פרופ' יוסף לוין

שיחה 76: "תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי" כמסגרת להבנת בניית זהות עצמית לאורך החיים

נכתב ע"י פרופ' לוין וד"ר סלגניק

שלום רב לקוראנו

הפעם נרחיב בנושא הזהות העצמית ולאחר מכן ננסה להבינה ואת התפתחותה לאורך חיי הפרט באספקלריה של תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי שאנו מפתחים.

ככלל, זהות עצמית מתארת את תפיסתו הכוללת של האדם את עצמו, כלומר מי הוא ומה מייחד אותו.
מדובר במערכת מורכבת של אמונות, ערכים, חוויות ורגשות שמעצבת את דמותו הפנימית.
התפתחות הזהות העצמית היא תהליך מתמשך המשולב בחוויות החיים והאתגרים האישיים.
הסביבה, המשפחה והקשרים החברתיים משחקים תפקיד מרכזי בהגדרת מהות זו.
בסופו של דבר, זהות עצמית מהווה את הבסיס להמשך הצמיחה האישית ולהגשמת המשמעות בחייו.

הספרות העוסקת בהבניית זהות עצמית לאורך החיים

זהות עצמית היא תהליך דינמי המתפתח לאורך החיים, ומושפע מגורמים קוגניטיביים, רגשיים, חברתיים ותרבותיים. להלן נסקור נקודות מבט תיאורטיות מרכזיות, כולל תיאוריות פסיכו-סוציאליות וזהות חברתית, ונבחן מחקר אמפירי העוקב אחר מסלולי ההתפתחות של הזהות העצמית מילדות ועד לבגרות המאוחרת. נחקור את השילוב של ממדים נרטיביים, יחסיים ותרבותיים, ונציע מסגרת להבנת האופן שבו אנשים בונים ואף מעצבים מחדש את זהותם בתגובה למעברי חיים והקשרים חברתיים.

תהליך בניית הזהות העצמית הוא מרכזי להבנת ההתפתחות האנושית. זהות עצמית אינה ישות סטטית אלא מבנה מתפתח המשקף את הנרטיבים האישיים, ההשתייכות החברתית וההקשרים התרבותיים של הפרט. חוקרים כמו אריקסון (1950) ומרסיה (1966) סיפקו תובנות יסוד לגבי התפתחות זהות, והדגישו כי זהות עצמית מעוצבת באמצעות שלבי התפתחות שונים ומשברים פסיכו-סוציאליים.

פרספקטיבות תיאורטיות על זהות עצמית

א] תיאוריית ההתפתחות הפסיכו-סוציאלית

עבודתו המכוננת של אריקסון (1950) הניחה כי התפתחות הזהות מאופיינת בסדרה של משברים, שכל אחד מהם מתאים לשלב התפתחותי. לדברי אריקסון, פתרון מוצלח של משברים אלה מוביל להיווצרות זהות קוהרנטית, בעוד שכישלון עלול לגרום להפרעה בעיצוב זההות. מרסיה (1966) הרחיבה מאוחר יותר את המסגרת הזו על ידי הצגת המושג סטטוסי [מעמדות] זהות, המסווגים אנשים על סמך מידת החקירה שלהם בדבר זהותם והמחויבות שלהם.

ב] תיאוריית הזהות החברתית
זו משלימה את הגישה הפסיכו-סוציאלית. תיאוריית הזהות החברתית מדגישה את תפקידן של חברות בקבוצה בעיצוב תפיסת העצמי. Tajfel and Turner (1986) טענו כי אנשים שואבים חלק מזהותם מהקבוצות החברתיות שאליהן הם משתייכים, והשוואות בין-קבוצתיות משפיעות על ההערכה העצמית וההתנהגות החברתית. נקודת מבט זו מדגישה את יחסי הגומלין בין זהויות אישיות וקולקטיביות.

ג] פרספקטיבות נרטיביות וחוויות יחסיות

מקאדמס (1993) והרטר (1999) הדגישו את חשיבותם של נרטיבים וחוויות יחסיות בבניית זהות. לדברי מקאדמס, אנשים מפתחים את זהותם על ידי שילוב אירועי חיים בסיפורים קוהרנטיים, שעוזרים להם להבין את החוויות שלהם ולתכנן את העתיד. הרטר (1999) הוסיף וטען כי הערכה עצמית ותפיסה עצמית מתפתחות באמצעות אינטראקציות עם אחרים משמעותיים, ומחזקות את האופי היחסי של הזהות.

פיתוח זהות עצמית לאורך החיים

א] חוויות ילדות וגיל התבגרות
ההתפתחות בגיל הרך מכינות את הקרקע לגיבוש זהות על ידי ביסוס תפיסות עצמיות בסיסיות. במהלך גיל ההתבגרות, חקר הזהות הופך בולט במיוחד כאשר אנשים נתקלים בתפקידים וציפיות חברתיות מגוונות. אריקסון (1950) תיאר את גיל ההתבגרות כתקופה של "בלבול זהות מול תפקיד", שבה חקירה והתנסות הם קריטיים ליצירת תחושת עצמי יציבה.

ב]בגרות
בבגרות המוקדמת והאמצעית, בניית הזהות מושפעת מבחירות קריירה, מערכות יחסים אינטימיות ומרדף אחר מטרות אישיות. הגישה הנרטיבית מציעה שמבוגרים משנים ללא הרף את סיפורי חייהם כדי לשלב חוויות חדשות ולהסתגל לתפקידים חברתיים משתנים. דיימון (1990) הדגיש כי החיפוש אחר משמעות והגדרה עצמית הינו תהליך שנמשך כל החיים, כאשר מבוגרים חוזרים לעתים קרובות לנרטיבים קודמים של זהות לאור חוויות חדשות.

ג] בגרות מאוחרת

בגיל מאוחר יותר, הזהות העצמית עשויה לעבור טרנספורמציה נוספת כאשר אנשים מהרהרים בעברם, מעריכים מחדש את הישגי חייהם ומסתגלים לפרישה ולמעברי חיים אחרים. ההמשכיות הנרטיבית של הזהות עוזרת למבוגרים לשמור על תחושת קוהרנטיות, גם כשהם מתמודדים עם אתגרי ההזדקנות והאובדן הפוטנציאלי. מחקרים בגרונטולוגיה הראו ששימור נרטיב עצמי חיובי יכול לתרום לרווחה בבגרות המאוחרת.

גישות מתודולוגיות בחקר הזהות העצמית

חוקרים השתמשו במגוון שיטות איכותניות וכמותיות כדי לחקור בניית זהות. מחקרי אורך מאפשרים התבוננות בהתפתחות הזהות לאורך זמן, בעוד שראיונות נרטיביים ושיטות תולדות חיים מספקים תובנות מעמיקות לגבי החוויות הסובייקטיביות המעצבות את הזהות. שימוש בשיטות מעורבות נפוצות יותר ויותר, ומציעות הן קפדנות סטטיסטית והן פירוט הקשרי עשיר.

לסיכום האמור לעיל, הבניית הזהות העצמית היא רבת פנים מטבעה, ומושפעת ממשחק גומלין של גורמים אינדיבידואליים, יחסיים וחברתיים. השילוב של פרספקטיבות פסיכו-סוציאליות, זהות חברתית ונרטיבית מציע מסגרת מקיפה להבנת היווצרות זהות לאורך החיים. כאשר אנשים מנווטים בשלבי חיים שונים, הם עוסקים ללא הרף בתהליכים של חקירה, מחויבות ורפלקציה המעצבים את התפיסה העצמית המתפתחת שלהם. מחקר עתידי צריך להמשיך ולבחון את הצמתים של גיוון תרבותי ושינוי טכנולוגי, במיוחד כיצד נרטיבים דיגיטליים וקהילות מקוונות תורמים לגיבוש זהות עכשווית.

בניית זהות עצמית אפוא היא תהליך דינמי במשך החיים המעוצב על ידי השפעות התפתחותיות, יחסיות ותרבותיות. הסינתזה של נקודות מבט תיאורטיות וממצאים אמפיריים מדגישה את המורכבות של גיבוש הזהות ומדגישה את חשיבות ההקשר בעיצוב העצמי. על ידי המשך חקירת שלל הגורמים המשפיעים על הזהות העצמית, חוקרים יכלו להבין טוב יותר את טבעו המתפתח של העצמי ולתרום להתערבויות התומכות בפיתוח זהות בכל שלבי החיים.

הפניות

דיימון, ו. (1990). הדרך להגדרה עצמית: משמעות בחיים.

אריקסון, א. ה. (1950). ילדות וחברה.

הרטר, ש '(1999). בניית העצמי: פרספקטיבה התפתחותית.

מרסיה, ג'יי א. (1966). פיתוח ותיקוף של סטטוס זהות האגו.

מקאדמס, ד. פ. (1993). הסיפורים שאנו חיים לפיהם: מיתוסים אישיים ויצירת העצמי.

טאג'פל, ה., וטרנר, ג'יי סי (1986). תיאוריית הזהות החברתית של התנהגות בין-קבוצתית.

Damon, W. (1990). The path to self-definition: Meaning in life. In W. Damon (Ed.), The ontogenesis of self and identity: A theoretical approach (pp. 187–216). Lawrence Erlbaum Associates Publishers.

Erikson, E. H. (1950). Childhood and society. W. W. Norton & Company.

Harter, S. (1999). The construction of the self: A developmental perspective. Guilford Press.

Marcia, J. E. (1966). Development and validation of ego-identity status. Journal of Personality and Social Psychology, 3(5), 551–558. https://doi.org/10.1037/h0023281

McAdams, D. P. (1993). The stories we live by: Personal myths and the making of the self. The Guilford Press.

Tajfel, H., & Turner, J. C. (1986). The social identity theory of intergroup behavior. In S. Worchel & W. G. Austin (Eds.), Psychology of intergroup relations (pp. 7–24). Nelson-Hall.

\

תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי (ISST Integrative Social Self Theory; )

בהמשך נדון ב תיאוריית או מודל "העצמי החברתי האינטגרטיבי" כמסגרת להבנת בניית זהות עצמית לאורך החיים. המודל מניח שכל תהליך הסוציאליזציה של הפרט מונע על ידי האינטראקציה בין מבני מוח מולדים לקבוצות חיצוניות. בשלב מוקדם בחיים, תינוקות נחשבים כבעלי תבניות מולדות – מטריצות פנימיות שעוזרות ליצור דמויות מופנמות. דמויות אלה עשויות להתבסס על אנשים אמיתיים, קבוצות, או אפילו דמויות בדיוניות מסיפורים ומדיה. הפנמתם מביאה לרגשות, עמדות והתנהגויות דומיננטיות המשקפות את התכונות המקוריות של השפעות אלה.

המודל מתחיל ב"ליבה הפרה-מורדיאלית הביולוגית", "העצמי הראשוני", מערך יסוד של מבנים מולדים ותהליכים אינסטינקטיביים התורמים לתגובתיות רגשית, תפקודים קוגניטיביים בסיסיים ותכונות טמפרמנטיות. הליבה הזו אינה סטטית; במקום זאת, היא נתון לשינויים לאורך החיים עקב גורמים כמו טראומה, שימוש בחומרים או מצבים רפואיים. חשוב לציין, שהיא מספק את המצע לפיתוח מבנים תוך-נפשיים מסדר גבוה יותר. מבנים על מתפתחים כוללים:

קבוצת הדמויות המופנמות" או במטפורה "דירקטוריון הדמויות המופנמות": ארגון היררכי של דמויות מופנמות – הן חיוביות (למשל, השפעות מטפחות ומכוונות) והן שליליות (אך לא במידה קיצונית שאחרת יסווגו בקבוצת האוייבים) – המווסתים עמדות והתנהגות. חבר אחד בקבוצה זו, המכונה לעתים קרובות "המנהיג הפנימי", עשוי להפעיל תפקיד צנזורי [ביקורת] על ידי קביעת אילו קוגניציות או תגובות רגשיות יתקבלו לקבוצה מופנמת זו.

קבוצת אויבים מופנמת: מייצגת הפנמה של דמויות הנתפסות כמאיימות. דמויות כאלה נשארות בדרך כלל מחוץ לדירקטוריון הפנימי אלא אם כן הן מופעלות א נוצרות בעקבות אירועים קיצוניים או טראומטיים שאז לעיתים תפלושנה לדירקטוריון המופנם.

ייצוגי אני: אלה כוללים דימויים מתפתחים של העצמי (למשל, ילד, מתבגר, מבוגר) ותורמים לשטף מתמשך של עמדות פנימיות ותסריטי התנהגות. ייצוגי האני מקבלים זרימת מידע שוטך בעיקר מן הדירקטוריון השוטף אך בנסיבות מסויימות גם מקבוצת האוייבים.

איור של מודל העצמי החברתי האינטגרטיבי החדש שלנו.

הבה נתייחס תחילה יותר בפירוט לעצמי הראשוני (הליבה הביולוגית הגורלית): העצמי הראשוני מורכב ממבנים ביולוגיים מולדים ואינסטינקטים המהווים את הבסיס המולד של חלקי האישיות והוא כלל גם את התהליכים הקוגניטיביים והתהליכים הרגשיים.

לעצמי ראשוני זה יש דינמיקה משלו במהלך חייו של האדם והוא נתון לשינויים עם הגיל, בעקבות מחלות, טראומות, צריכת סמים, התמכרות וכו'. הן האינסטינקטים והן הצרכים הבסיסיים של כל אדם ואדם משתנים בהתאם לתקופות שונות של התפתחות והזדקנות – ומכאן השפעתם על ההתנהגות) ועשויים להשתנות באמצעות תרופות, טראומה, מחלות ועוד. בתוך העצמי הראשוני יש פוטנציאל ליכולות אינסטרומנטליות מולדות, אך ניתן גם לקדם אותן, או להיפך, לדכא אותן באמצעות השפעת קבוצות הייחוס. לעצמי הראשוני יש גם יכולות קוגניטיביות שחלקן מולדות ובחלקן תלויות באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחייו. בנוסף, הוא כולל את הטמפרמנט והאינטליגנציה הרגשית שהם בחלקם מולדים ותלויים בחלקם באינטראקציות עם הסביבה בשנים הראשונות לחיים. ולבסוף, הוא כולל מטען אנרגיה שהוא ברובו מולד אך ניתן לדכא אותו באמצעות השפעת קבוצות הייחוס, כמו גם באמצעות גורמים מצביים שונים.

העצמי הראשוני כולל גם את שבעת ערוצי הרגישות האישית: ערוצי רגישות אינדיבידואליים (ISC) המשקפים את התגובתיות האישית שלנו בתגובה לגורמי לחץ (חיצוניים ופנימיים כאחד).

עד כה זיהינו שבעה ערוצי רגישות:

1. רגישות לגבי מעמדו ומיקומו של האדם (ערוץ סטטוס)

2. רגישות לשינויים בנורמות (ערוץ נורמות)

3. רגישות לגבי התקשרות רגשית לאחרים (ערוץ התקשרות)

4. רגישות לאיום מכל סוג שהוא – פיזי, כלכלי וכו' (ערוץ איום)

5. רגישות לשינויים בשגרה (ערוץ שגרה)

6. רגישות לשינוי ברמת האנרגיה ויכולת הפעולה הנגזרת ממנו (ערוץ אנרגיה)

7. רגישות לגירויים פרופריוספטיביים המגיעים מהגוף (ערוץ פרופריוספטיבי).

מהעצמי הראשוני כאמור למעלה, ממשיכים להתפתח מספר מבני על מגרעינים מולדים המהווים את הבסיס להתפתחות התינוק ובהמשך האדם לאורך כל חייו עם הדמויות סביבו: שלושה מבנים המרכיבים יחד את העצמי המשני או את העצמי החברתי, אלה כוללים:

א] קבוצת הדמויות המופנמות שנקרא לה באופן מטאפורי מועצת המנהלים או המנהלת של הדמויות המופנמות,

ב] קבוצת האויבים המופנמים (קבוצת האויבים),

ג] קבוצת ייצוגי העצמי המופנמים.

מערך הדמויות המופנמות מורכב מהפנמות של דמויות משפיעות בחיי האדם, המסודרות בסדר היררכי [כאמור, אנו מכנים באופן מטאפורי את קבוצת ההפנמות הללו לוח הדמויות המופנמות או הנהלת הדמויות המופנמות].לדמויות אלה יש דיאלוג מתמשך ביניהן ולפעמים אפילו קונפליקטים, בעוד שלאחת או יותר מהדמויות המופנמות יש את ההשפעה הגדולה ביותר על הגישות, הרגשות וההתנהגות של האדם, שקראנו לו "העצמי המנהיג" [דמות שנקראה בעבר גם "העצמי הדיקטטורי", ראה שיחות קודמות].עמדותיו של המנהיג הפנימי ממלאות תפקיד מרכזי בקבלת החלטות לגבי הפנמת מידע ודמויות. הוא מחליט אם לדחות את ההפנמה, או אם תתקבל, באיזו צורה היא תופנם. במילים אחרות, במובן מסוים, אנו מניחים שהדמות המשפיעה הזו היא גם סוג של צנזורה פנימית.יש להדגיש כי אין מדובר בהשערות קונקרטיות בדבר נוכחותן של דמויות מופנמות בעולמו הפנימי של הפרט כמעין "אנשים קטנים בתוך המוח", אלא בייצוגן באזורים שונים במוח שאופיים ואופן ייצוגם עדיין דורשים מחקר נוסף. עוד נציין כי למרות שאנו מכנים דמות זו "המנהיג הפנימי", למעט טיפוס מסוים, מאפייניו אינם זהים לאלה של שליט במדינה מסוימת, אלא שדמות זו דומיננטית ומשפיעה בקרב "מועצת הדמויות".

נציין כי האירועים והדמויות בעולם החיצוני מקיימים מעין דיאלוג המתווך על ידי "סוכנות תיאום החוויה" [ראו שיחות קודמות] עם הדמויות המופנמות על הלוח [או עם קבוצת האויבים המופנמים – ראו להלן] ועשוי להשפיע על ההבעה ולעיתים אף על ההיררכיה של הדמויות בלוח הדמויות המופנמות. בנוסף, יתכן כי בדומה לזיכרון לטווח קצר, שחלקים ממנו מועברים לזיכרון לטווח ארוך, גם בכל הנוגע להפנמת דמויות ללוח, קיימת הפנמה לטווח קצר שבהתאם לנסיבות, חשיבות ומשך השפעת הדמות, תועבר בסופו של דבר להפנמה ארוכת טווח בדירקטוריון הדמויות המופנמות.

זה מורכב מ"עצמיים משניים" הכוללים את הסוגים הבאים:

1) ייצוגים של דמויות מופנמות שמקורן בדמויות המשמעותיות שהאדם נחשף אליהן במהלך חייו, אך כאמור, ייתכנו גם דמויות דמיוניות המיוצגות בספרים, סרטים וכו' שהשפיעו רבות על האדם.

2) ייצוגים מופנמים של "תת-תרבות" [תת-תרבות מתייחסת להשפעות חברתיות בסביבה בה אדם חי ואינן קשורות בהכרח לאדם מסוים].

נציין כי אדם בדרך כלל אינו מודע לכך שפעולותיו, רגשותיו ועמדותיו נגרמים על ידי היחסים הדינמיים בין הדמויות המובנות הללו. נוסיף כי דמויות מפתח מופנמות בדירקטוריון [בדרך כלל אנושיות], מתייחסות בדרך כלל לאנשים המשמעותיים בחייו של אדם שמילאו תפקיד מרכזי בעיצוב עמדותיו, אמונותיו, ערכיו ותפיסתו העצמית. דמויות אלו עשויות לכלול בני משפחה, חברים, מנטורים, מורים או כל אדם משפיע אחר שהותיר רושם מתמשך על נפשו של האדם. לעיתים, אלה יכללו גם דמויות היסטוריות, ספרותיות ואחרות שהשאירו חותם בולט על האדם והופנמו על ידו. המונח "מופנם" מרמז על כך שהשפעתן של דמויות מפתח אלו נספגה ושולבה במחשבותיו, עמדותיו והתנהגויותיו של הפרט.

הפנמה זו מתרחשת באמצעות תהליך של התבוננות, אינטראקציה ולמידה מהאנשים החשובים הללו. כתוצאה מכך, הפרט עשוי לאמץ ערכים, נקודות מבט וגישות מסוימות לחיים המשקפות את אלה של הדמויות המשפיעות. דמויות מופנמות אלה יכולות לשמש ככוחות מנחים בקבלת החלטות, חשיבה מוסרית וויסות רגשי.

כעת נציין, בנוסף, שבא מהעצמי הראשוני שם מתפתח מבנה שנקרא לו "קבוצת האויבים". כך, בנוסף ללוח הדמויות המופנמות, בעצמי החברתי קיימת גם "קבוצת האויבים" וליתר דיוק "קבוצת האויבים המופנמים". זהו המקום בו מופנמות הדמויות המאיימות באופן משמעותי על האדם, בעוד שהדמויות הדומיננטיות בלוח הדמויות מונעות מהן להיכנס ולהפנים בתוך הדמויות (הנחנו את קיומה של קבוצה זו בשנה האחרונה לאור המחשבה על הצורך האבולוציוני של בעלי חיים ובני אדם ליצור קבוצה כזו להישרדותם, ראה התייחסות רחבה לנושא האויבים בהמשך). הדמויות ב"קבוצת האויבים" הן דמויות בעלות ערך רגשי שלילי והן מיוצגות באופן סכמטי ביחס לדמויות בלוח הדמויות המופנמות. נציין כי בדרך כלל המעבר בין לוח הדמויות המופנמות לקבוצת האויבים אינו שכיח ואף נדיר ומתרחש בדרך כלל בעקבות האירוע הטראומטי או המאיים על האדם.

בנוסף, מהעצמי הראשוני, כאמור, מתפתחת סופר-קבוצה של י"יצוגי אני" בתקופות החיים השונות [למשל, הייצוג העצמי כילד, כנער, כמבוגר וכו'], כולל ייצוגי הגוף. ייצוג האני במובן מסוים הוא גם מעין מיכל לזרימת מידע של עמדות והתנהגויות רגשיות מהדינמיקה בלוח או דירקטוריון הדמויות. נציין שלכל אחת מהדמויות המופנמות בלוח הדמויות וההפנמות בקבוצת האויבים ובקבוצת ייצוגי האני יש עמדות משלה.

בעוד שהדמות המנהיגה (או הדמויות) בלוח המופנם מייצגת את העמדות הבכירות והדומיננטיות ביותר בהיררכיה של דמויות הדירקטוריון, הן עשויות לצנזר דמויות שיצטרפו או לא יצטרפו לדירקטוריון אם עמדותיהם מנוגדות לאלו של המנהיג או המנהיגים, ולפעמים אף יצטרפו לקבוצת האויבים אם הם מהווים איום משמעותי על המנהיג או המנהיגים המופנמים בדירקטוריון.

נציין כעת כי הזהות העצמית על פי המודל שלנו מיוצגת בעיקר על ידי ייצוג האני הנוכחי. ייצוג זה מקבל קלט בעיקר ממועצת או דירקטוריון הדמויות הפנימיות אך הוא גם מושפע על ידי העצמי הראשוני וערוצי הרגישות שלו. להלן הצעות למודל עצמי חברתי אינטגרטיבי והפנמות מוקדמות עד מאוחרות של מבוגרים התורמים ליצירת זהות עצמית.

האינדיבידואל יוצר ייצוגים של האני בשלבי חיים שונים (למשל, יצוג אני ילד, יצוג אני מתבגר) משלב רגשות, עמדות והתנהגויות הנגזרים מלוח הדמויות המופנמות, דמויות אויב מופנמות וייצוגים מופנמים.

ראוי לציין שגם העצמי הראשוני מקיים אינטראקציה עם השפעות חיצוניות, ומעצב את הקבוצות הפסיכולוגיות מסדר גבוה יותר.

חוויות שליליות עזות (למשל, טראומה) עלולות לעכב את האינטגרציה בין העצמי הראשוני והקבוצות מסדר גבוה יותר, ולהוביל למגוון פתולוגיות נפשיות.

מודל זה של זהות אישית או זהות עצמית סובב אפוא סביב המושג "דמויות מפתח מופנמות".

תפקידן של דמויות מופנמות בהתפתחות אישית:

השפעה חיובית: דמויות אלו משמשות ככוחות מנחים לקבלת החלטות, ויסות רגשי ושיפוט מוסרי. הם יכולים לטפח חוסן, יציבות ורווחה.

השפעה שלילית: לעומת זאת, דמויות אלו עלולות להוביל לקונפליקט פנימי ולעכב התפתחות אישית, במיוחד כאשר הן תורמות נקודות מבט סותרות או אמונות לא בריאות.

השלכות על הזהות האישית:

מודל זה מדגיש שהזהות העצמית של האדם אינה סטטית אלא הינה משחק דינמי בין הגרעין הביולוגי לבין ההשפעות החברתיות המופנמות המרכיבות את "לוח הדמויות המופנמות" בעיקר אינפורמציה הזורמת אל ייצוג האני הנוכחי. מודעות עצמית וצמיחה אישית כרוכות בהבנת ההשפעות הללו, הכרה ב"עצמי הדיקטטור", ואולי שינוי הדינמיקה של הדירקטוריון הפנימי הזה כדי לקדם התפתחות עצמית בריאה יותר.

נסכם כאן את נושא ההפנמה בכלל והפנמת הדמויות האנושיות בפרט לתוך הקבוצות החברתיות המופנמות [לוח הדמויות המופנמות, קבוצת האויבים המופנמים וקבוצת ייצוגי האני המופנמים].

התפתחות מוקדמת והשפעת מטפל:
בינקות (0-3 שנים), ילדים מעוצבים בעיקר על ידי המטפלים שלהם. בשלב זה, הם סופגים ביטויים רגשיים, צלילים ורמזים לא מילוליים. התנהגויות המטפלים – בין אם רגועות, מטפחות או לחוצות – מטביעות מנגנוני ויסות בסיסיים ומהוות את הבסיס לאמון וביטחון רגשי. שלב זה מסומן על ידי:

התבוננות ושיקוף רגשי: ילדים מחקים הבעות פנים, טון דיבור ושפת גוף. לדוגמה, מטפל רגוע עוזר להחדיר ביטחון, בעוד שמתח עקבי עלול להגביר את החרדה.

היווצרות התקשרות: התקשרות בטוחה מובילה לביטחון עצמי; חוסר עקביות יכול לזרוע את הזרעים של קשיים רגשיים מאוחרים יותר.

למידה חיקוי מוקדמת: התנהגות פשוטה ומודעות חברתית בסיסית נוצרות כאשר פעוטות מחקים פעולות וביטויים ללא הערכה ביקורתית.

כשילדים גדלים לתוך שנות הגן (4-6 שנים), השפה וההיגיון מתחילים להתפתח. כאן, ההפנמה הופכת מפורשת יותר: ילדים מתחילים לייחס משמעויות לעמדות המטפלים. הם לומדים ערכים כמו טוב לב, כנות או סמכות באמצעות התנהגות מחוזקת במהלך משחק ואינטראקציות חברתיות. תקופה זו מסמנת את המעבר מחיקוי גרידא להבנה מתפתחת של נורמות חברתיות.

הפנמה בילדות ובגיל ההתבגרות

הפנמה בגיל בית הספר המוקדם (7-9 שנים) ובגיל הרך (10-12 שנים):
במהלך שנות בית הספר המוקדמות, ילדים הופכים לעצמאיים יותר ומתחילים להשוות את העמדות וההתנהגויות של המטפלים לאלו של עמיתים, מורים והשפעות תקשורתיות. הם מתחילים לגבש זהויות אתיות ומוסריות ולומדים ויסות רגשי. בגיל ההתבגרות, ילדים מפתחים מודעות גדולה יותר לאישיות וכישורי חשיבה ביקורתית. הם מתחילים להעריך ולפעמים לאתגר את הערכים המופנמים, כאשר חשיבות השפעת העמיתים הולכת וגוברת.

השוואה חברתית: ילדים מעריכים את יכולותיהם וערכם ביחס לבני גילם, מה שיכול לחזק את ההערכה העצמית או לעורר ספק עצמי.

חשיבה מוסרית: באמצעות התבוננות והשתקפות, ילדים משלבים הוגנות, כנות ואמפתיה בתפיסה העצמית שלהם.

גיל ההתבגרות (12-18 שנים):
גיל ההתבגרות הוא תקופה של טרנספורמציה משמעותית, שבה אנשים חוקרים את זהותם בצורה עמוקה וביקורתית יותר. הם מתחילים להטיל ספק ולפרש מחדש את הערכים שעוצבו על ידי המטפלים. עם תחכום קוגניטיבי מוגבר, בני נוער מתנסים בתפקידים ואידיאולוגיות שונות, ושוקלים השפעות חיצוניות מול הזהות העצמית המתהווה שלהם. השפעת עמיתים ורשתות חברתיות ממלאות כעת תפקיד מרכזי בעיצוב האמונות המופנמות שלהם.

דוגמאות להפנמות חיוביות:

התנהגויות מטפחות: עידוד והדרכת המטופל של המטפל יכולים להוביל את הילד להפנים ערכים של טוב לב, התמדה ויצירתיות.

חיזוק חיובי: שבח מאמץ ולא יכולת טבועה בונה ביטחון, עצמאות ודימוי עצמי בטוח.

הביטוי הכפול של גישות המטפלים

עמדות מטפלים – חיוביות לעומת שליליות:
לאורך ההתפתחות, לעמדות המטפלים יכולות להיות השפעות מטפחות ומזיקות על הזהות העצמית של הילד. הטקסט מתאר קשת של השפעות מטפלים, כולל:

עמדות בונות: אלה כוללות תקשורת תומכת, עידוד חקירה ומודלים של אמפתיה, אחריות והוגנות. כאשר המטפלים מקשיבים באופן פעיל, מאמתים רגשות ומציבים גבולות בריאים, ילדים לומדים לתקשר בפתיחות ולפתח הערכה עצמית חזקה.

עמדות מזיקות: לעומת זאת, עמדות שליליות עלולות להוביל להערכה עצמית נמוכה, חשדנות, פוביות או נטיות אובססיביות. דוגמאות כוללות:

שבחים ביקורתיים או מותנים מדי: ביקורת מתמדת או שבחים הקשורים אך ורק להישגים עלולים להוביל לתחושות של חוסר התאמה או פרפקציוניזם.

השוואות והעדפה: השוואות תכופות עם אחים או עמיתים עלולות ליצור תחושת נחיתות ולפגוע בערך העצמי.

מסרים מוכווני איום או פחד: הצהרות כמו "אל תסמוך על אף אחד" יכולות להחדיר חוסר אמון לא מוצדק באחרים, ואפילו להוביל לפוביות.

התנהגויות מעכבות תקשורת: תגובות מזלזלות או הפרעות עלולות להרתיע ילדים מלהביע את עצמם, וכתוצאה מכך נסיגה חברתית או דיכוי רגשי.

תחומים ספציפיים המושפעים מעמדות המטפלים:

הערכה עצמית: משוב שלילי, השוואות מתמידות או חיבה מותנית עלולים להוביל ילדים להפנים תחושת ערך עצמי מופחתת.

חשדנות: אזהרות מגוננות יתר או מבוססות פחד עלולות לגרום לילדים לפתח חוסר אמון מוגזם באחרים.

פוביות והתנהגויות אובססיביות: אזהרות מוגזמות לגבי חפצים או שגרות שנראות שפירות לכאורה עלולות להוביל לפחדים לא רציונליים (למשל, פחד ממים, חרקים) או לפעולות כפייתיות (למשל, שטיפת ידיים חוזרת ונשנית או הקפדה נוקשה על שגרה).

התקשרות ותקשורת:
אופי ההתקשרות בין המטפל לילד ממלא תפקיד קריטי בגיבוש הזהות. תלות יתר, מניפולציה או תקשורת מזלזלת יכולים לעכב את התפתחות העצמאות, בעוד שהתקשרות בריאה – מאוזנת עם כבוד לאוטונומיה – מטפחת חוסן ודיאלוג פתוח.

זהות עצמית המתפתחת לאורך החיים ותובנות מסכמות

זהות עצמית בשלבי חיים מאוחרים יותר:
המסגרת ההתפתחותית ממשיכה עד לבגרות, ומראה כי הגישות וההתנהגויות המופנמות מחוויות מוקדמות ממשיכות להתפתח:

מתבגרים ומבוגרים צעירים (13-25 שנים):
חקר הזהות מגיע לשיא בשנים אלה. תיקוף חיצוני מעמיתים והישגים מנחים לעתים קרובות את הערך העצמי, בעוד ששאיפות קריירה ומערכות יחסים תורמות ליצירת זהות עצמית בוגרת יותר.

בגרות מוקדמת (26-40 שנים):
במהלך שלב זה, אנשים מתחילים לתעדף הגשמה אישית על פני אישור חיצוני. זהות מקצועית, מערכות יחסים ארוכות טווח וצמיחה אישית הם המפתח לגיבוש תפיסה עצמית בטוחה.

גיל העמידה (41-65 שנים):
אנשים בדרך כלל מהרהרים בבחירות העבר שלהם ומעריכים מחדש את זהותם. תקופה זו עשויה להביא תחושת יציבות או לעורר הערכה מחודשת של אמצע החיים, שבה ערכים אישיים, הישגים ומורשת הופכים למוקד.

בגרות מבוגרת יותר (65+ שנים):
מאוחר יותר בחיים, זהות מאופיינת לעתים קרובות בקבלה וחוכמה. יש מעבר מתיקוף חיצוני לתפיסה עצמית רפלקטיבית, שבה זיכרונות, שיעורי חיים ותרומות לחברה משפיעים על תחושת העצמי של האדם.

אסטרטגיות לגיבוש זהות חיובית:
לאורך כל שלבי החיים, הטקסט מציע שמטפלים יכולים לטפח זהות עצמית בריאה באמצעות:

הקשבה פעילה ועידוד ביטוי: עיסוק בדיאלוג משמעותי המאמת את רגשותיו ורעיונותיו של הילד.

דוגמנות אמפתיה וכבוד: הפגנת פתיחות מחשבתית ותקשורת כנה עוזרת לילדים לפתח את התכונות הללו.

עידוד עצמאות וחשיבה ביקורתית: מתן אפשרות לילדים לקבל החלטות, גם אם הם נכשלים מדי פעם, בונה ביטחון והסתמכות עצמית.

שמירה על איזון: בעוד שהדרכה היא חיונית, היא חייבת להיות מאוזנת תוך כבוד לאינדיבידואליות המתפתחת של הילד כדי להימנע מטיפוח תלות או חשיבה נוקשה.

מסקנה:
הסיכום המסופק על ידי תיאוריית העצמי החברתי האינטגרטיבי מדגיש כי זהות עצמית היא מבנה דינמי לכל החיים. מהאינטראקציות המוקדמות ביותר בין תינוק למטפל ועד להערכה העצמית הרפלקטיבית בבגרות מבוגרת, כל שלב בחיים מאופיין בהפנמה של עמדות חיצוניות. השפעות חיוביות ושליליות של מטפלים – בין אם הן באות לידי ביטוי בהתנהגויות מטפחות או בביקורת מזיקה – ממלאות תפקיד מרכזי בעיצוב לא רק התנהגויות מיידיות והערכה עצמית אלא גם באישיות ובתפיסת העולם המתמשכת של הפרט. האינטראקציה המתמשכת בין נטיות מולדות ותשומות סביבתיות מובילה בסופו של דבר לזהות עצמית מורכבת ומתפתחת המשקפת את מכלול החוויות ומערכות היחסים של האדם.

לבסוף, אנו מסכמים את התפתחות ההפנמה בהקשר לעצמי הראשוני ולקבוצות המופנמות המשניות שיובילו להתפתחות זהות עצמית בטבלה שלהלן.

טבלה זו מייצגת אפוא דרך למפות את התפתחות הזהות האישית לאורך החיים על ידי הצגת האופן שבו המבנים המולדים (הראשוניים) מתקשרים עם השפעות חברתיות (עצמיים משניים) כדי לייצר את ייצוג ה"אני" המורכב והמתפתח והמגדיר את מי שאנחנו

עד כאן להפעם

שלכם

דר' איגור סלגניק ופרופ' יוסי לוין