פרופ' יוסף לוין

איסאק איליץ׳ לויתן: מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, דיכאונותיו, אהבותיו וחברותו עם הסופר אנטון צ׳כוב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].

ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב  (1893)

למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו

לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.

איסק לויתן: הסתיו הזהוב

במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.

התחלה: יהדות, עוני, מוסקבה, והחוויה של “אין מקום”

לויתן נולד בשנת 1860 למשפחה יהודית בתחומי האימפריה הרוסית, ובנעוריו הגיע למוסקבה. הילדות והנעורים שלו נקשרו בעוני ובחוסר יציבות, והוא למד בבית הספר המוסקבאי לציור, פיסול ואדריכלות. כבר אז, עוד לפני שהפך לשם מוכר, החיים שלו התנהלו על קו דק בין לימודים והשראה לבין מצוקה חומרית ותחושת דחייה חברתית.

מנקודת מבט היסטורית, יש לזכור שליהודים ברוסיה הצארית היו מגבלות מגורים וזכויות, והאקלים האנטישמי לא היה רק רעש רקע אלא כוח מעצב חיים. בציר הזמן של חייו מופיע אירוע חד: בשנת 1892, כשגורשו יהודים ממוסקבה וסביבותיה, לויתן עצמו קיבל הוראה לעזוב ונאלץ לצאת מן העיר לזמן מה. חוויות כאלה מייצרות “פסיכולוגיה של ארעיות”: גם כאשר יש כישרון והכרה, הגוף והנפש יודעים שהקרקע עלולה להישמט בגלל זהות, לא בגלל איכות.

איסק לויתן: חודש מרץ

המעגל האמנותי: מורים, פטרונים, וחברים שהחזיקו אותו מעל המים

כדי להבין את לויתן צריך להבין גם את האנשים סביבו: חברים מבית הספר, ציירים בני דורו, ופטרונים שקנו עבודות והעניקו לו מעמד. כבר בצעירותו עבודה שלו נקנתה בידי פאבל טרטיאקוב, מה שהעניק לו הכרה מוקדמת. בהמשך השתתף בתערוכות ונכנס עמוק לתוך סצנת האמנות של מוסקבה וסנט פטרבורג.

ברמה מוסדית, לויתן נע בתוך רשתות: אגודות אמנות, תערוכות שנתיות, קשרים עם אספנים, והכרה רשמית הולכת וגוברת. בציר הזמן נזכרים אירועים כמו חברות באגודת “הנודדים” והצגה בתערוכות בינלאומיות. רשתות כאלה אינן רק “קריירה”; הן גם מערכת תמיכה נפשית: כשאדם נוטה לדיכאון ולמשברי חרדה, היכולת של הסביבה להושיט יד, לשכן [במגורים], להזמין, ולתווך מול רשויות, עשויה להיות קו ההפרדה בין קריסה להמשך יצירה.

נוף של הלך רוח”: איך הנוף נהיה פסיכולוגיה

בציורי לויתן יש משהו מוכר גם למי שלא היה ברוסיה: דרך, נהר, חורשה, כנסייה רחוקה, שמיים כבדים, אור ערב. אבל החיבור בין הדברים מייצר רגש: בדידות, השתאות, לפעמים תקווה דקה. לעיתים האדם נעלם לגמרי, ואם הוא מופיע הוא קטן מאוד, כמעט נבלע. זה גורם לצופה להרגיש שהטבע גדול מן האדם, ושיש בו גם יופי וגם אדישות.

בקריאה אנליטית אפשר לומר שלויתן בונה “מכשיר רגשי” באמצעים פלסטיים: פרספקטיבה שמוליכה אותך פנימה, אור שמסרב להתבהר עד הסוף, צבעוניות שמצמצמת חגיגיות ומעדיפה רטט פנימי. מחברים בני התקופה הצביעו על קרבה סגנונית נדירה בינו לבין צ׳כוב: דיוק, איפוק, ויכולת לטעון מעט מאוד פרטים במשמעות רבה. במאמר של גלינה צ׳וראק מודגש כיצד צ׳כוב קרא לנופיו של לויתן “נשמה” וכיצד חברותם נשענה על אהבה משותפת לטבע ועל הבנה הדדית של המלאכה.

איסק לויתן: השלווה הניצחית ממעל

הדיכאונות שלו: לא רק “מצב רוח רע”, אלא דפוס חוזר

מקורות שונים מתארים את לויתן כאדם שחווה מלנכוליה עמוקה כבר מגיל צעיר, עם תקופות של דיכאון כבד וחרדה. יש תיאורים שבהם חבריו, ובפרט צ׳כוב, היו ממש “מחלצים” אותו "מן הבור": יוצאים איתו לטיולים, מצרפים אותו לחברת אנשים, לוקחים אותו לציד ולשהייה בטבע כדי להרגיע ולהחזיר איזון.

כאשר מנסים לתאר את מצבו בשפה מקצועית, צריך זהירות: אבחון רטרוספקטיבי הוא תמיד השערה. ובכל זאת, יש תשתית עובדתית לתנודות במצב רוח, למצבי חרדה מכווצים, ולשילוב בין נפש וגוף. מאמר רפואי־ביוגרפי מציין תנודות במצב רוח ומדגיש שמותו נקשר למחלת לב חמורה, תוך דיון בקשר האפשרי בין יצירתיות להפרעות מצב רוח בציר הזמן מופיע גם פרט חד: ביוני 1895, “כתוצאה מהחמרה של נויראסתניה”, לויתן ניסה לשים קץ לחייו. זה ניסוח תקופתי שמצביע על קריסה תפקודית ונפשית, גם אם המינוח השתנה מאז.

איסק לויתן: ולדימירקה

איזכורים פסיכיאטריים ללויתן בספרות הפסיכיאטרית

פרופ' ולדימיר לרנר ופרופ' אליעזר ויצטום שעבדו יחד עימי בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע כתבו על ההיבטים הנפשיים צייר זה [ראה מאמרים א' וב'] , [ראה כגם כתבה מוקדמת באתר זה אודות שיחה עם פרופ אלי ויצטום על פסיכופתולוגיה ויצירה].

א]מאמר פסיכיאטרי קצר על לויתן, דיכאון ו“נוף־מצב־רוח” (Lerner & Witztum, 2015)

מאמר קצר מאוד בכתב־עת פסיכיאטרי, שמציג את לויתן כדוגמה היסטורית לקשר בין דיכאון, נטייה למלנכוליה, משברי מצוקה וניסיונות אובדניים (כמתועדים בביוגרפיות), לבין הבחירה האסתטית שלו בציור נופים “טעוני־מצב־רוח”. הדגש הוא על הרעיון שנוף אצל לויתן אינו רק תיאור מקום אלא ביטוי של חוויה פנימית: שקט כבד, בדידות, והתרוקנות, מבלי להידרדר לדרמה חיצונית. המאמר אינו ביוגרפיה מלאה אלא מסה קלינית־תרבותית קצרה שמדגימה כיצד פסיכיאטרים קוראים יצירה חזותית דרך עדשת הפרעות מצב־רוח.

ב] מאמר פסיכיאטרי־ביוגרפי מורחב על הפרעות מצב־רוח אצל לויתן (Lerner, Margolin, & Witztum, 2017)

מאמר ארוך יותר שמסכם ביוגרפיה רלוונטית (עוני, תלישות, משברים, מחלה גופנית), וממפה עדויות לתנודות מצב־רוח ולתקופות דיכאוניות, תוך ניסיון זהיר למסגר אותן תחת “הפרעות מצב־רוח” (מבלי לטעון לאבחנה חד־משמעית). בנוסף, המאמר מדגיש כיצד קשרים בין־אישיים, ובכללם היחסים עם אנטון צ׳כוב, שימשו לעיתים גורם מווסת ומציל, ומציע קריאה של יצירות מרכזיות של לויתן כתוצר של “אסתטיקה של מלנכוליה” ולא רק של יכולת טכנית. זהו הפריט המעמיק ביותר מבין השניים מבחינת פסיכו־ביוגרפיה.

ג] אזכור פסיכיאטרי קצר על צ׳כוב ופסיכיאטריה, הכולל התייחסות ללוויתן (Steger & Kosenko, 2021)

זהו פריט קצר מאוד שמתמקד בצ׳כוב ובהקשר פסיכיאטרי־ספרותי. בתוך כך הוא מזכיר שצ׳כוב (שהיה גם רופא) דאג לחברו הצייר לויתן בתקופות משבר, ומציין ניסיונות אובדניים המיוחסים ללוויתן בשנים מסוימות. אין כאן ניתוח קליני של דיכאון של לויתן, אבל זהו מקור פסיכיאטרי תומך שמחזק את העובדה שהמשברים תפסו מקום מרכזי בסביבתו הקרובה.

ניסיונות אובדניים ותפקידו של צ׳כוב כרופא וכחבר

בחייו של לויתן מופיעים רגעים שבהם החיים עצמם עמדו בסכנה. יש תיעוד לכך שניסה להתאבד לפחות פעמיים, בשנים 1885 ו 1895, וכי צ׳כוב היה מן האנשים שטיפלו בו ודאגו לו.

המשמעות המקצועית כאן כפולה. ראשית, צ׳כוב לא היה רק סופר אלא גם רופא, והעמדה הרפואית שלו השפיעה על האופן שבו ידע להרגיע, למסגר, ולפעול בזמן משבר. שנית, היחסים ביניהם מראים מודל של “רפואה חברתית” עוד לפני שהמושג נטבע: סביבה אנושית שמווסתת מצוקה דרך נוכחות, שגרה, טבע, ופעולה משותפת. במאמר “Crossed Destinies” מתואר שצ׳כוב היה מגיע אל לויתן למחוזות שונים כדי לעזור לו “להשיב את שלוות הנפש ברגעים הקשים ביותר”.

ציור של אנטון צ'כוב בידי אוסיפ בראז [1898]

החברות עם אנטון צ׳כוב: איך נוצר קשר נדיר בין סופר לצייר

הקשר התחיל דרך אחיו של צ׳כוב, ניקולאי, שהיה חבר של לויתן מתקופת הלימודים. בהתחלה היו מפגשים קצרים, ובהמשך נוצרה חברות ממשית, במיוחד מתקופת הקיץ של שנת 1885, כאשר לויתן הצטרף לחיי הקיץ של משפחת צ׳כוב באזור באבקינו. שם נוצרה תערובת של צעירים, מוזיקה, ספרות, שיחות, הומור, וטבע.

במבט מעמיק, זו לא רק חברות אישית אלא גם זיקה אסתטית. צ׳כוב תופס את נופי לויתן לא כ”נושא” אלא כפעולה נפשית: חוויה של בדידות, כמיהה, וזיכרון. לויתן, מן הצד השני, קורא את הפרוזה של צ׳כוב ומדגיש את “מלאכת הנוף המילולית” שלו, כלומר יכולת לכתוב נוף באופן שמייצר מצב תודעה. זה מפגש בין שתי טכנולוגיות של רגש: צבע ואור מול משפט וקצב.

זהו הציור של לויתן (Quiet Abode, 1890) [משכן או מעון שקט]

צ’כוב “שיבץ” אותו בסיפור “Three Years” (1895): [שלוש שנים] יוליה סרגייבנה עומדת בתערוכה מול “נוף קטן” עם נחל, גשר עץ ושביל תיאור שמזוהה במפורש עם הציור “Quiet Abode”.

הקרע סביב “קלת הרגל”: פצע אישי שהפך לסיפור ספרותי

בשנת 1892 התרחשה נקודת שבר: לויתן וצ׳כוב הסתכסכו בעקבות סיפור קצר של צ׳כוב בשם “קלת הרגל או הקופצנית" (“Grasshopper”). בציר הזמן מצוין במפורש שהקשר בין הדמויות המרכזיות בסיפור הזכיר מאוד את הקשר בין לויתן לבין סופיה קובשיניקובה, ושלויתן לא קיבל את התנצלותו של צ׳כוב. הם נשארו מסוכסכים עד ינואר 1895.

כאן עולות שאלות קשות שמומחים עדיין מתווכחים עליהן: מה מותר לסופר לעשות עם חומרי חיים של חברים. גם אם אין “צילום” או איזכור אחד לאחד, עצם ההרגשה שזוגיות או קשר אינטימי הפכו לעלילה ציבורית יכולה להיות משפילה ופוצעת. במקרה של לויתן, אדם פגיע נפשית, אפשר להבין למה זה לא גרם לויכוח קל אלא היווה איום על תחושת הערך, הכבוד, והשייכות. העובדה שהפיוס הגיע רק בזכות תיווך של טטיאנה שצ׳פקינה־קופרניק מחזקת שהקרע היה עמוק ולא רק טקטי.

נשותיו של לויתן ”: למה לא היו לו נשים, ומה כן היה

ללויתן לא הייתה אישה בנישואים רשמיים, ולכן כשאומרים “נשותיו” נכון יותר לדבר על קשרים רומנטיים משמעותיים, ועל נשים שהיו עבורו בית רגשי, השראה, ולעיתים גם מוקד סערה. הדמות הבולטת היא סופיה פטרובנה קובשיניקובה, אמנית שהייתה קשורה אליו במשך שנים, נסעה איתו, והוא עבד לצידה. בציר הזמן יש אזכורים חוזרים לשהות משותפת שלהם בקיץ ובסתיו במקומות שונים.

מן הבחינה הפסיכולוגית, הקשר עם קובשיניקובה נראה כקשר תורן ומחזק אבל גם גם "מחזיק בגרון": מצד אחד שותפות אמנותית וחברתית, מצד שני תלות, קנאה, ופגיעוּת ציבורית, במיוחד אחרי “הקופצת”. בשנת 1894 מופיע שינוי דרמטי: לויתן שהה עם קובשיניקובה באוסטרובנו, ובסמוך היה בית האחוזה של משפחת טורצ׳נינוב. בציר הזמן מצוין שלויתן עבר להתגורר עם אנה ניקולאייבנה טורצ׳נינובה ובנותיה לאחר פרידה מקובשיניקובה. גם בלי לתייג במונחים רומנטיים חד משמעיים, עצם המעבר לבית אחר והעובדה שהקדיש את זמנו למשפחת טורצ׳נינוב ונתן למשפחה ציורים מצביעה על קשר קרוב איתם.

משולש רגשי: טורצ׳נינובה, בנותיה, והלחץ על לויתן

התקופה בבית הטורצ׳נינובים הייתה פורה אמנותית: לויתן יצר שם עבודות צבעוניות ומפורסמות מאוד, וקיבל סטודיו גדול שנבנה במיוחד עבורו. בציר הזמן מצוין שבשנת 1895 חי שם חודשים ארוכים וצייר בין היתר את “במרץ”, “רוח רעננה. הוולגה”, ו“סתיו זהוב”.

באופן מקצועי אפשר לראות כאן דפוס מוכר: דווקא כשאדם מקבל “מסגרת מחזיקה” של בית, מרחב עבודה, ומטפלים דואגים, היצירה פורחת; אבל זה לא מבטל את הסערה הפנימית. באותה נקודת זמן מופיע גם ניסיון התאבדות ביוני 1895, ובציר הזמן מצויינת גם החמרה של נויראסתניה. כלומר, לצד ההצלחה האמנותית יש קריסה נפשית. המתח בין “הכל עובד בחוץ” לבין “אני נופל בפנים” הוא אחד החוטים המרכזיים בקריאת חייו.

מחלת הלב: הגוף כגבול של הנפש

בשנות התשעים של המאה התשע מקומה של מחלת הלב שלו נעשתה מרכזית: בציר הזמן נכתב שרופא שאבחן אותו בשנת 1894 קבע מחלת לב חמורה, ובהמשך מתוארים התקפים, אבחנות של הרחבת אבי העורקים ופגם לבבי, ונסיעות לאתרי מרפא באירופה.

המשמעות הרחבה היא שהנפש של לויתן לא התנהלה בחלל ריק: מצבי חרדה ודיכאון נעים לעיתים יחד עם תחושות גופניות של חנק, כאב, ועייפות, ובמיוחד כשיש מחלת לב אמיתית. מאמר רפואי־ביוגרפי קושר בין תנודות מצב רוח לבין הסוף הגופני של חייו. לכן כל ניסיון להבין את “הדיכאונות שלו” חייב לכלול גם את הגוף, ולא רק את הביוגרפיה הרגשית.

פיוס, שנים אחרונות, וסוף שמחזיר אותנו להתחלה

בינואר 1895 הגיע פיוס בין לויתן לצ׳כוב, בתיווך של טטיאנה שצ׳פקינה־קופרניק, ומאותו זמן לויתן ביקר את צ׳כוב במליחובו בקביעות. גם בשנים המאוחרות, בעת מחלתו, ממשיכים הביקורים ההדדיים, והקשר נשמר. זה מצייר חברות שלא עומדת רק על מצב רוח אלא על נאמנות.

הסוף היה מהיר יחסית: לויתן מת בשנת 1900 (ביום 22 ביולי לפי הלוח היוליאני, שהוא 4 באוגוסט לפי הלוח הגרגוריאני), נקבר תחילה בבית קברות יהודי, ובהמשך הועבר לקבורה מחדש בבית העלמין נובודוויצ׳י סמוך לקברו של צ׳כוב . קשה לבקש סמל ברור יותר: אדם שנאבק כל חייו על מקום, זהות ושייכות, וסיים את דרכו ליד החבר שהחזיק אותו, גם כשהוא עצמו התפרק.

האוספים החשובים ביותר של ציורי איסאק לויתן

האוספים החשובים ביותר של ציורי איסאק לויתן נמצאים בשני מוסדות־על ברוסיה, ובצידם כמה “מוקדים ביוגרפיים” בערים שבהן עבד. ראשית, גלריית טרטיאקוב במוסקבה מציגה דרך קבע חלק גדול מן הקאנון של לויתן, ולעיתים הציורים עוברים בין אולמות ותערוכות מתחלפות בתוך המתחם. בין העבודות שמזוהות מאוד עם האוסף המוסקבאי (שם הציור, שנה): “מנוחה שקטה” (1890), “ולדימירקה” (1892), “מעל שלווה נצחית” (1894), “מרץ” (1895), “סתיו זהוב” (1895), וכן “רוח רעננה. הוולגה” (1895).

שנית, המוזיאון הרוסי הממלכתי בסנט פטרבורג (בעיקר בארמון מיכאילובסקי ובאולמות התצוגה שלו) מחזיק ומציג עבודות מייצגות מן התקופה המאוחרת, עם דגש על עומק צבעוני ומצבי־ביניים של אור. דוגמאות שמזוהות תכופות עם האוסף שם (שם הציור, שנה): "אגם” (1899–1900), , "ירח"[1899] ולעיתים גם נופים מאוחרים נוספים מסוף שנות התשעים של המאה התשע עשרה (התצוגה בפועל משתנה בין אולמות ותערוכות).

מעבר לכך יש מקום בעל משמעות מיוחדת: העיר פליוס (Plyos) על הוולגה, שבה לויתן עבד תקופות חשובות. שם פועלים מוזיאונים מקומיים (מוזיאון־בית/מוזיאון זיכרון ומסגרות תצוגה של “נופי הוולגה”) שמציגים עבודות הקשורות לשהותו בעיר, לצד חומרים ביוגרפיים ותצוגות מתחלפות של מסורת ציור הנוף הרוסי.

חשוב לדעת: בחלק מהמקרים ציורים “נודדים” זמנית לתערוכות בארץ ובעולם, ולכן תמיד ייתכן שיצירה ספציפית נמצאת בהשאלה גם אם היא שייכת לאוסף של מוזיאון מסוים.

לבסוף, נציין גם שמוזיאון ישראל, ירושלים מחזיק עבודות של איסאק לויתן באוספי האמנות האירופית (כולל ציורי שמן). דוגמאות שמופיעות במאגר האוסף,“Russian Village” שנות ה־1880 , “The Last Snow” (1884), וכן “Tombstone in the Jewish Graveyard” (1881)

בהמשכן לאמנות עין חרוד (Mishkan Museum of Art, Ein Harod) קיים כנראה לפחות ציור אחד המיוחס לויתן בשם “Spring time” טכניקה: שמן על עץ.

בנוסף, התקיימה בישראל תערוכה ייעודית (אשדוד, 2007) שבה הוצגו עבודות של לויתן שהושאלו מאוספי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, והמשכן לאמנות עין חרוד, מה שמרמז שלפחות חלק מהעבודות נמצאות כאן באוספים (או בהשאלות ארוכות טווח).

סרטים על האמן

רוב הסרטים על יצחק לויתן הם סרטים תיעודיים ותוכניות תרבות שמציגים את חייו ואת “נופי מצב־הרוח” שלו. אחד הבולטים: “איסאק לויתן: יותר מנוף” (Исаак Левитан. Больше, чем пейзаж) , דוקו קצר שמחבר בין הביוגרפיה לסגנון הציור.
קיימים גם סרטים שמתמקדים בקשרים האישיים סביבו ובהשפעתם על יצירתו (למשל סביב סופיה קובשיניקובה).

לבסוף כאמור בפתיח כתבה זו, בסינמטק תל אביב הוקרן בינואר 2026 הסרט “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו), על הזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן.

רשימת מקורות

Britannica. (n.d.). Isaak Levitan. In Encyclopaedia Britannica.

Chizhmak, M. (2010). Isaac Levitan’s life and work timeline. The Tretyakov Gallery Magazine, (3), 2010 (28).

Churak, G. (2010). Crossed destinies: Anton Chekhov and Isaac Levitan. The Tretyakov Gallery Magazine, (3), 2010 (28).

Gregory, S. (2015). Antosha and Levitasha: The shared lives and art of Anton Chekhov and Isaac Levitan. DeKalb, IL: Northern Illinois University Press.

King, A. (2011). Isaak Levitan: Lyrical landscape. Suffolk, UK: Antique Collectors’ Club

Lerner, V., & Witztum, E. (2015). The artist, depression, and the mood landscape. American Journal of Psychiatry, 172(3), 225–226. https://doi.org/10.1176/appi.ajp.2014.14091159

Lerner, V., Margolin, J., & Witztum, E. (2017). Creativity and mood disorders: The enigmatic case of Isaak Il’ich Levitan (1860–1900). Journal of Medical Biography, 25(2), 90–98. https://doi.org/10.1177/0967772015601568

Lerner, V., Margolin, J., & Witztum, E. (2017). Creativity and mood disorders: The enigmatic case of Isaak Il’ich Levitan (1860–1900). Journal of Medical Biography, 25(2), 90–98. doi:10.1177/0967772015601568

Steger, F. (2021). “If I had not become a writer, I would probably have become a psychiatrist”: On the occasion of the 160th anniversary of Anton Chekhov’s birthday—Psychiatry in literature. The British Journal of Psychiatry, 218(2), 79.

Steger, F., & Kosenko, O. (2021). ‘If I had not become a writer, I would probably have become a psychiatrist’: On the occasion of the 160th anniversary of Anton Chekhov’s birthday – psychiatry in literature. The British Journal of Psychiatry, 218(2), 79. https://doi.org/10.1192/bjp.2020.210