פרופ' יוסף לוין

זיהוי ועיבוד חוויות קדם-מילוליות בפסיכותרפיה: המנגנונים הנוירו-ביולוגיים וההשלכות הקליניות

נכתב ע"י פרופ' לוין

חוויות קדם-מילוליות והשפעתן

אנשים רבים אינם זוכרים כמעט דבר משנות חייהם הראשונות – התקופה שקדמה לרכישת הדיבור. חוויות מהשלב הקדם-מילולי (ינקות וילדות מוקדמת) אמנם אינן נגישות לרוב בזיכרון המודע, אך הן עשויות להותיר חותם מתמשך על הנפש. במילים אחרות, גם בלי אפשרות להיזכר בסיפור או בתמונה מן העבר, אירועים שהתינוק חווה יכולים להשפיע בבגרות על דפוסי רגש, תגובות והתנהגויות.

בפסיכותרפיה, ההכרה בחשיבותן של חוויות קדם-מילוליות חיונית להבנת המקורות העמוקים של מצוקות המטופל. בעיות רגשיות רבות – כגון חרדות, קשיים ביצירת קשרים קרובים או תחושות גוף לא מוסברות – עשויות לנבוע מחוויות מוקדמות מאוד שאין להן כל ייצוג בזיכרון המודע. זיהוי ועיבוד של חוויות אלה במסגרת טיפולית מאפשרים למטופל לעבד את ההשפעות הסמויות של עברו המוקדם, ובכך לחולל שינוי והתפתחות ברובד הבסיסי ביותר של אישיותו.

זיכרון מרומז לעומת זיכרון מודע בילדות המוקדמת

בפסיכולוגיה של הזיכרון נהוג להבחין בין שני סוגי זיכרון עיקריים. הראשון הוא זיכרון מודע (מפורש או דקלרטיבי), הכולל אירועים ועובדות שאנו יכולים להיזכר בהם ולתאר אותם במילים. השני הוא זיכרון מרומז (סמוי או לא-דקלרטיבי), הכולל ידע גופני, רגשי והרגלי התנהגות שאינם נשלפים באופן מודע. בשנים הראשונות לחיים, כשיכולת השפה והחשיבה המודעת עדיין בחיתוליה, החוויות נחרתות בכפי הנראה בעיקר בזיכרון המרומז. תינוקות ופעוטות לומדים מן החוויות – הם מפתחים ציפיות, רגשות והרגלים – אך אינם מסוגלים לעצב את החוויות הללו לסיפור מילולי שניתן יהיה לזכור מאוחר יותר.

באופן מעשי, אדם בוגר עשוי לחוש רגש עז או תגובה גופנית במצב מסוים, מבלי שיהיה לו זיכרון מודע לאירוע בילדות המוקדמת שיכול להסביר זאת. לדוגמה, אדם עלול לחוות חרדה חזקה כשהוא נשאר לבדו, אף שאין לו כל זיכרון של פרידה טראומטית כתינוק. ייתכן שבמקרה כזה הגוף והרגש "זוכרים" חוויה מוקדמת של חוסר ביטחון או נטישה, גם אם המוח המודע אינו מחזיק בסיפור מהעבר. דוגמאות כאלה ממחישות כיצד הזיכרון הסמוי ממשיך להשפיע עלינו, גם ללא נרטיב מודע.

מנגנונים נוירוביולוגיים והתפתחות הזיכרון

מהבחינה הנוירוביולוגית, יש הסבר ברור לכך שזיכרונות מוקדמים בדרך כלל אינם נשמרים כזיכרונות מודעים. מבני המוח שאחראים על גיבוש זיכרונות אירועיים (אפיזודיים) לטווח ארוך – כגון היפוקמפוס וקליפת המוח – אינם מפותחים במלואם בשנות החיים הראשונות. ההיפוקמפוס ממשיך להבשיל לאורך שנות הילדות, ולכן אירועים המתרחשים לפני גיל שנתיים-שלוש לרוב אינם מתועדים כ"זיכרונות" הניתנים לשליפה בבגרות. תופעה זו, המכונה אמנזיית ילדות או אמנזיה של הינקות, מאפיינת את רוב בני האדם – והיא מופיעה אפילו ביונקים נוספים, מה שמעיד שהגורמים לה נטועים בהתפתחות הביולוגית של המוח.

לעומת זאת, מערכות זיכרון אחרות במוח פועלות כבר בינקות. למשל, האמיגדלה ומרכזים לימביים אחרים, המעורבים ביצירת זיכרון רגשי (כגון תחושות פחד או ביטחון), פעילים ומתפקדים מלידה. פירוש הדבר שתינוק יכול ליצור אסוציאציות רגשיות – למשל, לקשר בין צליל חזק ומבהיל לבין תחושת סכנה – אף שאותו תינוק לא יוכל לזכור בבגרות את האירוע עצמו באופן מודע. באופן דומה, הזיכרון הפרוצדורלי (זיכרון של מיומנויות והרגלים) מתפתח מוקדם מאוד: תינוקות רוכשים כישורים מוטוריים כמו זחילה והליכה ואף מתחילים בספיגת שפה ודפוסי תקשורת, והיכולת נצרבת במוחם למרות שבהמשך החיים אין להם זיכרון מודע של תהליך הלמידה עצמו.

מרכיב חשוב נוסף הוא תפקיד השפה וההתפתחות הלא-סימטרית של המוח. בשנים הראשונות שולטת הפעילות של המוח הימני, האמון על עיבוד רגשי, חושי וחברתי, בעוד שהיכולת הלשונית המקושרת יותר למוח השמאלי מתפתחת בהדרגה רק לאחר מכן. לכן, חוויה רגשית עזה בגיל שנה נרשמת בעיקר במונחים תחושתיים-גופניים (בתיווך ההמיספרה הימנית), מבלי לקבל תווית מילולית או להפוך לזיכרון סיפורי ברור. עם גדילת הילד והתפתחות יכולות השפה, הוא מתחיל לתאר חוויות ולשמרן כנרטיבים בזיכרון. מחקרים מראים שילדים בגיל הגן המוקדם, שהיו מסוגלים לדבר על אירוע שקרה להם, הצליחו לזכור אותו גם כעבור שנים; ואילו תינוקות צעירים יותר, שלא יכלו לבטא במילים את שארע, לא שמרו זיכרון מודע של אותו אירוע. מכאן שלשפה יש תפקיד מפתח בקידוד ושימור זיכרונות לאורך זמן.

מלבד הבשלת אזורי המוח המרכזיים לזיכרון, חוקרים מציעים כי ישנו גורם ביולוגי נוסף התורם לשכחת חוויות מוקדמות: שינוי משמעותי במוח עצמו. בתקופת הינקות והגיל הרך, מתרחשת צמיחה מואצת של תאי עצב וקשרים חדשים במוח. תהליך אינטנסיבי זה עשוי "לדחוק" או לשנות את עקבות הזיכרון של החוויות הראשונות. במילים אחרות, ייתכן שהמוח אכן רושם בתחילה את החוויה, אך עם ההתפתחות המהירה והארגון מחדש של רשתות עצביות, עקבות אלה נחלשות או נהיות בלתי-נגישות לשליפה מודעת.

ממצאים ממחקרים וממודלים של בעלי חיים

מחקרים ניסויים מחזקים את ההבנה לגבי אופן האחסון וההשכחה של זיכרונות מוקדמים. ידוע שגם יונקים צעירים מפגינים "שכחת ילדות" בדומה לבני אדם. למשל, בניסוי אחד למדו גורי חולדות לקשר צליל מסוים לחוויה לא נעימה בגיל צעיר מאוד (מקביל לחוויית פחד נלמד אצל תינוק). כשהחולדות בגרו, הן לא הראו כל סימן לזיכרון הלמידה המוקדמת הזו – ממצא המקביל לאמנזיית ילדות אצלנו. עם זאת, יש עדויות לכך שזיכרונות מוקדמים אינם נמחקים לחלוטין אלא נותרים במידה מסוימת בצורה חבויה. חוקרים מצאו שאם חושפים בעל חיים צעיר לרמז המזכיר את החוויה זמן מה לאחר האירוע, גדל הסיכוי שהלמידה המוקדמת תשתמר לטווח ארוך יותר. ממצא כזה מרמז שעקבות הזיכרון הראשוני אכן נוצרו במוח, אך ללא חיזוק או היזכרות הן דועכות והופכות בלתי נגישות.

מחקרים בבעלי חיים מדגימים גם את ההשפעות ארוכות-הטווח של חוויות מוקדמות, אף שהחיה אינה "זוכרת" אותן במודע. למשל, בחולדות נמצא שמידת הטיפול האימהי (כגון ליקוק וחימום על ידי האם) בשבועות הראשונים לחיים משפיעה באופן ניכר על תגובתן ללחץ כבוגרות. גורים שזכו לטיפול אם מוגבר ולטיפוח חם גדלו להיות חולדות בוגרות רגועות ועמידות יותר בפני סטרס, בעוד גורים שחוו חסך בטיפול אמהי הפכו בבגרותם לחרדתיים ורגישים יותר לדחק. כמובן, החולדה הבוגרת אינה זוכרת את פרטי הינקות שלה, אך החוויה הראשונית הוטבעה במסלולים העצביים וההורמונליים שלה והשפיעה על אופן תפקודה. באופן דומה, מחקרים בקופים הראו שקופים קטנים שגדלו ללא אם מטפלת או בתנאי חסך חברתי פיתחו בהמשך חייהם בעיות חברתיות ורגשיות. ממצאים אלה מקבילים לתצפיות בבני אדם שחוו הזנחה רגשית בגיל הינקות, וממחישים כיצד חסך או טראומה מוקדמים יכולים לעצב את ההתפתחות הנפשית ארוכת הטווח.

יש גם דוגמאות בעולם החי שבהן זיכרון מוקדם דווקא נשמר בצורה חזקה. אצל עופות, למשל, מתרחש תהליך החתמה (Imprinting) מיד לאחר הבקיעה: האפרוח לומד לזהות ולעקוב אחר האם או אחר אובייקט מטפל אחר שראה ראשון. זיכרון ראשוני זה נותר יציב משום שהוא חיוני להישרדותו של הגוזל. דוגמה זו ממחישה שכאשר מידע מסוים הוא קריטי מבחינה ביולוגית, מוח צעיר מסוגל לאגור ולשמר אותו כבר בתחילת החיים. בסופו של דבר, הממצאים ממודלים של בעלי חיים מאששים כי חוויות מוקדמות נרשמות בזיכרון המרומז ומשפיעות על ההתנהגות והביולוגיה בבגרות, גם ללא זיכרון מודע. הם מראים כי אמנזיית הינקות נובעת מתהליכים מוחיים-התפתחותיים בסיסיים (ולא רק מהיעדר שפה), וכן מדגישים שהשפעת החוויות הראשונות יכולה לעבור "מתחת לרדאר" של הזיכרון המודע אך עדיין לעצב את האורגניזם הבוגר.

השלכות קליניות וגישות טיפול

בחדר הטיפול, חוויות קדם-מילוליות נוטות להתגלות בעקיפין. המטופל אינו מסוגל לזכור או לתאר במילים מה שקרה לו בגיל הינקות, אבל החוויה הקדומה יכולה "לעלות" ולבוא לידי ביטוי דרך רגשות עזים שמתעוררים במהלך הטיפול, דרך תגובות גופניות לא-מוסברות (למשל תחושת מתח או התקשות פתאומית של הגוף, רעד, קיפאון) או דרך דפוסי יחסים שמשתחזרים בין המטופל למטפל. מטפל מיומן שם לב לרמזים לא-מילוליים כאלה ורואה בהם שער להבנת החוויה המוקדמת שהמטופל עדיין נושא בתוכו ברמה סמויה.

גישות טיפוליות עדכניות, במיוחד עבור טראומה התפתחותית, שמות דגש על יצירת מרחב בטוח שבו ניתן להגיע גם לזיכרונות הסמויים האלו ולעבדם. אחת הדרכים המרכזיות היא עבודה דרך הגוף והרגש. למשל, שיטת התמקדות (Focusing) בתחושות הגוף מאפשרת למטופל להתחבר ל"תחושה המורגשת" (felt sense) – רובד גופני-רגשי עמוק של חוויה שאין לה מילים "– ובהדרגה להצמיח מתוכו משמעויות חדשות. באופן דומה, בפסיכותרפיה ממוקדת-גוף או שיטות סומטיות אחרות, המטפל מעודד את המטופל לשים לב לאותות גופניים (כמו מתח בשרירים, שינוי בנשימה או כאב פתאומי) שעולים לצד תכנים רגשיים, ולעבד אותם באמצעות תנועה עדינה, נשימה מודעת או מגע בטוח ומרגיע. כך, זיכרון שהיה "כלוא" בגוף מתחיל להשתחרר ולעבור טרנספורמציה: התחושות והרגשות הקדומים מקבלים התרה ועיבוד במקום להישאר תקועים כמועקה לא מובנת.

שיטה נוספת להתמודד עם חוויות קדומות היא שימוש בדמיון ובייצוגים פנימיים – לעיתים במסגרת מה שמכונה "עבודת ילד פנימי". בגישה זו המטופל מדמיין את עצמו כפעוט או כילד שנמצא בסיטואציה המכאיבה המקורית, ובאמצעות הדרכה טיפולית הוא "ניגש" בדמיונו אל הילד הקטן ומציע לו הגנה, נחמה ותיקוף רגשי שהוא היה זקוק להם בזמנו. עבודה כזו יכולה ליצור חוויה מתקנת חזקה: המטופל מעניק לעצמו (בדמותו הצעירה) את מה שחסר לו, ובכך משנה את המטען הרגשי המקורי. גם טיפולי הבעה ויצירה – כגון תרפיה באמנות, בדרמה, במשחק או במוזיקה – מסוגלים לאפשר גישה אל רבדים ראשוניים של החוויה. דרך יצירה סימבולית ולא-מילולית, המטופל מבטא באופן עקיף רגשות וזיכרונות קדומים, ולעיתים מצליח "לעקוף" את ההגנות של החשיבה המודעת ולהעלות תכנים שלא יכלו לעלות בשיחה מילולית רגילה.

בנוסף, התפתחו גם פרוטוקולים מיוחדים לטיפול בטראומות התקשרות מוקדמות. למשל, בגישת EMDR (שיטת עיבוד מחדש והקהיית רגישות באמצעות תנועות עיניים) פותחו פרוטוקולים המותאמים לעיבוד זיכרונות מהתקופה הטרום-מילולית. פרוטוקולים אלו אינם דורשים מהמטופל לזכור במדויק אירוע מוקדם, אלא עובדים דרך עוררות תחושתית-רגשית ותגובות גוף בהווה כדי לגשת לזיכרון המרומז המקורי. המטרה היא לעבד מחדש את אותה חוויה גולמית ולהטמיע בה תחושות חדשות של ביטחון, חיבור וקבלה. באופן זה, מתאפשר שינוי באופן בו הזיכרון הקדום "נוכח" בחייו של המטופל – מחוויה מעיקה שמשפיעה באופן בלתי מודע, לחוויה שעובדה ושההשפעה שלה על ההווה פחתה.

מרכיב יסוד נוסף בטיפול הוא עצם הקשר הטיפולי. הקשר בין מטפל למטופל מהווה במובן מסוים שחזור של קשר ראשוני בין הורה לילד – ובידיו הפוטנציאל להפוך לשחזור מתקן ומרפא. מטפל אמפתי, יציב ובטוח יכול לשמש עבור המטופל דמות התקשרות מתקנת. במסגרת קשר טיפולי אמין ולא שיפוטי, המטופל מקבל לראשונה הזדמנות לחוות מערכת יחסים שונה מזו שחווה בינקותו אם אותה מערכת הייתה פוגענית או חסרה. החוויה החדשה הזו, של אמון וביטחון בקשר בהווה, יכולה ברמה הביולוגית להפחית דריכות וחרדה שהוטבעו במערכת העצבים בעבר. למעשה, המוח מסוגל ללמוד דפוסי תגובה חדשים: מחקרים מראים שטיפול נפשי ממושך יכול לעודד גמישות מוחית (נוירופלסטיות), כלומר יצירת קשרים עצביים חדשים ושינוי באופן הפעולה של רשתות רגשיות. כך, עם הזמן, אפילו תבניות עמוקות שנוצרו מהחוויות המוקדמות ביותר ניתנות לשינוי חלקי ולהתארגנות מחדש תחת השפעת ההתנסות הטיפולית המרפאת.

ניתן לומר אפוא כי החוויות שעובר אדם בראשית חייו – עוד לפני שהוא רוכש שפה ומודעות עצמית מפותחת – מהוות אבן יסוד בעיצוב עולמו הרגשי והנפשי. אף שאיננו זוכרים חוויות ראשונות אלה באופן מודע, הן מוסיפות להתקיים בתוכנו כזיכרון מרומז ולהשפיע על האופן שבו אנו מרגישים, מגיבים ויוצרים קשרים בבגרות. הבנה מדעית עדכנית של המנגנונים הנוירוביולוגיים מעגנת תובנה זו: היא מראה כיצד ובאיזו צורה חוויות קדם-מילוליות מקודדות במוח, מדוע הן נשכחות מהתודעה, וכיצד הן בכל זאת ממשיכות לעצב אותנו. בה בעת, תובנות אלה מדגישות את חשיבותן של גישות פסיכותרפיה הרואות לנגד עיניהן את הרבדים הלא-מילוליים של הזיכרון. באמצעות טיפול אמפתי, מוכוון-גוף ומבוסס-ידע, ניתן לסייע לאדם להביא את אותם זיכרונות סמויים אל תוך מודעות חלקית, לעבד את המטען הרגשי שהם נושאים, ולהפחית את השפעתם השלילית. כך אפשר לרפא בהדרגה פצעים שהתפתחו בתקופה הטרום-מילולית, לחזק את כוחותיו של המטופל ולהוביל לשינוי עמוק המטיב עם חייו בהווה.

מקרה טיפולי: "הפחד כשאני לבד – ואין סיבה"

לירי (שם בדוי), אישה מסורתית בת 27, פנתה לטיפול בעקבות התקפי חרדה חוזרים שהיו מופיעים בעיקר בלילות, כאשר הייתה לבדה בבית. היא תיארה תחושות של מחנק, רעד בגוף, דופק מואץ ותחושת איום עמום, מבלי שתוכל לזהות סיבה ממשית או מחשבות מפחידות שמובילות להתקפים. בדיקות רפואיות לא העלו ממצאים חריגים.

במהלך הטיפול, היא אמרה: "זה מרגיש לי כמו פחד מוות, אבל אין לי מושג ממה. אני פשוט נבהלת מאוד כשאני לבד, כאילו משהו קורה – אבל כלום לא קורה באמת."

שלב I – בניית קשר והקשבה לרובד הגופני:

הטיפול נעשה בגישה אינטגרטיבית שכללה עבודה סומטית, דמיון מודרך ושיח רגשי. בתחילה התמקדה המטפלת ביצירת תחושת ביטחון ויציבות, תוך לימוד המטופלת קשיבות (mindfulness) לגוף ולתחושות. בשלב זה, לירי למדה לעצום עיניים ולשים לב לאזור בגוף שבו מורגש הפחד.

היא תיארה תחושה של התכווצות בחזה ו"משהו כמו בכי שאי אפשר להוציא". כשנשאלה אם התחושה מוכרת לה מאי-פעם, היא אמרה: "לא. זה פשוט מין לבד כזה, שאין מי שיבוא."

שלב II – חקירה סומטית ודימוי סימבולי

בפגישות הבאות נעשה שימוש בדמיון מודרך. בפעם אחת, כאשר הרגישה שוב את אותה תחושת בדידות עמוקה, התבקשה בדמיון "לתת צורה לתחושה". היא תיארה פתאום סצנה שבה תינוק מונח לבד בעריסה חשוכה, בוכה, ואין אף אחד. "הוא לא צורח – הוא כבר הפסיק לבכות, כי אף אחד לא בא."

נעמה פרצה בבכי עמוק שלווה במין תחושה של אובדן וניכור.

שלב III – גישה מתקנת דרך ייצוג פנימי

בפגישה נוספת, תוך המשך העבודה בדמיון מודרך, לירי הוזמנה לדמיין את עצמה המבוגרת מתקרבת לתינוק הזה. היא תיארה כיצד בהיסוס היא מרימה אותו, מחבקת אותו, ולוחשת לו: "אני כאן עכשיו. את לא לבד. לא לבד."

זו הייתה מעין נקודת מפנה בטיפול – היא החלה לחוש רגשות חמים כלפי אותה "תינוקת בתוכה" שמעולם לא ידעה על קיומה.

איור בעזרת AI

שלב IV – עיבוד רגשי ויצירת נרטיב

בהמשך, לירי החלה להעלות זיכרונות חלקיים של יחס אמביוולנטי מצד אמה בילדות, תחושת היעדר מענה ראוי , ובייחוד מין תחושת נטישה בלילות – אך ללא זיכרון קונקרטי. המטפל הציע שיתכן שלא מדובר בהכרח בזיכרון נרטיבי, אלא בזיכרון מרומז שנרשם בגוף ובמערכת הרגשית כבר בינקות, בשלב טרום-מילולי. החזרה על תחושת האימה כשהיא לבדה הייתה מעין "פלאשבק רגשי" לאותה חוויה מוקדמת של "לבד".

שלב V – שינוי פנימי וחיזוק העצמי המטפל

העבודה המשיכה להתמקד בשילוב תחושת הביטחון שלירי יכולה להציע לעצמה בהווה. היא החלה להשתמש בדמיון כדי "להיות עם התינוקת" גם בבית, בזמן התקף, לשים ידה על הלב ולומר לעצמה משפטים פשוטים של הרגעה. תדירות ההתקפים ירדה, והיא החלה לדווח על חוויות חדשות של ביטחון עצמי, הפחתת בדידות, והעמקה של קשרים עם אחרים.

נקודות למחשבה:

התוכן הרגשי התעורר תחילה דרך התחושות הגופניות ולא דרך מילים או זיכרונות ברורים.

הדימוי הסימבולי (התינוק בעריסה החשוכה) אפשר ושימש "שער" לעיבוד רגשי של תוכן קדם-מילולי.

העבודה הטיפולית נעשתה כנראה עם הזיכרון המרומז – לא דרך ניתוח נרטיב, אלא דרך תחושות, דמיון ומערך יחסים מתקן.

התוצאה הייתה אינטגרציה רגשית מחודשת: התחושה שהתינוקת שבתוכה אינה עוד לבד, ושכעת יש לה "עצמי מבוגר" שיכול להגן, להכיל ולהרגיע.

הפניות

Books

Hartmann, E. (2010). The nature and functions of dreaming. Oxford University Press.

Kalff, D. M. (2003). Sandplay: A psychotherapeutic approach to the psyche. Temenos Press.

Levine, P. A. (2010). In an unspoken voice: How the body releases trauma and restores goodness. North Atlantic Books.

Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorimotor approach to psychotherapy. W. W. Norton.

Schore, A. N. (2003). Affect regulation and the repair of the self. W. W. Norton.

Schore, A. N. (2019). Right brain psychotherapy. W. W. Norton.

Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.

Walker, P. (2013). Complex PTSD: From surviving to thriving. Azure Coyote Publishing.

Damasio, A. R. (2010). Self comes to mind: Constructing the conscious brain. Pantheon Books.

Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory: Neurophysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation. W. W. Norton.

Journal Articles

Bevandić J, Chareyron LJ, Bachevalier J, Cacucci F, Genzel L, Newcombe NS, Vargha-Khadem F, Ólafsdóttir HF. Episodic memory development: Bridging animal and human research. Neuron. 2024 Apr 3;112(7):1060-1080

Lyons-Ruth, K. (1998). Implicit relational knowing: Its role in development and psychoanalytic treatment. Infant Mental Health Journal, 19(3), 282–289. https://doi.org/10.1002/(SICI)1097-0355(199823)19:3<282::AID-IMHJ4>3.0.CO;2-Q

Main, M., & Hesse, E. (1990). Parents’ unresolved traumatic experiences are related to infant disorganized attachment status. In M. T. Greenberg, D. Cicchetti, & E. M. Cummings (Eds.), Attachment in the preschool years (pp. 161–182). University of Chicago Press.

Spiegel, D. (2013). Tranceformations: Hypnosis in brain and body. Depression and Anxiety, 30(4), 342–352. https://doi.org/10.1002/da.22046

Buchheim, A., Erk, S., George, C., Kächele, H., Kircher, T., Martius, P., Pokorny, D., Ruchsow, M., Spitzer, M., & Walter, H. (2008). Neural correlates of attachment trauma in borderline personality disorder. Psychiatry Research: Neuroimaging, 163(3), 223–235.

Buckner, R. L., & DiNicola, L. M. (2019). The brain’s default network: Updated anatomy, physiology and evolving insights. Nature Reviews Neuroscience, 20(10), 593–608.

LeDoux, J. E. (2012). Rethinking the emotional brain. Neuron, 73(4), 653–676.

Riggins, T., Geng, F., Botdorf, M., Canada, K. L., Cox, L., & Hancock, G. R. (2020). Protracted hippocampal development is associated with age-related improvements in memory during early childhood. NeuroImage, 212, 116756.

Rovee-Collier, C., & Cuevas, K. (2009). The development of infant memory. In R. M. Lerner (Ed.), Handbook of child psychology (6th ed., Vol. 2). Wiley.

Squire, L. R., & Dede, A. J. (2015). Conscious and unconscious memory systems. Cold Spring Harbor Perspectives in Biology, 7(3), a021667.

Teicher, M. H., & Samson, J. A. (2016). Annual research review: Enduring neurobiological effects of childhood abuse and neglect. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 57(3), 241–266.

Tottenham, N. (2012). Risk and developmental heterogeneity in previously institutionalized children. Journal of Adolescent Health, 51(2), S29–S33.

Callaghan, B. L., & Richardson, R. (2012). Maternal separation as a model of early-life stress. Translational Psychiatry, 2(12), e204.

Alberini CM, Travaglia A. Infantile Amnesia: A Critical Period of Learning to Learn and Remember. J Neurosci. 2017 Jun 14;37(24):5783-5795

Moriceau, S., & Sullivan, R. M. (2006). Maternal presence serves as a switch between learning fear and attraction in infancy. Nature Neuroscience, 9(8), 1004–1006.

Weaver, I. C. G., Cervoni, N., Champagne, F. A., D’Alessio, A. C., Sharma, S., Seckl, J. R., Dymov, S., Szyf, M., & Meaney, M. J. (2004). Epigenetic programming by maternal behavior. Nature Neuroscience, 7(8), 847–854.

Hanson, J. L., Nacewicz, B. M., Sutterer, M. J., Cayo, A. A., Schaefer, S. M., Rudolph, K. D., Shirtcliff, E. A., Pollak, S. D., & Davidson, R. J. (2015). Behavioral problems after early life stress: Contributions of the hippocampus and amygdala. Biological Psychiatry, 77(4), 314–323.

Sanchez, M. M., McCormack, K., Grand, A. P., Fulks, R., Graff, A., & Maestripieri, D. (2010). Effects of early life stress on amygdala and striatal development. Frontiers in Behavioral Neuroscience, 4, 49.