פרופ' יוסף לוין

חשיבות הנרטיב בחיי הנפש

נכתב ע"י פרופ' לוין

היכולת לבנות נרטיב – סיפור בעל מבנה ומשמעות – היא מאפיין ייחודי ובסיסי של החשיבה האנושית. בני אדם משתמשים בנרטיבים בכדי לארגן את חוויות חייהם לכדי משמעות, לזהות דפוסים ולהגדיר את זהותם. הפסיכולוג ג'רום ברונר (Bruner) הציע כבר בשנות ה-80 הבחנה בין חשיבה "פרדיגמטית" ל"נרטיבית", וגרס שלצד חשיבה לוגית-מדעית קיימת בחיינו גם צורת חשיבה נרטיבית שאינה ניתנת לצמצום לחשיבה לוגית. בהתאם לכך, גישת הפסיכולוגיה הנרטיבית רואה בבני האדם "מספרי סיפורים" מטבעם, וכי ההתנהגות והחוויה האנושית "רוויות משמעות" הבאה לידי ביטוי בסיפורים. במילים אחרות, בני אדם מתמודדים עם חוויותיהם על ידי עיצובן כסיפורים ומשמעות, בין אם בסיפורים שהם מספרים לאחרים ובין אם בסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם. יכולת זו חיונית לא רק ברמה האישית אלא גם ברמה החברתית: נרטיבים משותפים מלכדים קבוצות, מעבירים ערכים תרבותיים ומניעים להתנהגות קבוצתית. להלן נבחן בהרחבה את חשיבות הנרטיב הן בחיי הנפש של הפרט והן בקרב קבוצות חברתיות. לשם כך נדון בתפקיד הנרטיב בעיצוב הזהות האישית והרווחה הנפשית, בחשיבות הנרטיבים הקולקטיביים ללכידות חברתית מחד וכמקור לפתירת קונפליקטים. נדון בפרספקטיבה אבולוציונית המשווה בין בני אדם לפרימטים, וכן ביישומים טיפוליים המבוססים על נרטיב. כמו כן נציע ניתוח ביקורתי של תפיסת "האדם כסיפור" ונצביע על מגבלותיה.

נרטיב וזהות אישית בחיי הנפש

הנרטיבים שאנו מספרים על חיינו ממלאים תפקיד מכריע בהתפתחות זהותנו האישית ובבריאותנו הנפשית. לפי תאוריית הזהות הנרטיבית (McAdams, 1995) , כל אדם מעצב עם השנים סיפור חיים פנימי המתאר "כיצד הפכתי למי שאני" – סיפור אשר לא רק משקף את ניסיון החיים, אלא גם מעצב אותו (McAdams, 2013) . הנרטיב האישי מקנה תחושת אחדות והמשכיות לעצמי למרות השינויים והאירועים השונים שחווה האדם לאורך זמן. מחקרים אמפיריים רבים תומכים ברעיון שקוהרנטיות – עקביות ומשמעות – בנרטיב חיינו חיונית לבריאות הנפשית שלנו. למשל, מחקרים הראו כי אנשים המספרים את סיפור חייהם באופן קוהרנטי יותר נוטים לדווח על רמות גבוהות יותר של שביעות רצון מהחיים, וכן על פחות סימפטומים של דיכאון ופתולוגיה נפשית (Adler et al., 2016; Baerger & McAdams, 1999) .

מתאם דומה נמצא גם ברמת הסיפור של אירועי חיים בודדים: נרטיב מאורגן וברור של אירוע קשה נקשר לרווחה נפשית גבוהה יותר . בנוסף, היכולת לבנות סיפור קוהרנטי על חוויות שליליות תורמת לחוסן נפשי – היא יכולה לשכך את ההשפעה הנפשית של אירועים טראומטיים ולסייע בהתמודדות יעילה יותר עמם. מנגד, כשל בעיצוב נרטיב מגובש עלול לפגוע בתחושת הזהות: חוקרים מצאו כי בקרב אנשים עם הפרעות אישיות מסוימות (כגון הפרעת אישיות גבולית) הסיפורים האישיים נוטים להיות מקוטעים ולא עקביים, בהתאמה לתחושת זהות מפוצלת וחסרת לכידות (Jørgensen et al., 2012; Lind et al., 2020) . ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם ההנחה התיאורטית כי גיבוש סיפור חיים בעל רצף ומשמעות הוא מרכיב מרכזי בהתפתחות זהות אישית יציבה (Habermas & de Silveira, 2008).

אחת הדרכים להבין את תרומת הנרטיב לחיי הנפש היא באמצעות מושג ה"קוהרנטיות הנרטיבית" – מידת הסדר, ההיגיון והמשמעות שבסיפור חיינו או בסיפור אירוע מסוים. קוהרנטיות זו ניתנת לחלוקה לממדים כגון סדר כרונולוגי, הקשרי (ציון זמן ומקום), סיבתיות (הסבר כיצד האירועים השפיעו על חייו של האדם) ותמטיות (זיהוי נושאים ומשמעויות מרכזיות) .

חוקרים הציעו שקוהרנטיות נרטיבית היא רכיב מבני ראשוני הקושר בין נרטיבים לבין תפקוד פסיכולוגי תקין. כך, לא רק תוכן הסיפור חשוב, אלא גם האופן שבו הוא מאורגן ומשולב. לדוגמה, פול אדלר ועמיתיו סקרו מחקרים רבים ומצאו שרמת הקוהרנטיות של סיפור חיים שלם מנבאת רווחה נפשית טובה יותר – כולל שביעות רצון מהחיים גבוהה יותר ומיעוט תסמיני דיכאון – וזאת מעבר לתרומת גורמים אישיותיים אחרים (Adler et al., 2016) .עוד נמצא כי אנשים המסוגלים לספר סיפור מגובש על אירוע טראומטי שחוו מראים רמות נמוכות יותר של מצוקה פוסט-טראומתית; כתיבת סיפור המתאר ומעבד אירועי חיים קשים (כגון בפרוטוקול כתיבה אקספרסיבית של Pennebaker נמצאה כמפחיתה סימפטומים גופניים ונפשיים ותורמת לבריאות (Pennebaker & Seagal, 1999) . הקוהרנטיות הנרטיבית חשובה במיוחד כאשר מדובר באירועים שליליים: מחקרים מצאו שסיפורים על חוויות שליליות נוטים להיות מפורטים ומאורגנים יותר מסיפורים על אירועים חיוביים, ואצל גברים במיוחד – מידת הקוהרנטיות בסיפור אירוע שלילי הייתה מנבא חזק יותר של רווחה נפשי (Vanderveren et al., 2019) . מכאן, ארגון חוויות קשות בתוך סיפור בעל התחלה, אמצע וסוף – ובפרט הפקת משמעות אישית מהאירוע – עשוי לספק לאדם תחושת שליטה, לימוד וצמיחה מתוך המשבר (McLean & Pratt, 2006) .

בהתאם, התאוריה ההתפתחותית של הברמס ובלוק גורסת כי בשנות הבגרות המאוחרות מתפתחת יכולת "סינתזה של חיים" – חיבור האירועים לסיפור חיים קוהרנטי המאפשר גיבוש זהות בוגרת ושלמה (Habermas & Bluck, 2000) .

בנרטיבים האישיים לא רק הקוהרנטיות חשובה, אלא גם התמות והסוגות של הסיפור. דן מקאדמס וחוקרים אחרים הבחינו בין סוגי עלילות החוזרות בסיפורי חיים: למשל, סיפורי גאולה (Redemption) שבהם הפרט מתאר כיצד מתוך אירועי משבר וצער צמחה תוצאה חיובית או משמעות אישית עמוקה, לעומת סיפורי "קלקול " (Contamination) שבהם אירוע חיובי התקלקל או "הזדהם" והוביל לתוצאה שלילית (McAdams, 2006) . מחקרים מראים שסיפורי חיים בגוון "גאולתי" נוטים להיות קשורים לבריאות נפשית טובה יותר ולתחושת משמעות, בעוד שסיפורים מסוג "קלקול" קשורים יותר לדיכאון ולתחושת חוסר מוצא (McAdams et al., 2001; Adler et al., 2015) . במילים אחרות, לא רק לסיפור כשלעצמו יש השפעה, אלא גם לאופן שבו הפרט מפרש את מהלכי חייו – האם כסיפור של צמיחה מתוך מאבק, או כסיפור של הידרדרות ואובדן. גישה זו משקפת את האופן שבו הנרטיב משמש כמעין "עדשה" דרכה האדם רואה את עצמו: דרך סיפור חייו האדם מעניק משמעות לחוויות עבר, מזהה את הערכים והמטרות המנחים אותו, ומתווה כיוון להמשך דרכו בעתיד (McAdams, 2013). לכן, הנרטיב מהווה מרכיב מרכזי בתחושת הזהות האישית: הוא מספק תחושת לכידות פנימית ("אני אותו אדם לאורך הזמן למרות השינויים"), תחושת מטרה (לאור הסיפור שאני רוצה לחיות) ותחושת ערך (בהתאם למשמעויות שהפקתי מאירועי חיי). ללא נרטיב מאורגן, האדם עלול לחוות בלבול זהות, תחושה שהוא "לא מכיר את עצמו" או שחייו חסרי כיוון.

לסיכום חלק זה, הנרטיב בחיי הנפש הוא כלי נפשי מהותי שבאמצעותו אנו מעצבים את זהותנו ומווסתים את בריאותנו הנפשית. הוא מאפשר לנו להפוך רצף של אירועים וחוויות לסיפור בעל משמעות, וכך לתפוס את חיינו כשלמים ולא כפסיפס אקראי של רגעים. נרטיבים אישיים עקביים ובעלי משמעות נקשרים במחקרים רבים לחוסן נפשי, לרווחה סובייקטיבית גבוהה יותר, לתחושת זהות מלוכדת ואף לתפקוד חברתי חיובי יותר (Adler et al., 2016; McLean et al., 2007).

נרטיב, זהות קולקטיבית וקבוצות חברתיות

אם סיפורים אישיים מעצבים את זהות הפרט, הרי שסיפורים קולקטיביים – מיתוסים, היסטוריות משותפות ונרטיבים תרבותיים – מעצבים את זהותן של קבוצות חברתיות. למעשה, ניתן לומר שקבוצה חברתית היא במידה רבה הסיפורים שהיא מספרת על עצמה: נרטיבים משותפים מספקים לחברי הקבוצה תחושת השתייכות, הבנה משותפת של המציאות, וצידוק לערכים ולנורמות שמנחים אותם . חוקרי פסיכולוגיה חברתית טוענים כי נרטיב קולקטיבי משמש כ"מטא-סיפור" – סיפור-על שהקבוצה מאמצת – אשר טומן בחובו את האמונות, הערכים וקודי המוסר של הקבוצה לגבי המציאות החברתית . הנרטיב הקולקטיבי משמש אפוא כ"תוכנית אב" המכתיבה את הנורמות ההתנהגותיות בתוך הקבוצה, וכך משפיע על התנהגותם של חברי הקבוצה במגוון מצבים . למשל, נרטיב לאומי על "עם נבחר שסבל מרדיפות ושרד" יכול לעצב נורמות של סולידריות פנימית ועמידות, בעוד שנרטיב דתי על "מלחמת בני אור בבני חושך" יכול להצדיק נורמות של בדלנות או אף אלימות כלפי קבוצה חיצונית. נרטיבים קולקטיביים מגדירים איפוא מיהו ה"אנחנו" (ingroup) ומי ה"אחרים" (outgroup) מנקודת מבטה של הקבוצה, ומה טיב היחסים הראוי בין הקבוצות . הם מספקים לחברי הקבוצה אמצעי להבין את מקומם בעולם החברתי: דרך הסיפור המשותף, היחיד יודע אילו ערכים ומטרות הם "שלנו" כקבוצה, מה הן עלילות העבר המשותף (הישגים, פגיעות, ניצחונות ותבוסות קולקטיביות), ומהן התקוות והייעודים לעתיד.

מחקרים עדכניים מדגישים שלנרטיבים קולקטיביים יש תפקיד מכריע בהנעת התנהגות קבוצתית – לטוב ולרע. סקירת ספרות משנת 2022 הציעה ארבע פונקציות מובחנות של נרטיבים קולקטיביים, בהתאם להקשר ולאפקט שלהם: נרטיב הפועל בתוך הקבוצה (intragroup) לעומת נרטיב בין-קבוצתי ,(intergroup) ובכל אחד משני הקשרים אלו – נרטיב שמייצר קונצנזוס ואחד שמעורר מחלוקת (Bliuc & Chidley, 2022) . טבלה 1 מסכמת את ארבעת הסוגים הללו, כפי שעולה מהספרות:

טבלה 1: טיפוסים של נרטיבים קולקטיביים לפי הקשר והשפעתם (מבוסס על Bliuc & Chidley, 2022) .

נרטיבים שונים יכולים אפוא למלא תפקיד של "דבק" המאחד חברי קבוצה סביב עמדות משותפות, או להפך – להניע התנגדות ושינוי פנים-קבוצתי; באותו אופן, נרטיבים יכולים לשמש גשר של שיתוף פעולה בין קבוצות שונות, או לחלופין להצית ולעודד קונפליקט בין-קבוצתי.

ראוי לציין שנרטיב קולקטיבי אינו רק משקף מציאות חברתית, אלא מעצב אותה באופן פעיל. באמצעות הנרטיב המשותף, חברי קבוצה לא רק מתארים את העולם, אלא גם מצדיקים ומבססים נורמות והתנהגויות. כך למשל, נרטיבים לאומיים והיסטוריים מצדיקים תביעות טריטוריאליות או מדיניות: סיפור היסטורי על עוול שנעשה לעם מסוים עשוי להצדיק תחושת קורבנות וקיום עוינות כלפי "האויב" המסורתי, בעוד שנרטיב של גבורה לאומית עשוי להצדיק הקרבה אישית למען המולדת. מחקריהם של ליו והילטון (Liu & Hilton, 2005) מראים שזיכרון קולקטיבי של אירועים היסטוריים (למשל מלחמות, מהפכות) מנווט במידה רבה את יחסן של קבוצות זו לזו בהווה – דרך פרשנות נרטיבית לעבר. למעשה, היסטוריון בן-זמננו טבע את המונח "נרטיבים מאסטריים " (Master Narratives) לתיאור סיפורים תרבותיים גדולים המספקים פרשנות על המציאות ומגדירים זהות קולקטיבית (Hammack, 2011) . נרטיבים כאלה מספקים לקבוצה תחושת ייחוד: הם מדגישים במה "אנחנו" שונים מ"הם" ויכולים אף לשוות לקבוצה תחושת עליונות מוסרית. לדוגמה, מחקר על נרטיבים של תומכי רוסיה בסכסוך אוקראינה (Bliuc & Chidley, 2022) הראה כיצד קבוצה זו אימצה סיפור מסגרת המציג את רוסיה כמדינה בעלת עליונות מוסרית הנלחמת ברשע, תוך שלילת הלגיטימציה של הנרטיב המתחרה . אימוץ הנרטיב הזה שימש להצדקת מעשי אלימות ולהפחתת דיסוננס מוסרי: באמצעות הסיפור, חברי הקבוצה ראו עצמם כ"טובים" למרות המעשים השליליים, והציגו את הצד השני כרשע שיש להילחם בו . דוגמה זו ממחישה כיצד נרטיב קולקטיבי יכול להגביר קיטוב: כאשר שתי קבוצות מאמצות נרטיבים סותרים ובלתי מתיישבים, כל קבוצה שואבת מהסיפור שלה לא רק הצדקה לעמדותיה אלא גם משמעות קיומית לחבריה . במצב כזה, כל צד חווה את המציאות אחרת לגמרי, וקשה לגשר בהעדר נרטיב משותף – תופעה הניכרת בעידן הנוכחי למשל בדיונים פוליטיים מקוטבים ובתפיסות מנוגדות לגבי עובדות (כגון סביב משברים בריאותיים או אקלים).

עם זאת, נרטיבים קולקטיביים אינם בהכרח שליליים או מקטבים; לעיתים הם מהווים משאב חיובי עבור החברה. הם יכולים לחזק פעולה פרו-חברתית וערבות הדדית. למשל, נרטיבים לאומיים המדגישים ערכים של עזרה הדדית ואחדות יכולים לתרום להתנהגות פרו-חברתית רחבת היקף (כגון הירתמות אזרחים בעת אסון לאומי). מחקר תיאורטי מאת גוכהאלה ועמיתיו (Gokhale et al., 2022) אף הציע שמיתוסים "אבסורדיים" ובלתי-מוסריים לכאורה יכולים לתרום משיקולי אבולוציה תרבותית להגברת שיתוף הפעולה: המודל שלהם הראה שאם קבוצה מאמצת אמונה משותפת שרירותית (מיתוס), הדבר יכול לתאם ציפיות בין היחידים ובכך לאפשר אמון ושיתוף פעולה, אפילו אם למיתוס כשלעצמו אין מסר מוסרי . מדובר ברעיון פרובוקטיבי, לפיו עצם האמונה המשותפת בסיפור – יהא תוכנו אשר יהא – מתפקדת ככלי ארגון חברתי יעיל. דוגמה היסטורית היא אמונות מיתולוגיות או דתיות של חברות קדומות: לעיתים הסיפורים המסורתיים מכילים תיאורים שאינם "חינוכיים" במונחים של מוסר (כמו אלים הנוקטים באלימות קיצונית או גילויי עריות במיתוסים קדומים) , ובכל זאת עצם ההסכמה הקולקטיבית סביב אותם מיתוסים תורמת ללכידות הקבוצה ולקבלת מערכת כללים משותפת. הסיפור המשותף יוצר מציאות משותפת שעצם הקבלה שלה על ידי כולם מאפשרת תיאום חברתי (כמו מטבע חברתי משותף של משמעות).

חשוב להבין שנרטיב קולקטיבי, בהיותו נחלת רבים, הוא גם דינמי: הוא מתעצב ומשתנה בתהליך תקשורתי וחברתי. חברי קבוצה מספרים זה לזה את הנרטיב, מעבדים ומתווכחים עליו, ולעיתים מתפצלים סביב גרסאות שונות שלו. זיכרון קולקטיבי אינו קפוא – אירועי עבר יכולים לקבל משמעות חדשה כאשר הנרטיב המסגרת משתנה. לדוגמה, אירוע שהוצג כ"ניצחון מפואר" עשוי בדור מאוחר יותר להיות מוצג כ"טראומה משותפת" אם הנרטיב הלאומי משתנה בשל נסיבות עכשוויות. תהליך זה ניכר למשל בחברות פוסט-סכסוך, שבהן נרטיבים חדשים של פיוס ודו-קיום מנסים לערער נרטיבים ישנים של עוינות. במקרים אלה נעשה ניסיון מכוון ליצירת נרטיב-על מאחד ("מעניק-על") שיכיל בתוכו את שתי הקבוצות ויאפשר להן לשתף פעולה. לדוגמה, לאחר סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, הנהגת המדינה ניסתה לטוות נרטיב קולקטיבי חדש של "אומה אחת צבעונית" במקום שני נרטיבים נפרדים של לבנים ושחורים – בין היתר דרך ועדת האמת והפיוס, שבה שיתוף הסיפורים האישיים של קורבנות ומקרבנים נועד ליצור סיפור לאומי מורכב אך משותף.

לסיכום חלק זה, הנרטיב בקבוצות חברתיות מתפקד כדבק תרבותי וערכי המחזיק קבוצות יחד, אך באותה מידה יכול לשמש גם כדלק לעימותים ופילוג. נרטיבים קולקטיביים מספקים זהות משותפת, משמעות וסדר חברתי, בכך שהם מכתיבים "מי אנחנו" ו"מה אנו מאמינים" ברמה הקבוצתית . הם מעין מטבע חברתי של משמעות, שעובר בין חברי הקבוצה, ומקל עליהם לתאם התנהגויות ונורמות. אולם, כאשר נרטיבים של קבוצות שונות מתנגשים, התוצאה עלולה להיות הקצנה הדדית, חוסר אמון ואף אלימות . הבנת חשיבותם של נרטיבים חברתיים יכולה, מצד אחד, לסייע לנו לנבא התנהגות קבוצתית במצבים של שלום או סכסוך (על סמך הנרטיב השולט) ; ומצד שני, היא יכולה לכוון ניסיונות התערבות חברתית לשינוי נרטיב – מתוך ההבנה ששינוי הסיפור שהקבוצה מספרת לעצמה עשוי להוביל לשינוי באופן בו היא מתייחסת לקבוצות אחרות או לעצמה. תובנה זו עומדת בבסיס יוזמות של "דיפלומטיית נרטיבים" ותקשורת בין-תרבותית, המנסות לבנות סיפורים חדשים המאחדים במקום סיפורים מפלגים (Coleman, 2019) .

פרספקטיבה אבולוציונית: נרטיב בבני אדם לעומת בפרימטים

יכולתנו לספר סיפורים כה מפותחת, עד שקל לחשוב שהיא הייתה מאז ומתמיד חלק מהטבע האנושי. אך בהסתכלות אבולוציונית, עולה השאלה: כיצד ומדוע התפתחה יכולת זו? השוואה בין בני אדם לפרימטים אחרים – קופי-על וקופים – מספקת תובנות חשובות. הפרימטים נחשבים לחיות חברתיות מאוד, המקיימות קבוצות יציבות שבהן חברי הקבוצה מכירים זה את זה. אצל קופי-על כמו שימפנזות ובבונים, לכידות הקבוצה נשמרת בעיקר באמצעות טיפוח הדדי (grooming) – ניקוי פרווה וטיפול גופני חברתי. פעילות הטיפוח משמשת לחיזוק קשרים חברתיים, להפחתת מתחים ולביסוס בריתות בקבוצה.

מחקרים באנתרופולוגיה השוואתית מצאו כי קיימת קורלציה בין גודל המוח (ובפרט הניאוקורטקס) אצל פרימטים לבין גודל הקבוצה החברתית הממוצעת שלהם . רוב הפרימטים יכולים לקיים רק קבוצה בגודל מוגבל (למשל, כ-50 פרטים בשבט שימפנזות), כנראה משום שיש גבול למספר הקשרים החברתיים שהמוח שלהם יכול לעקוב אחריהם. רוב הזמן החברתי אצלם מוקדש לטיפוח זהיר של כל קשר וקשר – ממש כפי שציין רובין דאנבר, "קשה לטפח ידידות עם יותר מדי קופים, כי צריך בפועל לגרד להם בגב אחד-אחד!" (Dunbar, 1996) . דאנבר, אנתרופולוג בריטי, העלה בשנת 1992 השערה מקורית: ככל שבני האדם החלו לחיות בקבוצות גדולות יותר לאורך האבולוציה, הטיפוח הפיזי נעשה בלתי יעיל, כי אדם אחד לא יכול "לטפח" עשרות חברים באופן שוטף – זה היה גוזל יותר מדי זמן . לכן, לפי דאנבר, האבולוציה מצאה פתרון בצורת "טיפוח קולי" – בתחילה גרסאות מוקדמות של תקשורת קולית פשוטה, ובהמשך שפה. באמצעות תקשורת קולית אדם יכול "לטפח" בו-זמנית כמה בני שיח ואף לעשות זאת תוך כדי עיסוקים אחרים, מה שמגדיל דרמטית את היקף רשת הקשרים האפשרית. רכילות (Gossip) – כלומר דיבור על חברי קבוצה שאינם נוכחים – הוצעה על ידי דאנבר כשלב ביניים חשוב: הוא סבר שהרכילות ממלאת אצל בני אדם את אותו תפקיד של טיפוח חברתי אצל קופים, ומאפשרת החלפת מידע חברתי חיוני ("מי משתף פעולה עם מי, מי אינו אמין, מי זקוק לעזרה" וכדומה) ללא צורך במגע פיזי. באופן מרתק, דאנבר טען שמבנה השפה עצמה מעיד שהשימוש העיקרי שלה הוא נרטיבי: אנו מספרים זה לזה סיפורים על אנשים ואירועים, ולא רק מעבירים עובדות קרות . במילים אחרות, השפה האנושית מותאמת להעברת נרטיבים – היא בנויה כך שנוכל לתאר אירועים בהקשר של דמויות, עלילות ותוצאות, ולא רק לצעוק אותות אזהרה או קריאות טריטוריאליות כפי שנעשה בעולם החי.

על בסיס גודל הניאוקורטקס האנושי, דאנבר חזה שבני אדם יוכלו לתחזק רשת חברתית יציבה של כ-150 קשרים משמעותיים בממוצע – מספר שזכה לכינוי "מספר דאנבר". ואכן, בחברות ציידים-לקטים ובקהילות מסורתיות, קבוצות טבעיות רבות מונות בסביבות מאה-מאתיים איש ולא יותר . חוקרים מצאו הופעות חוזרות של מספרים אלה בהיסטוריה האנושית: כ-150 איש בכפר ניאוליתי טיפוסי, כ-150 כחברי יחידה צבאית אפקטיבית, ואף כיום – מחקרים ברשתות חברתיות מצביעים שכ-150 הוא ממוצע החברים עימם אדם שומר על קשר רציף. ההסבר של דאנבר הוא ששפה, ובעיקר היכולת לספר סיפורים ולרכל, איפשרו לבני אדם לשמר לכידות בקבוצה גדולה בהרבה מזו של שימפנזות . במקום לבלות שעות בכל יום בליטופים הדדיים, אבותינו הקדומים יכלו לשבת סביב המדורה ולספר סיפורים – ועל ידי כך לחזק את הקשרים החברתיים במקביל בקרב עשרות שומעים בעת ובעונה אחת.

סיפורים אנושיים קדומים (כגון מיתוסים שבטיים) מילאו ככל הנראה תפקיד של "העברת נורמות" ושימור ידע חשוב. מחקר אנתרופולוגי מרתק בחן את תפקידם של מספרי סיפורים בחברת ציידים-לקטים מודרנית – בשבט האגטה (Agta) בפיליפינים. החוקרים (Smith et al., 2017) תיעדו את הסיפורים המסורתיים שמספרים אנשי האגטה ומצאו שרובם המוחלט עוסק בנורמות חברתיות – שיתוף פעולה, שוויון ופתרון קונפליקטים בתוך הקבוצה . לדוגמה, אחד הסיפורים מתאר כיצד השמש והירח רבו מי יאיר את השמיים, אך לבסוף חלקו ביניהם את המשימה – סיפור שמדגיש שוויון בין המינים ושיתוף פעולה . סיפור אחר מספר על חזיר בר ופרה ימית שהיו חברים טובים והתאימו ביניהם כיצד להמשיך להתחרות גם לאחר שאחד נפצע – דבר המבטא ערך של חברות ודאגה הדדית . כך, דרך הסיפורים, הדור הצעיר מפנים את הכללים והערכים המצופים בחברה.

יתרה מכך, במחקר זה נמצא מתאם מדהים בין כישורי הסיפור של יחידים לבין רמת שיתוף הפעולה וההצלחה החברתית שלהם. בקבוצות ציידים-לקטים, אנשים שזוהו על ידי בני שבטם כ"מספרי סיפורים טובים" נטו לחיות בקבוצות ששיתפו פעולה יותר – למשל חלקו מזון בצורה שוויונית יותר. בנוסף, אנשים רצו להשתייך לקבוצה שבה קיימים מספרי סיפורים טובים – בניסוי מחשבתי, חברי שבט ההאגטה העדיפו תאורטית להצטרף למחנה עם מספרי סיפורים מצוינים על פני מחנה עם ציידים מצוינים, מה שמרמז עד כמה הסיפור נתפס כמשאב חברתי חשוב (כמובן, בהנחה שהמזון זמין באופן בסיסי). ולא זו בלבד: מספּרי סיפורים טובים נהנו ממעמד חברתי גבוה יותר וזכו ליתרון אבולוציוני ישיר – הם היו מבוקשים כשותפים חברתיים, קיבלו יותר עזרה מחברי הקבוצה, ואף היו להם בממוצע יותר צאצאים לעומת אחרים . ממצאים אלה מעידים שכישרון סיפור סיפורים היה יכולת בעלת ערך השרדותי: הוא קידם לכידות קבוצתית וקואופרטיביות, ולכן תרם לרווחת הקבוצה, ובמקביל העניק יתרונות למספר עצמו (מעמד, שותפים רבים יותר וייתכן שפחות סיכוי להידחות מהקבוצה). למעשה, החוקרים הסיקו שאחד התפקידים האדפטיביים המרכזיים של הסיפור היה לארגן שיתוף פעולה – להפוך קבוצת אינדיבידואלים אגואיסטים ליחידה משתפת פעולה דרך יצירת מיתוס משותף . כך, הסיפור יכול להיחשב כ"טכנולוגיה חברתית" שאיפשרה לבני אדם להתגבר על בעיות של תיאום ואמון כאשר חיו בקבוצות גדולות. בניסוחם: "הנרטיבים משמשים כמתקן תיאום עדין שמקל על הופעת האמון והנכונות לשתף פעולה, גם בקבוצות גדולות.

מסקנות אבולוציוניות אלה תורמות להבנתנו את המיוחד בבני אדם לעומת פרימטים אחרים. בעוד ששאר הפרימטים תקועים בעיקר ב"כאן ועכשיו" של תקשורת קונקרטית (קריאות אזהרה, הבעות רגשיות, וטיפוח פיזי), בני אדם מסוגלים לתקשר על דברים שאינם נוכחים פיזית: על העבר, על העתיד, על ישויות דמיוניות. יכולת הייצוג הסימבולי המתקדמת שלנו – שפה ונרטיב – אפשרה לנו לשתף זה את זה במידע מצטבר: הידע והניסיון של הפרט לא אובדים במותו, אלא נמשכים דרך הסיפורים שלו. כך תרבות אנושית יכולה להתקדם מדור לדור. חוקרים כמו יוּבָל נוח הָרָרִי (Harari, 2014) הציעו ש"המהפכה הלשונית" לפני כ-70 אלף שנה אפשרה לבני האדם לשלוט בעולם, משום שהיא איפשרה להם ליצור מיתוסים משותפים – רעיונות על דברים שאין להם קיום פיזי אך אנשים רבים מאמינים בהם (למשל אלים, אומות, כסף). אותם מיתוסים – הם עצמם נרטיבים משותפים – איפשרו שיתוף פעולה בקנה מידה גדול בהרבה מכל מין אחר. שימפנזות אולי משתפות פעולה בקבוצה של עשרות, אבל רק בני אדם יכולים לארגן שיתוף פעולה של מיליונים סביב סיפור (למשל דת, או אידאולוגיה לאומית).

לבסוף, ההשוואה האבולוציונית מדגישה נקודה מעניינת: הנרטיב אינו "סתם תוספת" מוחית, אלא יכולת מוטמעת עמוק בהתפתחותנו. ילדים קטנים בכל תרבות מפתחים הבנה נרטיבית ספונטנית – כבר בגיל 2–3 פעוטות מספרים לעצמם סיפורים פשוטים, ומשתוקקים לשמוע סיפורים מהוריהם. הפסיכולוגיה ההתפתחותית מצביעה על כך שהורים באופן טבעי מעבדים עם ילדיהם חוויות דרך סיפור ("זוכר שפחדת אתמול בחושך? אז דמיינּו שיש דרקון, ואז…"). תיווך נרטיבי זה מלמד את הילד לראות רצף בעל משמעות בהתרחשויות. יכולת זו מתפתחת אצל בני אדם באופן אוניברסלי, בעוד ששימפנזה, אפילו אם תלמד אותות שפה, לא תיזום סיפור חדש (היא עשויה לבקש אוכל, לציין עובדה, אבל לא לספר על העבר או להמציא סיפור דמיוני). במובן זה, הנרטיב הוא תכונה אנושית ייחודית הממשיכה את החיווט החברתי הקדום שלנו, אך מרחיבה אותו למרחבי דמיון ומשמעות עצומים.

חיווטי הנרטיב במוח: כיצד הארכיטקטורה העצבית מעצבת מידע לסיפור קוהרנטי

נרטיבים הם מארג הליבה שבאמצעותו המוח האנושי קולט, מארגן ומשמר חוויות. מערך מוקדם של אזורים קודקודיים־רקתיים בונה את שלד הסיפור מן הגירוי החושי והמילולי הראשוני, בעוד רשת משנית, השוכנת בקליפת המוח הפארא-היפוקמפוסית ובאזורים מצחיים קדמיים, משלבת את פרטי העלילה לטווח ארוך ומקבעת את משמעותם. רשת ברירת המחדל משמשת כמעין מנצחת: היא מפעילה סימולציות פנימיות של תרחישים, מיטיבה לתאם בין רכיבי שפה, רגש וזיכרון, ומוליכה סנכרון עצבי בין מספר למאזינים. סנכרון זה, הניכר בדימות מוחי, משקף יישור־קו של דפוסי פעילות ומקל על הבנה משותפת ויצירת זיכרון קולקטיבי.

קידוד הסיפור מבוסס על שיתוף פעולה הדוק בין ההיפוקמפוס, המזהה במהירות רצף אירועים, לבין הקליפה המוחית הקדם-מצחית, המתכננת את ארגון המידע ומסננת פרטים רלוונטיים. לאחר ההטבעה הראשונית, תהליכי קונסולידציה במהלך השינה משחזרים את הדפוסים ההיפוקמפאליים ומעבירים את החומר לרשתות ניאו-קורטיקליות ליצירת יציבות ארוכת טווח. האמיגדלה, בתיווך העוררות הרגשית, מחדדת את חותמם של רגעים טעונים רגשית, ובכך הופכת זיכרונות נרטיביים לבהירים ומתמידים.

אם נסכם הרי:

מתאמים עצביים של בניית מודל נרטיבי

מדעי המוח מספקים ראיות אמפיריות הולכות וגדלות לרשתות המוח הספציפיות המעורבות בתהליך המורכב של בנייה ותחזוקה של מודלים נרטיביים אלה:

רשת מצב ברירת מחדל (DMN): רשת בולטת זו, הכוללת אזורי מפתח כגון קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית (mPFC), פיתול החגורה האחורי (PCC)/precuneus, וצומת טמפורופאריאטלי (TPJ), מדגימה פעילות עקבית במהלך משימות הכוללות הבנה נרטיבית, יצירה פעילה של סיפורים, ובמיוחד במהלך חשיבה עצמית וסימולציה של אירועים עתידיים. ה-DMN נחשב חיוני לבנייה ולתחזוקה של "מודלים של מצב" מופשטים או סכמות נרטיביות מורכבות של העולם והעצמי.

מערכות זיכרון: ההיפוקמפוס ומבני האונה הרקתית האמצעית (MTL) הסובבים אותו הם הכרחיים לקידוד, גיבוש ושליפה של זיכרונות אפיזודיים – האירועים הבדידים והנחווים באופן אישי המשמשים כאבני הבניין הבסיסיות של הנרטיבים האישיים שלנו. המוח שוזר כל הזמן את הזיכרונות האישיים הללו לסיפור קוהרנטי ומתמשך שמגדיר את העבר שלנו.

רשתות שפה: בעוד שאזורי שפה קלאסיים, כמו האזורים של ברוקה וורניקה, מעורבים באופן מהותי בעיבוד הלשוני של נרטיבים, הם מקיימים אינטראקציה נרחבת עם ה-DMN. אינטראקציה זו חיונית להקניית משמעות, הקשר ותהודה רגשית למבנים לשוניים, והפיכת מילים לסיפורים משכנעים.

רשתות קוגניציה חברתית: קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית וה-TPJ, שגם הם מרכיבים אינטגרליים של ה-DMN, הם מרכזיים ב"תיאוריית התודעה" (ToM) – היכולת המדהימה שלנו להסיק את המצבים המנטליים, הכוונות והאמונות של אחרים. נרטיבים סובבים לעתים קרובות סביב הבנת המניעים והאינטראקציות החברתיות של הדמויות, ובכך מחזקים את המודלים הקוגניטיביים החברתיים החיוניים הללו בתוך המוח.

רשתות ויסות רגשות: האמיגדלה, האינסולה והקשרים הנרחבים שלהם לקליפת המוח הקדם-מצחית (PFC) מעורבים באופן פעיל כאשר נרטיבים מעוררים רגשות. אזורים אלה ממלאים תפקיד קריטי בשילוב חוויות רגשיות במודלים שלנו של אירועים ומשמעותם האישית, ומבטיחים שסיפורים אינם רק מבנים אינטלקטואליים אלא חוויות מורגשות עמוקות.

לבסוף, המוח פועל בהיררכיה של חלונות זמן: אזורים לשוניים עוקבים אחר מילים ומשפטים, בעוד אזורים אסוציאטיביים משלבים פרקי־עלילה שלמים, כך שנוצרת תמונת־על דינמית הנפרשת על פני דקות ואף שעות. יכולת זו מאפשרת לקורא או למאזין לעבד גם פרטים מיידיים וגם הקשרים רחבים, ולחוש את התפתחות הסיפור כישות אחת זורמת.

מעבר להשפעתם הקוגניטיבית, כאמור למעלה נרטיבים ממלאים תפקיד חברתי מכריע. הם מתווים זהות משותפת, מכוונים תפיסות מוסריות ומעודדים שיתוף פעולה, אך עשויים גם להקצין גבולות בין קבוצות. היכולת של הסיפור לסנכרן מוחות מעניקה לו כוח שכנוע החזק מטיעונים מופשטים, משום שהחוויה הרגשית והדמיון המשותף נחווים בזמן-אמת.

הבנת מנגנוני הסיפור משפיעה על תחומים יישומיים רבים: בחינוך—שילוב עלילות מעורר קשב ומחזק זכירה; בפסיכותרפיה—עיבוד חוויות אישיות באמצעות סיפור מובנה תורם לשינוי תפיסתי ולשיקום זהות; ובבינה מלאכותית—פיתוח מערכות המסוגלות לייצר ולהבין נרטיבים טבעיים פותח דלת לאינטראקציות אנושיות-מכונתיות עשירות יותר. לפיכך, נדגיש כי סיפור סיפורים אינו רק אמנות תרבותית אלא מנגנון עצבי בסיסי, המגשר בין תפיסה, רגש וזיכרון ומעצב את האופן שבו אנו מבינים זה את זה ואת העולם שסביבנו.

גישות וטיפולים מבוססי נרטיב

חשיבותו של הנרטיב בחיי הנפש הובילה בעשורים האחרונים לפיתוח גישות טיפוליות ויישומים פסיכולוגיים הבנויים סביב סיפור. הרעיון המרכזי הוא ששינוי באופן בו אדם מספר את סיפורו – בין אם לעצמו, למטפל או לקהילה – יכול להביא לריפוי נפשי ולשינוי חיובי. חלק זה יסקור כמה מגישות אלה, ביניהן טיפול נרטיבי (Narrative Therapy) וטיפול בחשיפה לנרטיב (Narrative Exposure Therapy) , וישווה ביניהן. כמו כן נתייחס לניצול הנרטיב בהתערבויות קבוצתיות וקהילתיות.

טיפול נרטיבי הוא גישה טיפולית שפותחה בשנות ה-80 על ידי מייקל ווייט (White) ודיוויד אפסטון (Epston) באוסטרליה וניו-זילנד (White & Epston, 1990) . טיפול זה צמח מתוך הזרם הפוסט-מודרני והביקורתי בפסיכותרפיה, ומבוסס על הרעיון ש"החיים הם סיפור" – כלומר, המציאות הפסיכולוגית של האדם מוגדרת על ידי הסיפורים שהוא מספר על חייו. ההנחה המרכזית של הטיפול הנרטיבי הינה כי בני אדם עוסקים באופן עקבי בהבניית סיפורים אשר משפיעים באופן עמוק על התפיסות והבחירות שלהם . הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו, על עברו ועל בעיותיו – מעצב את חוויותיו: הוא יכול לכוון את תפיסת העצמי, את הציפיות מהעתיד ואת דפוסי ההתנהגות. לכן, אם סיפור החיים שהאדם מחזיק הוא מצומצם, שלילי או "תקוע" – הטיפול שואף לסייע לו "לכתוב מחדש" (re-author) את סיפורו באופן חופשי ומעשיר יותר (White, 1990) . ביסוד הטיפול הנרטיבי עומדת הפרספקטיבה הקונסטרוקטיביסטית-החברתית: אין אמת אחת אובייקטיבית על חיי האדם, אלא מגוון פרשנויות ונרטיבים אפשריים, והמטרה היא לסייע למטופל לבחור ולפתח את הפרשנות (הנרטיב) המיטיבה עמו ביותר.

מטפל נרטיבי יעודד את המטופל לחקור את סיפוריו ולגלות בהם דפוסים חזרתיים או "עלילה דומיננטית" שאולי מגבילה אותו. אחת הטכניקות המרכזיות היא Externalization – "החצנת הבעיה": המטופל מוזמן לתאר את בעיותיו כדמויות או כוחות חיצוניים בסיפור, ולא כמהות פנימית מקובעת שלו. לדוגמה, אדם שמרגיש ש"אני כישלון" ילמד לראות ב"כישלון" דמות חיצונית המופיעה בסיפור חייו, וכך יוכל להתחיל להיאבק בה או לשנות את יחסו אליה. גישה זו מנתקת בין הזהות של האדם לבין הבעיה שלו ("האדם הוא לעולם יותר מהבעיה שלו"). לאחר מכן, המטפל מעודד את המטופל למצוא "תוצאות ייחודיות" – חריגות מהעלילה השלילית הדומיננטית, רגעים בהם הדברים הלכו אחרת. למשל, אם הסיפור של אדם הוא ש"אני תמיד נכשל", המטפל יחפש איתו זיכרונות ואירועים בהם דווקא הצליח במשהו או גילה כוח. אירועים אלו הופכים לגרעינים שמהם ניתן לצמוח סיפור חדש, חלופי, המספר על יכולות והתמודדות. תהליך זה מכונה "שחזור נרטיבי" או "כתיבת סיפור חלופי". כך, הטיפול מכוון את המטופל לזהות נרטיבים אלטרנטיביים – גרסאות אחרות של סיפור חייו – שנותנים מקום לכוחותיו, לערכיו ולתקוותיו, לעומת הנרטיב הצר והבעייתי שניהל אותו בעבר . לדוגמה, אישה המתמודדת עם דיכאון עשויה לספר תחילה סיפור שלפיו "החיים שלי הם רצף כישלונות ואובדן"; בטיפול הנרטיבי, המטפל יעזור לה למצוא סיפורים קטנים על נחישות, תמיכה שקיבלה, מטרות שהשיגה – ולשזור מהם סיפור חדש שלפיו "למרות הקשיים התמדתי, פיתחתי עמידות ונשענתי על קשרים חשובים". סיפור חדש זה יכול לשנות את התפיסה העצמית שלה ולפתוח אפשרויות לפעולה בעתיד (למשל להעיז לנסות דברים חדשים, בעקבות הנרטיב שהיא אדם בעל יכולת התמודדות).

הטיפול הנרטיבי שם דגש רב על שפה ותרבות: הוא מודע לכך שהסיפורים שאנו מספרים מושפעים מהשיח החברתי הסובב אותנו. בהשראת מחשבתו של מישל פוקו, ווייט ואפסטון טענו שיחסי כוח חברתיים והכתבות תרבותיות מכתיבים לנו "סיפורים אבסולוטיים" על מהו טוב, נורמלי או רצוי – וסיפורים אלו עשויים לדכא קולות אישיים ייחודיים. לכן, טיפול נרטיבי לעיתים כולל "פירוק" (deconstruction) של הנרטיב המובן מאליו ובחינת מקורותיו התרבותיים: למשל, מטופל שמרגיש כישלון עשוי לגלות שהוא אימץ ללא ביקורת סיפור חברתי שלפיו "גבר מוצלח חייב להיות עשיר ותחרותי", וסיפור זה גורם לו לסבל כי הוא אינו תואם את ערכיו האמיתיים (נגיד, שיתוף פעולה וצניעות). המטפל יעזור לו לפרק את הסיפור הזה ולבחור אחרת.

יעילות הטיפול הנרטיבי נחקרה במספר הולך וגדל של מחקרים. סקירות מעלות שטיפול נרטיבי נמצא יעיל בהפחתת תסמיני דיכאון וחרדה, בשיפור הערכה עצמית ובשיפור תפקוד משפחתי וזוגי. כך למשל, מטא-אנליזה משנת 2020 (Ribeiro et al.) מצאה שטיפול נרטיבי הוביל לשיפור מובהק בסימפטומים דיכאוניים בקרב מבוגרים הסובלים ממחלות סומטיות (לעומת טיפול סטנדרטי). מחקר אחר הראה שטיפול נרטיבי שיפר אינטימיות וסיפוק זוגי אצל זוגות עם קשיי תקשורת . אפילו בתחום השיקום הקוגניטיבי והזהותי לאחר פגיעות מוחיות – יש עדויות שטכניקות נרטיביות (כגון עידוד המטופל לספר מחדש את סיפור חייו לאחר הפגיעה) מסייעות בבניית זהות עצמית חדשה ומקדמות החלמה. יחד עם זאת, יש להודות שהמחקר על טיפול נרטיבי עדיין בראשיתו יחסית: הגישה צעירה (כ-40 שנה) ואופייה האינדיבידואלי מקשה על עריכת מחקרים כמותיים רחבי-היקף. אכן, ספרות הסקירה מציינת שהעובדה שאין עדיין מספר הולם של מחקרים מקשים על כימות ההשפעה של הטיפול הנרטיבי, בין השאר בשל האופי הייחודי והמותאם-אישית של ההתערבות" . במילים אחרות, האופי הגמיש והסיפורי של הטיפול מקשה למדוד אותו כמו תרופה במינון קבוע. עם זאת, העדויות המצטברות מעודדות ומצביעות על פוטנציאל רב.

אחד היישומים המרתקים של עקרונות נרטיביים בפסיכותרפיה הוא טיפול בחשיפה נרטיבית (NET – Narrative Exposure Therapy). למרות השם הדומה, מדובר בשיטה ייחודית שפותחה בשנות ה-2000 (על-ידי מגי שאואר ופרנק נויבר, בעיקר) במיוחד לטיפול בטראומה מורכבת ופוסט-טראומה, לעיתים באוכלוסיות של פליטים ואזורים מוכי סכסוך. NET משלב עקרונות של טיפול חשיפה ממוקד-טראומה עם בניית נרטיב חיים. במסגרת טיפול זה, שמתקיים לאורך מספר מפגשים מובנים, המטופל מתבקש לספר בצורה כרונולוגית את סיפור חייו מתחילתו ועד סופו, תוך התמקדות והרחבה מיוחדת של הפרקים הטראומתיים. המטפל מנחה את המטופל "לחשוף" (לשוב ולחוות בזיכרון) את אירועי הטראומה בכל העוצמות הרגשיות, אך לעשות זאת בתוך הקשר סיפור חייו הכולל – במטרה להפחית את עוצמת הזיכרונות הטראומטיים דרך הביטואציה (התרגלות לחשיפה החוזרת) ובו-זמנית לשלב אותם לתוך עלילת חיים קוהרנטית. בסיום התהליך, סיפור החיים השלם של המטופל מתועד בכתב – לעיתים כמסמך רשמי – והמטופל מקבל אותו. הרציונל הוא כפול: ראשית, חשיפה חוזרת בסיפור מפחיתה את כוחם המפחיד של זיכרונות הטראומה בדומה לטיפולי חשיפה אחרים בPTSD , ושנית, מתקבלת עדות כתובה המשקפת את חייו של המטופל, עם כל האירועים הקשים, אך גם עם ההישרדות והחוזק שהפגין, וזו יכולה לשמש אותו לשיקום זהותו. טיפול זה הוכח כיעיל במיוחד באוכלוסיות שעברו טראומות מרובות (multiple trauma) כגון פליטי מלחמה ועינויים. מחקרים מבוקרים הראו ש-NET הביא להפחתה משמעותית בתסמיני PTSD ודיכאון בהשוואה לטיפול תומך סטנדרטי (Nosè et al., 2017) . הטיפול אף מתאים לתנאי שדה – כך הוכשרו פרקטיקנים בארגוני סיוע הומניטרי להעביר NET במקלטי פליטים, עם תוצאות טובות. אפשר לראות ב-NET דוגמה מרתקת לסינרגיה בין נרטיב לחשיפה: מצד אחד יש הכרה בחשיבות הסיפור הכולל, בהענקת משמעות לטראומה דרך שזירתה בסיפור החיים, ומצד שני אימוץ הטכניקה היעילה של חשיפה ממוקדת כדי לטפל בתסמינים (כגון סיוטים ופלשבקים).

בנקודה זו, ראוי לערוך השוואה בין הטיפול הנרטיבי "הקלאסי" לבין טיפול החשיפה הנרטיבית וגישות נוספות, כדי לחדד הבדלים ועקרונות משותפים. טבלה 2 שלהלן מציגה השוואה תמציתית בין טיפול נרטיבי (NT) לטיפול חשיפה נרטיבית (NET) בכמה היבטים מרכזיים:

טבלה 2: השוואה בין טיפול נרטיבי לבין טיפול חשיפה נרטיבית

חשוב להדגיש שטיפול בחשיפה נרטיבית אינו "תת-סוג" של טיפול נרטיבי כללי, אלא שיטה ייחודית המשלבת רעיונות נרטיביים בתוך מסגרת התערבות חשיפה ממוקדת טראומה. יחד עם זאת, שני הטיפולים חולקים את האמונה בכוחו המרפא של הסיפור: האחד – בכוח היצירתי לשנות את סיפור החיים, והאחר – בכוח האינטגרטיבי לעבד טראומה לתוך סיפור החיים.

בנוסף לשתי גישות אלה, ישנם יישומים נרטיביים נוספים. טיפול נרטיבי-משפחתי משתמש בסיפורי המשפחה כדי לשפר תקשורת ולשנות דפוסים משפחתיים (לדוגמה, בני משפחה כותבים יחד "פרק חדש" בסיפור המשפחתי כדי להתגבר על קונפליקט). תרפיית "סקירת חיים" (Life Review Therapy), הפופולרית בקרב קשישים, מנחה את המטופל להזכר ולאגד את זיכרונות חייו לסיפור קוהרנטי – מה שמסייע בהשלמה עם העבר ובהפחתת דיכאון בגיל השלישי. גם בתחום השיקום הפסיכיאטרי ישנן תכניות המבוססות על נרטיבים של החלמה: למשל, מתמודדים בבריאות הנפש מעודדים לכתוב ולשתף את "סיפור ההחלמה" האישי שלהם – מה שיכול לחזק את זהותם כמי שמתמודדים בגבורה עם מחלתם ולשפר תקווה (Nurser et al., 2018) . ישנן אף יוזמות קהילתיות כמו קבוצות סיפור (Story circles) וביבליותרפיה בקהילה, בהן אנשים מספרים זה לזה סיפורים אישיים בתיווך מנחה, כדי ליצור הבנה אמפתית ולבנות קהילה תומכת. מחקר ישראלי אחד מצא ששיתוף נרטיבים של החלמה בבריאות הנפש במסגרת טיפול קבוצתית חי תורם להפחתת סטיגמה ולהעצמת המשתתפים (Hasson-Ohayon et al., 2017) . גם ברמה הלאומית, ועדות אמת ופיוס (כמו בדרום אפריקה, רואנדה, אירלנד) התבססו על עיקרון של שיתוף נרטיבים אישיים פומביים כצעד לקראת ריפוי קולקטיבי – מתוך ההבנה שסיפור אישי יכול "לתת קול" לחוויה מושתקת ולאפשר עיבוד ואמפתיה חברתית.

לצד ההתלהבות מהפוטנציאל הטיפולי של נרטיבים, קיימים גם אתגרים וביקורות שחשוב לציין. חלקם ידונו בסעיף הבא (דיון ביקורתי), אך נזכיר כאן נקודה אחת: המדידה של תוצאות נרטיביות. בעוד שטיפולים מסורתיים (למשל קוגניטיביים) מודדים תוצאות כמו שינוי מחשבות אוטומטיות, טיפול נרטיבי שואל "האם השתנה סיפור חייו של המטופל?". זו שאלה איכותנית שקשה לכמת. יש כלים שהוצעו, כמו ניתוח תוכן של נרטיבי מטופלים לפני ואחרי טיפול, אך עדיין אין קונצנזוס לגבי אמות מידה אובייקטיביות – מהו "שיפור נרטיבי". הדבר מאתגר כשמנסים להכניס גישות אלה למסגרות של ראיות מבוססות. למרות זאת, ניתן לטעון שבסופו של דבר גם מדדי איכות חיים, סיפוק, ותסמינים נפשיים משקפים בעקיפין את הצלחת השינוי הנרטיבי, ולכן שילוב שיטות מחקר כמותניות ואיכותניות יחד הוא דרך מבטיחה להעריך התערבויות כאלה.

דיון ביקורתי

הרעיון שהחיים הם נרטיב והאדם הוא מספר סיפורים אטרקטיבי מאוד, אך הוא זכה גם לביקורת ולהסתייגויות. חלק זה יבחן מבקרים עיקריים של "תפיסת הנרטיב" בפסיכולוגיה ובחברה, וישקול את מגבלותיה של גישת הנרטיב לאור הראיות.

ראשית, פילוסופים מסוימים טענו שתפיסת האדם כ"יצור נרטיבי" אינה בהכרח אוניברסלית. הפילוסוף האנליטי גיילן סטראוסון (Strawson) פרסם בשנת 2004 מאמר פרובוקטיבי בשם "נגד נרטיביות" (Against Narrativity) בו טען שההנחה לפיה כולם מארגנים את חייהם כסיפור היא פשוט שגויה. סטראוסון הבחין בין אנשים "נרטיביים" לבין "לא-נרטיביים": ישנם אנשים – וסטראוסון כולל את עצמו ביניהם – שאינם חושבים על חייהם במונחים של עלילה מתמשכת, אלא רואים את עצמם כאוסף של רגעים או מצבים שאינם מתחברים באופן טבעי לסיפור אחד. יתר על כן, הוא טען שההנחה שכל אדם צריך לבנות לעצמו נרטיב לכיד עלול להיות אידאולוגיה מגבילה ומזיקה. במילותיו: "אני חושב שזהו שקר – שקר שכל אחד 'מספר לעצמו סיפור', ושקר שזה תמיד דבר טוב ." סטראוסון סבר שיש אנשים ש"חיים מחוץ לכל סיפור שאולי מנסים להלביש עליהם", ושאין בכך כל פגם נפשי . הוא אף הציע שההתעקשות לראות חיים כסיפור עלולה לעוות את החיים, כי אנשים מתחילים לסדר את זיכרונותיהם באופן מלאכותי וייתכן שמאבדים את האותנטיות שלהם בניסיון לכונן סיפור מסודר מדי. ביקורת זו, שזכתה לתהודה, מזמינה את תחום הפסיכולוגיה הנרטיבית להיזהר מראייה צרה: ייתכן שיש הבדלים אישיותיים או תרבותיים באופן שבו אנשים משתמשים בנרטיב. למשל, מחקרים הראו שאנשים מערביים נוטים יותר להדגיש את סיפור חייהם, בעוד שבתרבויות מזרחיות קולקטיביסטיות – ייתכן שפחות דגש מושם על הנרטיב האישי ויותר על השתלבות בהרמוניה חברתית. מכאן שלא נכון להניח בצורה גורפת שכולם זקוקים לנרטיב אישי מגובש כשלעצמו. ייתכן שחלק מהאנשים מסתדרים היטב גם עם ראייה פחות סיפורית של חייהם, והפיכת הנרטיב לדרישת חובה עלולה לכפות עליהם צורת חשיבה זרה.

שנית, ישנה סוגיה אתית-ביקורתית: מי שולט בנרטיב? גישת הנרטיב אומרת "סַפּר את סיפורך", אך יש מצבים בהם לאדם הפרטי קשה להשמיע את סיפורו או שהחברה משתיקה נרטיבים מסוימים. למשל, בהקשר של היסטוריה ופסיכולוגיה בין-קבוצתית, קבוצות מיעוט לעיתים סובלות מכך שהנרטיב שלהן (של סבל, אפליה וכו') נדחק לשוליים על ידי נרטיב הרוב. במקרים כאלה, עידוד "ספר את סיפורך" לא מספיק – נדרשת גם הקשבה חברתית ונכונות של בעלי הכוח לתת מקום לנרטיבים חלופיים. אחרת, טיפול או שיתוף נרטיבי עלולים לתסכל אם הסיפור נופל על אוזניים ערלות. בהקשר טיפולי, גם למטפל יש כוח השפעה: יש שטוענים שמטפלים נרטיביים עלולים, אף בלי כוונה, לכוון את המטופל לעבר סיפור שנראה להם "נכון" או "חיובי", ובכך לכפות מסגרת על החוויה. על המטפל להיזהר לא להיות "עורך-על" של סיפור המטופל, אלא באמת לאפשר לו להכתיב את העלילה.

שלישית, סכנת הפשטת-היתר. נרטיב מטבעו מנסה לייצר היגיון וסדר. אך החיים האמיתיים אינם תמיד הגיוניים או מסודרים. כאשר אנו כותבים רומן, אנו בוררים אירועים כך שיצרו עלילה קוהרנטית; בחיים, אירועים רבים חסרי פשר או סתמיים. יש הטוענים שכל סיפור חיים הוא בהכרח פישוט של המורכבות – אנחנו שוכחים פרטים, משכתבים זיכרונות (שלעיתים אינם מדויקים), ויוצרים סיבתיות גם במקום שיכלה להיות צירוף מקרים. לפיכך, נרטיב עשוי לכלול גם עיוותים וזיכרונות כוזבים. פסיכולוגים של הזיכרון הזהירו שעצם הסיפור החוזר יכול "לשכתב" את הזיכרון; למשל, בטיפול חשיפה נרטיבית, אם לא נזהרים, המטופל יכול להטמיע פרטים שגויים בסיפור הטראומה שלו מתוך דמיון מודרך, ואז יאמין להם כאמת. זה דורש זהירות ושמירה על דיוק ככל הניתן. ביקורת דומה מגיעה מחוקרי עדים במשפט: מאז שנות ה-90 ידוע שזיכרונות עשויים להיות "שתולים" או משתנים בסיפור-מחדש. לכן ישנן טענות שלא תמיד רצוי לעודד אנשים "לעשות סדר" אם הסדר הזה יצרוך אותם לתוך נרטיב נוקשה ולא-מדויק.

נקודה רביעית, עריצות הנרטיב החיובי. בעידן תרבות האינסטגרם והסיפורים ההשראתיים, יש לחץ חברתי עצום "להפוך את הלימון ללימונדה" – להציג כל התמודדות קשה כסיפור ניצחון מעורר השראה. זה אמנם אידאל נחמד, אך לא כל מי שסובל מצוקה מסוגל או רוצה למסגר אותה מיד כסיפור חיובי. הדרישה המתמדת "תראה לנו איך גדלת מזה" עלולה לגרום לתחושת כישלון נוספת אצל מי שעדיין כואב ולא מרגיש צמיחה. במחקר על חולי סרטן (Tuertscher et al., 2021) למשל חלק מהחולים סיפרו שהם חשים לחץ מצד הסביבה "לשמור על נרטיב אופטימי של לוחם", והם הרגישו בודדים עם פחדיהם כי בסיפור המצופה אין מקום לחולשה. משמע, לנרטיבים יש גם נורמות: החברה עשויה לתגמל נרטיבים מסוימים (של אופטימיות, גבורה, גאולה) ולהרתע מאחרים (סיפור של קורבנות מתמשכת, של ייאוש). הדבר מציב אתגר בפני מטפלים וקהלים – לקבל גם נרטיבים שאינם "סיפור הוליוודי עם סוף טוב", ולא לכפות על הפרט שינוי סיפור בטרם עת.

לבסוף, בכל הנוגע לטיפול נרטיבי, ביקורת מסוימת מתמקדת בהוכחות אמפיריות. כפי שצוין לעיל, הגישה עדיין מגבשת את בסיס המחקר שלה. יש הטוענים שהספרות לעיתים מציגה אנקדוטות מרשימות וסיפורים איכותניים של הצלחה, אך חסרים מחקרים אקראיים-ומבוקרים רחבי היקף שמראים שטיפול נרטיבי עדיף או שווה ערך לטיפולים מבוססי-ראיות מבוססים כגון טיפול התנהגותי קוגניטיבי [CBT] עבור בעיות מסוימות. כתוצאה מכך, חלק מהקלינאים המסורתיים סקפטיים לגבי אימוץ הגישה, מחשש שהיא פחות ממוקדת או "מופשטת" מדי. מנגד, תומכי הגישה משיבים שמחקר כמותני סטנדרטי פשוט מתקשה ללכוד את השינוי העמוק הסובייקטיבי שמחולל שינוי נרטיבי, ושהיעדר הוכחה לא אומר הוכחת העדר יעילות– קרי, שהגישה עובדת אבל כלים כמותיים גסים לא מבחינים בכך. סביר שהאמת באמצע: יש צורך ביותר מחקר, וייתכן שחיבורים בין הגישה הנרטיבית לטכניקות וכלים מדידים כמו שראינו ב -NET יאפשרו לבחון אותה בכלים המקובלים.

סיכום ומבט לעתיד

הנרטיב מתברר כציר מרכזי המחבר בין הפסיכולוגיה של הפרט לבין רוח החברה. דרך סיפורים, אנשים מבינים את עצמם, מתחברים לזולתם, לומדים מן העבר ומתכננים את עתידם. סקירתנו הדגימה כיצד ברמה האישית, סיפור חיים קוהרנטי הוא מנבא חשוב לבריאות נפשית, לתחושת משמעות ולזהות יציבה; ברמה החברתית, סיפורים משותפים יוצרים אומות, דתות ותנועות – הם יכולים ללכד או לפלג, להצית אלימות או לאחות קרעים. גם מבחינה אבולוציונית, נראה כי היכולת לספר סיפורים היא חלק בלתי נפרד מהצלחתנו כמין – היא העניקה לנו יתרון בהעברת ידע ובשיתוף פעולה בקבוצות גדולות . ההבנה הזו חלחלה גם למעשה הטיפולי: יותר ויותר גישות בפסיכותרפיה ובשיקום רואות בנרטיב כלי לשינוי – שינוי הדרך שבה האדם תופס את עצמו ואת חייו, ושינוי הדרך שבה קבוצה תופסת את מקומה בעולם.

עם זאת, על אף היתרונות הברורים, חשוב לא לאבד גישה ביקורתית. לא כל בעיה נפשית היא בהכרח "סיפור לקוי" – לעיתים יש גורמים ביולוגיים או סביבתיים מוחשיים שהסיפור הוא רק תוצאה שלהם. ולא כל סיפור הוא בהכרח מרפא – סיפורים יכולים גם ללבות שנאה (כפי שראינו בנרטיבים קולקטיביים קיצוניים) או להשאיר אדם תקוע בעבר. כמו בכל כלי עוצמתי, ההבדל בין ריפוי לפגיעה טמון באופן השימוש. האחריות של אנשי מקצוע, מחנכים ומנהיגים היא לטפח מודעות נרטיבית: לעודד מודעות לסיפורים שאנו חיים לפיהם, לבחון אותם ולבחור אותם באופן מושכל. אם נחזור לדימוי הפתיחה: הנרטיב הוא אכן "עדשה" שדרכה אנו רואים את חיינו – עלינו לוודא שהעדשה לא מעוותת מדי ושאנחנו יכולים להחליף לעדשה בהירה וגמישה יותר כשצריך.

המחקר בתחום הנרטיב ממשיך להתפתח בכמה כיוונים מעניינים. אחד מהם הוא שילוב כלים חישוביים וטכנולוגיים לניתוח נרטיבים – למשל, שימוש בעיבוד שפה טבעית (NLP) כדי לכמת קוהרנטיות של טקסט נרטיבי, או אפליקציות שמסייעות לאנשים לכתוב יומן נרטיבי מובנה. כיוון נוסף הוא חקר הנרטיב ברשתות חברתיות: בעידן שבו מיליונים משתפים סיפורי חיים ברשת, נוצר מאגר אדיר של נרטיבים הניתנים לניתוח, מה שיכול לשפוך אור על הקשר בין סיפור לזהות בעולם הדיגיטלי (וכן על התפשטות של "נרטיבים ויראליים", כגון תאוריות קונספירציה, וההשפעה שלהם על התנהגות המונים). בנוסף, מתגבר העניין הבין-תחומי: פסיכולוגים, סוציולוגים וחוקרי ספרות משתפים פעולה כדי להבין איך סגנונות נרטיביים (למשל אירוניה, טראגיות, רומנטיזציה) משפיעים על חוויית החיים. ייתכן שבעתיד נראה אפילו התפתחויות בכיוון של רפואה נרטיבית – שילוב סיפורי מטופלים ככלי באבחון ובטיפול רפואי (תחום שכבר מתחיל לקבל תשומת לב, במיוחד בטיפול בחולים כרוניים).

לסיום, נראה כי האמירה "האדם הוא סיפור מתהלך" עדיין מהדהדת כנכונה, כל עוד נזכור שסיפור אינו דבר סטטי – הוא מתפתח ומשתנה. אנו הכותבים, אך גם הקוראים והמבקרים, של סיפור חיינו. הכרה זו, כפי שניסינו להראות, היא מפתח להבנה עמוקה יותר של הנפש והחברה. כפי שכתב פעם המשורר מוריס מטרלינק: "אנחנו לא מקבלים את החיים כפי שהם – אנחנו מקבלים את החיים כפי שאנחנו מספרים אותם לעצמנו". הכרת כוחו של הסיפור פותח בפנינו אפשרויות חדשות לספר את עצמנו ואת עולמנו בדרך שמקדמת בריאות, הבנה ושיתוף פעולה.