פרופ' יוסף לוין

מפגש עם שי אלכסנדרוני, אמן רב תחומי, בתערוכתו "משכנות (לא) שאננים"

נכתב ע"י פרופ' לוין

שי אלכסנדרוני הוא אמן רב תחומי פורה. הכרתי אותו לאחר שיצר עימי קשר בשלהי 2017 או אולי 2018 . הוא התעניין בהרצל ובאישיותו ובאותה תקופה פרסמתי באתר שלי בבלוג "מחשבות" [ joseph-levine.co.il ] כתבה על הפיליטון של בנימין זאב הרצל [שניחן בחוש הומור מפותח] "הריפוי מן המרה השחורה". "לא מתעניינים יותר בהרצל" קבל אז בצער.

מאז ליויתי אותו רבות בפרוייקטים שונים שיצר. לאחרונה פרסם ספר מעניין בשם "העיר" ואף יצר דגם של עיר/עיירה מיציקות טיח, גבס, עץ גולמי, קרטון מצופה, פסי מתכת דקים, קצף מוקצף, בד רשת מדבקות נחושת, צמר פלדה ועוד.

המגע החומרי בעיר איננו קישוט, הוא כמין מערכת תיעוד. כל תיקון או טלאי באחד מהבנים נרשם כצלקת גאה. לוח־פח שהוברג מעל חור חלון נעשה “ביטוח” מפני הגשם, אך גם הצהרה אסתטית. כך נולדת שפה חזותית המאחדת בין נסיבות החיים ויחסי הגומלין בין התושבים לבין שאיפת הצורה. ראו, בעיר הזאת האסתטי והפונקציונלי אינם אויבים!! הם בני־ברית הנפגשים במלאכה!

משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט

זו עיר/עיירה אמורפית לכאורה. כמן עיר פליטים בכל מקום ובשום מקום. העיר נדמת כנטושה או כנרדמת או כזו שתושביה מסתגרים בבתיהם או אולי מסיבה עלומה אחרת. העיר מורכבת מבתים "זרוקים" נעדרי חן מחד אך מושכים את העין מאידך וניכר שצמחו בסדר לא סדר. סדר לכאורה לא מאורגן אך כפי הנראה עם כללים משלו.

סיפרתי לשי את הסיפור המסופר מפה לאוזן על הפסיכולוג ההתפתחותי ז'אן פיאז'ה. פסיכולוג נודע זה היה מכין בחדר העבודה שלו ערמות של ספרים רבות עם כמעין סמטאות למעבר ביניהן, כהכנה למאמרים שכתב. משבאה עוזרת הבית החרוצה לנקות, פלטה כנראה את המשפט "אוף, איזה בלגן" והחזירה את הספרים למדפים יוצרת "סדר סדר". משנכנס פיאז'ה לחדר חשכו עיניו. "יש סדר ויש סדר" נזף בה קשות. הסדר שלי הוא "סדר של החיים". ואכן העיר של שי אלכסנדרוני מסודרת בסדר של החיים. סדר מקומי של האנשים.

שי הרחיב עימי בשיחה אודות מה יוצר סדר מרחבי שכזה. "מחד אלו צרכי המגורים ,טיב השטח הצמחייה, קרבה למקורות מים ועוד, אך מאידך גם ההיררכיה ויחסי הכוח בין התושבים, דרגת קרבת המשפחה ועוד"

"מעניין" השבתי והרחקתי עימו למערות העטלפים. מחקר אודותם הראה שבמבנה מוחי בשם "ההיפוקמפוס" מאוחסנים מחד היבטים של מיקום ומבנים גיאוגרפיים, אך יש בהיפוקמפוס גם איחסון של יחסי גומלין עם עטלפים אחרים או של ההיררכיה החברתית והקרבה המשפחתית, ואפשר וזה נכון גם למינים אחרים ואפילו לגבנו בני האדם. "הנה לך" איתגרתי אותו קלות "הרי במוחך ובמוחי מבנה מקביל לעיר שלך". שי חייך בסלחנות, והציע לי אספרסו וכוס מים קרים כמו לצנן אותי.

שי אלכסנדרוני ועירו

ואם נחזור לעיר הרי שבמבט ראשון העיר הבנויה מפסיפס חומרים, הפורשת את עצמה על פני שולחן העץ היא הריסת־עולם. מבנים סדוקים, טלאים, קורות נטויות, חלונות חתוכים ביד גסה ומשטחי טיח מחוספסים. במבט שני נטען זוהי מערכת מסודרת להפליא, לא סדר של תקן ותשריט, אלא סדר וֶרנאקוּלרי, כזה הנולד מן היד, מן השכנים, מן האלתור המתמשך. העיר הזאת אינה “מתוכננת”; היא מתכננת את עצמה תוך כדי החיים.

הטקטוניקה הבסיסית נשענת על פעולת “הוספה”, לא החלפה. בית קטן מקבל גגון, אליו נצמדת מרפסת; מתחתיה נדחף שולחן־עזר שהופך פתאום למחסן; בין שניהם נותר מרחב צר שהוא כבר סמטה. כך נרקם רצף של חדר, מרפסת, סף, סמטה. רצף קלאסי של עיר חיה. הגיאומטריה איננה אורתוגונלית; היא לוקטת שאריות: מלבן שנלעס, עיגול שחצי ממנו קועקע, משולש שמצא את מקומו רק משום שמישהו היה צריך מדרגה. מתוך האי־סדירות נוצרת קריאות: חזיתות פונות זו אל זו בזוויות קטנות, מגדירות כיסי־מרחב שנראים כשווקים זעירים או כמפרצי מפגש.

הצפיפות בעיר אטען, אינה חנק אלא מכשיר חברתי. הפתחים, גם כשהם לא סימטריים, מכוונים מבט אל מבט. פלטות, מדפים, מדרגות צרות, גשרים מאולתרים, כל אלה יוצרים מרחב חצי־ציבורי שבו מתנהלים מוסר הרחוב והכלכלה הזעירה. העיר ממדלת התנהגות, היא מזמינה הליכה איטית, פלאנריזם [ראה כתבה אודות פלאנריזם בבלוג שלי הנזכר למעלה] עצירה, שיחה קצרה, מסירה מיד ליד.

פלטת השולחן השחורה היא קו־המים, הכיכר והאדמה כולם יחד. השולחן הופך לטופוגרפיה ניטרלית המאפשרת לכל מבנה לעמוד “על אחריותו”, בלי קירות תומכים חיצוניים. זה חושף את החוקיות. כל יחידה נסמכת על מינימום תמיכה ומקסימום הסתגלות.

העיר מלמדת שיעור באקולוגיה של אמצעים: אין “פסולת”, יש חומר בהמתנה לשימוש הבא. לעיתים המינימום הופך לצורה. זו אינה דלות, זהו גיבוב המניב יופי עקשני. כך מתברר שסדר וֶרנאקוּלרי [מקומי] איננו “חוסר סדר”; הוא המתמטיקה של הקיים־ביד, פתרון על תנאי, אבל פתרון.

מה דעתכם? הניתן ליצוק לעיר העולה מן הדגם חוקים ?

הנה אציע חמישה חוקים:

חוק התוספת הרציפה: אין פרויקט מתוכנן מראש; יש תהליך. בינוי כשרשרת החלטות קטנות, הפיכות.

חוק החומר המדבר: תיקון גלוי עדיף על הסתרה

חוק הצפיפות המחוררת: בינוי צמוד אך מחורר בפתחים קטנים ורבים; כך זורמות גם רוחות, גם אנשים, גם מידע.

חוק הפרטיטורה המקומית: העיר מתנהלת כמוזיקה של שכנות, כל מקצב־מבני (משפחה של טיפוסי בתים) חוזר בוואריאציות לאורך הרחוב.

כיצירה, הדגם הזה מציע מבט נדיר: הוא אינו מדמה גראפית עיר, אלא מפעיל את האינטליגנציה העירונית בגוף, בטיח, בבורג, בשבב עץ. הוא מזכיר לנו שהשפה הוֶרנאקוּלרית איננה “סגנון עוני”; היא שיטת־חשיבה. אמנים ואדריכלים נפגשים כאן על אותו משטח: האמן מגן על חירות האלתור; האדריכל מנסח את חוקיותו כדי שאולי זה יוכל לעבוד גם מחוץ לגלריה.

משכנות (לא) שאננים. עבודתו של האמן שי אלכסנדרוני. גלרייה 5BY אוצר: ניר הרמט

אודה ולא אבוש שלא התאפקתי ולהשוואה, אציע לקורא לתפוס את העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני המופיעה בתמונות דרך ציר “וֶרנאקולרי, תוספתי, תיקוני”, ולמקם אותה לצד שני דגמי עיר אחרים בני-זמננו שהוצגו במוזיאונים מובילים ואשר מאירים היבטים אחרים.

הדגם האחד הוא של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)

Bodys Isek Kingelez – City Dreams (MoMA)
The Museum of Modern Art. (2018). Bodys Isek Kingelez: City Dreams [Exhibition]. New York, NY.

קינגלז בנה עיר-חזון מצעצועים, קרטונים וחומרי פלסטיק. כמוהו, גם כאן העיר עשויה “מכל מה שיש”, אך בעוד קינגלז ליטש והעלה את החומר למיתולוגיה אופטימית של מודרניות אפריקאית צבעונית, העיר של שי אלכסנדרוני שומרת על פצעי העבודה: טיח קרוע, הדבקות גסות ותיקונים גלויים. שתי העבודות מציעות כל אחת בדרכה אוטופיה חומרית, אך זו של שי אלכסנדרוני היא אוטופיה של תיקון מתמשך, לא של זוהר. במילים אחרות, אם קינגלז ניסח את אוטופיית העיר הזוהרת, העיר הדמיונית של שי אלכסנדרוני מציגה שפת בינוי עממית שמסבירה את עצמה, משרטטת אפשרות לעיר הוגנת, בנויה לאט, משתפרת ללא בושה, וחיה תמיד באמצע הדרך.

הדגם של בודיס איסק קינגלז: City Dreams (MoMA)

הכיתוב באתר המוזיאון מצטט את קינגלז: "בלי מודל, אתה לא נמצא בשום מקום. אומה שלא יכולה ליצור מודלים היא אומה שלא מבינה דברים, אומה שלא חיה" , כך דברי האמן בודס איסק קינגלז (1948-2015) . לאחר עצמאותה של זאיר מבלגיה, קינגלז יצר פסלים של מבנים וערים דמיוניים ששיקפו חלומות עבור ארצו, היבשת שלו והעולם כאלטרנטיבה אופטימית לחוויה האישית שלו בחיים העירוניים בעיר הולדתו קינשאסה, שצמחה באופן אקספוננציאלי ואורגני עם תכנון ותשתיות עירוניות שלעתים קרובות לא הצליחו לעמוד בקצב. היצירה התוססת והשאפתנית של קינגלז נוצרה ממגוון מדהים של חומרים יומיומיים וחפצים שנמצאו – נייר צבעוני, אריזות מסחריות, פלסטיק, פחיות סודה ופקקי בקבוקים – כולם מיועדים מחדש ומסודרים בקפידה. בצילום Ville Fantôme, אחד מפסלי העיר הגדולים של קינגלז. נציין כי התערוכה של קינגלז במוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק, אורגנה על ידי שרה סוזוקי כאוצרת, עם הילרי רדר כעוזרת אוצרת, המוזיאון לאמנות מודרנית ניו יורק.

הדגם השני הוא של האמנית:

שרה סיזה (Guggenheim; Tate)

Sarah Sze – Timelapse (Guggenheim Museum)
Solomon R. Guggenheim Museum. (2023). Sarah Sze: Timelapse [Exhibition page]. New York, NY.

סיזה בנתה קונסטלציות מרחפות של אובייקטים יומיומיים שנראות כערים זעירות. הדמיון עם עבודתו של שי אלכסנדרוני הוא בתפיסת ה“עיר כאינטליגנציה חומרית”; השוני – אצל סיזה זו דינמיקה קוסמית, ואילו אצל שי אלכסנדרוני זוהי תכנית אב אינטימית ורניקולרית של סמטאות, פתחי ניקוז וגשרים.

שרה סזה: קיטועי זמן Timelapse , התערוכה בגוגנהיים ניו-יורק אורגנה על ידי קיונג אן, אוצרת עמיתה, אמנות אסייתית.

שרה סזה (נולדה ב1969, בוסטון) צמחה כאמנית בשנות ה-90 של המאה ה-20, ובנתה שפה חזותית מובחנת המטשטשת את הגבולות בין מדיומים שונים הכוללים ציור, פיסול, סאונד, הדפס, רישום, וידאו ואדריכלות, והיא מאתגרת את הסף בין הדיגיטלי לאנלוגי, בין המישוש לדמיון, בין הקבוע לארעי.

הכיתוב באתר המוזיאון מציין כי העבודה בצילום [Timelapse] נכללה בתערוכת יחיד בה יצרה סזה סדרה של מיצבים תלויי מקום השוזרים שובל של גילוי דרך חללים מרובים בבניין האייקוני של גוגנהיים על שם פרנק לויד רייט. בחוץ גלשה התערוכה אל המרחב הציבורי שמעבר לכותלי המוזיאון. בדמיון המחודש של סזה, הארכיטקטורה האייקונית של המורשת העולמית של אונסק"ו הפכה לשעון ציבורי בתזכורת לכך שקווי זמן נבנים באמצעות חוויה וזיכרון קולקטיביים. במילותיה של סזה: "עבודותי הן…התבוננות על האופן שבו אנו מסמנים את הזמן וכיצד הזמן מסמן אותנו".