By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
Identifying preverbal experiences in psychotherapy poses unique challenges because these early experiences occur before language development and are therefore encoded primarily through sensory, affective, and somatic pathways rather than through verbal memories.
Below, we offer a speculative but clinically informed exploration of psychotherapeutic strategies for accessing and interpreting such preverbal content.
Nonverbal Expression and Bodily Memory
Preverbal memories are often encoded somatically – through sensations, emotions, and physiological responses rather than through language.
Somatic Experiencing: Trauma-based therapies such as Peter Levine’s Somatic Experiencing help clients tune into subtle bodily sensations (Levin, 2010). Feelings of pressure, heat, nausea, or trembling, especially in response to triggers, may indicate distress or preverbal comfort.
Movement Therapies: Movement therapy or sensorimotor psychotherapy encourages expressive bodily movement.
Observing patterns, postures, muscle tension, and spontaneous gestures can help identify emotional states rooted in preverbal experiences (Ogden, Minton, & Pain, 2006).
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
זיהוי חוויות קדם-מילוליות בפסיכותרפיה מציב אתגרים ייחודיים מכיוון שחוויות מוקדמות אלה מתרחשות לפני התפתחות השפה, ולכן מקודדות בעיקר באמצעות מסלולים חושיים, רגשיים וסומטיים ולא באמצעות זיכרונות מילוליים. להלן, נציע חקירה ספקולטיבית אך מבוססת קלינית של אסטרטגיות פסיכותרפויטיות לגישה ופירוש של תוכן קדם-מילולי כזה.
הבעה לא מילולית וזיכרון גוף
זיכרונות קדם-מילוליים מקודדים לעתים קרובות באופן סומטי – באמצעות תחושות, רגשות ותגובות פיזיולוגיות ולא באמצעות שפה.
חוויה סומטית: טיפולים מבוססי טראומה כמו החוויה הסומטית של פיטר לוין עוזרים ללקוחות להתכוונן לתחושות גופניות עדינות (לוין, 2010). תחושות של לחץ, חום, בחילה או רעד, במיוחד בתגובה לטריגרים, עשויות להצביע על מצוקה או נחמה טרום-מילולית.
טיפולי תנועה: טיפול בתנועה או פסיכותרפיה סנסורית-מוטורית מעודדים תנועה גופנית אקספרסיבית. התבוננות בדפוסים, תנוחות, מתח שרירים ומחוות ספונטניות יכולה לסייע בזיהוי מצבים רגשיים המושרשים בחוויות קדם-מילוליות (Ogden, Minton, & Pain, 2006).
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
חוויות קדם-מילוליות והשפעתן
אנשים רבים אינם זוכרים כמעט דבר משנות חייהם הראשונות – התקופה שקדמה לרכישת הדיבור. חוויות מהשלב הקדם-מילולי (ינקות וילדות מוקדמת) אמנם אינן נגישות לרוב בזיכרון המודע, אך הן עשויות להותיר חותם מתמשך על הנפש. במילים אחרות, גם בלי אפשרות להיזכר בסיפור או בתמונה מן העבר, אירועים שהתינוק חווה יכולים להשפיע בבגרות על דפוסי רגש, תגובות והתנהגויות.
בפסיכותרפיה, ההכרה בחשיבותן של חוויות קדם-מילוליות חיונית להבנת המקורות העמוקים של מצוקות המטופל. בעיות רגשיות רבות – כגון חרדות, קשיים ביצירת קשרים קרובים או תחושות גוף לא מוסברות – עשויות לנבוע מחוויות מוקדמות מאוד שאין להן כל ייצוג בזיכרון המודע. זיהוי ועיבוד של חוויות אלה במסגרת טיפולית מאפשרים למטופל לעבד את ההשפעות הסמויות של עברו המוקדם, ובכך לחולל שינוי והתפתחות ברובד הבסיסי ביותר של אישיותו.
זיכרון מרומז לעומת זיכרון מודע בילדות המוקדמת
בפסיכולוגיה של הזיכרון נהוג להבחין בין שני סוגי זיכרון עיקריים. הראשון הוא זיכרון מודע (מפורש או דקלרטיבי), הכולל אירועים ועובדות שאנו יכולים להיזכר בהם ולתאר אותם במילים. השני הוא זיכרון מרומז (סמוי או לא-דקלרטיבי), הכולל ידע גופני, רגשי והרגלי התנהגות שאינם נשלפים באופן מודע. בשנים הראשונות לחיים, כשיכולת השפה והחשיבה המודעת עדיין בחיתוליה, החוויות נחרתות בכפי הנראה בעיקר בזיכרון המרומז. תינוקות ופעוטות לומדים מן החוויות – הם מפתחים ציפיות, רגשות והרגלים – אך אינם מסוגלים לעצב את החוויות הללו לסיפור מילולי שניתן יהיה לזכור מאוחר יותר.
באופן מעשי, אדם בוגר עשוי לחוש רגש עז או תגובה גופנית במצב מסוים, מבלי שיהיה לו זיכרון מודע לאירוע בילדות המוקדמת שיכול להסביר זאת. לדוגמה, אדם עלול לחוות חרדה חזקה כשהוא נשאר לבדו, אף שאין לו כל זיכרון של פרידה טראומטית כתינוק. ייתכן שבמקרה כזה הגוף והרגש "זוכרים" חוויה מוקדמת של חוסר ביטחון או נטישה, גם אם המוח המודע אינו מחזיק בסיפור מהעבר. דוגמאות כאלה ממחישות כיצד הזיכרון הסמוי ממשיך להשפיע עלינו, גם ללא נרטיב מודע.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
This time we will expand on the subject of self-identity and then try to understand it and its development throughout the individual's life in the light of the integrative social self theory (ISST) that we are developing.
In general, self-identity describes a person's overall perception of himself, that is, who he is and what makes him unique.
It is a complex system of beliefs, values, experiences, and emotions that shapes his inner image.
The development of self-identity is an ongoing process that is integrated with life experiences and personal challenges.
The environment, family, and social connections play a central role in defining this essence.
Ultimately, self-identity forms the basis for continued personal growth and the realization of meaning in one's life.
The literature on building self-identity throughout life
Self-identity is a dynamic process that develops throughout life, and is influenced by cognitive, emotional, social, and cultural factors.
Below, we will review key theoretical perspectives, including psychosocial and social identity theories, and examine empirical research that traces the developmental trajectories of self-identity from childhood to late adulthood.
We will explore the integration of narrative, relational, and cultural dimensions, and offer a framework for understanding how people construct and even reshape their identities in response to life transitions and social connections.
The process of constructing self-identity is central to understanding human development. Self-identity is not a static entity but an evolving construct that reflects an individual's personal narratives, social affiliations, and cultural contexts.
Scholars such as Erikson (1950) and Mercia (1966) have provided fundamental insights into identity development, emphasizing that self-identity is shaped through various developmental stages and psychosocial crises.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
הפעם נרחיב בנושא הזהות העצמית ולאחר מכן ננסה להבינה ואת התפתחותה לאורך חיי הפרט באספקלריה של תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי שאנו מפתחים.
ככלל, זהות עצמית מתארת את תפיסתו הכוללת של האדם את עצמו, כלומר מי הוא ומה מייחד אותו.
מדובר במערכת מורכבת של אמונות, ערכים, חוויות ורגשות שמעצבת את דמותו הפנימית.
התפתחות הזהות העצמית היא תהליך מתמשך המשולב בחוויות החיים והאתגרים האישיים.
הסביבה, המשפחה והקשרים החברתיים משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת מהות זו.
בסופו של דבר, זהות עצמית מהווה את הבסיס להמשך הצמיחה האישית ולהגשמת המשמעות בחייו.
הספרות העוסקת בהבניית זהות עצמית לאורך החיים
זהות עצמית היא תהליך דינמי המתפתח לאורך החיים, ומושפע מגורמים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ותרבותיים. להלן נסקור נקודות מבט תיאורטיות מרכזיות, כולל תיאוריות פסיכו-סוציאליות וזהות חברתית, ונבחן מחקר אמפירי העוקב אחר מסלולי ההתפתחות של הזהות העצמית מילדות ועד לבגרות המאוחרת. נחקור את השילוב של ממדים נרטיביים, יחסיים ותרבותיים, ונציע מסגרת להבנת האופן שבו אנשים בונים ואף מעצבים מחדש את זהותם בתגובה למעברי חיים והקשרים חברתיים.
תהליך בניית הזהות העצמית הוא מרכזי להבנת ההתפתחות האנושית. זהות עצמית אינה ישות סטטית אלא מבנה מתפתח המשקף את הנרטיבים האישיים, ההשתייכות החברתית וההקשרים התרבותיים של הפרט. חוקרים כמו אריקסון (1950) ומרסיה (1966) סיפקו תובנות יסוד לגבי התפתחות זהות, והדגישו כי זהות עצמית מעוצבת באמצעות שלבי התפתחות שונים ומשברים פסיכו-סוציאליים.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
Hello to our readers,
As a rule, dissociation is a complex mental mechanism that includes biological and psychological brain processes. Many studies are trying to clarify the mechanisms involved in this phenomenon. Below is a detailed explanation of the various mechanisms with reference to brain, biological and psychological processes, plus an up-to-date list of references.
The biological-brain mechanisms of dissociation
Biological factors that could contribute to dissociative disorders might include:
- Genetic Predisposition: A family history of mental health issues might increase vulnerability.
- Neurobiological Factors: Abnormalities in brain areas involved in memory, identity, and emotion regulation, like the hippocampus and amygdala.
- Neurochemical Imbalances: Imbalances in neurotransmitters that affect mood and stress responses.
- Hormonal Influences: Chronic stress can alter cortisol levels, potentially impacting brain function related to dissociation.
These factors can interact with psychological and social influences, creating a complex picture.
Dysfunction of the amygdala and hippocampus: These two regions are directly involved in emotional processing and memory. Dissociation has been linked to changes in amygdala function, particularly reduced or increased responses to extreme stress, as well as to disruptions in hippocampal activity that affect memory formation.
Amygdala: Dissociation has been linked to altered amygdala reactivity, leading to impaired or disconnected emotional processing in response to trauma (Lanius et al., 2010).
Hippocampus: Decreased hippocampal volume has been observed in individuals with a history of repeated trauma associated with dissociative symptoms (Vermetten et al., 2006).
Prefrontal Cortex Changes: The prefrontal cortex is responsible for emotional regulation, attention, and self-control. Studies have shown reduced activity in this region during dissociative states, leading to a reduced ability to regulate emotional experience (Brand et al., 2012).
Hypothalamic-pituitary-adrenal (HPA) axis: Disruption of this system, which manages stress responses, may lead to chronic dissociation following repeated exposure to trauma or chronic stress, due to dysregulation of the hormone cortisol (Schalinski et al., 2015).
Brain Connectivity Patterns: Functional magnetic resonance imaging (fMRI) studies have demonstrated changes in brain network connectivity, particularly in the Default Mode Network (DMN), which is responsible for the sense of self and awareness (Daniels et al., 2015).
In dissociative states, a disruption occurs in the integration of these brain networks.
Read more »
By Prof. Levine & Dr. Salganik
שלום רב לקוראנו
ככלל הדיסוציאציה היא מנגנון נפשי מורכב הכולל תהליכים מוחיים ביולוגיים ופסיכולוגיים. מחקרים רבים מנסים להבהיר את המנגנונים המעורבים בתופעה זו. להלן הסבר מפורט של המנגנונים השונים עם התייחסות לתהליכים מוחיים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, בתוספת רשימת רפרנסים עדכנית.
המנגנונים הביולוגיים – מוחיים של דיסוציאציה
גורמים ביולוגיים שיכולים לתרום להפרעות דיסוציאטיביות עשויים לכלול:
נטייה גנטית: היסטוריה משפחתית של בעיות נפשיות עלולה להגביר את הפגיעות.
גורמים נוירוביולוגיים: חריגות באזורי מוח המעורבים בזיכרון, זהות וויסות רגשות, כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה.
חוסר איזון נוירוכימי: חוסר איזון במוליכים עצביים המשפיעים על מצב הרוח ותגובות לחץ.
השפעות הורמונליות: מתח כרוני יכול לשנות את רמות הקורטיזול, מה שעלול להשפיע על תפקוד המוח הקשור לדיסוציאציה.
גורמים אלה יכולים לקיים אינטראקציה עם השפעות פסיכולוגיות וחברתיות, וליצור תמונה מורכבת.
תפקוד לקוי של האמיגדלה וההיפוקמפוס:שני אזורים אלו קשורים באופן ישיר לעיבוד רגשי וזיכרון. מצב של דיסוציאציה נקשר לשינויים בתפקוד האמיגדלה, בעיקר לתגובות מופחתות או מוגברות במצבי סטרס קיצוניים, וכן להפרעות בפעילות ההיפוקמפוס המשפיעות על יצירת זיכרון.
אמיגדלה: מצב של דיסוציאציה נמצא קשור לתגובתיות משתנה של האמיגדלה, המובילה לעיבוד רגשי לקוי או מנותק בתגובה לטראומה (Lanius et al., 2010).
היפוקמפוס: נצפתה ירידה בנפח ההיפוקמפוס אצל אנשים עם היסטוריה של טראומות חוזרות הקשורות לתסמיני דיסוציאציה (Vermetten et al., 2006).
שינויים בקורטקס הפרה-פרונטלי (Prefrontal Cortex) :הקורטקס הפרה-פרונטלי אחראי על ויסות רגשי, קשב ושליטה עצמית. מחקרים הדגימו הפחתה בפעילות אזור זה במצבי דיסוציאציה, מה שמוביל להפחתה ביכולת לווסת את החוויה הרגשית (Brand et al., 2012).
ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (HPA Axis) : הפרעה במערכת זו, המנהלת תגובות לחץ, עשויה להוביל לדיסוציאציה כרונית בעקבות חשיפה חוזרת לטראומה או סטרס כרוני, עקב ויסות לקוי של הורמון הקורטיזול (Schalinski et al., 2015).
דפוסי קישוריות מוחית (Brain Connectivity):: מחקרי הדמיית מוח (fMRI) הדגימו שינויים בקישוריות רשתות מוחיות, בעיקר ב-DMN – Default Mode Network, שאחראית על תחושת העצמי והמודעות (Daniels et al., 2015). במצבים דיסוציאטיביים, מתרחשת הפרעה באינטגרציה של רשתות מוחיות אלו.
Read more »
Prof. Joseph Levine, M.D. is an emeritus associate professor in the Division of Psychiatry, Faculty of Health Sciences, Ben Gurion University in Israel. Prof. Levine is a certified psychiatrist with clinical experience in controlled trials of adult psychiatric disorders and in psychotherapy. He was awarded a NRSAD independent investigator grant for the study of Creatine Monohydrate in psychiatric disorders -- mainly Schizophrenia. He resides and treats patients in Tel Aviv and all of central Israel.