייקט תחליפי:

היררכיית צרכים: אם אדם אינו יכול למלא צרכים בסיסיים מסוימים (למשל, אהבה/שייכות), הוא עשוי להחליף אותם על ידי הדגשת יתר של צרכים אחרים (למשל, צרכי הערכה) או פעילויות המספקות תחושת ערך זמנית.

תנאי ערך: קארל רוג'רס הדגיש כי אנשים עשויים לחפש מערכות יחסים או הישגים תחליפיים אם ליבת העצמי שלהם אינה מתקבלת ללא תנאי על ידי דמויות מפתח (מקורות האישור "המקוריים").

למה זה חשוב:
אובייקט תחליפי יכול להפוך לקרש קפיצה לצמיחה (אם הוא מתאים לצרכים אישיים אמיתיים) או מחסום לאותנטיות אם הוא מסיח את הדעת מצרכים עמוקים יותר שלא נענו.

תיאוריית ההתקשרות

רעיון מפתח:
ג'ון בולבי ומרי איינסוורת' הציעו כי חוויות התקשרות מוקדמות מעצבות מודל עבודה פנימי של מערכות יחסים. אנשים בעלי קשרים בין-אישיים בטוחים נוטים להיות בעלי קשרים בין-אישיים יציבים יותר, בעוד שאלו עם קשרים לא בטוחים עשויים לפתח אסטרטגיות תחליפיות לקבלת מענה לצרכים הרגשיים שלהם.

הסבר אובייקט תחליפי:

מודלים פנימיים של עבודה: אם מטפלים מוקדמים אינם עקביים או נעדרים, מערכת ההתקשרות של הפרט עשויה לחפש "מטפלים תחליפיים ", כולל חברים, בני זוג רומנטיים או אפילו חיות מחמד, כדי למלא את הצורך בביטחון.

מחאה וייאוש: דמות ראשונית בלתי מושגת (מטפלת) יכולה להוביל למחאה (חיפוש אחר האובייקט העיקרי), ואם אינה פתורה, לגרום למעבר לדמויות תחליפיות המספקות נחמה חלקית או ויסות רגשי.

למה זה חשוב:
דמויות התקשרות תחליפיות או אובייקטים תחליפיים יכולים לעזור לאנשים להתמודד עם חרדה ובדידות; עם זאת, הם עשויים גם להנציח דפוסים של הימנעות או היאחזות חרדה אם הבעיה השורשית אינה מטופלת.

תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי: תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי של פסטינגר, גורסת כי כאשר יש קונפליקט בין דחף לבין האובייקט הבלתי מושג שלו, אנשים עשויים לתרץ את השימוש בתחליף כדי להפחית את אי הנוחות הפסיכולוגית. לדוגמה, מי שאינו מסוגל לרכוש פריט יוקרה נחשק עשוי לשכנע את עצמו כי חלופה זולה יותר מספקת באותה מידה.

תיאוריית ההגדרה העצמית [ Self-Determination Theory] : תיאוריה זו מדגישה את חשיבות האוטונומיה, יכולת הפעולה והמוטיבציה האישית. כאשר אחד מצרכים אלה מסוכל, אנשים עשויים לחפש תחליפים המחקים חוויות הקשורות בהיבטים אלו. לדוגמה, אדם שמרגיש חסר יכולת בעבודה עשוי לשקוע במשחקי וידאו שבהם הם יכולים לחוות שליטה.

תיאוריית הלמידה החברתית: תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה מדגישה את תפקיד התצפית והמודלים בהתנהגות. אנשים עשויים לאמץ התנהגויות תחליפיות או אובייקטים תחליפיים שהם רואים אחרים משתמשים בהם בהצלחה כדי להתמודד עם דחפים שלא נענו.

פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית: תיאוריות אקזיסטנציאליות מציעות כי תחליפים נובעים לעתים קרובות מהתמודדות עמוקה יותר עם דילמות קיומיות, כגון חיפוש משמעות או התמודדות עם חופש ואחריות. לדוגמה, מישהו המתמודד עם חוסר מטרה עשוי לפנות לעבודה מוגזמת כדי למלא את החלל.

תיאוריית הפחתת הדחף [Drive Reduction Theory] : מושרשת בעבודתו של קלארק האל, תיאוריה זו מניחה כי ההתנהגות מונעת על ידי הצורך להפחית את המתח הפנימי הנגרם על ידי דחפים שלא נענו. כאשר מושא הסיפוק העיקרי אינו זמין, תחליפים שמורידים מתח זה הופכים לחלופות אטרקטיביות.

מושג "העצמי הכוזב" כתחליף על פי הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט.

למושג "העצמי הכוזב" יש שורשים הן במחשבה הפסיכואנליטית והן במחשבה הקיומית, אם כי הוא מפותח ומנוסח בצורה המפורסמת ביותר על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט. בקיצור, העצמי הכוזב מתעורר כאשר אדם מרגיש צורך להסתגל או להתאים לדרישות חיצוניות באופן כה יסודי עד שהתנהגותו ועמדותיו מתנתקות מתחושת העצמי הפנימית האמיתית שלו. חוש פנימי זה, המכונה לעתים קרובות "האני האמיתי", מסתתר מאחורי מעטה שנבנה לקבלה חברתית, משפחתית או תרבותית. מבחינה פילוסופית, תופעה זו קשורה קשר הדוק לבעיית האותנטיות – כיצד אדם יכול להיות נאמן לישותו בעולם שמציב בפנינו אינספור ציפיות ולחצים.

אקזיסטנציאליסטים, ופנומנולוגיים – כמו ז'אן-פול סארטר ומרטין היידגר – התייחסו לדאגות מקבילות בדיוניהם על "הוויה לא אותנטית" ו"חוסר תום לב". עבור סארטר, חוסר תום לב מתרחש כאשר מישהו מרמה את עצמו להאמין שהוא מוגבל על ידי גורמים חיצוניים, ושולל את חירותו הבסיסית ואת אחריותו. ברוח דומה, היידגר דיבר על "האני-הם", ההיבט שמתאים את עצמנו ללא מחשבה לנורמות ולמוסכמות חברתיות, וזונח את הפוטנציאל שלנו לעצמיות אותנטית. השקפות פילוסופיות אלה מהדהדות את הרעיון שאנו יכולים לאמץ עצמי שיפעל כתחליף: הוא לא מייצג דרך הוויה אמיתית, המכוונת לעצמיות, אלא משרת את ציפיותיהם של אחרים או נכנע לקונפורמיות חברתית.

כך, בין אם הוא מתואר במונחים פסיכואנליטיים או קיומיים, העצמי הכוזב עומד כאסטרטגיה לניווט במציאות שבה אדם אינו יכול (או מאמין שאינו יכול) לחיות כפי שהוא באמת. ובעוד שגישה זו עשויה להביא ביטחון או קבלה לטווח קצר, בטווח הארוך היא יכולה ליצור מצב של קונפליקט פנימי מתמשך. אנשים עשויים להגיע לבגרות בתחושה שהזהות שהם מקרינים אינה באמת שלהם, ולחוש פיצול עמוק בין ה"פרסונה" החיצונית שלהם לבין ליבה פנימית לא מוכרת.

כאשר אנו מכנים את העצמי הכוזב "תחליף", אנו מצביעים על הרעיון שהוא פועל כתחליף לאותנטיות כאשר אותנטיות נחשבת מסוכנת מדי או שאינה נתמכת על ידי הסביבה. העצמי התחליפי הזה הוא לא רק מסכה, אלא יכול להפוך לזהות היחידה שאנו יודעים לשמור עליה. מצד אחד, זה עוזר להבטיח קבלה חברתית ושיווי משקל רגשי; מצד שני, מסכה זו חונקת את הספונטניות, את היצירתיות ואת היכולת לאינטימיות אמיתית. עם הזמן, האדם עלול לאבד קשר עם הסיבה המקורית ליצירת העצמי התחליפי, מה שמשאיר אותו לא בטוח כיצד לתבוע מחדש את האינדיבידואליות האותנטית שלו.

תפיסה זו של העצמי הכוזב כתחליף מאירה גם את הפוטנציאל לטרנספורמציה. הכרה בעצמי הכוזב כפי שהוא – הסתגלות מגוננת אך מגבילה – יכולה להציע הזדמנות לפרק או לשלב אותו. ואכן, פרקטיקות טיפוליות ופילוסופיות רבות מתמקדות בהבאת האסטרטגיות הלא מודעות של האדם לתודעה, בבחינת האופן שבו הן שירתו או הגבילו את הפרט, ובבחינת נתיבים לקראת תחושת זהות אמיתית יותר ובלתי סותרת.

תיאוריית העצמי וקבוצות ההתייחסות הפנימיות

זו ניזונה מהמשגותינו ומניחה מודל לחיי הנפש או לעצמי שאיורו מופיע כאן למטה:

התיאוריה מניחה קיומו של עצמי ראשוני המורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את תהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים. לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו '. הן האינסטינקטים והדחפים הן הצרכים הבסיסיים אצל כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות התפתחות שונות. בתוך העצמי הראשוני קיים הפוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות שהן מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא מתוך אינטראקציה עם הסביבה. [ראה בהמשך] לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגניטיביות שבחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה במהלך שנות החיים הראשונות. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ובחלקם תלויים באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא בעיקר מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים. העצמי הראשוני כולל גם את ששת ערוצי הרגישות האישיים: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את תגובתיות הפרט שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד). עד כה זיהינו שבעה ערוצי רגישות: 1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של אדם (ערוץ סטטוס) 2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ נורמות) 3. רגישות ביחס להיקשרות רגשית לזולת (ערוץ התקשרות) 4. רגישות לאיום (ערוץ איום) 5. רגישות לשינויים שגרתיים (ערוץ שגרתי) 6. רגישות לירידה ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנה (ערוץ אנרגיה). 7. ערוץ פרופריוצפטיבי, רגישות לתגובתיות האישית השל הפרט כלפי תחושות פנימיות מגופו או רגישות יתר באחד החושים לגירויים חיצוניים

מתוך העצמי הראשוני הולכים ומתפתחים מתוך גרעינים מולדים המהווים בסיס פרהמורדיאלי להתפתחות [תוך אינטראקציה של התינוק, ובהמשך האדם במהלך חייו, עם הדמויות בסביבתו] מספר מבני-על:

מנגנון התיאום החוויתי [Experience Coordinating Agency:]

מבנה שמצוי בעצמי הראשוני, כולל שלושה רשתות מוחיות: רשת הבולטות הרגשית, רשת הקוגניציה הניהולית, ורשת מצב ברירת המחדל.

תפקיד המנגנון: סריקה והערכה של המערכים הפנימיים והחיצוניים והפניית הקשב אל הרשת הרלבנטית.

דירקטוריון הדמויות המופנמות:

אוסף דמויות משפיעות מהחיים, אך גם דמויות משפיעות וירטואליות דמיוניות, כמו גם ייצוגי תת התרבות המסודרות בהיררכיה, עם דיאלוג מתמשך וקונפליקטים.

דמות "העצמי המנהיג" (כמו "העצמי הדיקטטורי") משפיעה על קבלת החלטות והפנמת מידע.

קבוצת האויבים:

קבוצת דמויות מופנמות שליליות המאיימות על האדם.

השפעת דמויות אלו נגרמת בעקבות אירועים טראומטיים.

אם דמויות האויבים דומיננטיות, זה עשוי להצביע על פתולוגיה נפשית.

בדרך כלל המנהיג הפנימי בדירקטוריון דוחק דמויות מסוימות הנוגדות את עמדותיו לקבוצה זו.

ייצוגי האני:

קיימים בתהליך ההתפתחותי של האדם ייצוגי העצמי בשלבי חיים שונים (כילד, נער, מבוגר).

הסבר אובייקט תחליפי: על פי רקע תיאורטי זה

במסגרת העצמי המשני, דירקטוריון הדמויות המופנמות, ייצוגי האני קבוצת האויבים וערוצי הרגישות הם מבנים המשפיעים על האופן שבו האדם מתמודד עם דחפים פנימיים, טראומות וחסכים. אובייקטים ודמויות תחליפיות, ככלים להתמודדות פסיכולוגית, מושפעים מהמבנים הללו ומספקים הקשר להבנת הבחירות שהאדם עושה בחייו.

דירקטוריון הדמויות המופנמות והקשר לאובייקטים תחליפיים

דירקטוריון הדמויות המופנמות הוא אוסף דמויות פנימיות שמייצגות אנשים משמעותיים מחיי האדם (הורים, מטפלים, מורים, חברים) או דמויות דמיוניות וייצוגי תת התרבות שהשפעתן נבנתה לאורך החיים. דמויות אלו מסודרות בהיררכיה ומשפיעות על תהליכי קבלת החלטות, בחירת אובייקטים תחליפיים ופרשנות למציאות. כפי שצוין הדחפים המשניים מושפעים בייחוד מדירקטוריון הדמויות המופנמות ומנהיגיו כאשר לתת התרבות המיוצגת כדמות סכמתית בדירקטוריון תפקיד ניכר בכך.

דמויות חיוביות כמכווני בחירה: דמויות מופנמות חיוביות עשויות להנחות את האדם בבחירת אובייקטים תחליפיים שמקדמים איזון פסיכולוגי. לדוגמה, דמות מופנמת של הורה תומך עשויה לעודד אדם לפנות לפעילויות יצירתיות כתחליף או לחברים כאשר הוא מתמודד עם תחושת בדידות.

דמויות שליליות כמעצימות פתולוגיה: דמויות מופנמות שליליות, כמו דמות הורה ביקורתי או בן זוג מתעלל, עשויות להוביל את האדם לבחור באובייקטים תחליפיים שאינם בריאים, כגון שימוש בסמים, התנהגויות הרסניות או תלותיות באנשים שאינם תומכים.

ייצוגי האני והשפעתם על השימוש באובייקטים תחליפיים

ייצוגי האני מתארים את הדרך שבה האדם תופס את עצמו בשלבים שונים של החיים (ילד, מתבגר, מבוגר). ייצוגים אלו, שמתפתחים תוך אינטראקציה עם הסביבה והדמויות המשמעותיות, מעצבים גם הם את בחירת האובייקטים התחליפיים.

ייצוגי אני בריאים: אדם בעל ייצוגי אני בריאים ובשלים יטה לבחור אובייקטים תחליפיים שממלאים את הדחף באופן בונה, כגון חיזוק קשרים חברתיים או פיתוח תחביבים.

ייצוגי אני מעוותים: ייצוגים שאינם מפותחים או מעוותים עשויים לגרום לאדם לפנות לאובייקטים תחליפיים המספקים הקלה זמנית אך משמרים דפוסי התנהגות מזיקים.

קבוצת האויבים ותפקידה במצבי דחק

קבוצת האויבים מייצגת דמויות מופנמות שליליות המאיימות על האדם ונדחקו לקבוצה זו על ידי המנהיג בדירקטוריון. דמויות אלו נוצרות בעקבות חוויות טראומטיות או שהן נוגדות ומאיימות באופן קטגורי על עמדות מנהיג הדירקטוריון המופנם. השפעת קבוצת האויבים ניכרת במיוחד במצבי דחק ואיום, כאשר האדם עשוי לחפש אובייקטים תחליפיים שיסייעו לו להתמודד עם האיום הפנימי שהדמויות הללו מעוררות.

אובייקטים תחליפיים כמנגנון התמודדות: במקרים שבהם קבוצת האויבים דומיננטית, האדם עשוי לפנות לאובייקטים תחליפיים כדי להקהות את תחושת האיום.

סיכון ליצירת פתולוגיה: כאשר קבוצת האויבים שולטת, וקבוצת הדירקטוריון פסיבית יחסית, הבחירה באובייקטים תחליפיים לענות על צרכי הגנה עלולה להפוך לכפייתית ולשמר תחושת חוסר ערך או אובדן שליטה.

דינמיקה בין המבנים: תהליך הבחירה באובייקט תחליפי

המבנים של דירקטוריון הדמויות המופנמות, ייצוגי האני וקבוצת האויבים פועלים יחד בתהליך מורכב שמשפיע על בחירת האובייקט התחליפי.

השפעת הדמויות המופנמות: דירקטוריון הדמויות המופנמות משפיע על פרשנות המצב והפתרונות האפשריים. דמויות תומכות עשויות להציע פתרונות בריאים. דמויות שליליות עשויות לגרום לבחירה לא מודעת באובייקטים תחליפיים הרסניים.

ייצוגי אני כמצפן פנימי: ייצוגי האני משפיעים על תחושת הערך העצמי ועל היכולת לבחור באובייקט תחליפי שמספק הקלה מבלי לפגוע בצמיחה האישית.

אובייקטים ודמויות תחליפיות כמנגנון הסתגלות ותיקון

אובייקטים ודמויות תחליפיות ממלאים תפקיד כפול:

מנגנון הסתגלות: הם מסייעים להתמודד עם תחושות של חסך, חרדה או בדידות, למשל דרך פנייה לדמות תומכת חדשה או עיסוק יצירתי.

תהליך תיקון: כאשר המטופל מצליח לזהות את השפעת קבוצת האויבים ולהשתמש בדמויות המופנמות החיוביות, ניתן להמיר דפוסים פתולוגיים בבחירות בריאות ומועילות.

סיכום ומסקנות

הקשר בין דירקטוריון הדמויות, ייצוגי האני וקבוצת האויבים לבין אובייקטים תחליפיים מספק פרספקטיבה רחבה על תהליכי ההתמודדות הפסיכולוגיים של האדם. הבנת המנגנונים הפנימיים הללו מאפשרת לאנשי מקצוע לאבחן בצורה מדויקת יותר את מקורות המצוקה הנפשית ולסייע למטופלים לבחור באובייקטים תחליפיים שיספקו הקלה מבלי לשמר דפוסים מזיקים.

שילוב גישה זו בטיפול פסיכולוגי עשוי להעצים את המטופלים, לאפשר להם לבנות קשרים חיוביים ומשמעותיים ולתמוך בתהליך התפתחותי בריא ואינטגרטיבי.

ערוצי הרגישות ואובייקט תחליפי: כאשר אלו מגלים אצל הפרט רגישות גבוהה יותר הרי שבמקרה של העדר אובייקט מטרה לדחף, יעלה הצורך החיוני במציאה דחופה של אובייקט תחליפי אפילו הוא רחוק במהותו מאובייקט המטרה. במילים אחרות הסף להכלת חוסר אובייקט מטרה יורד באופן ניכר.

נציין כי ככלל יכולים להיות לאדם אובייקטים תחליפיים בריאים לעומת לא בריאים.

כאשר התחליפים הם אדפטיביים: הם יכולים לספק הקלה זמנית או חלקית כאשר אדם מתמודד עם אובדן, בידוד או מעברים בחיים. תחליפים בריאים עשויים לכלול חברויות תומכות, תחביבים, חונכות או טיפול – אפיקים המקדמים צמיחה אישית וחוסן.

כאשר התחליפים הופכים ללא מסתגלים

במקרים מסוימים, השימוש של אדם בחפץ חאו אובייקט תחליפי יכול להוביל לדפוסים לא בריאים, כגון התמכרות או תלות. לדוגמה, הסתמכות על שימוש בסמים או התנהגויות כפייתיות או הצמדות פתולוגית לאדם אחר, כדי להרגיע מצוקה רגשית. נציין גם כי הסתמכות יתר על מערכות יחסים תחליפית יכולה גם ליצור דינמיקה של תלות הדדית או למנוע מהפרט לטפל בצרכים רגשיים בסיסיים שנותרים בלתי מסופקים. מצד שני הימנעות ארוכת טווח מטיפול ברצון או בדחף המקורי עלולה להוביל לבעיות עמוקות יותר, כולל חוסר שביעות רצון כרוני, חרדה או דיכאון.

השלכות טיפוליות

הכרה ומודעות: צעד מפתח בטיפול הוא לעזור למטופלים לזהות את הצרכים הבלתי מסופקים שלהם ואת הדחפים המניעים את התנהגויותיהם. זיהוי אובייקטים קבועים מראש וקיומם של אובייקטים תחליפיים הוא חיוני להבנה עצמית עמוקה יותר.

אסטרטגיות התמודדות בריאות: מטפלים מנחים את המטופלים לעבר צורות בריאות יותר של סיפוק דחפים. זה יכול לכלול בניית מערכות יחסים תומכות חדשות, חקירת תחביבים או טיפוח שיטות טיפול עצמי. גם עידוד צורות בונות של תחליפים (למשל, אמנות, ספורט, עבודה התנדבותית) יכול למתן את ההשפעה השלילית של דחף לא ממומש. נציין כי כאשר באמת לא ניתן לשנות את האובייקט שנקבע מראש (למשל, מותו של אדם אהוב), הטיפול מתמקד בקבלה ובבניית חוסן, מתוך הבנה שתחליפים חלקיים עדיין יכולים להיות משמעותיים בחייו.

בטיפול RGFT [ ראה שיחות קודמות] ניתן ליצור מודעות אצל המטופל לדמויות תחליפיות המאכלסות את דירקטוריון הדמויות שלו ולעיתים את ייצוגי האני שלו [FALSE SELF] ואף את קבוצת האוייבים [נציין כאן את המושג בלא להרחיב של FALSE ENEMY] ובכל לאפשר לו את החופש להחליט אם להכילן לשנותם, לשנות את מיקומם בהיררכיה ועוד.

References

1. Freud, S. (1923). The Ego and the Id. Hogarth Press.
2. Jung, C. G. (1966). Two Essays on Analytical Psychology (2nd ed.). Princeton University Press.
3. Adler, A. (1927). Understanding Human Nature. Greenberg.
4. Skinner, B. F. (1953). Science and Human Behavior. Macmillan.
5. Beck, A. T. (1976). Cognitive Therapy and the Emotional Disorders. Meridian.
6. Maslow, A. H. (1943). A Theory of Human Motivation. Psychological Review, 50(4), 370–396.
7. Rogers, C. R. (1961). On Becoming a Person: A Therapist’s View of Psychotherapy. Houghton Mifflin.
8. Bowlby, J. (1969). Attachment and Loss: Vol. 1. Attachment. Basic Books.
9. Ainsworth, M. S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of Attachment: A Psychological Study of the Strange Situation. Lawrence Erlbaum.
10. Bandura, A. (1977). Social Learning Theory. Prentice-Hall.

עד כאן להפעם

שלכם

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין