פרופ' יוסף לוין

מחשבות אודות מהותו של מושג השאלה

נכתב ע"י פרופ' לוין

כשאני חושב על מושג השאלה אני נזכר תחילה במספר אפיזודות.

אתחיל בפרופ' יהודה פריד איש מעניין שביקש ללמד משהו את כיתת המתמחים בפסיכיאטריה בשנות השמונים למאה הקודמת. הוא הגיע לכיתה על מנת להרצות, נכנס פנימה, לא בירך איש לשלום, לא הביט באיש, התיישב בכיסא המרצה מו הכיתה פרס עיתון והחל לקרוא שותק. משחלפו עשר דקות החלה הכיתה רועשת וכעבור רבע שעה כבר החלו חלק מהמתמחים אומרים תחילה בקול מנומס ואחר בקול רם ואחר צועקים אליו "מה קורה פה !…יש שיעור או שלא !" כעבור כמה דקות אף עלה החוצפן התורן על שולחן התלמיד לפניו והחל לחקות את המרצה שפניו נעוצים בעיתון והוא שותק. כעבור כמחצית השעה כמה מתמחים יצאו מן הכיתה ואילו האחרים דיברו ביניהם וחלק אפילו שרו שירי מחאה של אותה התקופה. חמש דקות לפני סוף השיעור קם יהודה פריד הביט נכוחה במתמחים הצעירים ומשפט אחד בפיו. "היכן שאין שאלות אין תשובות" ובאמרו זאת קיפל את העיתון לא הביט מבט נוסף בנוכחים ויצא מן הכיתה….

נו, מה דעתכם…?

האפיזודה השנייה קשורה בפרופ' אהרון רונלד בודנהיימר [2011-2023] פסיכואנליטיקן ישראלי שוויצרי גבה קומה המתנדנד קלות תוך שטף דבריו " שימו לב, כשאתם שואלים אתם מתחילים נמוך או כרגיל בטון קולכם ולקראת הסוף הטון עולה." …"החולה הדכאוני לעומת זאת חסר אנרגיה חסר כוחות נכון ?" …"בכדי לענות על השאלה אם כן, הוא צריך להתחיל בטון גבוה יותר איתו הגיעה אליו השאלה…אבל אין לו את האנרגיה…אין לו את המשאבים להגיע לתשובות…השאלה גם פותחת אצלו מעגלי חשיבה שבשל המצב הדכאוני נוטים לפסימיות להגברת חוסר אונים ועוד.,,, לכן גשו אליו לא בשאלות אלא בהיגדים בהם הטון רגוע ואינו עולה ויקל עליו יותר לענות ולהתייחס".

אפשר כמובן לחלוק על אמירות אלו, אך אפשר והן רומזות משהו על השפעת השאלה על המערך הנפשי.

האפיזודה השלישית קשורה בקלריטה [שם בדוי] ואירעה לפני שנים רבות. קלרה הגיעה לאישפוז עם מצב פסיכוטי סוער שפרץ אחרי שצפתה בפרסומת בתכנית טלויזיה של מועצת הפירות או אולי ההדרים כמדומני: "תאכל תפוז, אתה יודע למה". משפט זה פתח אצל קלרה שאלות חודרות, כמעט פוצעות…למה? למה? מה היא אמורה לדעת…שאלה שלא הרפתה וערערה את מצבה הנפשי. נכון בוודאי היו טריגרים אחרים ואולי תורשה ומועדות לפתח מחלה נפשית, אך עדיין מקרה יוצא דופן זה הצביע על היכולת של שאלה להדהד במעגלים חוזרים בנפש ללא מנוח

האפיזודה הרביעית קשורה בחניתה [שם בדוי] שלאחר פטירת בעלה משטף דם מוחי, בעל עימו היה לה קשר אמביוולנטי, רצוף קונפליקטים, מריבות, פרידות וחזרות, עלו אצלה שאלות שלא הניחו לה מנוח. "למה הוא לא אהב אותי מספיק?", "האם קיצרתי את חייו כשרבתי איתו שעתיים לפני מותו ?" "אם אפגוש אותו שם למעלה בשמיים איך יגיב אלי?". שאלות אלו לא פסקו, שנתה נדדה, תיאבונה נפגע, תפקודה ירד והרצון למצוא תשובות שלא נמצאו מילא את ימיה גם בשנה השלישית לאחר מותו.

מה קורה כאן ? האם יש משהו בהצגתה של שאלה המפעיל מערכים מוחיים בשונה מהיגדים אחרים?

טוב… ניתן לאמר תחילה כי המוח שלנו אוהב סדר והסברים. כשמשהו לא ברור או לא שלם כמו שאלה שאין לה תשובה ברורה, הערה לא מובנת, או אפילו פרסומת עמומה – המוח מתקשה "לסגור את הסיפור". לכן אנחנו ממשיכים לחשוב שוב ושוב, עד שנמצא תשובה או נסביר לעצמנו. זה נכון לגבי שאלות פשוטות כמו במתמטיקה, בסיטואציות חברתיות, ואפילו לגבי שאלות קיומיות. לפעמים זה עוזר לנו ללמוד ולהבין טוב יותר, ולפעמים זה לא מרפה וגורם לחרדה או למחשבות טורדניות ואף יותר מכך.

בעצם אולי ניתן לאמר כי המוח ממשיך לפעול אחרי שאדם נשאל שאלה משום שתהליכי העיבוד המידע במוח אינם מסתיימים ברגע שמסתיימת ההשמעה של המילים.

כך אפשר כששאלה נשמעת, מתחילים לפעול כמה מנגנונים במקביל.

ראשית פועל מנגנון לפענוח לשוני וקוגניטיבי: המוח מפרק את השאלה לצלילים, מילים ומשמעות. תהליך זה כולל אזורים כמו האונה הטמפורלית (הקשורה להבנת שפה) והאונה הפרונטלית (הקשורה לחשיבה ולתכנון תגובה).

שנית מתקיימת הפעלת רשתות זיכרון: בכדי לענות, המוח שולף ידע קודם, דימויים, זיכרונות וחוויות רלוונטיות. גם אם האדם לא עונה מיד, מנגנוני שליפה ועיבוד בזיכרון ממשיכים לרוץ עוד כמה שניות ולעיתים דקות.

שלישית עולה בדיקת אלטרנטיבות: המוח נוטה לבדוק אפשרויות שונות לתשובה או לפרשנויות שונות של השאלה. זה חלק מהנטייה הטבעית שלו להעריך תרחישים ולהכין תגובות.

רביעית מתקיים מה שניתן לכנות "אפקט השאלה הפתוחה" :גם אחרי שהאדם נותן תשובה, השאלה יכולה להמשיך "להדהד". דבר זה אפשר ומפעיל רשתות מוחיות כמו רשת ברירת המחדל (Default Mode Network) , רשת הפעילה בזמן מחשבות פנימיות. לכן, אדם עשוי להמשיך לחשוב על השאלה, למצוא תשובות חדשות או לשנות את דעתו גם אחרי שחלף זמן.
נציין כי אם השאלה נוגעת לנושא אישי או טעון, האמיגדלה ומרכזים רגשיים אחרים ממשיכים להפעיל את מערכת הקשב, מה שעלול לגרום לכך שהמוח "יתפס" על השאלה שוב ושוב.

אפשר לומר שהמוח לא עוצר בחדות כמו מחשב שמסיים חישוב, אלא כמכונית שבולמת במהירות אלא ממשיך "ללעוס" את השאלה, גם במודע וגם בתת־מודע.

נציין כי העיסוק המתמשך בגירויים לא שלמים מתיישב עם המודל הקרוי קידוד ניבוי [Predictive Coding] או קידוד מבוסס חיזוי), לפיו המוח משמש כמכונת ניבוי המנסה לצמצם פערים בין תחזיותיו לבין המידע החושי הזורם אליו המכונה שגיאת ניבוי [Prediction Error] .

כאשר גירוי נשאר אמביוולנטי או חלקי, שגיאת הניבוי לא נפתרת נוצרת פעילות מתמשכת ברשת המוחית של ברירת המחדל ((Default Mode Network , רשת חשיבה פנימית, המיוצגת בין היתר באזורים פרה־פרונטליים בקליפה המוח קדמית, בהיפוקמפוס בהקשרי זכרון ובמערכת הבולטות הרגשית ((Salience Network שזוהי בעצם רשת לזיהוי גירויים אם פנימיים ואם חיצוניים.

נראה כי להדהוד השאלה במוחנו חשיבות בהקשר ל:

א] הישרדות ובטיחות: כך אם נשמע למשל בהליכתנו בטבע רעש מאחורי שורות של שיחים גם אחרי שנמשיך ללכת הרי שהמוח לא פעם עדיין "דרוך". ניתן להסביר זאת בכך שהדריכות מעלה סיכוי שנשמע או נבחין בסכנה מאוחרת יותר. ההדהוד הזה מגן עלינו.

ב] חיזוק חברתי ותקשורת: שאלות רבות שלנו קשורות לחברה למשל "למה הוא או היא אמרו את זה?", "האם פגעתי בו או בה?". המשכיות החשיבה על השאלה גם אחרי הסיטואציה מאפשרת לנו ללמוד על כוונות של אחרים, לשפר קשרים חברתיים, ולהיות זהירים יותר ביחסים. ניתן לטעון כי זה יתרון חשוב לחיה חברתית כמו האדם.

ג] הבשלה לא מודעת: המוח שלנו לא מפסיק לפעול גם כשאנחנו לא שמים לב. הרבה פעמים צץ פתאום פתרון כאילו "יש מאין" שזו בעצם תוצאה של עיבוד לא מודע שהמשיך ברקע. במונחים אבולוציוניים, זה מאפשר פתרונות לעיתים אף מורכבים בלא "לבזבז" כל הזמן קשב מודע.

אפשר לראות בזה סוג של "מנגנון בטיחות": השאלה נזרעה, והמוח דואג להמשיך לעבד אותה עד שנמצאת תשובה מספקת או עד שהשאלה נחלשת ותמה עם הזמן.

אם ניקח דוגמה מהחיים של האדם הקדמון:
נניח שאדם קדמון יוצא עם השבט לצוד, והוא מבחין בטביעת רגל חיה על האדמה ועולה אצלו השאלה "האם זו טביעת רגל של אייל או של נמר טורף?"
גם כשהוא ממשיך ללכת, מוחו של לא מפסיק ל"עבוד" על השאלה. הוא משווה בזיכרון את הצורה, בודק סימנים נוספים, חושב על הסכנות. אפילו כשהם כבר רחוקים מהמקום, הוא ממשיך "לעכל" את הסימן שראה.

להזהוד השאלה אפוא יתרון האבולוציוני מובהק: אם אכן זו באמת טביעת רגל של טורף, עצם זה שהמוח נשאר דרוך מאפשר לו להבחין ברעשים חשודים גם אחר כן ולהימנע מסכנה. לעומת זאת אם זו טביעת רגל של אייל , העיבוד המתמשך יעזור לו לזכור מסלולים אפשריים, ואלי להוביל את השבט לאזור שבו יש מזון.

מכאן ניתן אולי לטעון כי העובדה שהמוח ממשיך לפעול אחרי שאלה שומרת על דריכות, מעלה את הסיכוי לשרוד, למצוא מזון, ולהימנע מטורפים. במילים אחרות: יתכן וזה מנגנון הגנה ולמידה עמוק שנשמר לאורך האבולוציה, ואצלנו הדהוד שאלה זה מופיע גם בשאלות של חיי היומיום, דילמות חברתיות ואנושיות ועוד.

נציין אם כן כי להדהוד השאלה במודע ולעיתים קרובות בלא מודע חשיבות להגנה, ללמידה ותיקון, לשיפור חברתי ואף למציאת פתרונות יצירתיים.

אם ניגש לנושא השאלה מכיוון אחר נגיד שהשאלה, כפי שאתם מפעילים אותה בכל פעם שאתם שמים סימן “?”, היא פעולת נפש המובילה אותכם מן המובן מאליו אל החסר. זהו לא תרגיל לשוני בלבד אלא מחווה קוגניטיבית־אתית שבה אתם מכירים בכך שמשהו בעולם, או בכם, איננו שלם ומבקש הבהרה, הבנה או הקשר.

תחשבו על כמה שאלות יומיומיות: “מה קורה כאן?” שאלה שעולה עם תחושתמבוכה אן בלבול, “למה הוא אמר זאת?” שאלה המחפש תכוונה, “איך זה עובד?” שאלה המבקשת מידע; בתלמוד היהודי הדבר מתגלם בקושיות הדטרשות מענה, במדע בשאלות הניתנות להפרכה, בספרות בשאלת חידה המניעה עלילה, ובחיי הנפש זהו הרגע שבו אינכם ממהרים לסגור מעגל אלא פותחים צוהר המזמין תנועה ויצירה. מכאן שהשאלה היא בו־זמנית מצפן ידע, דלת לדיאלוג, וסוג של תרגיל אומץ הדורש להישאר קמעה באי־ודאות.

בתחום הפילוסופיה סוקרטס מציב את השאלה כמכשיר לבדיקת הנחות ולחידוד מושגים, אפלטון מבחין בין דעת הרבים או הדוקסה (דוקסה: אמונה רווחת או “דעת מקובלת” שאינה בהכרח מוצדקת) לבין ידיעה אמיתית. אריסטו הופך את האפוריה (אפוריה: מצב של תמיהה/מבוי־סתום אינטלקטואלי החושף פערי הבנה) לנקודת הפתיחה של חקירה מסודרת. דקארט מטיל ספק שיטתי כבדי להבחין בין הוודאי הבלתי־מוסמך (הוודאי הבלתי־מוסמך: מה שנחווה כבטוח אך חסר הצדקה שיטתית) לבין יסוד איתן לידיעה, וקאנט ממסגר את גבולות השאלה לפי מה שניתן לדעת, לעשות ולקוות.

פִירס מתאר את החקירה כמעגל אבדוקטיבי (מעגל אבדוקטיבי: מחזור חוזר של יצירת השערות על ההסבר הטוב ביותר, בחינתן ותיקונן) ודיואי מנסח את השאלה כמבנה פעולה לפתרון מצבי־תמיהה. ויטגנשטיין מראה ששאלות נטועות במשחקי־שפה, ואילו היידגר מדבר על אופקי־מובן (אופקי־מובן: מסגרות הרקע ההיסטוריות־תרבותיות שמגדירות מראש מה עשוי להיתפס כבעל משמעות). גדאמר מדגיש דיאלוג הרמנויטי (דיאלוג הרמנויטי: שיחה פרשנית שבה הבנה מתקדמת דרך פתיחות להישאל ולהשיב) כתנאי להבנה. לווינס מציב אחריות כלפי האחר כתקן של אופן השאילה, ופוקו מראה כיצד משטרי ידע־כוח קובעים אילו שאלות לגיטימיות ומי רשאי לשאול.

הינטיקה מפתח היגיון אירוטטי (היגיון אירוטטי: לוגיקה של שאלות ותשובות המגדירה מהי תשובה מספקת ואיזה רצף שאלות ממקסם מידע), בעוד פופר מגדיר שאלה טובה ככזו שמבחינה בין עולמות אפשריים ומזמינה הפרכה אמפירית, ואילו קון מדגיש שפרדיגמות מכתיבות את מרחב השאלות. לאקטוש מציע תכניות־מחקר שמגנות על גרעין תיאורטי בלי לסגור את החקירה. פייראבנד מבסס פלורליזם מתודולוגי (פלורליזם מתודולוגי: הכרה בריבוי שיטות ולגיטימציה של גישות מתחרות לקידום ידע), וקווין מזכיר שהשאלה נטענת במשמעותה מתוך רשת האמונות הכולית. כך, הפילוסופיה של השאלה מציירת את השאלה כתנועה המאזנת בין בירור מושגי, מסגור פרשני, בחינה אמפירית ואתיקה של אחריות, כלומר תנועה שמטרתה לעצב מרחב שבו הבנה ותיקון נעשים אפשריים.

במבט פסיכואנליטי, ה“שאלה” (Question) איננה רק כלי לאיסוף מידע אלא פעולה נפשית־יחסית שמחזיקה חוסר־ידיעה נסבל, מזמינה תשוקה ומשחק, ומסדירה את המקום של הסובייקט מול ה“אחר”; כך, בחדר הטיפול שאלה טובה אינה “חקירה משטרתית” אלא פתיחת מרחב שבו המשמעות יכולה להיוולד מבפנים: פרויד הופך את השאלה עצמה לאובייקט חקירה, מטכניקת האסוציאציות החופשיות ועד האתיקה של פרשנות שאינה סוגרת אלא מעוררת מחשבה (Freud, 1912/1958) . קליין מדגישה כי בשורש השאלה “מה יש באובייקט?” פועלות חרדות פרה־אדיפליות ופנטזיות רדיפה, אך עצם השאילה עשויה להיות תנועת תיקון שמחזירה מורכבות לאובייקט המפוצל (Klein, 1946) . ויניקוט מציב את השאלה בלב המרחב המעברי בו המטופל כמו “שואל” אם הסביבה תחזיק ותאפשר משחק יצירתי, והמטפל שואל בשפת נוכחותו “כמה להתערב ומתי לשתוק" (Winnicott, 1971). לאקאן מנסח את השאלה כציר התשוקה Che vuoi? “מה רוצה האחר?” והעבודה האנליטית מטלטלת את ההנחה שיש “אחר יודע”, מזיזה את סימן־השאלה מהאחר אל תשוקת הסובייקט עצמו, לעיתים במחוות פרשנות קצרות שמנקבות את שרשרת המשמעות (Lacan, 1964/1977, 2006); . לפלנש מראה כיצד ההתפתחות נולדת ממסרים אניגמטיים של המבוגר המושתלים בילד כשאלות לא־פתירות, ותפקיד האנליזה להשיב לאניגמה את זרותה הפורייה במקום למהר ליישבה (Laplanche, 1999) .

פרנצי מדגיש את ההדדיות והחמלה: השאלה יכולה להיות מחווה אתית של תיקון אמון, לא מהלך כוחני (Ferenczi, 1932/1988); . בזרמים בני־זמננו, מנטליזציה רואה בסקרנות הלא־שיפוטית שאלה פתוחה על מצבי־נפש, מן מנוע לאמון אפיסטמי ולוויסות רגשי (Fonagy et al., 2002), והגישה היחסית מדגישה ששאלות אינן “כלי של מטפל” אלא מעשה משותף של יצירת משמעות במרחב־ביניים (Ogden, 1994; Stolorow et al., 1987) . בולאס מוסיף שהשאלה היא לעיתים “מפתח סגנוני” המחיה את ה“ידוע שלא נחשב”, ומאפשר לזיכרון חווייתי טרום־מילולי לעלות (Bollas, 1987); .

קלינית, על שאלה טובה להיות קצרה, פתוחה וחומלת (“מה קרה לך כשאמרתי זאת?”), מתוזמנת רגשית, מושבת אל היחסים (“איך זה בשבילך לשמוע אותי?”), ונשמרת נקייה מהטמנה של תשובה סמויה; מנגד, ריבוי שאלות סוגר אסוציאציות ומעורר צייתנות במקום חשיבה; מכאן שהשאלה, לכל אורך המסורת, מפרויד דרך קליין, ויניקוט וביון, דרך לאקאן ולפלנש ועד זרמים יחסותיים ומנטליזציה, היא צורת חיים נפשית המחזיקה היעדר או חסר באופן נסבל, מפעילה תשוקה ומאפשרת לסובייקט להיוולד מחדש מתוך תשובה פנימית שהוא עצמו מגלה.

על ציר האבולוציה השאלה היא תחבולה של חיה חברתית שחיה באי־ודאות: אתם שומעים רעש בסבך או רואים עקבה לא ברורה, והמוח שלכם משאיר את המערכת בדריכות שתגן עליכם ותלמד אתכם את הסביבה; ועדיין, ייחוד אנושי טמון בכך שאתם לא רק מחפש יםבעצמכם אלא גם פונים לזולת לשם ידע משותף, דבר שהקופים שקנזי, וושו ושרה, על אף אימוני השפה המרשימים שלהם, לא עשו ספונטנית במבני “מי/מה/איפה”, שכן שאילה לשם מידע דורשת דקדוק אינטרוגטיבי, ייצוג כוונות הזולת ומוטיבציה שיתופית.

סוציולוגית, אתם חיים בתוך סדרים שמגדירים מי רשאי לשאול: בתלמוד “תיקו” אינו כישלון אלא הכרה בשאלה פתוחה; בליל הסדר הציווי “את פתח לו” מטיל עליך ליילד יכולת שאילה למי ש“אינו יודע לשאול” [ראו השיעור שיהודה פריד ניסה ללמד את תלמידיו].

בדמוקרטיה שאלה היא בדיקת יחסי הכוח והתנאי ללמידה משותפת, ואילו בחברות טוטליטריות עולם ללא שאלות הוא עולם ללא עתיד.

בספרות ובמדע כשאנחנו שואלים שאלה טובה, יש בה דמיון יוצר , כזה שממציא אפשרויות כמו סופר שבונה עלילה או מדען שמציע היפותזות לבדיקה. הדמיון הזה של השאלה “מדליק” כיווני חקירה: אולי כך, ואולי אחרת, ואזי ניתן לבדוק. בעידן הבינה המלאכותית דבר זה בולט במיוחד: איכות התשובה שתקבלו תלויה מאוד באיך שמסגרתם את השאלה. לא מדובר בהחלפת מילים חכמות, אלא באמנות אמיתית בה תשימו את השאלה בהקשר נכון (איפה ולמה זה חשוב),תבהירו את הכוונה (מה בדיוק רוצים לדעת או להשיג), ותפרקו לבעיות משנה ברורות שאפשר לענות עליהן צעד אחר צעד. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמכונות אינן “שואלות” כמו בני אדם: אין להן אחריות מוסרית, סקרנות חברתית, או רגישות למשמעות של השאלה עבור אנשים אמיתיים. לכן האחריות לשמור על תרבות של שאלות. סקרנות מכבדת, דיוק, חשיבה ביקורתית, ושיחה שמקדמת אמת נשארת אצלנו, בני האדם.

שאלה יכולה להיות מנוע לריפוי אבל גם דלק לסבל. בהפרעות חרדה (ובמיוחד בחרדה מוכללת) החוליה המרכזית היא חוסר סבילות לאי ודאות: המוח “מייצר” אינספור שאלות עתידיות (“מה אם…?”) בכדי להפחית מתח, אך כל תשובה מולידה עוד הסתעפויות. כך השאלה מתהפכת מרכיב לימודי לטקס הרגעה קוגניטיבי שמחזיק את החרדה במקום להפחיתה. בהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית השאלה מתלבשת על נושאי ודאות ו/או אחריות (“האם נעלתי? האם פגעתי?”) ונקשרת לבדיקה חוזרת. כאן השאלה עצמה היא האובססיה, והבדיקה או הקומפולסיה [שיכולה להיות גם מחשבתית] נוצרת להעניק הקלה רגעית אך רגעית בלבד. בטיפול, המפתח הוא להעביר את מערכת היחסים עם השאלה מ“אני חייב לענות מיד” ל“אני יכול לשאת זאת, להכיל זאת ולהניח לכך”. זאת באמצעות חשיפה עם מניעת תגובה, או עבודה מטה־קוגניטיבית שמזהה את “חוקי החשיבה” סביב שאלות (למשל, האמונה שחובה להגיע לוודאות 100%).

בדיכאון, סימן־השאלה מאבד אנרגיה או מתקבע בצבע שלילי. יש מטופלים שאצלם היכולת לשאול דועכת (“אין טעם לשאול”), והעולם נעשה שטוח אפור עד שחור וחסר תוחלת. יש אחרים שבהם השאלה ננעלת על אשמה (“למה אני מקלקל הכול?”) ומיתרגמת לרומינציה. נציין כי ההערה של פרופ בודנהיימר על עליית הטון בסוף משפט השאלה מסמנת היבט מעניין בו לשאלה יש “מחיר אנרגטי”, ולעיתים נכון יותר לפתוח בהיגדים. האם כאלו מכילי תקווה? ואולי רק לאחר מכן לשאול.

בפסיכוזה הפרדוקס חריף: רבים מתארים בתחילתה רגעים מטרידים של “מה קורה כאן?”, תחושת־תעלומה נטולת מסגרת. כשהשאלה הופכת בלתי נסבלת, המערכת כמו “סוגרת” אותה באמצעות תשובה קשיחה או מחשבת שווא [דלוזיה] המפחיתה אי־ודאות במחיר נוקשות חשיבתית בלא אלטרנטיבות. \

בטראומה,ובתסמונת פוסט טראומטית [בתר חבלתית] שאלות “למה” ו“מה אם” נטענות בתחושת סיכון איום ואשמה “למה זה קרה לי?”,"למה אני ניצלתי ולא אחרים" “מה אם הייתי פועל אחרת". טיפול יעיל יוצר מבנה שבו השאלות נשאלות בתוך חלון של סבילות (window of tolerance), דבר המסייע להעביר אותן ממסלול של חוסר אונים ונסיון כושל לשליטה בעבר (“לשנות עבר”) למסלול של משמעות קדימה בהווה ובעתיד.

במונחי תיאוריית קידוד ניבוי, אפשר לראות את הספקטרום כך: בחרדה ובתסמונת טורדנית כפייתית דיוק” (precision) גבוה מדי ניתן לשגיאות ניבוי זעירות. כל סטייה מציתה שאלה הכרחית, ולכן נדרש אימון בהורדת הדיוק המיוחס ל“רעשים”. בדיכאון הדיוק הגבוה נצמד ל אירועי עבר קודמים פסימיים. כל שאלה תוליד תשובות עם היבטים שליליים. בפסיכוזה, דיוק עודף ל“פיתויים סמליים” יוצר תשובות נוקשות שמכחידות את השאלה; תסמונת פוסט טראומטית מערכת הבולטות הרגשית המוחית [] קושרת כל שאלה למסלול סכנה. המטרה הטיפולית איננה “להרוג” שאלות אלא לכַוון את משקלי הדיוק כך שסימן־השאלה יחזור להיות כלי למידה ולא אזעקה.

כלי עבודה פרקטיים בטיפול בהקשר לשאלות יכולים לכלול:

גישה סוקרטיות עדינה, לא חקירה – ניסוח שאלות פתוחות קצרות (“מה כאן חשוב לך כאן או במקרה זה?”) במקום “למה עשית שאת…?”, והשהייה של 2–3 שניות לפני שאלה נוספת בכדי למנוע “גשם של שאלות”.

דיאטת שאלות מותאמת – להפחית שאלות להרגעה ולבדיקהבתסמונת אטרדנית כפייתי ובחרדה בריאותי, אך מאידך לשמר “שאלות־ערך” אחת-שתיים לפגישה המקדמות למידה.

תיחום זמן של "חלונות של שאלות חקירה” בפגישה ולאחריה שאלות סיכום קצרות (מה למדנו? מה עוד פתוח?) בכדי למנוע גלישת המטופל לרומינציה.

המרת “למה” ל“איך או למה עכשיו” , בעצם העברת השאלה מציר של אשמה לציר פעולה.

כשמטופל “אינו יודע לשאול”, המטפל “פותח לו”. מדגים לו ניסוחי שאלה, מציע כרטיסיות של שאלות (“אפשר להסביר…?”, “איך זה השפיע עלי?”).

הקשבה לטון במצבים דיכאוניים או במטופלים מותשים, להתחיל בהיגדים מכילים ואזי אולי לשאול; במצבים פרנואידיים, לשאול באיטיות ובשקיפות כוונה “אני שואל בכדי להבין, לא כדי לשפוט”.

בהפרעות נפשיות השאלה יכולה להיות גם הבעיה וגם הפתרון. כשהיא הופכת לטקס הרגעה יש לצמצמה; כשהיא ננעלת לתשובה קשיחה יש לשחרר מרחב לשאול מחדש. כשהיא נכבית יש להדליק את ניצוץ הסקרנות. אולי ניתן לאמר כי עבודת הנפש היא אמנות הכיול. להחזיר לסימן השאלה את מעמדו ככלי של חירות, משמעות והקשר.

לבסוף ברשותכם אעלה רעיון שצץ בי אודות “צום משאלות”. יום בשבוע שבו אתם נמנעים במכוון מלשאול שאלות. זה יכול לעבוד אולי כמו תרגול מיינדפולנס בין־אישי. מורידים הילוך של חיפוש תשובות מידיות ובודקים איך זה להישאר מעט יותר עם אי־ודאות, להקשיב, ולתת לאחרים להוביל. זה עשוי לעזור במיוחד למי שנוטה לשאול בכדי להרגיע חרדה (למשל “חיפוש ביטחון” חוזר), למי שקוטע שיחה בשאלות מהירות, או למי שרוצה לחזק הקשבה עמוקה.

אולי ניתן להתחיל תירגול כזה כשבתחילה מגדירים גבולות ובוחרים תחילה מסגרת זמן קטנה להתחלה. למשל 2–4 שעות בשבוע לא מיד יום שלם.

תוך כך מחליפים שאלה בשיקוף (“אם הבנתי, אתה אומר ש…”).מנסחים השערה שקטה במחברת, בלי לשאול. למי שזה קשה מאודאולי בתחילהיישם המתנה של 60–90 שניות לפני ששואלים שכן לעיתים התשובה מגיעה מעצמה.

אחרי צום השאלות ניתן לפרוק את משא השאלות. כותבים את כל השאלות שנשמרו, מסמנים שאלות “חיוניות” מול שאלות “הרגעה”, ובוחרים 2–3 שאלות לשאול ביום הבא..

ניתן גם לעשות " צום חלקי". צום שאלות הרגעה בלבד” (מותר לשאול אודות ידע חדש, בעוד שחיפוש אישור הינו אסור), או “צום של שאלות הבהרה רדודות”. כאן מותרות שאלות עומק אחת־שתיים בסוף דברי האחר.

הדבר מתאים כנראה לאנשים עם נטייה לשאלות הרגעה מרובות, למי שמבקשים לחזק הקשבה, למטפלים או מורים שרוצים לאפשר מרחב דיבור לתלמיד או למטופל.

הדבר אולי פחול מתאים למי שעובדים בסביבה בה הבטיחות הינה קריטית (הנדסה, רפואה) בעתן עבודה, לילדים קטנים, וכנראה למי שנוטים לרומינציה חריפה, שם עדיף “דיאטת שאלות” ממוקדת במקום צום מלא.
אולי גם ניתן להפוך זאת למשחק מוסכם: “שעת הקשבה ללא שאלות” שבה צד א’ מספר וצד ב’ רק משקף, ואז מקצים 5 דקות לשאלות בסוף.
לבסוף כמו כל צום, המטרה אינה להילחם בסקרנות אלא לחשוף דפוסים אוטומטיים סביב שאלות. מתי הן כלי צמיחה ומתי הן מנגנון הרגעה? אם שומרים על חריגות בצום השאלות למטרת בטיחות, מגבילים זאת בזמן, ומבצעים פירוק ועיבוד אחרי התרגול זה אולי יכול להיות תרגול מעניין המעמיק נוכחות, אמון, וקשר.