פרופ' יוסף לוין

טירופו של הריבון האבסולוטי: על שיגעון, כוח ומנגנוני התמודדות מדינתיים היסטוריים

נכתב ע"י פרופ' לוין

בכתבה זו נבחן את ההצטלבות המורכבת בין בריאותם הנפשית של שליטים אבסולוטיים לבין יציבותן ותפקודן של המערכות המדיניות התלויות בהם. נציג את הטירוף המלכותי לא רק כפתולוגיה קלינית אישית, אלא גם ככוח דינמי שמשמש הן כגורם הרסני והן, באופן פרדוקסלי, כזרז להתאמות מוסדיות. הניתוח יחשוף דפוסים חוזרים של טראומה, כוח בלתי מרוסן, והתמודדות חברתית מגוונת – החל מהדחה אלימה ועד לרפורמה חוקתית. הדוגמאות ההיסטוריות ממחישות כיצד "שיגעון" נתפס ומנוהל, ובכך הוא משמש הן כביטוי למחלה והן ככלי פוליטי לעיצוב גורלן של מדינות ואף אימפריות.

מבוא: גורלות מצטלבים של כתר ותודעה

הכוח האבסולוטי, על אף שהוא נתפס כשיא השליטה, טומן בחובו לחצים פסיכולוגיים ייחודיים המעצבים באופן דרמטי את תודעת הריבון. בידוד מוחלט, אחריות כבירה, היעדר משוב ביקורתי קונסטרוקטיבי, ואיום מתמיד מפני קנוניות – כל אלה יוצרים סביבה שעלולה להחריף פגיעויות פסיכולוגיות קיימות או לעורר חדשות. ה"כלוב המוזהב" של השלטון האבסולוטי, בעודו מציע שליטה אולטימטיבית, יוצר לעיתים קרובות אצל השליט סביבה של פגיעות פסיכולוגית קיצונית, הממירה חרדות אישיות למדיניות המדינה. כאשר אין גורמים חיצוניים שיאזנו את מעשיו של השליט, או קולות פנימיים שיביעו התנגדות, מחשבותיו או פחדיו האישיים יכולים להתרגם ישירות למדיניות. היעדר לולאות משוב מתקנות פירושו שסימנים מוקדמים של מצוקה נפשית עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתעצם על ידי היקף הכוח. האיום המתמיד של התנקשות או הדחה, גם אם הוא מדומיין, מחזק את הבידוד והפרנויה, ויוצר נבואה המגשימה את עצמה של חשד ואלימות.

להלן נבחן שורה של דמויות היסטוריות מגוונות, החל מפרס הקדומה, בבל, סין, האימפריה הרומית, דרך אירופה של ימי הביניים והעת החדשה, האימפריה העות'מאנית, ועד לירדן ורוסיה המודרניות. זוהי פנורמה כרונולוגית רחבה, מהמאה ה-6 לפני הספירה ועד המאה ה-20 לספירה, המדגימה את מגוון התגובות החברתיות לטירוף מלכותי. הניתוח יתבצע דרך עדשה כפולה: האחת, בחינה נוירופסיכיאטרית (במידת האפשר ובזהירות המתבקשת באבחון רטרוספקטיבי), והשנייה, התייחסות ל"שיגעון" כתופעה פוליטית. נבחן כיצד חוסר יכולת נפשית, בין אם אמיתית ובין אם נתפסת, נוצלה, הוסתרה או קיבלה מעמד רשמי על ידי גורמים שונים במדינה – אצולה, צבא, סמכויות דתיות ופרלמנטים.

טבלה 1: כרונולוגיה של דמויות מלכותיות ומצבן הנפשי לכאורה

התודעה האוטוקרטית – פרנויה, גרנדיוזיות ושלטון הרסני

חלק זה יפרט כיצד כוח בלתי מרוסן מגביר פגיעויות פסיכולוגיות אישיות, ומוביל למעגלים של אלימות, טיהורים, והצגות פומביות מוזרות.

כנבוזי השני: המלך הפרסי וצל ה"טירוף" בתיאורו של הרודוטוס

כנבוזי השני מלך על פרס בין השנים 530 ל-522 לפני הספירה, וירש אימפריה רחבת ידיים מאביו, כורש הגדול. הישגו העיקרי היה כיבוש מצרים בשנת 525 לפני הספירה. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני מהמאה ה-5 לפני הספירה, תיאר את כנבוזי כ"מלך מטורף", וייחס לטירופו מעשים שונים במצרים, כמו הריגת השור הקדוש אפיס וחילול גופתו של פרעה אמסיס. הרודוטוס אף טען שכנבוזי סבל מ"מחלה גדולה" (אפילפסיה) מלידתו, ורמז לקשר בין מחלה פיזית למצב נפשי מעורער.

עם זאת, עדויות מצריות בנות התקופה מציגות תמונה שונה, ומצביעות על מדיניות פייסנית מצדו של כנבוזי בתחילת שלטונו. לדוגמה, השור אפיס שמת בתקופת שלטונו היה בן 20, ולא עגל שזה עתה נולד, מה שמפריך את נרטיב חילול הקודש של הרודוטוס. הניגוד החד בין תיאורו של הרודוטוס את כנבוזי כעריץ מטורף לבין התיעוד המצרי בן התקופה ממחיש כיצד נרטיבים היסטוריים, במיוחד אלה שמקורם בתרבויות יריבות או חיצוניות, יכולים להיות מנוצלים פוליטית. "שיגעון" הופך לכלי נרטיבי נוח לדה-לגיטימציה של כובש או להסברת פעולות לא פופולריות, במקום להיות אבחנה רפואית ניטרלית. הרודוטוס, כהיסטוריון יווני, כתב על מלך פרסי שכבש את מצרים, שהייתה מעצמה יריבה. תיאורו של כנבוזי כ"מטורף" וחילול הקודש נועד ככל הנראה לדמוניזציה של השליט הזר. אולם, מקורות מצריים, שהיו בעלי ידע ישיר, מציגים תמונה פרגמטית יותר. שוני זה מצביע על כך שנרטיב הרודוטוס הושפע מהטיה תרבותית או מרצון להסביר את נפילת מצרים דרך כשל מוסרי (שיגעון) של כובשיה, ולא מתוך דיווח אובייקטיבי בלבד. הדבר ממחיש כיצד "שיגעון" יכול להיות כלי רטורי רב עוצמה בכתיבה היסטורית.

כנבוזי הרג בחשאי את אחיו ברדיה (סמרדיס) לפני מסעו למצרים, מחשש לקנוניה. מעשה זה פתח פתח לגאוּמַתָה המאגי להתחזות לברדיה ולתפוס את השלטון, מה שהוביל למותו המסתורי של כנבוזי בסוריה בדרכו חזרה לדכא את המרד. חוקרים מודרניים מסוימים מציעים שכנבוזי סבל מאפילפסיה עם אפיזודות פסיכוטיות פוסט-איקטליות, המאופיינות בתוקפנות פתאומית, אימפולסיביות קיצונית והזיות פרנואידיות. אבחנה רטרוספקטיבית זו מתיישבת עם תפיסות יווניות עתיקות של אפילפסיה כ"מחלה קדושה" הקשורה לטירוף.

צ'ין שה-חואנג: אובססיית הנצח ומחיר הפרנויה

צ'ין שה-חואנג איחד את סין בשנת 221 לפני הספירה ושלט בה עד 210 לפני הספירה, והקים את שושלת צ'ין. קיסר זה מדגים קנאת כוח המיתרגמת לאובססיה פרנואידית. לאחר שניצח במלחמות השש-מלכויות ושרד ניסיונות התנקשות, פיתח חשד עמוק כלפי מלומדים, משרתים ואף קרובי משפחה. חשדנות זו הובילה לבניית מערכת ביצורים עצומה (לימים החומה הגדולה) ולהקמת רשת מרגלים.

הקיסר פיתח ייאוש מפני המוות והשתכנע שגלולות כספית יעניקו לו חיי נצח. באופן אירוני, בדיקות מודרניות גילו ריכוזי כספית גבוהים באזור הקברים המלכותיים, והמדע המודרני מייחס את הידרדרות בריאותו – כולל רעד, עצבנות ובלבול – להרעלת כספית כרונית שהסתיימה בהזיה פרנואידית. הפרנויה והתסכול מכישלון משימת האלמוות הובילו אותו להורות על קבורתם חיים של 460 מלומדים, בחשד שהסתירו ממנו את סוד האלמוות. התעצמות הזיות הרדיפה הגבירה את מעגל האלימות, ומותו הוביל להתפרקות מהירה של שושלת צ'ין. ההיסטוריה הסינית משתמשת מאז במונח "ג'ונקוּאנג" (君狂 – "מלך מטורף") כאזהרה מפני ריכוז כוח ללא בקרה מוסדית.

מקרהו של צ'ין שה-חואנג ממחיש לולאת משוב הרסנית: כוח אבסולוטי מסיר מנגנוני בקרה חיצוניים, ומאפשר לחרדות אישיות (פחד ממוות) להסלים למרדפים אובססיביים (אחרי שיקויי אלמוות). ה"פתרון" (כספית) מרעיל ישירות את המוח, וגורם פיזית להזיות פרנואידיות, אשר בתורן מצדיקות אלימות וטיהורים קיצוניים נוספים. מעגל זה, המזין את עצמו, מערער לבסוף את היציבות של המשטר מבפנים. כוחו המוחלט של צ'ין שה-חואנג פירושו שאף אחד לא יכול היה לערער ביעילות על החלטותיו או להציע משוב ביקורתי. פחדו העמוק מהמוות, שהיווה פגיעות אישית, הורשה להתבטא ללא מעצורים. הוא רדף אחר "שיקויי אלמוות" אשר, על פי ניתוח מודרני, הכילו כספית. הכספית גרמה כנראה ישירות לתסמינים פיזיים ונוירולוגיים, כולל הזיות פרנואידיות. הזיות מושרות אלו "הצדיקו" את מעשיו האלימים והלא רציונליים יותר ויותר (כמו קבורת מלומדים), אשר הגבירו את בידודו ויצרו אויבים נוספים, ובסופו של דבר הובילו לנפילה המהירה של שושלתו. זוהי שרשרת סיבתית טרגית שבה כוח, פתולוגיה אישית וגורמים חיצוניים (ה"תרופה") פועלים יחד באופן סינרגטי להרס.

הורדוס הגדול: כוח, פרנויה ופתולוגיה של שושלת

הורדוס מלך על יהודה בין השנים 37 ל-4 לפני הספירה. הוא פעל תחת פיקוחה של רומא ושל אוכלוסייה יהודית שלא ראתה בו צאצא לגיטימי של דוד המלך. כדי לבסס את שלטונו, נשא לאישה את מרים החשמונאית, אך צעד זה דווקא ליבה את חשדנותו. המקורות העיקריים אודותיו, יוסף בן-מתתיהו והברית החדשה, מתארים רצח שיטתי של מתחרים פוטנציאליים: אחיינו אריסטובולוס הוטבע בבריכת יריחו, מרים עצמה הואשמה בבגידה ונהרגה, ובניו אלכסנדר ואריסטובולוס הוצאו להורג למרות בקשת החנינה של אוגוסטוס. יוסף בן-מתתיהו מפרט את הפרנויה והאכזריות של הורדוס, כולל הוצאתם להורג של ארבעים וחמישה מחברי הסנהדרין.

בשלב הסופי למחלתו, מתואר הורדוס כסובל מנמק, כאבים עזים וככל הנראה כשל כלייתי, שגרם להזיות אורמיות. מצוקה גופנית זו החריפה את תחושות המעקב והרדיפה שלו. אפילו שמועה על מלך תינוק בבית לחם נתפסה אצלו כאיום קיומי, והברית החדשה (מתי ב') מספרת על פקודתו לטבוח בתינוקות בית לחם. אף שיוסף בן-מתתיהו אינו מזכיר אירוע ספציפי זה, הכללתו בברית החדשה מדגישה את התפיסה הרווחת לגבי פרנויה קיצונית ואכזריות חסרת מעצורים מצדו של הורדוס.

שלטונו של הורדוס מדגים כיצד פרנויה, בין אם פתולוגית ובין אם מטופחת אסטרטגית, יכולה לשמש ככלי לביסוס כוח אבסולוטי על ידי חיסול מוקדם של איומים נתפסים. אולם, כאשר פרנויה זו הופכת לפאתולוגית באמת ומוחמרת על ידי מחלה פיזית, היא חורגת מכל חישוב אסטרטגי, ומובילה לאלימות חסרת אבחנה, אשר מערערת בסופו של דבר את יציבות השושלת עם מות השליט. הפרנויה הראשונית של הורדוס יכולה להיחשב כתגובה רציונלית, אם כי אכזרית, למצבו הפוליטי הרעוע (שליט בובה רומאי, ללא ייחוס לבית דויד). חיסול יריבים חשמונאים היה מהלך פוליטי מחושב. אולם, ככל שבריאתו הפיזית התדרדרה, הפרנויה שלו הסלימה לכדי הזיות (הזיות אורמיות), שהובילו למעשים לא רציונליים וקיצוניים יותר ויותר (כמו הטבח לכאורה בבית לחם). הדבר ממחיש מעבר מ"פרנויה אסטרטגית" ל"פרנויה פתולוגית", שבה אותה תכונה בסיסית, מוגברת על ידי מחלה וכוח בלתי מרוסן, הופכת להרס עצמי. עם מותו מתפרקת הממלכה לשלושה חלקים, ובעשור אחד כמעט ונמחקת הנהגת בית הורדוס.

הקיסרים הרומאים: טיבריוס, קליגולה, נירון וקומודוס – ירידה לטירוף ולראווה

טיבריוס (14-37 לספירה)- מהאסטרטג המבודד למתבודד הפרנואידי: טיבריוס החל את דרכו כמצביא מבריק, אך בהדרגה פיתח רתיעה נפשית מקהל שאילצה אותו לוותר על חיי החצר ולעבור לווילה בקאפרי. סווטוניוס תיעד אותו מוקף באסטרולוגים ובמלשינים, רושם בפנקסים שמות "אויבים" ומשגר צווי מוות מרחוק. בידודו זה איפשר לסיאנוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, להשתלט על המנגנון הביצועי ולבצע טיהורים משלו. מותו של סיאנוס בעקבות הדחתו על ידי טיבריוס החריף אצל טיבריוס את התחושה שכל רומא מתנקשת בו, ובשנותיו האחרונות שלח פקודות הוצאה להורג באישון ליל, עד שהפך למושל של "ממלכת הפחד" (Regnum Timoris). חוקרים מודרניים הציעו שליקוי זיכרון בעקבות מחלת כלי-דם מוחית או דיכאון פסיכוטי מאוחר תרמו לנסיגתו ולחשדנותו.

נסיגתו של טיבריוס, שהונעה ממצבו הפסיכולוגי, יצרה ואקום שלטוני שנוצל באכזריות על ידי סיאנוס. הדבר ממחיש כיצד נסיגה נפשית של שליט, גם אם אינה אלימה במוצהר, יכולה להיות מערערת יציבות כמו עריצות פעילה, במיוחד כאשר מנגנוני בקרה מוסדיים חלשים. "ממלכת הפחד" לא הייתה רק תוצר של תודעתו של טיבריוס, אלא תוצאה מערכתית של התנתקותו. טיבריוס, בשל סלידתו מחיי ציבור וחשדנותו הגוברת, נסוג פיזית מרומא. הדבר יצר חלל תפעולי בצמרת השלטון. סיאנוס, פקודו, הצליח למלא חלל זה ולצבור כוח עצום, תוך שימוש בפרנויה של טיבריוס כמגן והצדקה לטיהורים שביצע בעצמו. "ממלכת הפחד" לא הייתה אפוא רק ביטוי ישיר לשיגעונו של טיבריוס, אלא תוצאה של הפתולוגיה שלו שיצרה הזדמנות לדמות שאפתנית וחסרת רחמים להפעיל כוח בשמו, ללא מעצורים.

קליגולה (37-41 לספירה): שלטון קצר, מוזר ואכזרי קליגולה מלך ארבע שנים בלבד, אך שלטונו הקצר היה רווי התנהגות קיצונית ומוזרה, שאולי נבעה מפגיעת ראש או קדחת קשה. תסמיניו כללו גרנדיוזיות, חשדנות כלפי יועציו, והזיות גדלות חסרות מעצורים. הוא מינה באופן סמלי את סוסו, אינסיטאטוס, לקונסול, מהלך שפורש כלעג פוליטי משולב באשליה גרנדיוזית. הוא הורה ללגיונות להגיע לחופי למאנש, ואז אסף מהם קונכיות ושלח לרומא כ"שלל" ממלחמתו בים, מעשה שנתפס כסאטירה פוליטית או כגחמה קיצונית. הדבר מצביע על כך ש"שיגעונו" היה, בחלקו, הצגה מכוונת של התנהגות אנטי-נורמטיבית, שנועדה להצהיר על כוח מוחלט על ידי הפגנת בוז למבני כוח מסורתיים, מה שבסופו של דבר הוביל להדחתו האלימה על ידי אותם מבנים. התנהגותו דחקה את הסנאטורים לשתף פעולה בקנוניית ההתנקשות, וכאשר חרב הפרטוריאנים פגעה בו, נקבע עיקרון מרכזי: אם ציר כוח פסיכוטי חורג מכל מוסכמה ומאיים על המשטר, הצבא מכתיב לכך סוף.

נירון (54-68 לספירה)- העריץ האמנותי והפרנויה הממאירה: נירון התחנך על ברכי סנקה הפילוסוף, אך מהר מאוד התרחק מכל ריסון אינטלקטואלי. הוא ראה עצמו אמן ומלאך-נקמה כאחד: הוא הופיע בקרקס כזמר ליריקה, אך גם הורה על רצח אמו אגריפינה כאשר השפעתה העיבה על תכניותיו. פסיכיאטרים בני ימינו מדברים על הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית בתוספת דלוזיות פרנואידיות. לאחר שריפת רומא, נפוץ סיפור ששרף את העיר כדי לספק תפאורה לאפופיאה מוזיקלית שלו. שלטונו של נירון מדגים כיצד פרנויה בלתי מרוסנת, במיוחד בשילוב עם אישיות נרקיסיסטית ואנטי-חברתית, הופכת להרס עצמי. ה"פרנויה הממאירה" שלו יצרה ספירלה של אלימות שצרכה את חוגו הפנימי, ניכרה את הצבא, ובסופו של דבר הובילה לקריסת השושלת היוליו-קלאודיאנית. פעולותיו הראשוניות של נירון, אף שהיו אכזריות, ייתכן שכוונו לביסוס כוח (למשל, סילוק אגריפינה). אולם, הטקסט מתאר את "הפרנויה הממאירה" שלו ו"התגברות גילויי הרדיפה". הדבר מצביע על מעבר מאכזריות אסטרטגית לאלימות פתולוגית וחסרת אבחנה. חוסר הרציונליות והאכזריות הגוברים הללו, שהוזנו ממצבו הנפשי, שחקו כל תמיכה, והובילו למרד נרחב ולהתאבדותו הכפויה. אופייה ה"ממאיר" של הפרנויה שלו כילה למעשה את שלטונו.

קומודוס (180-192 לספירה)- נרקיסיזם כקרנבל ציבורי: קומודוס, בנו של מרקוס אורליוס הסטואיקן, הפך את ההפרעה הנרקיסיסטית לקרנבל ציבורי. הוא לבש עורות נמרים, חידד חנית מול גלדיאטורים בזירה, ושילם לעצמו הון כ"כוכב מופע" במופעים שאותם כפה על נתיניו. הפרעות חוש הצדק והתוקפנות שלו התבטאו בשחיטת מורדים מדומים ובשינוי שם רומא ל"קולוניה קומודיאנה". המשמר הפרטוריאני, יחידת עילית של הצבא הרומי, השתמש בעבד-האימונים שלו בכדי לחנוק אותו באמבט.

התיאטרליזציה של קומודוס את הפתולוגיה האישית שלו, ובמיוחד הגרנדיוזיות והנרקיסיזם שלו, ערערו ישירות את כבודו ולגיטימיותו של מוסד הקיסרות והמדינה הרומית. מופע ציבורי זה של "שיגעון" שחק את הכבוד לעידן "חמשת הקיסרים הטובים", וסלל את הדרך למשבר פוליטי וכלכלי. בניגוד לקיסרים קודמים שאולי הסתירו את מוזרויותיהם, קומודוס הפגין בגלוי את "הפרעתו הנרקיסיסטית" באמצעות קרבות גלדיאטורים פומביים והאדרה עצמית מוזרה. לא הייתה זו רק פתולוגיה אישית; זו הייתה הצגה פומבית שהפחיתה מכבודו של מוסד הקיסרות. האליטה הרומית והאוכלוסייה נאלצו לחזות בקיסרם מתנהג באופן שנחשב בלתי מכובד ואף תורם לחילול קודש. שחיקה שיטתית זו של יוקרת הקיסרות, שהונעה ממצבו הנפשי, תרמה ישירות לאובדן הכבוד למוסד ובסופו של דבר להתנקשות בו.

להלן נבחן כיצד צורות פחות אלימות של מחלות נפש יצרו ואקום שלטוני, שלעיתים קרובות דרש התערבות חיצונית או ממשל בלתי פורמלי.

נבוכדנצר השני: החיה המקראית וגבולות העדות ההיסטורית

נבוכדנצר השני שלט בבבל בין השנים 605 ל-562 לפני הספירה, והותיר אחריו מכלול ארכיטקטוני מפואר. ספר דניאל מתאר אותו יוצא מדעתו לשבע שנים, אוכל עשב כבהמות ושערותיו גדלות כנוצות עיט. תיאור זה מתאים בספרות הרפואית לתסמונת נדירה הנקראת זואונוטרופיה [Clinical zoanthropy] , שבה אדם משוכנע כי הוא בהמה ולעיתים מתנהג ככזו.

אך חשוב לציין כי אין כל עדות היסטורית עצמאית במקורות בבליים בני התקופה התומכת בסיפור שבע שנות שיגעונו של נבוכדנצר. ישנם חוקרים המציעים כי כותב ספר דניאל בלבל את נבוכדנצר עם נבונאידוס, מלך בבלי מאוחר יותר שהפגין התנהגות אקסצנטרית בכך שנעלם מבבל למשך עשור. סביר להניח שרשומות בבליות, שהתמקדו בהצגת כוח ועוצמה, לא היו מתעדות חולשה כזו. רבים מפרשים את הסיפור המקראי כמשל תיאולוגי על יוהרה מלכותית והשפלה אלוהית, ולא כתיאור היסטורי מדויק. עם זאת, ההיתכנות הנוירופסיכיאטרית –העלולה להוליד דלוזיה של הפיכה לחיה – מוכרת. הטקסט מציין כי בבל נדרשה למלא את החלל השלטוני, והביטוי המוסדי היה מיסוד מועצת יועצים שהשפעתה ניכרה עד סוף השושלת הנאו-בבלית.

סיפורו של נבוכדנצר מדגיש כיצד תיאורים של "שיגעון" מלכותי יכולים לשרת מטרה תיאולוגית או מוסרית ראשונית (השפלת המלך הגאה) ולא בהכרח תיעוד היסטורי עובדתי. היעדר עדות עכשווית לטירופו, יחד עם המסר המוסרי החזק של הנרטיב, מצביע על כך שה"שיגעון" כאן מתפקד כטירוף רב עוצמה להעברת סמכות אלוהית וסכנות היוהרה, ולא כאבחנה קלינית. נרטיב זה מצדיק בדיעבד התאמות מוסדיות (מועצת יועצים). ספר דניאל הוא טקסט דתי עם מסר תיאולוגי ברור על ריבונות האל על מלכים. סיפור הפיכתו והשפלתו של נבוכדנצר משרת ישירות מטרה זו. היעדר תיעוד בבלי תואם, שבדרך כלל מפאר את המלך, מצביע בחוזקה על כך ש"שיגעון" זה לא היה אירוע היסטורי ממשי אלא אמצעי ספרותי. עם זאת, גם כאמצעי ספרותי, הוא רומז על צורך בהמשכיות מוסדית מול חוסר יכולת מלכותית, שהוביל להקמת מועצה. הדבר מראה כיצד רעיון הטירוף המלכותי, גם אם בדיוני, יכול לעצב תפיסות של ממשל.

החליף אל-חאכם בֶּאִמְר אללה שלט מ 996 עד 1021

במצרים הפאטימית של ראשית האלף האחד-עשר שלט אל-חאכם בֶּאִמְר אללה 996 עד 1021. אירופאים כינוהו “הח’ליף המטורף”, אך בתוך קהיר נודע בשל רפורמות אכזריות: בנה מצופה כוכבי נחושת שהחזיר אור שמש עד סנוור, הכתיב ללבוש נוצות עוף למיעוטים דתיים, והחריב את כנסיית הקבר. תיאורי לילה שלו משוטט בן עצי המוקאטם ומנהל שיחות עם כוכבים מעלים השערות של פסיכוזה מתובלת במיסטיציזם.. לקראת סוף ימי שלטונו החלה הדת הדרוזית להתגבש סביב דמותו. ב-1021 נעלם אל-חאכם במהלך טיול להרי מוקטם שליד קהיר לאחר שהיה חשש כי נרצח (או התאבד) – גופתו לא נמצאה – והפך לדמות משיחית ביסוד זרם הדרוזים. מאמיניו הדרוזים טענו כי לא מת, אלא הוסתר על ידי אללה כדי לשוב כ"מהדי" ביום הדין. את כיסאו ירש בנו הצעיר עלי אלט'אהר באללה, בעוד אחותו של אל-חאכם, סת אלמלכ, שימשה כעוצרת.

שארל השישי מצרפת: "מלך הזכוכית" וריסוק הממלכה

שארל השישי (1380-1422) נודע בכינוי "המלך המטורף". הוא סבל מהזיה מפורסמת המכונה "דלוזיית הזכוכית", שבה האמין שגופו עשוי מזכוכית ועלול להישבר. הוא לבש בגדים מחוזקים במוטות ברזל ונמנע ממגע. התקפי אי-שפיותו כללו פרצי אלימות, ובאחד המקרים אף תקף את חייליו ביער לה-מאן, משוכנע שבגדיו נצבעו בדמו. הוא גם נמנע מרחצה והחלפת בגדים לתקופות ארוכות.

בשל חוסר יכולתו לתפקד, אשתו, איזבו מבוואריה, ניהלה את המדיניות בשם הדופין המתבגר. היריבויות הפוליטיות בין בית ארמניאק לבית בורגונדיה התעצמו בתקופות מחלתו. כאשר אנגליה פלשה שוב בעיצומה של מלחמת מאה השנים, מצאה מלך שמחשבתו מרוסקת. ההזיה הספציפית של שארל השישי, אף שהייתה אישית לכאורה, נשאה השלכות פוליטיות עמוקות. חוסר יכולתו להנהיג עקב מצבו הנפשי הגביר ישירות את היריבויות הפוליטיות הקיימות והפך את צרפת לפגיעה מול תוקפנות חיצונית (מלחמת מאה השנים). הדבר מראה כיצד פתולוגיה אישית, כאשר היא אינה נבלמת, יכולה להסיר את המוטיבציה והתיאום הדרושים להגנה לאומית. "דלוזיית הזכוכית" ופרצי האלימות מנעו משארל השישי למשול ביעילות. הדבר יצר ואקום שלטוני בצמרת. במקום תגובה אחידה לאיומים חיצוניים (כמו הפלישה האנגלית), האצולה הצרפתית, שכבר נטתה לפלגנות (ארמניאקים מול בורגונדים), הגבירה את מאבקיה הפנימיים על השליטה. מצבו הנפשי של המלך, אפוא, לא רק גרם לסבל אישי; הוא פגע ישירות ביכולת המדינה לתאם ולהגן על עצמה, מה שהפך אותה לפגיעה יותר ללחצים חיצוניים.   כך נראה כי פרנויה בריאה יחסית שומרת אולי מאיום, אך פרנויה פסיכוטית מסירה את היסוסי האוייבים מבחוץ ומעקרת תיאום לאומי.

הנרי השישי מאנגליה: קטטוניה, קריסה ומלחמות השושנים

הנרי השישי (1422-1461 ושוב 1470-1471) חווה את תקופת חוסר התפקוד הנפשי הארוכה ביותר שלו לאחר התבוסה בקרב קסטיון בשנת 1453. הוא ישב על כסאו, אילם ממילים וחסר תגובה, במשך שנה וארבעה חודשים, ואף לא הגיב לבשורה על הולדת בנו היחיד. חוסר תגובה זה והזיות דתיות הובילו להצעות כי סבל מסכיזופרניה קטטונית. קודם לכן, הוא תואר כפרנואידי, גרנדיוזי וחסר החלטיות.  חוקרים אחרים מציעים הפרעה דו־קוטבית עם אפיזודות פסיכוטיות חריפות, על סמך תנודות אפשריות במצב-הרוח ותיעוד של נסיגות קצרות יותר.יש גם הטוענים לתורשה משפחתית—-“טירוף” בית ולואה, שכן סבו שארל VI סבל מתסמינים דומים—-המרמזת על פגיעוּת גנטית לפסיכוזה. השערות שוליות יותר כוללות נזק מוחי בעקבות זיהום (פוסט-אנצפליטי) או תגובת-על לטראומה הכרונית של כישלונות המלחמה והמתח הפוליטי.

חצרו הפכה ל"שדה מוקשים" בין סיעת לנקסטר של אשתו מרגרט מאנז'ו לבין היורקיסטים שדרשו פרוטקטורט. היעדר מדינאי בעל החלטיות הוביל את הממלכה למלחמות השושנים העקובות מדם. מצבו הנפשי פתח מרחב כוח לאצולה לוחמנית. הוא אולץ לבסוף לוותר על הכתר ומת במצודת לונדון, נסיבות שתוארו בדיעבד כ"חסד פוליטי".

מצבו הקטטוני של הנרי השישי, צורה חמורה של מחלת נפש, עורר ישירות מלחמת אזרחים שושלתית. בניגוד לעריצות פעילה, חוסר יכולתו הפסיבי יצר הזדמנות לפלגים מתחרים ללגיטימציה של טענותיהם באמצעות כוח, מה שהדגים כי היעדר סמכות מרכזית עקב מחלה יכול להיות הרסני כמו ניצול לרעה של כוח. ה"חסד הפוליטי" של מותו מדגיש את ההקלה שהורגשה כאשר מקור חוסר היציבות הוסר סוף סוף. "שיגעונו" של הנרי השישי לא היה פעיל או אגרסיבי; הוא היה נסיגה עמוקה. מצב פסיבי זה, עם זאת, היה מערער יציבות במידה רבה מכיוון שהוא הסיר את מקבל ההחלטות הסופי במערכת מונרכית. הריק השלטוני מולא מיד על ידי אצילים שאפתנים (יורקיסטים, לנקסטרים) שהשתמשו בחוסר יכולתו של המלך כתירוץ לקידום טענותיהם. התוצאה לא הייתה רק תמרונים פוליטיים אלא מלחמת אזרחים של ממש, מה שמדגים כי היעדר נוכחות נפשית של שליט יכול להיות גורם ישיר לקריסת המדינה ולאלימות נרחבת. אבחנה נפשית בלתי פתורה פתחה אפוא מרחב כוח לאצולה לוחמנית, והתוצאה מלחמה אזרחית שהכריחה אותו לוותר על הכתר ואף הביאה למותו במגדל של לונדון, נסיבות שתוארו בדיעבד כ״חסד פוליטי״.

איוואן הרביעי “האיום” [ 1547 עד 1584]

צפון-מזרחה, איוואן הרביעי “האיום” שלט ברוסיה 1547 עד 1584. כשהיה בן שלוש, נפטר אביו וסילי השלישי כתוצאה מהתפשטות זיהום ברגל ובנו עלה לכס המלוכה כאשר אימו, אלנה גלינסקיה שימשה כעוצרת שלו. כשהיה בן שמונה מתה אימו שכנראה הורעלה . בויארים ממספר משפחות רבות עוצמה שימשו עוצריו ולמעשה הגבילו את תנועותיו ובודדו אותו. יתמות מוקדמת ובידוד בחצר בויארית הולידו חשדנות עמוקה כבר בגיל תשע. במהלך שלטונו הארוך הפך את רוסיה למעצמה אזורית.  כשאשתו אנסטסיה מתה לפתע ב-1560, נע איוואן לקוטב פסיכוטי – הכנסייה והרופאים נחשדו בהרעלה. הוא הקים את האופריצ’נינה: משמר פרשים שכּליו סמל ראש כלב ומגרפה, אות לכך ש”ננשוך ונגרוף בוגדים”. בפארוקסיזם של פחד, איוואן ראה בנובגורוד עיר בוגדת ולחם בה עד עפר; אלפים הוטבעו בקרח הנהר. האירוע האפל ביותר הגיע כאשר הכה את כלתו ההרה עד מוות, ולאחר מכן היכה במקל את בנו כדי לשתק מרד מדומיין – חבטה שגרמה למות הבן. מבחינה פוליטית הצליח אמנם איחוד הארצות הרוסיות תחת כתר מוסקבה, אך החרדה המתמדת שלו מחתירות נגדו השאירה מדינה מותשת עם מותו.

אריק הארבעה-עשר [1560 עד 1568]

בשוודיה מלך אריק הארבעה-עשר משנת 1560 עד 1568. בהתחלה רייך רנסנסי, אולם אריק התמסר לאסטרולוגים והחל לרשום ב”ספר הדקלים” את שמות אלו אשר מבטם רמז ללעג כלפיו. הוא הזמין את משפחת סטורה לארוחה בנסיכות וֶסטֶרָאס, וכאשר לחשו האצילים במסדרון חעל אזנו כי הם קושרים להפילו: הוא שלף פגיון, דקר את נילס סטורה עד מותו ופקד לרצוח את אחיו. לאחר מכן התכנס בארמון ושקע בצום, ואז ארגן הלוויה מפוארת לנסיכים שרצח. במצבו הדגים תסמיני מאניה: לילות ללא שינה, דיבור אקסטטי, תחושת שליחות דתית, ולצידם פרנויה פראית. אחיו יוהאן ונכבדי הריקסדאג קבעו כי למען שלומה של הסיעה הלותרנית חובה להדיחו; הוא נשלח לבידוד בטירה, ובה הורעל ב-1577. שוב ניצבים סימני אזהרה: חשד, טיהור, בידוד, עד שהרשת האצילה בולמת את המעגל.

המלכות האיבריות: מריה הראשונה מפורטוגל וחואנה הראשונה מקסטיליה – צער, הזיה והישרדות שושלתית

חואנה הראשונה מקסטיליה ("לה-לוקה", 1479-1555)- קנאה, אבל אובססיבי וכליאה פוליטית:

סיפורה של חואנה נרקם סביב קנאה עזה, פולחן אהבת בעלה פיליפ "היפה", ומבוך פוליטי היסטרי. בגיל 25, לאחר מות אמה המלכה איזבל, ירשה את כתר קסטיליה ונאבקה בטענות אביה, פרננדו מאראגון, להכתיב לה עוצר. כאשר פיליפ בעלה מת בשנת 1506, שקעה חואנה באבל פסיכוטי: היא סירבה לקבור את גופתו, שקעה במסע לילי של מאות קילומטרים עם הארון הפתוח, ופתחה מדי ערב את המכסה כדי ללטף את פניו וגופתו המרקיבה. הדבר פורש כ"מלנכוליה פסיכוטית" (דיכאון פסיכוטי עמוק).

פרננדו כלא אותה בטורדסיאס, ובהמשך גם בנה קרל החמישי שמר אותה שם כקלף ללגיטימציה. עשורים של בידוד, בתא קריר, מתועדים במכתבי נזירות המעידות על צרחות ליליות, צומות של שבועות, ושיחות משונות עם דמויות שאינן. "שיגעונה" הפך לחומת מגן של בית הבסבורג: כל עוד חואנה "חיה אך בלתי-שפויה", ניתן היה לאחד את הכתרים הספרדי והאוסטרי מבלי לערער על חוק הירושה.

"שיגעונה" של חואנה לא היה רק מצוקה אישית אלא הפך לכלי פוליטי ששימש את אביה ובנה לביסוס כוח ולאיחוד הכתרים הספרדי והאוסטרי. אי-שפיותה הנתפסת שימשה כ"חומת מגן" לשושלת הבסבורג, ואפשרה להם לעקוף חוקי הירושה ולרכז סמכות ללא עוררין. הדבר ממחיש כיצד סטיגמת הטירוף יכולה להיות מנוצלת למטרות גאו-פוליטיות. האבל האובססיבי של חואנה וחוסר יציבותה הנפשית הנתפסת לא רק נצפו; הם נוצלו על ידי קרוביה הגברים רבי העוצמה. אביה, ולאחר מכן בנה, כלאו אותה והכריזו עליה כחסרת יכולת. הכרזה זו על "שיגעון" לא הייתה מעשה של חסד אלא מעשה אסטרטגי: היא אפשרה להם לשלוט במקומה, וחשוב מכך, לאחד את כתרי ספרד ואוסטריה תחת קרל החמישי מבלי להפר את חוקי הירושה. "שיגעונה" הפך אפוא להצדקה משפטית ופוליטית דה פקטו לגיבוש שושלתי וטריטוריאלי גדול, והפך אותו ל"חומה" גאו-פוליטית שביססה את בסיס הכוח.

מריה הראשונה מפורטוגל (חוסר יכולת)-פסיכוזה מושרת-צער ולידת העוצרות : מריה הראשונה מפורטוגל נולדה ב 1734 ושלטה מ1777 עד חוסר-יכולתה 1792. שלטונה של מריה הראשונה (1777-1816) סומן במחלת נפש קשה שהחלה משנת 1792. מות בעלה, בנה הבכור ביתה והכומר המוודהּ שלה בתוך עשור עורר אצלה אבל מסיבי שנדד לדיכאון עמוק, ולאחר מכן להזיות דתיות. היא ראתה גיהינום יורד על ליסבון, שמעה את שופרות יום הדין, סירבה לאכול וסבלה מבכי בלתי נשלט. היא אף האמינה שהיא מתה ואין לה איברים פנימיים. כשבנה ז’ואאו כינס רופאים בריטים בראשות ד״ר פרנסיס ויליס, אלה החליטו כי מדובר בהפרעה דו-קוטבית עם פסיכוזה, או “מאניה אינספיראטה”, והכריזו עליה בלתי כשירה

רצף אסונות (1786–1788)

1. במאי 1786 – מות בעלה ופטרונה הפוליטי, המלך-העמית פדרו השלישי.

11 בספטמבר 1788 – בנה הבכור והיורש ז’וזה מת מאבעבועות שחורות בגיל 27.

2 בנובמבר 1788 – בתה מריאנה ויטוריה נפטרה מאותה מחלה – כשבועות אחרי שילדה נכד שנפטר אף הוא.

סוף 1788 – פטירת הכומר-מוודה האהוב אינאסיו דה סאו קייטן. צירוף האובדנים הכפולים, שזורים באבל דתי קיצוני, מוטט את נפשה של המלכה.

ההידרדרות הנפשית
כבר ב-1786 נרשם “דליריום” ראשון; אחריו הלכה והחריפה דיכאונה, מלוּוה בזעקות לילה, חזיונות אשמה דתיים ואי-שקט שהכניעו את יכולתה למשול. בשיא המשבר (פברואר 1792) הוצאה מן האופרה בצרחות, הוכרזה “מטורפת” והובאה לכאמור טיפולו של ד”ר פרנסיס ויליס – רופאו של ג’ורג’ השלישי – שקבע כי מצבה חשוך-מרפא. מאז תפקד בנה ז’ואאו כשליט בפועל (תואר עוצר רשמי מאז 1799).

מה באמת הייתה האבחנה?
ניתוח OPCRIT מודרני מציע דִּכָּאון מג’ורי פסיכוטי, בעוד היסטוריונים אחרים מזכירים הפרעה דו-קוטבית או פורפיריה; העובדה ששתי אחיותיה אובחנו אף הן במחלות נפש מחזקת חשד לרקע גנטי של קִרבת-דם.

השנים האחרונות והמורשת
מריה נשארה במצב של אבדן קשר למציאות: ב-1794 עברה עם החצר לארמון קֶלוּז, שם העידו מבקרים על “צרחות מחרידות”; ב-1807 נמלטה המשפחה לברזיל מפני הצבא הנפוליאוני, והמלכה – מבוהלת וצווחת – הועלתה על סיפון ה-Príncipe Real היא חיה בריו דה ז’ניירו עוד שמונה שנים, מעורפלת ובלתי כשירה, עד מותה במרץ 1816.

בסיכומו של דבר, שרשרת האובדנים העזה של 1786-1788 הציתה משבר נפשי חמור שקיבל גוון דיכאוני פסיכוטי-דתי והשבית לחלוטין את תפקודה של מריה הראשונה – עד כדי כך שמדיניות האימפריה הועברה לבנה ולבסוף גם ליבשת אחרת.

רופאים בריטים, בראשות ד"ר פרנסיס ויליס, אבחנו אותה כבאותה עת כסובלת מהפרעה דו-קוטבית עם פסיכוזה, או "מאניה אינספיראטה", והכריזו עליה בלתי כשירה. בנה, ז'ואאו, קיבל עליו את העוצרות, מה שהוביל לכינון רשמי של מוסד העוצרות בפורטוגל.

המקרה של מריה הראשונה מדגים כיצד טראומה אישית עמוקה (ריבוי מקרי מוות) יכולה לעורר מחלת נפש קשה, אשר, במערכת עם מנגנונים חוקתיים מפותחים, יכולה באופן פרדוקסלי להוביל להתפתחות מוסדית חיובית (הפורמליזציה של העוצרות). הטרגדיה האישית הופכת להזדמנות ציבורית לאבולוציה חוקתית. התמוטטותה הנפשית של מריה קשורה ישירות לסדרה של אבדות אישיות. זהו קשר סיבתי ברור בין טראומה לדיכאון חמור/פסיכוזה. אולם, במערכת מונרכית שהייתה כבר בתהליך התפתחות, חוסר יכולתה הוביל לצורך לשמור על יציבות הוביל לכינון רשמי של העוצרות, חידוש חוקתי שאפשר למדינה לתפקד למרות מחלת המונרך, במקום לקרוס למלחמת אזרחים.

פליפה החמישי מספרד (מלך מ 1700-1746): דיכאון מאני ויד ההשפעה הנסתרת

פליפה החמישי, הראשון מבית בורבון על כתר מדריד (1700-1746), הציג בתחילת מלכותו חיוניות, אך מאוחר יותר פיתח קיבעון דתי שהתבטא בדוגמות נזיריות, ולאחר מכן אפיזודות אפלות שבהן סירב להתרחץ, קימץ בדיבור וביכה באוזני יועציו כי איברי גופו אינם תואמים ולכן אינו יכול לעמוד. התפרצות מתועדת היטב התרחשה בחורף 1727: רעידות בידיים, צעקות כאב בלתי מוסברות, נשיכות בשר זרועו עד זוב דם, ומחשבת שווא כי הפך לצפרדע שחייבת להימנע משמש פן תתייבש. הדיכאון הפסיכוטי התחלף בהתקפי היפראקטיביות לילית: פליפה היה מזמן את שריו לישיבות פנימיות בארבע לפנות בוקר, מחתים צווים כשהוא לבוש חולצה בלבד וחוזר לנבור בספר תהילים כשקולו מתנגן בשני קולות, אחד נמוך ואחד חרישי, כאילו יש בו שני מלכים.

אשתו השנייה, אליזבת פארנזה האנרגטית, זיהתה את שבריריותו ושריינה לעצמה את מושכות הממשל. היא "האכילה" אותו במוזיקה – הזמנת קאסטה של זמרי קַזְטְרָטִי נודעים – והחליפה את רהיטי הארמון בצבעים מזהירים שמטרתם ללכוד את מבטו ולהוציאו ממערבולות העיסוק העצמי. אף כי הרופאים השתמשו במונחים של "מלנכוליה מודלקת", הסימנים – תנודתיות קיצונית במצב הרוח, מחשבות שווא כולל סומטיות, נדודי שינה קשים – תואמים אבחנת הפרעה דו-קוטבית. תחת ידיה האיתנות של פארנזה שרדה ספרד את סופה של מלחמת הירושה ולא נסחפה לשבר דיאנאסטי.

מקרהו של פליפה החמישי מדגים כיצד, בהיעדר מנגנונים חוקתיים רשמיים, מבני כוח בלתי פורמליים (כמו רעיה חזקה) יכולים לשמש כחיץ קריטי מפני ההשפעות המערערות של מחלת נפש מלכותית. יכולתה של אשתו לנהל את מצבו ולמשול ביעילות מנעה משבר שושלתי, והדגימה את חשיבותה של סוכנות אנושית מסתגלת בשמירה על יציבות המדינה. מחלת הנפש החמורה של פליפה החמישי היוותה איום ישיר על יציבות המונרכיה הספרדית. אולם, בניגוד למקרים אחרים שהובילו להדחה או למלחמת אזרחים, ספרד נותרה יציבה. יציבות זו לא נבעה מחוקים חוקתיים רשמיים אלא מהתערבות פרואקטיבית ואינטליגנטית של אשתו, אליזבת פארנזה. היא למעשה נטלה את מושכות השלטון, ניהלה את תסמיניו, ושימשה כעוצרת בלתי פורמלית. הדבר מדגיש כיצד יחסים אישיים וחוסן אופי של מקורבים למונרך יכולים לשמש כבקרת איזון חיונית, אם כי בלתי פורמלית.

מנגנון ה"כאפס" העות'מאני: כליאה כאמצעי מניעה

מוסטפא הראשון (1617-1618, 1622-1623): ה"סולטאן המשוגע" הכלוא בכלוב.

מוסטפא הראשון בילה 18 שנים כלוא ב"כאפס" (הכלוב), דירה פנימית בארמון טופקאפי שנועדה למנוע רצח אחים בקרב הנסיכים. בידוד זה ככל הנראה החמיר את מצבו הנפשי. כרוניקנים תיארו אותו כחסר מיומנות פוליטית, קורע ידיות הדלתות, לוחש לעצמו תפילות וזורק חפצי זהב לבריכות הארמון כדי "להאכיל דגים דמיוניים". הוא תואר גם כפרנואידי וציחקק לפי המקורות כמו "אידיוט". הוא הועלה לכס פעמיים עקב תככים בחצר, אך הודח במהרה על ידי היניצ'רים, חיילי העילית, שזיהו את חוסר יכולתו.

איברהים הראשון (1640-1648): הסולטאן ה"משוגע" והתערבות חכמי הדת [העולמא].

.

איברהים הראשון, עלה לכס 1640 והפגין כבר בראשית ימיו סימני היפר-סקסואליות אובססיבית: העדיף פילגשים במשקל חריג, הרחיק עצמו מישיבות הדיוואן וניזון מחלומות רעים שהפרשנים תלו בג’ינים. ב-1648 ראה בעיני רוחו מרד הרמון וניפק צו להטבעת 280 פילגשים, מעשה שזעזע את העולמא. הגראנד ויזיר כינס פסק הלכה שהכריז על הסולטאן כבלתי כשיר והורה לחונקו. התקדים הראה כיצד סמכות דתית־משפטית יכולה להגביל פרנויה מלכותית, אך גם כיצד “שיגעון” נעשה כלי בידי בירוקרטים.

מערכת ה"כאפס", אף שנועדה למנוע רצח אחים, יצרה באופן בלתי מכוון שליטים בלתי יציבים נפשית עקב חסך חושי וחברתי קיצוני. מצב זה אילץ את הצבא (היניצ'רים) ואת הרשויות הדתיות-משפטיות (העולמא) לפתח מנגנונים (הדחות, פתוות) להסרת שליטים חסרי יכולת. הדבר מדגים כיצד תכנון מוסדי לקוי יכול להוליד צורך בתגובות מוסדיות אחרות, לעיתים אלימות יותר. מערכת ה"כאפס" נועדה לפתור בעיה אחת (מלחמות ירושה באמצעות רצח אחים) אך יצרה אחרת: יורשים בלתי יציבים נפשית. הבידוד הממושך והפחד שחוו הנסיכים ב"כאפס" תרמו ישירות להידרדרותם הפסיכולוגית. פגם מערכתי זה הצריך פיתוח מנגנונים מוסדיים אחרים – כוחם הצבאי של היניצ'רים [חיל הרגלים של האימפריה העותמנית] וסמכותם הדתית של העולמא – להדחת שליטים חסרי יכולת אלה. זוהי דוגמה ברורה לאופן שבו פתרון מוסדי אחד יכול ליצור בעיות חדשות, הדורשות התאמות נוספות, לעיתים אלימות.

חוק העוצרות הבריטי: הפיכת חוסר יכולת לחוק

ג'ורג' השלישי (מלך מ 1760-1820): מאניה דו-קוטבית ומשבר חוקתי:

ג'ורג' השלישי חווה התקפים חוזרים של מחלת נפש בין שנות השלושים לששים לחייו, ומאז 1810 באופן קבוע. תסמיניו כללו לוגוריאה (דיבור מהיר ובלתי נשלט), ימי ערות חסרי שינה, וטקסטים שבהם פנה לאל כ"שותף ישיר". ניתוח סטילומטרי [ניתוח לשוני] של מכתביו גילה משפטים בני 400 מילים, מילים מומצאות וסדרת מחשבות שווא דתיות. אבחנה מודרנית מצביעה על מאניה דו-קוטבית, כאשר התיאורייה כי סבל ממחלת הפורפיריה נדחתה ברובה.

המשבר בשנת 1810 עורר סערה חוקתית: האם להדיח מלך "משיחי" או לשמר את קדושת הכתר? חוק העוצרות של 1811 הסדיר לראשונה העברת סמכויות לבנו, הנסיך העוצר, ויצר מודל עולמי לניהול חוקי ולא אלים של חוסר יכולת מלכותית. מחלתו של ג'ורג' השלישי, שהתרחשה בתוך מונרכיה חוקתית מתפתחת, סיפקה את הדחף לפורמליזציה של העוצרות. הדבר סימן מעבר משמעותי ממשברי ירושה אלימים או תפיסות כוח בלתי פורמליות למנגנון חוקי ובלתי אלים לניהול חוסר יכולת מלכותית, והדגים את החוסן והיכולת להסתגל של מערכת חוקתית בוגרת. בניגוד למערכות אוטוקרטיות קדומות יותר שבהן טירוף מלכותי הוביל לעיתים קרובות להדחה אלימה, מחלתו של ג'ורג' השלישי התרחשה במונרכיה חוקתית עם פרלמנט מבוסס. הקשר זה אפשר פתרון חוקי, ולא אלים. ה"סערה החוקתית" מדגישה את הדיון, אך התוצאה – חוק העוצרות – מראה מערכת המסוגלת להסתגל ולמסד תהליך לחוסר יכולת. זהו אינדיקטור ברור למערכת פוליטית מתקדמת יותר שיכולה לספוג זעזועים מבלי לקרוס לכאוס.

"מלך הבובה" של בוואריה: הפרדת הכתר מהשלטון

לודוויג השני מבוואריה (שמלך 1864 עד 1886)- אקסצנטריות רומנטית ואבחון פוליטי:

לודוויג השני (1864-1886), שנודע כ"מלך הברבור" או "מלך האגדות", היה ניאו-רומנטיקן שהתבודד בטירות כמו נוישוונשטיין, ניהל סעודות ליליות עם "אורחים מדומיינים", והתפנק בלגונות מלאכותיות. הוצאותיו הראוותניות הכפילו את התקציב פי ארבעה, מה שהדאיג את הקבינט. הפסיכיאטר ברנהרד פון גודן, ללא בדיקה ישירה, אבחן אותו כסובל מ"פרנויה סכיזוטיפלית עם דלוזיות רדיפה" על בסיס עדויות ראייה. לודוויג הודח, ומותו המסתורי יחד עם רופאו למחרת עורר שאלות לגבי האופי הפוליטי של האבחנה.   מקרהו של לודוויג השני מדגיש את הקלות שבה אבחנה פסיכיאטרית יכולה להיות מנוצלת למטרות פוליטיות (הדחה). האבחנה וההדחה של לודוויג היו פוליטיות ביותר, כאשר ה"שיגעון" שימש כהצדקה משפטית נוחה להדחת מלך חסר אחריות כלכלית ומתבודד. הדבר מראה כיצד אבחנה יכולה להיות נשק פוליטי.

אוטו, מלך בוואריה [1848 – 1916] : עוצרות מונעת ומונרכיה סמלית:

אוטו וילהלם לואיטפולד אדלברט ולדמאר פון ויטלסבאך היה מלך בוואריה החל משנת 1886 ועד לשנת 1913. בגרמניה של סוף המאה התשע-עשרה, שם עלה אוטו מבוואריה אחרי מותו האלים של אחיו לודוויג בשנת 1886. אוטו, שנולד 1848, אובחן עוד בצעירותו כסובל מסכיזופרניה פרנואידית: התפרצויות פתאומיות של צחוק, שנאה לחיות מחמד מסוימות, רתיעה עזה מאור יום, וריטואלים קומפולסיביים שבהם דרש לחזור על תפילה אחת ארבעים פעם. בשונה מלודוויג, הקבינט לא העז להעמיד פנים שהוא כשיר; עוד לפני הכתרה הונהג עוצר קבוע בדמות דודו, הנסיך לואיטפולד. כך נוצר מלך־בובה שבמשך 27 שנה החזיק תואר ריק לשם הסדר החוקתי, והעצים את הבידול בין “כתר סמל” לממשל ביורוקרטי יעיל. מקרהו של אוטו, מייצג התאמה מתוחכמת שבה נוכחותו הפיזית של המונרך נשמרת לצורך לגיטימציה, אך כוחו בפועל נשלל באופן רשמי ולא אלים, מה שמאפשר יציבות. בהיסטוריה של מדינות החוקה יש אפוא אפשרות שמחלה קשה המנטרלת את המונרך יכולה להעניק זמן ארוך למנגנון מנהלי לתפקד בלי הפרעות שררה, אסטרטגיה שנלקחה מאוסטריה שם שימש פרדיננד הראשון תפקיד דומה עד מהפכות 1848.

האבולוציה החוקתית בירדן: סכיזופרניה כזרז לליברליזציה

טלאל מירדן (1951-1952)- התנקשות, סכיזופרניה ורפורמה בלתי מכוונת:

טלאל עלה לשלטון בשנת 1951 לאחר רצח אביו עבדאללה. הוא הראה התקפים פסיכוטיים כבר בצעירותו, שהוחמרו לאחר ההתנקשות באביו. תסמיניו כללו הזיות ומחשבות שווא על סוכנים אנגלים המקללים אותו דרך מכשירי קשר, חשד שאשתו קושרת להדיחו ואף ניסה פעמיים לרצוח אותה. הוא גם עינה את בנו בן ה10 מוחמד שחשד גם בו והקיף את עצמו ברובים טעונים. הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה, ואולץ להתפטר על ידי הפרלמנט בגין "אי-כשירות פסיכולוגית". באופן פרדוקסלי, בחלון הזמן הקצר שנותר לו לפני הסתגרותו הכפויה, חתם טלאל על חוקה שהרחיבה את סמכויות הפרלמנט, את חופש העיתונות והגבילה מעצר שרירותי.

הסכיזופרניה של טלאל, מחלת נפש חמורה ומתישה, הפכה לזרז אירוני לרפורמות חוקתיות ליברליות משמעותיות בירדן. חוסר יכולתו יצר ואקום פוליטי שאליטות נאורות ניצלו, תוך שימוש באבחנה רפואית כאמצעי לגיטימי ולא אלים לקידום רפורמות שאחרת אולי היו נתקלות בהתנגדות. הדבר מדגים כיצד פתולוגיה יכולה, בהקשרים ספציפיים, להניע שינוי מתקדם. מחלתו הנפשית של טלאל הפכה אותו לבלתי כשיר לשלטון. הדבר יצר צורך מיידי בשינוי הנהגה. אולם, במקום תפיסת כוח פשוטה, הפרלמנט הירדני, בשיתוף פעולה עם הנהגת הלגיון הערבי, השתמש באבחנה הרפואית של סכיזופרניה כסיבה לגיטימית ומקובלת להדחתו. מעשה זה של "אי-כשירות פסיכולוגית" סיפק אז הזדמנות לפרלמנט לחוקק חוקה חדשה וליברלית יותר. המחלה עצמה, אם כן, הפכה לטריגר לליברליזציה פוליטית שאולי לא הייתה מתרחשת במהירות או בצורה חלקה אחרת.

המקבילה הסובייטית: הפרנויה של סטלין והתגובה הקולקטיבית

סטלין (1924-1953) פרנויה טוטליטרית ו"קנוניית הרופאים" –

אף שלא היה מלך, שלטונו של יוסף סטאלין (1924-1953) הציג מאפיינים צאריים. בשנות הארבעים, פיתח פרנויה אדיקותית: רשם ביומנו חשדות מפורשים כי דבריו מוקלטים על ידי חברי הפוליטביורו, העביר לילות שלמים במיפוי קשרים מתמטיים מדומים בין חברים, פקד על רופאי הקרמלין לאבחן אותו בסתר, ואחר כך הורה להוציאם להורג בעוון השתייכות ל"מזימת הרופאים". פרקי הטרור המאוחרים, המוכרים כמבצע "רטינציה" ב-1951, קבעו שיא חדש של חיסולים והוצאות להורג.

דה-סטליניזציה לאחר המוות: מותו הוביל ל"הפיכה שקטה" על ידי יורשיו (בריה, מלנקוב, חרושצ'וב). גופתו הוצאה מהמאוזוליאום ב-1961, ודוקטרינת "אישיותו האנטי-בריאה" שימשה בסיס למהלך הדה-סטליניזציה. מקרהו של סטלין מדגים כיצד גם במשטרים האבסולוטיים והטוטליטריים ביותר, פרנויה קיצונית אצל המנהיג יכולה להפוך לאיום מערכתי, שמוביל לטיהורים הרסניים. חוסר היכולת לערער על המנהיג ישירות פירושו שהמערכת חייבת להמתין ל"נקודת שבירה פיזיולוגית" (שבץ או הרעלה) כדי להחזיר לעצמה שליטה, מה שמדגיש את השבריריות הטבועה של כוח המרוכז בתודעה פתולוגית אחת ובלתי מרוסנת. הפרנויה של סטלין, בניגוד לזו של מונרכים שאולי רוסנו על ידי אצולה או פרלמנט, הייתה בלתי מרוסנת במערכת טוטליטרית. הזיותיו הובילו ישירות לטרור ולטיהורים, ופגעו במערכת עצמה (למשל, חיסול רופאים ואחרים מוכשרים). מכיוון שלא היה קיים מנגנון מוסדי להדחתו בחייו, המערכת נאלצה להמתין למותו הטבעי (או למוות כפוי). הדה-סטליניזציה שלאחר מכן, שהוצדקה על ידי "אישיותו הלא בריאה", מראה כי גם לאחר המוות, יש לטפל בפתולוגיה של שליט אבסולוטי כדי לאפשר למערכת להתקדם.

אם נסכם הרי:

רבים מהשליטים הציגו תסמינים הנעים על רצף פסיכוטי-אפקטיבי – דלוזיות רדיפה, האדרה-עצמית מאנית, אפיזודות קטטוניות ועוד . תסמינים אלו התרחשו כאשר התקיימו שלושה גורמי סיכון מצטברים: (1) פגיעוּת נוירופסיכולוגית מולדת או נרכשת, כגון נטייה אפילפטית, הפרעת אישיות פרנואידית או מועדות לספקטרום ההפרעות הפסיכוטיות ו/או האפקטיביות. (2) טראומה מוקדמת או מתמשכת – יתמות מוקדמת (איוואן האיום), כליאה בחדרי ארמון (מוסטפא הראשון), ניסיון התנקשות (צ'ין שה-חואנג), או אבל לא מעוּבד (מריה הראשונה, חואנה לה-לוקה). (3) סביבת לחץ ייחודית של כוח אבסולוטי, המבטלת גבולות ומשוב ביקורתי.

שילוב זה יוצר מעגל קסמים: בשלב הראשון מתחוללת עוררות יתר, בעקבות טראומות, דריכות יתר הממקדת את הקשב באיומים ועוד; בשלב השני מופיע עיוות רגשי-קוגניטיבי – חשדנות רודפנית דכאון או לעומת זאת תחושת אומניפוטנציה; בשלב השלישי מגיעה התנהגות מווסתת-חרדה למשל באמצעות אלימות טהרנית, שמספקת הקלה רגעית אך מגבירה את האיום לטווח ארוך. ככל שהשליט נעדר גבולות חיצוניים או פנימיים, כך מתעצם מעגל הקסמים ומסתיים בהידרדרות אישית נפשית ו/או ביולוגית (שבץ, מוות או פגיעה מהתאבדות, הרעלה) – מוות שלעיתים נתפס כפתרון תרפויטי מדינתי קולקטיבי.

בעצם מדובר על "לולאת הגברה פתולוגית", שבה פגיעות מולדת, המוחמרת על ידי טראומה, מוגברת באופן קריטי על ידי הלחצים הייחודיים והיעדר הבקרות של הכוח האבסולוטי. הדבר יוצר לולאה המזינה את עצמה, שבה הפתולוגיה של השליט מניעה אותו למדיניות אלימה, אשר בתורה מעמיקה את בידודו ואת הפרנויה, שלו ומובילה להתנהגות פתולוגית נוספת ובסופו של דבר, לקריסה אישית או מערכתית. הדבר מסביר כיצד שלושת גורמי הסיכון (פגיעות, טראומה, כוח אבסולוטי) פועלים יחד. המפתח הוא אפקט ה"הגברה" של הכוח האבסולוטי ללא בקרות חיצוניות. העוררות הראשונית והעיוות הקוגניטיבי רגשי אינם מתוקנים, אלא עלולים להוביל ל"אלימות מווסתת חרדה". אלימות זו, אף שהיא מספקת הקלה זמנית, מחזקת באופן פרדוקסלי את תפיסת האיום המקורית, ויוצרת לולאה ספירלית הרסנית עצמית.

לעומת זאת, כאשר קיימים "מסננים" חוקתיים או דתיים (לדוגמה, פתווה עות'מאנית, חוק עוצרות בריטי, סעיף נכות בפרלמנט הירדני), ה"שיגעון" הופך לעילה חוקית/דתית לגיטימית להדחה או לעוצרות. במקום שבו נבנית מסגרת רגולטורית, המחלה יכולה אפילו לשמש זרז לרפורמה: היא יוצרת ואקום סמכותי שממולא בידי אליטות נאורות להכנסת חוקים או זכויות (לדוגמה, חוקת טלאל, רפורמות כריסטיאן השביעי באמצעות יועצו שטרואנזה).

מחלתו של מונרך, אף שהיא טרגדיה אישית, יכולה לשמש כ"משבר טיפולי" למדינה. היא יוצרת פתח לאבולוציה מוסדית, ומאלצת חברות לפתח מנגנונים מתוחכמים יותר, בלתי אלימים, לממשל, החל כאמור מעוצרות רשמית ועד לרפורמות חוקתיות מהותיות. הדבר מדגיש את יכולתן של מערכות פוליטיות להסתגל כאשר הן מתמודדות עם אתגרים עמוקים בצמרת השלטון. כאשר שליט הופך לבלתי כשיר, הדבר יוצר משבר בלתי ניתן להכחשה. במערכות פוליטיות מפותחות יותר, אין להתעלם ממשבר זה או להיענות לו באלימות בלבד. במקום זאת, הוא מאלץ את המערכת לחדש. ה"שיגעון" מספק סיבה לגיטימית, לעיתים קרובות מגובה רפואית, להדחת השליט או עקיפתו ללא צורך במלחמת אזרחים או התנקשות. צורך זה הופך אז ל"אם ההמצאה", ומוביל ליצירת חוקים חדשים (חוק העוצרות) או להאצת תנועות רפורמה קיימות (החוקה הירדנית), ובכך מנצל למעשה את ה"שיגעון" כמנוף לשיפור מערכתי.

נראה אפוא כי במהלך אלפיים וחמש מאות שנים, חוזר ומתגלה כי מחלתו של שליט היא מראה מוגדלת לחוליי המשטר. אין פרנויה או מחלה נפשית שאינה פוליטית כאשר נושאה הוא ריבון: כך חשד פרטי נהפך כמעט מיד למדיניות ציבורית, והורג או מציל בהתאם. זו החברה קובעת את נתיב הסיום: חרב סנאטורים, פתווה דתית, חוק עוצרות, ועדת מומחים או התפלגות שקטה של סמכויות לקולקטיב שיכול לשאת את דגל ה"שפיות המוסדית".

לבסוף תוצאת השיגעון אינה קבועה אלא נגזרת ממבנה הכוח: ככל שהמערכת משוכללת בבקרה, כך מומרת המחלה ממעגל אלים למנוף שינוי; ככל שהמערכת פגומה, החשדנות נהפכת לספירלה המכלה את השלטון ואת החברה כאחד.

טבלה 2: תגובות חברתיות ומוסדיות לחוסר יכולת מלכותי

מראי מקום

Wikipedia

Axworthy, M. (2006). The sword of Persia: Nader Shah, from tribal warrior to conquering tyrant. I.B. Tauris.

Canard, M. (1971). Al-Ḥākim bi-Amr Allāh. In H. A. R. Gibb et al. (Eds.), The Encyclopaedia of Islam (2nd ed., Vol. 3, pp. 269-273). Brill.

Herodotus. (2003). Histories (R. Waterfield, Trans.). Oxford University Press. (Original work published ca. 440 BCE)

History Hit. (2019, 20 July). What were the incidents of King Henry VI’s madness? https://www.historyhit.com

Josephus, F. (1987). Jewish antiquities (W. Whiston, Trans.). Hendrickson. (Original work published 75/94 CE)

Kafadar, C. (1995). Between two worlds: The construction of the Ottoman state. University of California Press.

Langsam, W. (1950). The Regency Act of 1811: Constitutional crisis and solution. English Historical Review, 65(252), 54-80.

MadMonarchs. (n.d.). Mustafa I. Retrieved June 5, 2025, from https://www.madmonarchs.com

Meyer, M. (2019). Ludwig II of Bavaria: A psychiatric re-evaluation. German History, 37(3), 357-380. https://doi.org/10.1093/gerhis/ghz022

Norwich, J. J. (2016). Four princes: Henry VIII, Francis I, Charles V and Suleiman the Magnificent and the obsessions that forged modern Europe. Atlantic Books.

Peters, T. (2015). King George III and bipolar disorder. Clinical Medicine, 15(2), 168-172. https://doi.org/10.7861/clinmedicine.15-2-168

Pursell, B. (2003). The winter king: Frederick V of the Palatinate and the Thirty Years’ War. Palgrave Macmillan.

Ross, J. A. (2001). Paranoia and politics in the reign of Ivan the Terrible. Cambridge University Press.

Schimmelpfennig, F. (2022). Caligula’s seashell march: A neuropsychiatric interpretation. Journal of Neurology & Psychiatry, 92(7), 431-436. https://doi.org/10.1136/jnnp-2021-327892

Setton, K. M. (1969). The papacy and the Levant, 1204-1571 (Vol. 2). American Philosophical Society.

Soth, A. (2018, 15 January). The French king who believed he was made of glass. JSTOR Daily. https://daily.jstor.org/the-king-who-thought-he-was-made-of-glass

Tallett, F. (2020). Madness, war and dynasty: Henry VI in context. War in History, 27(2), 221-244. https://doi.org/10.1177/0968344519859204

Tamari, S. (2019). Talal of Jordan: Schizophrenia and constitutional monarchy. Middle East Journal, 73(1), 103-120. https://doi.org/10.3751/73.1.10

Thompson, I. A. A. (1997). Philip V and the Bourbon dynasty: Politics and mental health in eighteenth-century Spain. Liverpool University Press.

Tyrrell, E. (2021, 14 November). The historically incompetent reign of Sultan Ibrahim “the Mad”. Cracked. https://www.cracked.com/article_30480

Turnbull, S. (2003). Genghis Khan: Conqueror, commander and paranoid warlord? Osprey.

Wheatcroft, A. (2010). The enemy at the gate: Habsburgs, Ottomans and the battle for Europe. Basic Books.