פרופ' יוסף לוין

הפרכת תזות, תיאוריות ורעיונות: מקבילות בהגותם של הרמב"ם, חז"ל וקרל פופר והשלכות לתקופתנו אודות תאוריות קונספירציה ותשובותיהן של אפליקציות אינטליגנציה מלאכותית

נכתב ע"י פרופ' לוין

נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק

חלק ראשון. כתבי פילוסופים על כללי הפרכת רעיונות

השאלה מתי רעיון נחשב “נופל” השתנתה לאורך ההיסטוריה. לפעמים מפילים רעיון בעזרת לוגיקה (כמו סתירה פנימית), ולפעמים בעזרת עובדות וניסויים (כמו תחזית שנכשלה). אפשר לחשוב על “כללי הפרכה” כעל ארגז כלים: לבדוק אם הטענה ברורה, אם היא עקבית, ואם היא באמת מתאשרת במפגש עם המציאות.

דקארט הדגיש ספק שיטתי כדי לנקות אמונות חלשות ולהגיע לבסיס יציב יותר.

יום הראה שאישושים רבים אינם יוצרים ודאות לוגית, ולכן חריג יחיד יכול לערער הכללה גם אם אין “הוכחה מוחלטת”. פירס הדגיש שידע מתקדם דרך בדיקה ציבורית ותיקון מתמיד, לא דרך נעילה סופית של האמת.

פופר ניסח כלל חד: תיאוריה מדעית טובה היא כזו שאפשר עקרונית להפריך אותה, כלומר, היא מנסחת תנאים ברורים שיגידו לנו “כאן טעינו”.

אבל דוהם וקווין העירו שכישלון ניסויי לא תמיד מפיל רק את התיאוריה; לעיתים נופלות הנחות עזר, מדידות, או תנאי רקע, ולכן צריך להיזהר מהכרעות מהירות ולהכיר ב“חבילת הנחות”.

לקטוש הציע לבחון “תכניות מחקר” לאורך זמן: האם התיקונים מולידים תחזיות והסברים חדשים, או רק “מצילים” את התיאוריה בלי תרומה.

קון הדגיש שהמדע מתנהל בתוך פרדיגמות, והחלפתן היא גם תהליך היסטורי־קהילתי, לא רק תוצאה של ניסוי יחיד.

פאייראבנד הזהיר מכללים נוקשים מדי שעלולים לחסום יצירתיות.

במילים אחרות:

אפשר לתאר את “הפרכה” כמשפחה של קריטריונים, לא ככלל יחיד. ברמה הפורמלית, הפרכה היא תוצאה של אי־תקפות, עמימות, או הפקת סתירה. ברמה המתודולוגית, הפרכה דורשת ניסוח של “תנאי כשל” ותכנון מבחנים חמורים, ובכך נוצרה האסימטריה הפופריאנית בין אי־יכולת לאשש טענות אוניברסליות באופן סופי לבין יכולת להפריך באמצעות דוגמת־נגד.

עם זאת, בעיית התזה של דוהם־קווין מצביעה על תת־הכרעה: הנתונים אינם מצביעים חד־חד ערכית על רכיב יחיד שנפל, ולכן “הפרכה” היא לעיתים הכרעה רציונלית תחת אי־ודאות על מבנה החבילה התיאורטית.

מכאן הערך של לקטוש וקון: ההכרעה אינה רק לוגית־נקודתית אלא גם דיאכרונית [מבוססת על ההתפתחות במשך הזמן], הערכת פרוגרסיביות של סדרת תיקונים בתוך קהילה ובתוך אופק של פתרון בעיות. פאייראבנד מוסיף ממד נורמטיבי־ביקורתי: עצם הקביעה של “כללי הפרכה” היא חלק מפוליטיקה של ידע, ולכן יש להיזהר מהאחדת־יתר של גישה לנושא. פירס מעגן זאת באפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] חברתית: האמת היא אידיאל־גבול של חקירה מתקנת את עצמה, לא חותמת סופית.

שיח וירטואלי סביב שולחן בין אנשי הפילוסופיה המוזכרים למעלה: מדוע רנה דקארט זז אחורה ממקומו? האם הוא מטיל ספק בכל טענות חבריו הפילוסופים מלבד קיומו הוא? [נוצר בעזרת AI].

חלק שני. רבי משה בן מימון וקרל פופר: מקבילות אפיסטמולוגיות בזיוף נבואי ומדעי

בחלק זה נשווה בין הדרך שבה רבי משה בן מימון [הרמב"ם] מציע לזהות נביא שקר לבין הדרך שבה פופר מציע להבחין בין מדע לבין טענות שאינן מדעיות. אצל רבי משה בן מימון, רעיון מרכזי הוא שאם נבואת טובה לא מתקיימת, זה סימן חזק שהנביא אינו אמיתי, בעוד שנבואת פורענות שלא מתקיימת לא בהכרח מפילה את הנביא.

זה דומה לרעיון של קרל פופר פילןסוף המדע: אי אפשר לאמת תיאוריה כללית סופית באמצעות הרבה “הצלחות”, אבל כישלון ברור יכול להפיל אותה. שני המודלים מעדיפים “בדיקות שליליות” על פני הסתפקות באישורים. יחד עם זאת, יש הבדלים חשובים: אצל רבי משה בן מימון יש גם תנאי מוסרי ותוכני (למשל, מי שקורא לבטל את התורה הוא נביא שקר), ואילו אצל פופר הקריטריון הוא לוגי־מתודולוגי: האם הטענה ניתנת להפרכה.

מימין לשמאל: קרל פופר, אריסטו והרמב"ם [נוצר בעזרת AI]

במילים אחרות:

אפשר לתאר את ההקבלה כמפגש בין שתי אסימטריות: אסימטריה “נבואית” (טובה שלא מתקיימת כמפריכה באופן מכריע, פורענות שלא מתקיימת כהפרכה לא מכריעה) ואסימטריה לוגית־מדעית (אי־אפשרות לאשש אוניברסלי סופית מול אפשרות להפריך באמצעות תצפית נגדית). בהקשר הפופריאני, “תחזיות מסתכנות” (תחזיות ספציפיות ונועזות שעלולות להתבדות מול עובדות) הן תנאי לתוכן אמפירי: רק תיאוריה שמסתכנת בהפרכה מוסרת מידע ממשי על העולם. בהקשר בן־מימוני, הדרישה ליציבות של נבואה לטובה מונעת “התחמקויות” בדיעבד (שינוי מאוחר של פירוש הטענה כדי שתתאים לתוצאה שכבר ידועה), ובכך דומה לביקורת על תיקונים מצילי־תיאוריה שמרוקנים את התיאוריה מתוכן.ועדיין, ההשוואה מוגבלת: אצל רבי משה בן מימון סמכות מכוננת ותוכן תיאולוגי־מוסרי הם חלק מהמבנה; אצל פופר יש אנטי־היררכיה מתודולוגית וחתירה ל“סילוק טעויות” בלי הבטחת אמת סופית. גם הביקורות ההיסטוריות־מתודולוגיות (כגון קון ולקטוש) מזכירות שהכרעות הפרכה אינן תמיד פשוטות, ודורשות הקשר פרשני ומוסדי.

חלק שלישי. חכמינו זכרונם לברכה וההלכה היהודית בהשוואה לקרל פופר

כאן מוצגת טענה שההלכה והדיון התלמודי אינם רק “ציות לכללים”, אלא תהליך ביקורתי שמתפתח: מעלים טענות, מקשים, דוחים, ומעדנים. יש מקרים שבהם קיצוניות נחשבת סימן אזהרה לטעות, כמו החשש מפסק דין פה אחד בדיני נפשות. יש גם סיפורים תלמודיים שמזהירים מפני קנאות ודוגמטיות כגורם לחורבן חברתי. לפי הקריאה המוצעת, זה דומה לרעיון פופריאני: אין “אישור סופי”, אלא בדיקה מתמדת וביקורת שמסננת טעויות.

במילים אחרות:

אפשר להבין את ההלכה כאן כמערכת של רציונליות פרוצדורלית: לא “אמת סטטית קבועה”, אלא מנגנון לתיקון עצמי שמבוסס על מחלוקת, איזון, ונימוקים עדיפים. העיקרון “אלו ואלו דברי אלוהים חיים” מתפרש לא כרלטיביזם פשוט (התפיסה שלפיה “כל דעה נכונה באותה מידה” ואין אמת או עדיפות בין עמדות), אלא כהכרה מבנית במוגבלות הידיעה האנושית , כלומר, אנטי־דוגמטיות כחלק מהמערכת. במונחים פופריאניים, אפשר להקביל זאת לאפיסטמולוגיה [תורת ההכרה והידע] אבולוציונית: רעיונות “שורדים” כל עוד לא הובסו בביקורת ובניסיון, בלי יומרה לאמת מוחלטת. עם זאת, ההקבלה היא מבנית ולא זהותית: ההלכה מחייבת נורמות וסמכות מסורתית, בעוד שפופר מתאר אידיאל של ביקורת פתוחה ללא סמכות־יתר תוכנית.

חלק רביעי. הערות: מגוון ההשפעותהאינטלקטואליות על רבי משה בן מימון, והאם פופר הכיר את רבי משה בן מימון, חכמינו זכרונם לברכה וההלכה

המחקר מתאר את רבי משה בן מימון כמי שפעל בתוך מסגרת פילוסופית שהושפעה מאריסטו דרך מסורות פרשנות ערביות־איסלאמיות, ובתוך שיח עם הוגי ה“פלאסיפה” (הפילוסופים המוסלמים ה“משכללים” או ה“פריפטטיים” שאימצו ועיבדו את הפילוסופיה היוונית, בעיקר את אריסטו, בשפה ובכלים פילוסופיים שיטתיים: כמו אל־פאראבי) וגם מול מסורות של כלאם (תאולוגיה דיאלקטית אסלאמית, דיון אמוני־שכלי המבסס אמיתות דתיות באמצעות טיעונים רציונליים ופולמוס, לעיתים תוך ביקורת על הפילוסופיה האריסטוטלית).

קיימות עדויות מכתבי רבי משה בן מימון עצמו על יחסו להוגים ולמתרגמים בני זמנו. לגבי פופר: אין בסיס מוצק להשפעה מתועדת של רבי משה בן מימון על פופר, והדוגמאות המרכזיות שפופר מציג לחשיבה ביקורתית הן לרוב מן המדע המודרני והוויכוחים סביב איינשטיין, מרקס, פרויד ואדלר. גם ביחס לבקיאות בתלמוד ובהלכה, אין אינדיקציה חזקה לכך שפופר למד זאת באופן שיטתי; הביוגרפיות מציגות אותו כבעל חינוך חילוני־אירופי, בסביבה וינאית מתבוללת, עם קשר מורכב לזהותו היהודית.

במילים אחרות:

את שאלת ה“השפעה” כדאי לפרק לשלושה קריטריונים: (א') עדות טקסטואלית (ציטוטים, דיון ישיר, אזכורים מהותיים), (ב') עדות ביוגרפית־היסטורית (לימוד שיטתי, מעגלי קריאה), (ג') דמיון מבני־לוגי שאינו תלוי השפעה.

ביחס לפופר ורבי משה בן מימון, (א') ו-(ב') חלשים לפי המקורות המרכזיים; לעומת זאת, (ג') אפשרי: ייתכן שמבנים מסוימים של ביקורת, אסימטריה, ותנאי־בדיקה מופיעים באופן בלתי תלוי אצל הוגים שונים שנענים לבעיות דומות.

ביחס לרבי משה בן מימון, השדה האינטלקטואלי שלו כולל שילוב של פילוסופיה אריסטוטלית־ניאופלטונית, פרשנות איסלאמית, ועיבוד פנימי־יהודי הלכתי, כך שהאפיסטמולוגיה שלו היא הכלאה של מטפיזיקה, תיאולוגיה, ומשפט־הלכה. ביחס לפופר, העוגן הוא מתודולוגיה של ביקורת בלתי פוסקת והעדפת “סילוק טעויות” על פני אימות, עם עמדה אנטי־סמכותית עקרונית לגבי סטטוס של תיאוריות.

חלק חמישי: השלכות לתקופתנו אנו

בתקופתנו אנו חשופים למגוון תיאוריות קונספירציה ברשתות מחד ולתשובות של אפליקתיות אינטלגנציה מלאכותית שיש להעריך את תקפותן או לדעת להפריכן כאשר הדבר דרוש.

להלן הצעת כללים להפרכת תיאוריות קונספירציה (ביקורת שיטתית, לא “ויכוח”)

תיאוריות קונספירציה נוטות להיות במטפורה “מעגל סגור”: כלומר כל מידע שסותר אותן מתפרש כהוכחה נוספת להסתרה (“אין ראיות כי מסתירים היטב”). לכן הפרכה יעילה אינה רק הצפת עובדות, אלא פירוק מנגנון הטענה והצבת קריטריונים שמבדילים בין חשד סביר לבין הסבר קונספירטיבי שאינו ניתן לבדיקה.

כללי עבודה:

נסח את הטענה באופן שניתן להפרכה. מי הקושרים, מה עשו, מתי, באיזו דרך, ומה בדיוק ייחשב “כישלון” שמחייב נטישה של הטענה. בלי תנאי כישלון אין הטענה ניתנת לבדיקה אלא היא אמונה עיוורת.

דרוש תחזיות ייחודיות מראש. אם כל תרחיש “מתאים בדיעבד”, אין לטענה כוח הסברי. שאל מה היה צפוי לפני האירוע, ומה היה צפוי אילו לא הייתה קנוניה.

דרוש משולש מקורות (אימות טענה באמצעות שלושה סוגי מקורות שונים, למשל: מקור ראשוני, נתונים/מסמך רשמי, ועדות תצפיתית או דיווח עצמאי) ועצמאות ראייתית (מצב שבו העדויות מגיעות ממקורות נפרדים שאינם נשענים זה על זה ואינם “מעתיקים” מאותו מקור, כך שההתאמה ביניהם מוסיפה משקל אמיתי). עדויות בלתי־תלויות חשובות יותר משרשרת ציטוטים שמקורה יחיד. בקש מקורות ראשוניים, נתונים גולמיים, מסמכים, ועדי ראייה שאינם תלויים זה בזה.בדוק מורכבות ותיאום. ככל שהטענה דורשת יותר אנשים, יותר זמן, יותר לוגיסטיקה, ויותר “משמעת סוד” , כך נטל הראיות צריך לעלות, והסבירות המעשית יורדת.

חפש “דגלים אדומים” מתודיים: כמו סתירות פנימיות; קיום חשד מוחלט בכל מוסד; כוונה זדונית כמסבירה־כל; חסינות מפני ראיות; פרשנות־יתר של מקריות; והרחבת הטענה כך שתבלע כל סתירה.

כדאי לתקן מידע שגוי בדרך מסודרת שמתחילה במה שנכון: קודם כתוב בקצרה מה האמת, אחר כך ציין בקצרה את הטענה השגויה, הסבר למה היא מבלבלת או מטעה, ולבסוף הסבר מה נכון באמת במקום, בצורה שמראה איך הדברים עובדים. כך הקורא נשאר עם הסבר ברור ומלא, ולא רק עם המשפט “זה לא נכון”.

כדאי לעשות “חיסון מקדים ” כשאפשר: כלומר, להכין את עצמך מראש נגד מידע מטעה, כמו שמתחסנים לפני מחלה. במקום לחכות עד שמישהו ינסה לשכנע אותך, אתה לומד מראש איך נראות שיטות המניפולציה, וכשאתה פוגש אותן ברשת, בסרטון או בשיחה, קל לך לזהות שהסיפור “בנוי” בצורה לא הוגנת. דוגמאות לשיטות נפוצות:

א] בחירת דובדבנים: מישהו מציג רק את העובדות שנוחות לו ומתעלם מכל מה שלא מתאים.
לדוגמה: “הכרתי שני אנשים שהתחסנו וחלו, אז החיסון לא עובד”—אבל הוא מתעלם מאלפי או מיליוני מקרים שמראים שהסיכון למחלה קשה קטן משמעותית. או: מישהו מראה גרף שמתחיל בדיוק בנקודה שמייצרת צורה דרמטית, אבל אם מתחילים שנה קודם רואים תמונה אחרת.

ב] מומחי־שווא: מישהו מוצג כ“מומחה” כדי שתאמין לו, אבל המומחיות לא באמת רלוונטית או לא קיימת. לדוגמה: שחקן או משפיען אומר “בתור מי שחקר את הנושא” בלי שום הכשרה; או רופא שיניים נותן “קביעות” על אפידמיולוגיה; או “דוקטור” בתחום לא קשור מציג מסקנות רפואיות/מדעיות כאילו הוא סמכות בתחום.

ג] מסגור רגשי: במקום להסביר עם נתונים והיגיון, המסר עטוף בשפה שמטרתה להפעיל פחד, כעס או גועל—כדי שתשתף/תסכים לפני שבדקת. לדוגמה: “הם רוצים לשלוט בכם!” “תתעוררו לפני שיהיה מאוחר!” “זה פשע נגד האנושות!”—משפטים כאלה דוחפים אותך לתגובה מהירה, לא לבדיקה רגועה.

ד] תיאוריות על “השתקה”: כשאין ראיות טובות, הטענה הופכת את זה ליתרון: “אין הוכחות כי מסתירים.” לדוגמה: “אם לא שמעת על זה בחדשות—זה כי אסור לדבר על זה.” או “המדענים לא מפרסמים מחקרים נגד—כי מוחקים אותם.” הבעיה כאן היא שכל דבר שסותר את הטענה מוצג כעוד “הוכחה” לקנוניה, ואז כבר אי אפשר לבדוק את זה בצורה הוגנת.

כשאתה מכיר את הדפוסים האלה מראש, נוצרת עמידות לפני חשיפה: כשמגיע סרטון או פוסט שמנסה לעבוד עליך, אתה מזהה מהר “אה, זה בחירת דובדבנים” או “זה משחק על פחד” או “זה תירוץ של השתקה”, ואז אתה עוצר, בודק מקורות, ומשווה מידע לפני שאתה מאמין או משתף.

כללים להפרכת תשובות בינה מלאכותית מוטעות, ובמיוחד כאלה שנוטות “לרצות” את המשתמש

מודלים לשוניים עלולים להפיק תשובות שנשמעות בטוחות ומשכנעות גם כשהן לא־נכונות, ולעתים גם להתיישר עם רמזי־העדפה של המשתמש. לכן הבדיקה אינה רק “האם זה נכון?”, אלא האם התשובה נשענת על עוגנים בני־אימות, יציבה תחת ביקורת, ואינה משנה כיוון רק כדי להסכים איתך. נראה כי לא מספיק רק להסתפק בקבלת אותה תשובה משניים או יותר מודלים לשוניים על מנת לאשרה.

כללי עבודה:

כדי לבדוק תשובות (במיוחד של בינה מלאכותית) בצורה חכמה, אפשר לעבוד לפי כמה כללים פשוטים, עם דוגמאות ברורות:

פרק את התשובה ל“מיקרו טענות”

במקום לקרוא “בגדול” ולהרגיש שזה נשמע טוב, מפרקים למשפטים קטנים ובודקים כל אחד.

מה העובדה (משהו שאפשר לבדוק): מספר, תאריך, שם, ציטוט, תוצאה של ניסוי.

מה הפרשנות (איך מסבירים את העובדות): “זה אומר ש…”, “מכאן נובע ש…”.

מה ההמלצה (מה לעשות): “כדאי”, “מומלץ”, “אל תעשה”.

דוגמה:
תשובה אומרת: “החוק בישראל קובע ש… ולכן ברור שהכי נכון לעשות X

עובדה: “החוק קובע ש…” (צריך לבדוק מול מקור משפטי).

פרשנות: “ולכן ברור ש…” (זו כבר מסקנה).

המלצה: “הכי נכון לעשות X” זו עצה', לא עובדה.

למה זה חשוב? כי הרבה טעויות מסתתרות כשהכול כתוב יפה ורציף, אבל כשמפרקים, מגלים ש“העובדה” לא מדויקת או שאין לה מקור.

דרוש “עוגנים בני־אימות”

עוגן הינו פרט קטן שמאפשר לך לבדוק אם זה נכון.

עוגנים טובים הם: שם מלא, שנה, מספר מדויק, הגדרה מסודרת, ציטוט קצר, שם של תקן/חוק, שם של מאמר או ספר.

דוגמאות:

במקום “מחקרים הראו” כי…בדוק “במחקר של X משנת 2019 נמצא ש…”.

במקום “רוב המומחים מסכימים” ש… חפש כי “ארגון Y פרסם הנחיות בשנת 2023 שממליצות על…”.

במקום “זה גורם לעלייה גדולה” ב… חפש “נמצאה עלייה של 15% במדגם של 2,000 נבדקים”.

אם תשובה לא נותנת שום עוגן (רק דיבור כללי), תתייחס אליה כאל טיוטה לכל היותר.

בדוק “יציבות תחת התנגדות”

תבקש מהתשובה להציג את הטיעון הכי חזק נגד המסקנה שלה, ואז לעדכן בהתאם.

דוגמה:
אם התשובה אומרת: “עדיף ללמוד בלילה כי זה יותר יעיל.”
תשאל: “מה הטיעון הכי חזק נגד זה?”
תשובה טובה תאמר משהו כמו: “אצל רוב האנשים חוסר שינה פוגע בזיכרון ובקשב, ולכן זה יכול להיות פחות יעיל.” ואז תעדכן: “עדיף בהתאם לשעות הערנות שלך והשינה שלך.”

תשובה “מרצה” (סיקופנסית כזו שרוצה להסכים איתך) תתקשה להביא התנגדות אמיתית, או תישאר בטוחה מדי (“אין כמעט חסרונות”), זה סימן אזהרה.

בדוק רגישות ל“רמזי־העדפה”

נסה לשאול את אותה שאלה פעמיים, פעם כאילו אתה בעד אפשרות א’, ופעם כאילו אתה בעד אפשרות ב’.

דוגמה:

שאלה א': “למה ברור שצמחונות בריאה יותר?”

שאלה ב' : “למה ברור שאכילת בשר בריאה יותר?”

אם אתה מקבל שתי תשובות משכנעות באותה מידה, רק כי ניסחת אחרת, זה אומר שהתשובה מתיישרת איתך יותר משהיא מתיישרת עם הנתונים.
תשובה אמינה תאמר משהו כמו: “יש יתרונות וחסרונות לשני הצדדים, תלוי בהרכב התפריט, B12, ברזל, איכות החלבון וכו’.”

בדוק עקביות פנימית ובין־דגימות

בקש כמה ניסוחים או כמה מסלולי נימוק נפרדים.

דוגמה:

"תסביר את זה בדרך אחת קצרה.”

"עכשיו תסביר בדרך אחרת לגמרי.”

"תן לי 3 נימוקים בלתי תלויים.”

אם פתאום יש סתירות [פעם Xאומ כי… ופעם ההפך), או שהסיפור “משתנה” כדי להסתדר עם הסתירות, זה סימן שהתוכן לא יציב.
גם “תיקוני־עלילה” חשודים: “בעצם התכוונתי ל…”, “לא בדיוק…”, “בוא ננסח מחדש” בלי להסביר מה השתנה ולמה.

העדף משימות עם “אמת־מבחן”

מבחן אמת הינו משהו שאפשר לבדוק בבירור, לא עניין של סגנון או שכנוע.

דוגמאות למשימות כאלה:

חישוב: “חשב 17% מ־240.” (אפשר לבדוק במחשבון)

הגדרה: “מה ההבדל בין מהירות לתאוצה?”

טבלה: “עשה טבלה שמשווה בין 3 אפשרויות לפי מחיר/יתרונות/חסרונות.”

שחזור ציטוט קצר: “תן משפט אחד מדויק מהטקסט הזה.”

בדיקה מול מסמך: “האם במסמך כתוב X אוY ?

דברים כאלה מצמצמים “בלוף רהוט” (ניסוח מרשים אבל לא נכון), כי יש דרך חיצונית לבדוק זאת.

כלל זהב: כשיש “מחיר לטעות” חייבים אימות חיצוני

אם הטעות עלולה להזיק בתחומי הרפואה, החוק, בנושאי כסף, בטיחות, ועוד לא מסיימים בלי לבדוק מקור מוסמך (רופא/רוקח/עו״ד/אתר רשמי/מסמך תקף).

דוגמאות:

ברפואה: מינון תרופה, אינטראקציות, תופעות לוואי חמורות.

בנושאי החוק: “מותר/אסור”, זכויות, חוזים, קנסות.

בתחומי כלכליים: השקעות, מיסוי, העברות כספים גדולות.

בנושאי בטיחות: בהקשרים של חשמל, גז, נהיגה, חומרים מסוכנים.

במקרים כאלה תשובת בינה מלאכותית יכולה להיות נקודת פתיחה להבנה אבל לא “אישור סופי”!

רשימת מקורות

Adler, H. (1872). Translation of an epistle addressed by Maimonides to R. Samuel Ibn Tibbon. In A. Löwy (Ed.), Miscellany of Hebrew Literature (pp. 226–227). Trübner.

Aristotle. (1984). The complete works of Aristotle: The revised Oxford translation (J. Barnes, Ed.). Princeton University Press. (Original works published ca. 4th century BCE)

Bacon, F. (2000). The new organon (L. Jardine & M. Silverthorne, Eds. & Trans.). Cambridge University Press. (Original work published 1620)

Descartes, R. (1996). Meditations on first philosophy: With selections from the objections and replies (J. Cottingham, Trans.). Cambridge University Press. (Original work published 1641)

Diamond, J. A. (2021, August 10). How do we know a true prophet? Jeremiah vs. Hananiah. TheTorah.com.

Douglas, K. M., & Sutton, R. M. (2023). What are conspiracy theories? Annual Review of Psychology, 74, 271–298.

Duhem, P. (1954). The aim and structure of physical theory (P. P. Wiener, Trans.). Princeton University Press. (Original work published 1906)

Feyerabend, P. (2010). Against method (4th ed.). Verso. (Original work published 1975)

Gilboa, Y. (2022). Karl Popper ve-ha-filosofyah shel derekh ha-emtsa [Karl Popper and the philosophy of the middle way]. Resling.

Grimes, D. R. (2016). On the viability of conspiratorial beliefs. PLOS ONE, 11(1), e0147905. doi:10.1371/journal.pone.0147905

Hacohen, M. H. (2000). Karl Popper—The formative years, 1902–1945: Politics and philosophy in interwar Vienna. Cambridge University Press.

Hacohen, M. H. (2016). The young Popper, 1902–1937: History, politics and philosophy in interwar Vienna. In J. Shearmur & G. Stokes (Eds.), The Cambridge companion to Popper (pp. 30–68). Cambridge University Press.

Huang, L., Yu, W., Ma, W., Zhong, W., Feng, Z., Wang, H., Chen, Q., Peng, W., Feng, X., Qin, B., & Liu, T. (2024). A survey on hallucination in large language models: Principles, taxonomy, challenges, and open questions (arXiv:2311.05232).

Hume, D. (2000). An enquiry concerning human understanding (T. L. Beauchamp, Ed.). Oxford University Press. (Original work published 1748)

Ivry, A. L. (2016). Maimonides’ Guide of the Perplexed: A philosophical guide. University of Chicago Press.

Kuhn, T. S. (2012). The structure of scientific revolutions (4th ed.). University of Chicago Press. (Original work published 1962)

Lakatos, I. (1970). Falsification and the methodology of scientific research programmes. In I. Lakatos & A. Musgrave (Eds.), Criticism and the growth of knowledge (pp. 91–196). Cambridge University Press.

Lewandowsky, S., & Cook, J. (2020). The conspiracy theory handbook. Center for Climate Change Communication, George Mason University.

Lewandowsky, S., Cook, J., Ecker, U. K. H., Albarracín, D., Amazeen, M. A., Kendeou, P., Lombardi, D., Newman, E. J., Pennycook, G., Porter, E., Rand, D. G., Rapp, D. N., Reifler, J., Roozenbeek, J., Schmid, P., Seifert, C. M., Sinatra, G. M., Swire-Thompson, B., van der Linden, S., Vraga, E. K., Wood, T. J., & Zaragoza, M. S. (2020). The debunking handbook 2020. doi:10.17910/b7.1182

Lin, S., Hilton, J., & Evans, O. (2022). TruthfulQA: Measuring how models mimic human falsehoods. In Proceedings of the 60th Annual Meeting of the Association for Computational Linguistics (Volume 1: Long Papers) (pp. 3214–3252). Association for Computational Linguistics. doi:10.18653/v1/2022.acl-long.229

Maimonides, M. (1963). The guide for the perplexed (S. Pines, Trans.). University of Chicago Press. (Original work published c. 1190)

Maimonides, M. (1987–1988). Iggerot ha-Rambam [Letters of Maimonides] (Y. Shilat, Ed.). Ma'aliyot.

Maimonides, M. (1989). Mishneh Torah: The book of knowledge (E. Touger, Trans.). Moznaim Publishing.

Manakul, P., Liusie, A., & Gales, M. J. F. (2023). SelfCheckGPT: Zero-resource black-box hallucination detection for generative large language models (arXiv:2303.08896).

Mill, J. S. (1973). A system of logic, ratiocinative and inductive (8th ed.). University of Toronto Press. (Original work published 1843)

OpenAI. (2025, April 29). Sycophancy in GPT-4o: What happened and what we’re doing about it.

OpenAI. (2025, May 2). Expanding on what we missed with sycophancy.

Peirce, C. S. (1992). How to make our ideas clear. In N. Houser & C. Kloesel (Eds.), The essential Peirce: Selected philosophical writings (Vol. 1, pp. 124–141). Indiana University Press. (Original work published 1878)

Peirce, C. S. (1992). The fixation of belief. In N. Houser & C. Kloesel (Eds.), The essential Peirce: Selected philosophical writings (Vol. 1, pp. 109–123). Indiana University Press. (Original work published 1877)

Pessin, S. (2016). The influence of Islamic thought on Maimonides. In E. N. Zalta (Ed.), The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2016 ed.). Metaphysics Research Lab, Stanford University.

Pines, S. (1963). Translator’s introduction. In M. Maimonides, The guide of the perplexed (S. Pines, Trans.). University of Chicago Press.

Popper, K. R. (1959). The logic of scientific discovery. Hutchinson. (Original work published 1934)

Popper, K. R. (1963). Conjectures and refutations: The growth of scientific knowledge. Routledge.

Popper, K. R. (1972). Objective knowledge: An evolutionary approach. Oxford University Press.

Popper, K. R. (1992). Unended quest: An intellectual autobiography (Rev. ed.). Routledge.

Quine, W. V. O. (1951). Two dogmas of empiricism. The Philosophical Review, 60(1), 20–43.

Roozenbeek, J., & van der Linden, S. (2019). Fake news game confers psychological resistance against online misinformation. Palgrave Communications, 5, Article 65. doi:10.1057/s41599-019-0279-9

Roozenbeek, J., van der Linden, S., & Nygren, T. (2020). Prebunking interventions based on “inoculation” theory can reduce susceptibility to misinformation across cultures. Harvard Kennedy School Misinformation Review, 1(2). doi:10.37016//mr-2020-008

Rudavsky, T. M. (2010). Maimonides. Wiley-Blackwell.

Sacks, J. (2013, August 2). Testing prophecy. Covenant & Conversation.

Schilpp, P. A. (Ed.). (1974). The philosophy of Karl Popper (2 vols.). Open Court.

Seeskin, K. (2024). Maimonides. In E. N. Zalta & U. Nodelman (Eds.), The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2024 ed.). Metaphysics Research Lab, Stanford University.

Sharma, M., Tong, M., Korbak, T., Duvenaud, D., Askell, A., Bowman, S. R., Cheng, N., Durmus, E., Hatfield-Dodds, Z., Johnston, S. R., Kravec, S., Maxwell, T., McCandlish, S., Ndousse, K., Rausch, O., Schiefer, N., Yan, D., & Zhang, M. (2024). Towards understanding sycophancy in language models. In Proceedings of the International Conference on Learning Representations (ICLR 2024).

Talmud Bavli. (n.d.). Tractate Eruvin, 13b.

Talmud Bavli. (n.d.). Tractate Gittin, 55b–56a.

Talmud Bavli. (n.d.). Tractate Sanhedrin, 17a.

Thornton, S. (2023). Karl Popper. In E. N. Zalta & U. Nodelman (Eds.), The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2023 ed.). Metaphysics Research Lab, Stanford University.

Weinstein, D., & Zakai, A. (2017). Karl Popper. In Jewish exiles and European thought in the shadow of the Third Reich