נכתב ע"י פרופ' לוין
בכתבה זו נבחן את ההצטלבות המורכבת בין בריאותם הנפשית של שליטים אבסולוטיים לבין יציבותן ותפקודן של המערכות המדיניות התלויות בהם. נציג את הטירוף המלכותי לא רק כפתולוגיה קלינית אישית, אלא גם ככוח דינמי שמשמש הן כגורם הרסני והן, באופן פרדוקסלי, כזרז להתאמות מוסדיות. הניתוח יחשוף דפוסים חוזרים של טראומה, כוח בלתי מרוסן, והתמודדות חברתית מגוונת – החל מהדחה אלימה ועד לרפורמה חוקתית. הדוגמאות ההיסטוריות ממחישות כיצד "שיגעון" נתפס ומנוהל, ובכך הוא משמש הן כביטוי למחלה והן ככלי פוליטי לעיצוב גורלן של מדינות ואף אימפריות.
מבוא: גורלות מצטלבים של כתר ותודעה
הכוח האבסולוטי, על אף שהוא נתפס כשיא השליטה, טומן בחובו לחצים פסיכולוגיים ייחודיים המעצבים באופן דרמטי את תודעת הריבון. בידוד מוחלט, אחריות כבירה, היעדר משוב ביקורתי קונסטרוקטיבי, ואיום מתמיד מפני קנוניות – כל אלה יוצרים סביבה שעלולה להחריף פגיעויות פסיכולוגיות קיימות או לעורר חדשות. ה"כלוב המוזהב" של השלטון האבסולוטי, בעודו מציע שליטה אולטימטיבית, יוצר לעיתים קרובות אצל השליט סביבה של פגיעות פסיכולוגית קיצונית, הממירה חרדות אישיות למדיניות המדינה. כאשר אין גורמים חיצוניים שיאזנו את מעשיו של השליט, או קולות פנימיים שיביעו התנגדות, מחשבותיו או פחדיו האישיים יכולים להתרגם ישירות למדיניות. היעדר לולאות משוב מתקנות פירושו שסימנים מוקדמים של מצוקה נפשית עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתעצם על ידי היקף הכוח. האיום המתמיד של התנקשות או הדחה, גם אם הוא מדומיין, מחזק את הבידוד והפרנויה, ויוצר נבואה המגשימה את עצמה של חשד ואלימות.
להלן נבחן שורה של דמויות היסטוריות מגוונות, החל מפרס הקדומה, בבל, סין, האימפריה הרומית, דרך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה, האימפריה העות'מאנית, ועד לירדן ורוסיה המודרניות. זוהי פנורמה כרונולוגית רחבה, מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד המאה ה-20 לספירה, המדגימה את מגוון התגובות החברתיות לטירוף מלכותי. הניתוח יתבצע דרך עדשה כפולה: האחת, בחינה נוירופסיכיאטרית (במידת האפשר ובזהירות המתבקשת באבחון רטרוספקטיבי), והשנייה, התייחסות ל"שיגעון" כתופעה פוליטית. נבחן כיצד חוסר יכולת נפשית, בין אם אמיתית ובין אם נתפסת, נוצלה, הוסתרה או קיבלה מעמד רשמי על ידי גורמים שונים במדינה – אצולה, צבא, סמכויות דתיות ופרלמנטים.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
Hello to our readers,
As stated in previous articles, in our model [the integrative social self model] the self includes the components of the human soul.
The model first assumes the existence of the "primary self," which is in fact the basic biological nucleus consisting of a number of innate structures and subject to further development throughout life. This self includes the instinctive, emotional, and cognitive parts of the person. The primary self uses the reservoirs and mechanisms of emotion, memory, and cognitive abilities and contains primary nuclei for the future development of other mental structures.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
שלום רב לקוראנו
כאמור מכתבות קודמות, במודל שלנו [מודל העצמי החברתי האינטגרטיבי] העצמי כולל את מרכיבי נפש האדם. המודל מניח תחילה קיומו של "עצמי הראשוני", שהוא למעשה הגרעין הביולוגי הבסיסי המורכב ממספר מבנים מולדים ונתון להתפתחות גוברת במהלך החיים, עצמי זה כולל את החלקים האינסטינקטיביים הרגשיים והקוגניטיביים של האדם. העצמי הראשוני משתמש במאגרי ומנגנוני הרגש, הזיכרון וביכולות הקוגניציה והוא מכיל גרעינים ראשוניים להתפתחות עתידית של מבני נפש אחרים.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
הנאה והבנה מבחינה פילוסופית
הבחנה בין הבנה ל-הנאה קיימת בהגות מאז ימי קדם, אך אין היא קו גבול דיכוטומי אלא מסילה כפולה שעליה נעה כל חוויה אנושית. כבר ב“פילבוס” אפלטון מציב את ἡδονή— עונג, כתנועה חולפת של החושים—מול ἐπιστήμη— ידיעה יציבה, הנטועה במישור האידאות. אף שעל פניו נדמה כי השתיים רחוקות זו מזו כמרחק עולם הנראה מן עולם המושכל, הרי שהדיאלוג חושף זיקה סמויה: העונג מפתה אך גם מסמא; ההבנה מאירה אך לא תמיד מחממת.
אריסטו, הלומד אך גם מבקר את מורו, מעדן את הקוטביות ב“אתיקה לניקומאכוס”: הנאה, הוא אומר, היא “תנועת-לוואי מושלמת” הנלווית לכל פעילות שמגשימה את הטֵלוס או את התכלית או את הטבע שלה (Aristotle, 1999). במילים אחרות—אי-אפשר לחוש הנאה אמיתית בלי שמניחים, גם אם בלא יודעין, יסוד מושגי של הבנה.
תפיסה זו מקבלת תפנית דרמטית בעידן הנאורות. עמנואל קאנט, ב“ביקורת כוח השיפוט” (Kant, 2000/1790), מנסח את רעיון ה“הנאה חסרת-העניין”: הנאה אסתטית איננה תלוית-תועלת; היא קמה כאשר הדימיון וההבנה מתמסרים האחד לשני במשחק חופשי ללא מטרה קוגניטיבית מוצהרת. בכך משרטט קאנט מדרג עדין: הנאה חושית-טהורה בתחתית, הנאה אסתטית במרכז, והבנה לוגית מֵעל—אך מדגיש שהמרחק ביניהן הוא יותר גשר מאשר תהום. עם זאת יש הטוענים כי ההנאה האסתטית ("היפה") אינה ממוקמת "במרכז" כשלב ביניים בין הנאה חושית להבנה לוגית במדרג היררכי פשוט. היא עומדת בפני עצמה כשיפוט סובייקטיבי אוניברסלי, המבוסס על משחק חופשי של היכולות הקוגניטיביות, בניגוד להנאה חושית (שסובייקטיבית בלבד) ולידיעה לוגית (שהיא אובייקטיבית וקונספטואלית). קאנט לא רואה בה מדרגה לוגית-קוגניטיבית אלא קטגוריה שונה של שיפוט. הקשר בין "גשר" ל"תהום" אכן משקף את העובדה שהיא מגשרת בין ממלכת הטבע (חושים) לממלכת החירות (מוסר/תבונה) מבחינה קאנטית, אך לא בהכרח מדובר במדרג ליניארי של "יותר הבנה".
ג’ון דיואי מוסיף קומה במאה ה-20 כשהוא טוען ב“אמנות כחוויה” (Dewey, 1934/2005) שהרגע האמנותי המלא הוא אחדות בלתי-נפרדת: העונג הוא צדו האימננטי של תהליך-ההבנה, וההבנה היא צדו הרפלקטיבי של העונג.
המסורת ההרמנויטית—מגאדמר ועד ריקר—משלימה את המהפך. בספרו “אמת ומתודה” גאדמר (2004/1960) תופס הבנה כהיתוך אופקים הדורש פתיחות חווייתית. בתפיסה זו ההנאה היא מנגנון-איתות שמגייס את שומע התשבץ, קוראת השיר או הצופה במחזה להרפות מהתנגדות ולעבור ממצב פרשני “חשדני” למצב פרשני “מאמין”. ההיסטוריה הרעיונית אם כן מתווה קו ברור: ככל שנעבור אל לב המאה ה-21, נראה שהסכימה הדואלית מפנה את מקומה לספירלה שבה הבנה והנאה מתדלקות זו את זו.
טיעון זה קיבל חיזוק אמפירי ברבע-המאה האחרונה עם עליית מדעי המוח הקוגניטיביים. תיאוריית “האנרגיה החופשית” של קרל פריסטון (Friston, 2010) מניחה כי כל מערכת ביולוגית—ובכללה המוח—שואפת לצמצם פער בין מודלים פנימיים לגירויים חיצוניים. כאשר חיזוי מצליח, משתחרר דופמין ותחושת רווחה מיידית; משמע, ההנאה היא תוצר ישיר של הבנה שהוכחה. גם ממצאי “הזרימה החלקה הקוגניטיבית” מראים שגירוי שקל לעבדו נתפס כיפה ונעים יותר (Reber et al., 2004). “אפקט האאה”, (Kounios & Beeman, 2015) פורץ ממש עם רגע-ההבנה—לא לאחריו—ומזוהה ברישום EEG בעלייה פתאומית בגלי גַאמא. אותם עקרונות עומדים בבסיס מושג “הזרימה"Csikszentmihalyi, 1990): ) [ראה שיחה קודמת בבלוג זה] מצב תודעה שעונג והבנה בו ארוגים בו.
קרא עוד »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).