פרופ' יוסף לוין

צחוק כטכניקה טיפולית: מן העת העתיקה עד ימינו

נכתב ע"י פרופ' לוין

צחוק הוא אירוע רב־שכבתי: חוויה סובייקטיבית (“משהו נשבר מבפנים”), פעולה גופנית מתוזמנת (נשימה מקוטעת, כיווץ סרעפת, הבעות פנים), אות חברתי (אני איתך/אני נגדך/אני נבוך), ולעיתים גם פרקטיקה טקסית או מוסדית. לכן “תרפיית צחוק” אינה דבר אחד אלא משפחה של התערבויות: צחוק ספונטני בעקבות הומור, צחוק מכוון/מדומה שמתגלגל לספונטני בקבוצה, “יוגה של צחוק”, ליצנות רפואית, אימון בהומור־התמודדות, ולעיתים חשיפה מכוונת למצבים מעוררי מבוכה־שחרור.

להמחשה: נערך בעזרת AI

שורשים היסטוריים של מדע הצחוק: מרפואה הומורלית ועד ג’לטולוגיה, יוגת צחוק וליצנות רפואית

בעת העתיקה ובמסורות הקלאסיות: מצב־רוח כעניין רפואי, וצחוק ככוח מוסרי־חברתי

כבר בראשית הרפואה הקלאסית הופיע רעיון מכונן: הגוף והנפש אינם “שני עולמות”, אלא מערכת אחת שבה רגשות, שינה, תזונה וחברה משפיעים זה על זה. היפוקרטס (רופא יווני בן המאה החמישית לפני הספירה, המזוהה עם הקורפוס ההיפוקרטי ועם מעבר להסברים טבעיים של מחלה) מייצג מסורת שבה “משטר־חיים” הוא חלק מהטיפול, לא רק תרופות ופרוצדורות, אלא גם אורחות־חיים המעצבים מצב־רוח. גלנוס (רופא ופילוסוף בן התקופה הרומית, מן המשפיעים ביותר על הרפואה האירופית והאסלאמית עד העת החדשה) חיזק תפיסה “הומורלית” שבה איזון נוזלי־הגוף והמזגים קשור גם לרגש ולתפקוד יומיומי. בתוך מסגרת זו, שמחה וצחוק נתפסו לעיתים כמשאב שמסייע בהחלמה, לא כ“כדור פלא”, אלא כגורם שמשנה נשימה, תנועה, תאבון וחוויית כאב, ומשתלב במרחב הטיפולי הרחב של ההיגיינה והרגלי החיים.

במקביל לרפואה, הפילוסופיה שאלה מהו צחוק “ראוי”. אריסטו (פילוסוף יווני בן המאה הרביעית לפני הספירה, שהניח יסודות מרכזיים בלוגיקה, אתיקה ותורת הנפש) קישר משחקיות ובדיחה למידות־האופי וליכולת לשמור על איזון בין קשיחות לבין פריקת־עול. במישור אחר לגמרי, דמוקריטוס (פילוסוף יווני פרה־סוקרטי המזוהה עם אטומיזם ועם דמות “הפילוסוף הצוחק”) הפך סמל לצחוק שאינו רק לעג אלא מרחק אינטלקטואלי מן הטירוף החברתי, תגובה תרבותית לקיום האנושי. כך כבר בעת העתיקה נוצרה כפילות שתלווה את כל ההיסטוריה של הצחוק: הוא יכול להיות כוח מרפא ומשחרר, אך גם כלי השפלה ומנגנון של כוח וסדר חברתי. [Aristotle, 1984]

דמוקריטוס הפילוסוף היווני הצוחק [משמאל דמוקריטוס-ציור של אנטון קוייפל מ 1692]

צחוקם של האלים במיתולוגיה היוונית

במיתולוגיה היוונית האלים צחקו לעיתים נדירות, אך כשהדבר קרה נשא עמו משמעות עמוקה. ב"איליאדה" מתואר כיצד האלים מתפרצים בצחוק אדיר כאשר הפייסטוס, האל הנכה, מגיש להם יין ומדדה במגושמות סביב שולחן הזהב. הצחוק הזה, הנקרא "ἀσβεστος γέλως" צחוק בלתי נכבה , מסמל את קלילותם של האלים ואת המרחק בינם לבין סבלו של האדם. במקרים אחרים, הצחוק האלוהי נושא גוון אירוני או נקמני: הרה צוחקת כשהיא מצליחה להכשיל את זאוס, ואפרודיטה צוחקת בציניות כאשר היא מערבבת רגשות ותשוקות בלבבות בני האדם. אולם יש גם צחוק מרפא: במיתוס של דמטר, האלה האבלה על בתה פרספונה צוחקת לראשונה בזכות ימבֶּה, דמות עממית שובבה המשמיעה בדיחות גסות; הצחוק הזה שובר את הקיפאון ומחזיר את מחזור הפריון והחיים. בפולחני דיוניסוס הצחוק מתפקד ככוח משחרר מן הסדר האפולוני , צחוק אקסטטי, גופני, הנובע מהתמזגות בין שמיים לאדמה ובין אדם לאל. לבסוף, אצל סופרים מאוחרים יותר כמו לוקיאנוס, הצחוק הפך לכלי של ביקורת תבונית: האלים עצמם נעשו מושא ללעג, מה שמעיד על המעבר מתודעה מיתית לתודעה פילוסופית ביקורתית. כך, הצחוק במיתולוגיה היוונית נע בין שמחה אלוהית חסרת דאגה, דרך אירוניה ונקמה, ועד גילוי של ריפוי, חידוש וחירות רוחנית.

צחוקם של האלים במיתולוגיה היוונית- נוצר בעזרת AI

צחוק כטכנולוגיה חברתית־פולחנית: שבטים, עמים וליצנות “קדושה”

הרבה לפני המעבדה המודרנית, חברות אנושיות פיתחו תפקידים שמכוונים להשתמש בצחוק כדי לווסת חרדה, משבר וסכסוך, בדיוק במקום שבו שפה “רצינית” מתמוטטת. הלאקוטה (עם ילידי מצפון אמריקה באזור המישורים הגדולים, המזוהה היסטורית עם קונפדרציות ה“סיו” ועם מסורות טקסיות עשירות) והדקוטה (קבוצה קרובה בתוך המרחב הסיו־י, בעלת זהויות ושפות קשורות) קשורים למסורת ה־Heyoka (דמות טקסית של “היפוך” והתנהגות פרדוקסלית שמטרתה לערער מוסכמות ולהחזיר צניעות ושיקול דעת לקהילה). כאן הצחוק אינו בידור; הוא מנגנון של תיקון חברתי דרך הפרה זמנית של הסדר.

בדומה לכך, אצל עמי הפואבלו (קבוצות ילידיות בדרום־מערב ארצות הברית, המאופיינות בהתיישבות כפרית ובמסורות טקסיות מורכבות) התפתחו “ליצנים טקסיים” שמפעילים בושה, הגזמה וחיקוי כדי להגן על נורמות, דווקא באמצעות הצגתן כקריקטורה. ההופי (עם פואבלו באריזונה, בעל מסורת טקסית ושפתית ייחודית) והזוני (עם פואבלו בניו מקסיקו, בעל מסורות חברתיות־דתיות מפותחות) מוכרים במחקר האנתרופולוגי כמרחבים שבהם תפקידי היפוך וליצנות הם חלק ממערכת דתית־חברתית, ולא “סטייה”. המהלך העקרוני כאן חשוב להבנת ההווה: תרבויות רבות הכירו בכך שצחוק יכול לשמש “שסתום” קולקטיבי שמונע אלימות ומאפשר קוהרנטיות קהילתית, ובכך הן יצרו גרעין מוקדם של מה שנכנה היום ויסות רגשי־חברתי.

ימי הביניים והרנסנס: בין נורמות איפוק לתרבות קרנבלית

בתקופות מונסטיות [תקופות ספגניות בהן צחוק נתפס כחריגה ממשמעת] מסוימות, צחוק נתפס כסכנה של עודף, גוף בלתי ממושטר, לשון משוחררת, ולעיתים פגיעה בענווה. בנדיקטוס מנורסיה (מייסד מסדר נוצרי בן המאה השישית, שתקנונו עיצב דפוסי משמעת במנזרים במערב הלטיני) מופיע כנקודת ציון בגלל עיצוב אתוס שבו המילה, הגוף והרגש נדרשים לריסון. במקביל, התאולוגיה הסכולסטית לא הסתפקה באיסור; היא חיפשה גם “מידה נכונה”. תומאס אקווינס (תאולוג ופילוסוף בן המאה השלוש־עשרה, מן המרכזיים בתרבות הלטינית של ימי הביניים) מספק נוסחה שמעניינת במיוחד להיסטוריה של הטיפול: הנפש זקוקה למנוחה, ומשחקיות,ואם זאת במידה, זה יכול להיות לגיטימי. כלומר, הבעיה אינה עצם הצחוק אלא איבוד־המידה. [Benedict of Nursia, 1981; Aquinas, 1981]

ומנגד, צמחו מרחבים שבהם הצחוק הוא “מוסד” זמני: חגיגות, ירידים, תהלוכות, ודפוסי קרנבל שמאפשרים היפוך היררכיות לרגע. כאן נכנסת תיאוריית “הקרנבל” של מיכאיל בחטין (הוגה וחוקר ספרות רוסי בן המאה העשרים, שתרומתו המרכזית היא ניתוח תרבותי של צחוק וגרוטסקה ברנסנס) שקישרה את הצחוק הקרנבלי ליכולת חברתית “לאוורר” מבנים נוקשים: הצחוק מפרק סמכות, משיב את הגוף למרכז, ומייצר מרחב שבו אפשר לומר את האמת דרך הגזמה. הדיון הזה חשוב משום שהוא מלמד שהצחוק אינו רק תגובה פרטית, אלא גם מנגנון פוליטי־חברתי שמנהל יחסים בין עוצמה, בושה ותקווה. [Bakhtin, 1984]

מיכאיל בחטין

להמחשה: צחוק מתגלגל בקרנבל, נערך בעזרת AI

ברנסנס מתרחב השימוש הציני־ביקורתי בצחוק: ארסמוס (הומניסט בן המאה השש־עשרה שהשתמש בסאטירה כדי לבקר צביעות מוסדית) ורבלה (סופר צרפתי בן הרנסנס המזוהה עם גרוטסקה, גוף וצחוק חתרני) מדגימים כיצד הצחוק נעשה כלי תרבותי ליצירת ביקורת, לא רק “קלילות”.

במרחבים האסלאמי והיהודי־ערבי, מסורות רפואיות שמרו על החיבור בין רגש ובריאות גם בלי לקרוא לזה “פסיכוסומטיקה”. אבן סינא (פילוסוף ורופא פרסי־מוסלמי בן המאות העשירית–האחת־עשרה, מחבר הקאנון הרפואי ומעצב מרכזי של הרפואה האסלאמית) ואל־ראזי (רופא וחוקר מוסלמי מן התקופה הקלאסית של המדע האסלאמי, שנודע בכתיבה קלינית ובהבחנה בין מחלות) מייצגים רפואה שבה משטר־חיים, תנועה, שינה ומצב־רוח הם חלק מהחשיבה הקלינית. הרמב”ם (פילוסוף ורופא יהודי בן המאה השתים־עשרה, שהשפיע עמוקות על פילוסופיה ורפואה יהודית וערבית) מדגים היטב את הסינתזה הזו: טיפול נכון כולל גם הדרכה על אורח חיים ותנאי נפש. במקביל, פולקלור של דמויות חכמות־ליצניות כמו נסר א־דין חוג’ה (דמות פולקלור מרכזית במרחב העות’מאני והפרסי, המשמשת ככלי חינוכי דרך בדיחה ופרדוקס) מלמד כיצד תרבויות השתמשו בצחוק כדי להכשיר חשיבה ביקורתית.

המאה ה־19: מן “מה מצחיק” אל “מה קורה בגוף”

נקודת המפנה המדעית נוצרת כשהצחוק מפסיק להיות רק תוכן תרבותי ומתחיל להיות גם אירוע ביולוגי מדיד: הבעות פנים, נשימה, שרירים, והשפעות על מערכת העצבים. גיום־בנז’מן־אמאן דושן דה־בולון (נוירולוג צרפתי מן המאה התשע־עשרה, שפיתח שיטות לתיעוד שרירי פנים והבעות) הציע דרך לחשוב על הבעה כפעילות שרירית שאפשר למפות. צ’רלס דרווין (חוקר טבע אנגלי בן המאה התשע־עשרה, מייסד תורת האבולוציה המודרנית) קידם תפיסה שהבעות, כולל חיוך וצחוק, שייכות לרצף בין־מיני ובין־תרבותי, ולכן אפשר לחקור אותן באופן השוואתי. [Duchenne de Boulogne, 1990; Darwin, 1872]

באותה תקופה ובמאה העשרים המוקדמת, תיאוריות פילוסופיות־פסיכולוגיות נתנו לצחוק מסגרות חדשות: אנרי ברגסון (פילוסוף צרפתי בן ראשית המאה העשרים, שכתב מסה קלאסית על הצחוק כמנגנון חברתי של תיקון) הדגיש את הצחוק ככלי חברתי שמעניש נוקשות ומחזיר “גמישות” להתנהגות. זיגמונד פרויד (נוירולוג ופסיכואנליטיקאי אוסטרי בן סוף המאה התשע־עשרה ותחילת העשרים, מייסד הפסיכואנליזה) ראה בבדיחה נתיב לעיבוד מתחים ולשחרור עקיף של תכנים טעונים. אלה אינם ניסויים פיזיולוגיים, אך הם בנו “שפה” שהכינה את הקרקע לחיבור בין גוף, נפש וחברה . [Bergson, 1911; Freud, 1960]

הנרי ברגסון

המאה ה־20: ג’לטולוגיה, פסיכוסומטיקה ופסיכונוירואימונולוגיה

השלב שבו “מדע הצחוק” נהיה תחום מזוהה קשור למעבר מחוויות אנקדוטליות אל תצפיות שיטתיות ומדדים: לחץ־דם, קצב לב, הורמוני־דחק, כאב, והיבטים חיסוניים. ויליאם פ’ פריי (פסיכיאטר וחוקר אמריקאי מן המחצית השנייה של המאה העשרים, המזוהה עם קידום מחקר שיטתי על צחוק כתגובה פיזיולוגית) מזוהה במחקר ההיסטורי של התחום עם מאמצים לנסח את הג’לטולוגיה כתחום מדיד.

ויליאם פ’ פריי

אך במקביל, תחום רחב וחשוב יותר מספק את “המטריצה המדעית” שמאפשרת לדבר על צחוק ובריאות בלי להישען על מיתולוגיה: הפסיכונוירואימונולוגיה (תחום מחקר בין־תחומי הבוחן קשרים בין מוח, מערכת עצבים, רגשות ומערכת החיסון). רוברט אדר (פסיכולוג ניסויי אמריקאי מן המאה העשרים, שתרם למחקר של השפעות התנהגות על מערכת החיסון) וניקולס כהן (אימונולוג אמריקאי מן המאה העשרים, שעמד בצומת בין אימונולוגיה לפסיכולוגיה ניסויית) קשורים לפריצות דרך שהראו כיצד תהליכים התנהגותיים יכולים לשנות תגובות חיסוניות, מה שפתח אופק זהיר אך ממשי לחשיבה על התערבויות רגשיות־חברתיות בתוך מודלים ביולוגיים. [Ader & Cohen, 1975; Ader, 1981]

בתוך האקלים הזה נוצרה גם דמות ציבורית שהשפעתה הייתה בעיקר תרבותית־מוסדית: נורמן קאזנס (עיתונאי והוגה ציבורי אמריקאי מן המאה העשרים, שערך כתבי־עת מרכזיים והפך לסמל של “רפואה אנושית” דרך סיפור החלמה) פרסם את “Anatomy of an Illness (as perceived by the patient)” והציע נרטיב שבו צחוק, תקווה ותחושת שליטה הם חלק מהתמודדות עם כאב ומחלה. תרומתו ההיסטורית אינה “הוכחה” חד־משמעית, אלא שינוי שיח: מתיעוד אישי אל דיון ציבורי על חוסן, אמון, משמעות ותמיכה חברתית כחלק מן המרחב הרפואי. [Cousins, 1976; Cousins, 1979]

נורמן קזאנס

חשוב להדגיש: המחקר המודרני נוטה להבחין בין שני רכיבים שלא תמיד הופרדו בעבר, הומור (הקוגניציה: “מה מצחיק ולמה”) לבין צחוק (הפיזיולוגיה: נשימה, קול, שרירים, אוטונומיה). ההבחנה הזו מאפשרת לפתח פרוטוקולים גם בלי להבטיח שכולם “יצחקו באמת מאותה בדיחה”. סקירות מחקריות הדגישו שוב ושוב שהספרות מכילה ממצאים מעודדים לצד בעיות מתודולוגיות (כגון מדגמים קטנים, הטרוגניות גבוהה והטיות פרסום), ולכן ההתקדמות הרצינית תלויה בסטנדרטיזציה ובהגדרות מדויקות. [Martin, 2001]

עשורים אחרונים: סטנדרטיזציה של פרקטיקות—יוגת צחוק וליצנות רפואית

המעבר המשמעותי ביותר בעשורים האחרונים הוא מעבר מ”רעיון” אל “פרוטוקול”: סט של תרגילים, הנחיה קבוצתית, תדירות ונהלים, כאלה שאפשר ללמד, לשכפל ולהעריך. יוגת צחוק (שיטה קבוצתית המשלבת צחוק יזום עם תרגילי נשימה ותנועה, כדי לעורר תגובות גוף המזוהות עם צחוק גם בלי תלות בהומור מילולי) מזוהה עם מדן קטריה (רופא משפחה הודי שפיתח שיטה להפעלת צחוק מודרך בקבוצות) ועם מדורי קטריה (שותפתו המוקדמת בפיתוח התרגול ובהפצתו, המזוהה עם רכיבי תנועה ונשימה במסגרת השיטה). עקרון המפתח כאן הוא תרגול: הצחוק אינו “אירוע ספונטני בלבד” אלא פעילות גופנית־חברתית מודרכת שמייצרת חוויה של משחקיות ושייכות, ולעיתים מפחיתה חרדה מציפייה “להיות מצחיק”.

דר' מדן קטריה

במקביל, ליצנות רפואית (תחום התערבות פסיכו־חברתית בבתי חולים המשתמש בכלי ליצנות, משחק, מוזיקה ואלתור כדי להפחית חרדה ולשפר חוויית טיפול) הפכה מקצועית יותר: הכשרה, סטנדרטים, אינטגרציה עם צוותים רפואיים ומיקוד באוכלוסיות שונות. מייקל כריסטנסן (אמן ליצנות אמריקאי שהוביל תוכניות חלוציות של ליצנות בבתי חולים) מזוהה היסטורית עם אחד המודלים שהשפיעו על התמקצעות התחום [Big Apple Circus Clown Care Unit ] . תוכנית אמריקאית שפעלה כמודל מוקדם של “ליצני־רפואה” בבתי חולים, ותרמה להפצת הרעיון בעולם, ומייצגת את המעבר מליצן “אורח” לליצן כחלק ממערכת טיפולית. התפוצה הרחבה כוללת גם התאמות לגריאטריה (תחום רפואה המתמקד בקשישים ובמורכבויות הזקנה), אונקולוגיה (תחום ברפואה העוסק בסרטן ובטיפוליו), ושיקום (תחום קליני שמטרתו השבת תפקוד לאחר מחלה או פגיעה).

אם כך,ההיסטוריה של מדע הצחוק היא תנועה הנעה בין ארבעה מוקדים: (1) צחוק כמשאב רפואי בתוך משטר־חיים; (2) צחוק כמנגנון חברתי־פולחני לוויסות קהילה; (3) צחוק ככוח תרבותי שמערער או מייצב סמכות; (4) צחוק כאירוע ביולוגי מדיד שניתן לתרגול ולהטמעה בפרוטוקולים. המודרנה לא “המציאה” את הצחוק כתרופה, היא המציאה את השפה המדעית והכלים המוסדיים שמאפשרים לבדוק, להגדיר, ללמד ולשחזר. [Bakhtin, 1984; Ader & Cohen, 1975; Cousins, 1976; Martin, 2001]

הפנומנולוגיה של צחוק: מה קורה “מבפנים”

צחוק משנה את איכות החוויה בכמה דרכים אופייניות:

צחוק כהיפוך רגעי של כובד־משקל נפשי. משהו שבעבר נחווה כמאיים/מחייב/“סופי” נהיה לפתע “בר־משחק”. לא בהכרח כי הבעיה נפתרה, אלא כי היחס אליה התרכך.

צחוק כמרווח בין העצמי לתוכן . צחוק יוצר “פער”: אפשר להרגיש פחד/כאב/מבוכה ובו־בזמן לחוות אותם כמשהו שאפשר לשאת בלי להתפרק.

צחוק כשינוי במבנה הזמן. אנשים מתארים “עצירה” או “שחרור” מרצף מחשבות כפייתי; לעיתים דקה של צחוק מחליפה שעה של רומינציה.

צחוק כמבע גוף הקודם לשפה. במיוחד בצחוק קיבוצי, הגוף “מוביל” והפרשנות מגיעה אחר כך. זה חלק מהכוח הטיפולי (וגם מקור לחוסר נוחות אצל חלק מהמטופלים).

מי אלו הצוחקים במלוא פה? נערך בעזרת AI

פסיכולוגיה של צחוק: ויסות, קוגניציה, ומערכות יחסים

א. ויסות רגשי

צחוק יכול לעבוד כוויסות “מלמטה למעלה”: שינוי נשימתי־שרירי שמאותת למערכת העצבים שהאיום ירד, ומשם מתאפשרת פרשנות רגועה יותר. הוא גם וויסות “מלמעלה למטה” כשצוחקים על דפוס מחשבתי נוקשה ומחלישים את קסמו.

ב. משמעות והומור כקוגניציה

הומור נשען על אי־צפיות, כפל־משמעות, והחלפת מסגרות. במונחים טיפוליים: זה אימון מהיר ביכולת לעבור בין פרשנויות, לראות סתירות בלי קריסה, ולהחזיק מורכבות.

ג. הדינמיקה החברתית

צחוק הוא “מטבע” חברתי:

הוא מסמן שייכות ואמון (“אני איתך”).

הוא יכול להיות מנגנון סטטוס (“אני מעליך”) דרך לעג ורידוד.

הוא יכול להיות מסכת־נימוס (“אני נבוך, אז אני צוחק”).
תרפיה מבוססת צחוק חייבת להבחין בין צחוק מחבר לבין צחוק תוקפני/מקטין, אחרת היא עלולה לשחזר פגיעה במקום לרפא.

999999999999999999999999999999999999999999999999999

מוח ועצבוב: שני מסלולים, רשתות רבות

מחקר נוירולוגי מצביע על שני מסלולים חלקית־נפרדים:

א] מסלול רגשי־ספונטני (קשור לאמיגדלה, היפותלמוס/תלמוס ואזורים בגזע המוח): “זה פורץ ממני”.

ב] מסלול רצוני/מכוון (קורטקס פרה־מוטורי, אזור אופראקולרי־פרונטלי, מסילות מוטוריות): “אני מפיק צחוק”.

בפועל יש שילוב מתמיד בין המסלולים: צחוק מדומה בקבוצה יכול להפוך לספונטני דרך הדבקה, מיקרו־חיקוי, ושינוי עוררות. לצד זה, עיבוד הומור מערב רשתות של שפה, תיאוריה של התודעה, תגמול, וקישור בין הקשר חברתי לקול.

פיזיולוגיה: נשימה, לב, כאב

בצחוק יש “אימון אינטרוולים” קצר:

נשימה: פרצי נשיפה מקוטעים ושינוי לחץ תוך־חזי; אצל חלק מהאנשים זה משחרר, אצל אחרים זה מאתגר (אסתמה, לאחר ניתוח בטן וכו’).

לב וכלי דם: לעיתים עליה רגעית בדופק ואז ירידה; יש מחקרים על שיפור זמני במדדים פיזיולוגיים (כולל כאב סובייקטיבי וסבילות), אבל האפקטים תלויי־אוכלוסייה ותלויי־פרוטוקול.

כאב: צחוק יכול להעלות סף כאב דרך עוררות־תגמול ושחרור מתחים, ובקבוצה גם דרך “חיבור” שמפחית בדידות, שהיא מגבר כאב מוכר.

הורמונים, נוירוכימיה וחיסון: מה סביר, ומה עדיין לא יציב

הספרות מציעה כמה מנגנונים אפשריים:

סטרס: ירידה במדדי סטרס (למשל קורטיזול ברוק) לאחר תרגול מסוים, בעיקר בפרוטוקולים חוזרניים.

אופיואידים אנדוגניים/אנדורפינים: השערה מרכזית היא שצחוק חברתי מגביר תחושת קשר וחוסן דרך מערכת זו.

דופמין ומערכת תגמול: תחושת “קלילות” ומוטיבציה לאחר צחוק עשויות לשקף מעורבות מערכת התגמול.

מערכת חיסון/דלקת: דווחו שינויים במדדים שונים במחקרים קטנים, אך התמונה אינה אחידה ולעיתים מושפעת מאיכות מתודולוגית, סוג הגירוי (הומור מול צחוק מכוון), ומצב רפואי בסיסי.

הקו הפרקטי: יש אותות מעודדים להשפעות קצרות־טווח על סטרס, מצב רוח ומדדים גופניים מסוימים; פחות ברור כמה מזה “מצטבר” לטווח ארוך בלי שינויי חיים נוספים.

צחוק בתרבויות העולם: נורמות, טקסים, וכוח חברתי

צחוק אינו אוניברסלי רק ביולוגית, אלא גם תרבותית־חברתית: בכל חברה יש צחוק, אך לא אותו “מותר/אסור” ולא אותן סיטואציות “ראויות לצחוק”.

א. כללי תצוגה: מתי מצחיקים ומתי מכבדים

תרבויות שונות מגדירות אחרת:

מהו “צחוק מתאים” מול “צחוק מביך/גס”.

האם צחוק בקול רם נתפס כחמימות או כחוסר שליטה.

מי רשאי לצחוק על מי (יחסי גיל, מגדר, מעמד, קדושה).

ב. צחוק כתחזוקת סדר חברתי

צחוק כגשר: אות של קואופרציה, פיוס, והורדת מתחים בקבוצה.

צחוק כשוט: לעג, “השפלה חינוכית”, ושימור גבולות נורמטיביים דרך בושה.

"יחסי התבדחות” מוסדיים: בחברות רבות קיימים דפוסים יציבים שבהם מותר להתלוצץ עם קטגוריות מסוימות של קרבה/קרבה־אסורה, כדרך לנהל מתח חברתי בלי אלימות.

ג. קרנבל, ליצנות וטקס

בחלק מהמסורות יש מרחבים “מוגנים” שבהם מותר להפוך סדרים:

אם ליצן

או טריקסטר [דמות מיתולוגית, פולקלורית או ארכיטיפית המשבשת את הסדר הקיים , שוברת חוקים, מערבבת גבוה ונמוך, קדוש וחול, אמת ובדיה , לעיתים מתוך שובבות ולעיתים מתוך חכמה נסתרת. זהו דמות של "מתחכם" או "ערמומי קדוש", כמו לוקי במיתולוגיה הנורדית, הרמס היווני, או קויוט בשבטים אינדיאניים]

או במסגרת קרנבל.

מבחינה טיפולית, זה חשוב כי התערבות בצחוק עלולה להיתפס כמשחק משחרר או כזלזול, לפי הקשר תרבותי. לכן, עבודה קלינית טובה בודקת מראש: מה המטופל מחשיב כ”צחוק מכבד”, האם צחוק קבוצתי מרגיש שייך או פולשני, ומה היחס בין צחוק לבין סמכות/גוף/דת/כבוד.

ד. ממצא מודרני חשוב: אנשים מזהים “קירבה” מתוך צחוק

מחקרים בין־תרבותיים מציעים שמאזינים מתרבויות רבות מצליחים להבחין (מעל הסיכוי) אם שני אנשים שצוחקים יחד הם חברים או זרים. זה רמז לכך שצחוק נושא מידע חברתי דק שחוצה שפה, וגם מסביר למה “צחוק מודרך” בקבוצה יכול ליצור מהר תחושת חיבור, אבל גם למה צחוק מזויף עלול להיתפס כמאיים או מניפולטיבי.

צחוק בבעלי חיים, כולל פרימטים: רצף אבולוציוני ומשמעות חברתית

כדי להבין מה בצחוק אנושי ייחודי ומה רציף, מסתכלים על אותות־משחק ו”קולות דמויי־צחוק” בבעלי חיים.

א. פרימטים: “צחוק משחק” והדבקה

בקרב קופים וקופי־אדם, בזמן משחק גופני (התגוששות, דגדוג, מרדף) מופיעים קולות נשימתיים־מקוטעים והבעות “פנים־משחק” שמקבילים פונקציונלית לצחוק האנושי:

הם מסמנים “זה משחק, לא התקפה”.

הם מארגנים את קצב המשחק ומונעים הסלמה לאלימות.

יש עדויות להיבטים של הדבקה וחיקוי הדדי, כלומר צחוק/פנים־משחק כמתאם חברתי.

מחקרים אקוסטיים והשוואתיים מצביעים על דמיון ושוני: אצל קופי־אדם, הקול לעיתים קשור יותר לדפוסי נשימה של מאמץ־משחק; אצל בני אדם, הצחוק נעשה גמיש מאוד, משתלב בדיבור, ומשמש גם אירוניה, נימוס, לעג ותרפיה, לא רק משחק.

ב. יונקים אחרים: המקרה של חולדות

אצל חולדות צעירות, “דגדוג” ומשחק מעוררים קריאות אולטרה־סוניות סביב 50 קילו־הרץ שנחקרות כמדד לרגש חיובי ולתגמול. חלק מהחוקרים רואים בזה אנלוגיה פונקציונלית לצחוק: לא “בדיחה”, אלא אות משחק־חיובי שמווסת אינטראקציה חברתית.

ג. המשמעות לטיפול בבני אדם

ההשוואה האבולוציונית מחדדת נקודה טיפולית: שורש הצחוק הוא חברתי־גופני (משחק/ביטחון/חיבור). לכן, התערבויות שעובדות טוב לרוב משלבות:

קצב גופני ונשימתי,

"מרחב משחק” בטוח,

ומבנה חברתי שמייצר שייכות בלי לעג.

מה אומרות הסקירות הקליניות כיום

סקירות ומטא־אנליזות על “התערבויות מעוררות צחוק” מצאו בממוצע השפעות חיוביות על מדדים נפשיים (כמו מצב רוח, חרדה, סטרס) ועל חלק מהמדדים הפיזיולוגיים והגופניים, אך עם הטרוגניות גדולה בין מחקרים: בסוג ההתערבות, במשך, באוכלוסייה, בקבוצת ביקורת, ובמדדים. בתחום הליצנות הרפואית בילדים יש עדויות להפחתת חרדה וכאב בסיטואציות רפואיות מסוימות, אך גם כאן איכות המחקרים משתנה.

גבולות, סיכונים ואתיקה

צחוק איננו “טוב” מעצם היותו צחוק. הוא יכול לרפא והוא יכול לפצוע. קלינית חשוב:

להימנע מלחץ חברתי “להיות שמח”.

להבחין בין צחוק שמפחית בושה לבין צחוק שמייצר בושה.

להתאים למצב רפואי (למשל קשיי נשימה, כאב לאחר ניתוח, מצבים שבהם מאמץ נשימתי־שרירי בעייתי).

לכבד הקשר תרבותי: יש אנשים שעבורם צחוק במרחב טיפולי הוא חירות, ולאחרים הוא חדירה.

רפרנסים

Ader, R. (Ed.). (1981). Psychoneuroimmunology. Academic Press.

Ader, R., & Cohen, N. (1975). Behaviorally conditioned immunosuppression. Psychosomatic Medicine, 37(4), 333–340.

Apte, M. L. (1985). Humor and laughter: An anthropological approach. Cornell University Press.

Aquinas, T. (1981). Summa Theologiae (Fathers of the English Dominican Province, Trans.). Christian Classics. (Original work published 13th century)

Aristotle. (1984). The complete works of Aristotle: The revised Oxford translation (J. Barnes, Ed.). Princeton University Press.

Bakhtin, M. (1984). Rabelais and his world (H. Iswolsky, Trans.). Indiana University Press. (Original work published 1965)

Benedict of Nursia. (1981). The Rule of St. Benedict in English (T. Fry, Trans.). Liturgical Press. (Original work published ca. 6th century)

Bergson, H. (1911). Laughter: An essay on the meaning of the comic (C. Brereton & F. Rothwell, Trans.). Macmillan. (Original work published 1900)

Billig, M. (2005). Laughter and ridicule: Towards a social critique of humour. Sage.

Bryant, G. A., & Aktipis, C. A. (2014). The animal nature of spontaneous human laughter. Evolution and Human Behavior, 35(4), 327–335.

Bryant, G. A., & Bainbridge, C. M. (2022). Laughter and culture. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 377(1863), 20210179.

Bryant, G. A., Fessler, D. M. T., Fusaroli, R., Clint, E., Aarøe, L., Apicella, C. L., … Zhou, Y. (2016). Detecting affiliation in colaughter across 24 societies. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 113(17), 4682–4687.

Bryant, G. A., Fessler, D. M. T., Fusaroli, R., Clint, E., Amir, D., Chávez, B., … Zhou, Y. (2018). The perception of spontaneous and volitional laughter across 21 societies. Psychological Science, 29(9), 1515–1525.

Burke, C. J. (2022). Who’s laughing? Play, tickling and ultrasonic vocalizations in rats. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 377(1863), 20210184.

Burke, C. J., Euston, D. R., & Pellis, S. M. (2017). Specific 50-kHz vocalizations are tightly linked to particular types of behavior in juvenile rats anticipating play. PLOS ONE, 12(4), e0175841.

Caruana, F., Palagi, E., & de Waal, F. B. M. (2022). Cracking the laugh code: Laughter through the lens of biology, psychology and neuroscience. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 377(1863), 20220159.

Cousins, N. (1976). Anatomy of an illness (as perceived by the patient). The New England Journal of Medicine, 295(26), 1458–1463.

Cousins, N. (1979). Anatomy of an illness as perceived by the patient: Reflections on healing and regeneration. W. W. Norton.

Darwin, C. (1872). The expression of the emotions in man and animals. John Murray.

Davies, C. (1990). Ethnic humor around the world: A comparative analysis. Indiana University Press.

Davies, C. (2011). Jokes and targets. Indiana University Press.

Davila-Ross, M., & Palagi, E. (2022). Laughter, play faces and mimicry in animals: Evolution and social functions. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 377(1863), 20210177.

Davila-Ross, M., Owren, M. J., & Zimmermann, E. (2009). Reconstructing the evolution of laughter in great apes and humans. Current Biology, 19(13), 1106–1111.

Davila-Ross, M., Owren, M. J., & Zimmermann, E. (2010). The evolution of laughter in great apes and humans. Communicative & Integrative Biology, 3(2), 191–194.

Douglas, M. (1975). Jokes. In M. Douglas, Implicit meanings: Essays in anthropology (pp. 90–114). Routledge.

Duchenne de Boulogne, G.-B. (1990). The mechanism of human facial expression (R. A. Cuthbertson, Trans.). Cambridge University Press. (Original work published 1862)

Dunbar, R. I. M. (2022). Laughter and its role in the evolution of human social bonding. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences, 377(1863), 20210176.

Erkin, Ö., & Kocaçal, E. (2024). The impact of laughter yoga as a nursing intervention classification on health parameters in nurses and nursing students: A systematic review. BMC Complementary Medicine and Therapies, 24, 378.

Freud, S. (1960). Jokes and their relation to the unconscious (J. Strachey, Trans.). W. W. Norton. (Original work published 1905)

Glenn, P. (2003). Laughter in interaction. Cambridge University Press.

Kuipers, G. (2006). Good humor, bad taste: A sociology of the joke. Mouton de Gruyter.

Martin, R. A. (2001). Humor, laughter, and physical health: Methodological issues and research findings. Psychological Bulletin, 127(4), 504–519.

Panksepp, J. (2005). Beyond a joke: From animal laughter to human joy? Science, 308(5718), 62–63.

Panksepp, J., & Burgdorf, J. (2000). 50-kHz chirping (laughter?) in response to conditioned and unconditioned tickle-induced reward in rats: Effects of social housing and genetic variables. Behavioural Brain Research, 115(1), 25–38.

Provine, R. R. (2000). Laughter: A scientific investigation. Viking.

Radcliffe-Brown, A. R. (1940). On joking relationships. Africa, 13(3), 195–210.

Stiwi, K., & Rosendahl, J. (2022). Efficacy of laughter-inducing interventions in patients with somatic or mental health problems: A systematic review and meta-analysis of randomized-controlled trials. Complementary Therapies in Clinical Practice, 47, 101552.

Szameitat, D. P., Alter, K., Szameitat, A. J., Wildgruber, D., Sterr, A., & Darwin, C. J. (2010). It is not always tickling: Distinct cerebral responses during different laughter types. NeuroImage, 53(4), 1264–1271.

Wang, L., Zhu, J., & Chen, T. (2024). Clown care in the clinical nursing of children: A meta-analysis and systematic review. Frontiers in Pediatrics, 12, 1324283.

Wild, B., Rodden, F. A., Rapp, A., Erb, M., Grodd, W., & Ruch, W. (2003). Neural correlates of laughter and humour. Brain, 126(10), 2121–2138.

66666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666666669999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999999

תרפיית הצחוק: מן ההיסטוריה אל המוח, ההורמונים, החוויה והתרבות

מהי “תרפיית צחוק”

תרפיית צחוק היא שם־מטרייה להתערבויות שמטרתן לעורר צחוק או הומור באופן מכוון כדי להשפיע על מצב רוח, ויסות לחץ, כאב, קשר חברתי ותפקוד. תחתיה נכנסות כמה משפחות קרובות אך לא זהות:

• התערבויות “מעוררות־צחוק”: צפייה מבוקרת בתכנים מצחיקים, סטנד־אפ, משחקי הומור, סדנאות הומור.
• תרפיית צחוק מובנית: תרגילי צחוק, נשימה, תנועה קלה, משחקיות קבוצתית, לעיתים ללא “בדיחה” כלל.
• יוגת־צחוק: פרוטוקול קבוצתי שמשלב צחוק מדומה/מכוון עם נשימה ותנועה; המיקוד הוא בפעולה ובקבוצה יותר מאשר בתוכן קומי.
• ליצנות רפואית: עבודה מקצועית בבתי חולים, בעיקר ילדים, סביב חרדה פרוצדורלית, כאב, שיתוף פעולה ובניית תחושת שליטה.

הקו המאחד הוא שימוש בצחוק כ”אירוע־גוף” וכ”אירוע־יחסים”: הצחוק מפעיל נשימה, קול, הבעה, קצב, מבט ותיאום חברתי—ולכן הוא נוגע יחד בפיזיולוגיה, בפסיכולוגיה ובתרבות.

מקורות היסטוריים: מרפואה עתיקה, דרך פילוסופיה וחברה, אל “מדע הצחוק”

בתרבויות רבות, צחוק שויך כבר מוקדם למתח שבין שחרור לבין סכנה: מצד אחד—הקלה, חיים, פורקן; מצד שני—לעג, ביזוי, חציית גבולות.

1. עת העתיקה והמסורות הדתיות
   צחוק נוכח כמשאב קהילתי (חג, פולחן, סיפורים) וככוח דו־ערכי: הוא יכול לחזק סולידריות אך גם לדרג, להדיר ולהשפיל.
2. הפילוסופיה והספרות האירופית
   נוצרו תיאוריות יסוד שמלוות את התחום עד היום:
   • צחוק כתחושת עליונות על האחר.
   • צחוק כתגובה לאי־התאמה מפתיעה (היפוך, פרדוקס).
   • צחוק כפורקן של מתח פנימי.
     בהמשך, הדיון על “הקרנבל”, “הליצן”, והצחוק כחגיגה חברתית של היפוך היררכיות, נתן לצחוק מעמד אנתרופולוגי עמוק: לא רק רגש, אלא טכנולוגיה תרבותית.
3. המאה העשרים: מעבר מהגות למחקר
   • באמצע המאה העשרים מתחיל מחקר שיטתי על צחוק (לעיתים תחת הכותרת “ג’לוטולוגיה”).
   • בשנות השבעים והשמונים נוצרה נקודת מפנה ציבורית: סיפורו של נורמן קאזינס, שהציב צחוק כחלק מתפיסה רחבה של חוסן והתמודדות, ובהמשך ניסויים שהראו שצחוק עשוי להשפיע על מדדי דחק והורמונים.
   • משנות התשעים ואילך: התפוצצות יישומית—יוגת־צחוק, סדנאות בריאות־ארגונית, וליצנות רפואית ממוסדת.

הפנומנולוגיה של הצחוק: איך זה “נחווה” מבפנים

צחוק אינו רק “רגש”. הוא אירוע חווייתי־גופני עם חתימה ייחודית:

1. קריסה רגעית של שליטה
   גם בצחוק מתוכנן יש רגע שבו הגוף “לוקח את ההגה”: נשימה נחתכת, הקול יוצא בגלים, הדמעות מופיעות, שרירי בטן וסרעפת מתכווצים. רבים חווים זאת כהרפיה דווקא משום שזהו אובדן־שליטה בטוח.
2. השהיה של רצינות והרחבת מרחב אפשרויות
   הצחוק מקפיא לרגע את ההכרח: מה שנראה “סגור” נפתח. מבחינה חווייתית, זהו מעבר מעולם שבו יש פתרון אחד נכון—לעולם שבו קיימות פרשנויות מרובות.
3. אינטרסובייקטיביות: צחוק הוא כמעט תמיד “עם מישהו”
   אפילו צחוק לבד “מכוון” אל אחר מדומיין: קהל, חבר, קבוצת שייכות. לכן צחוק הוא כלי זהות: הוא מסמן “מי אנחנו” לא פחות מ”מה מצחיק”.
4. “הדבקה” כפעולת־גוף חברתית
   ההידבקות מצחוק ממחישה שצחוק הוא מנגנון תיאום: קצב, הבעה ונשימה מסתנכרנים, ומופיעה תחושת “ביחד” שאינה זקוקה להסברים.

המנגנונים הפסיכולוגיים: למה זה עשוי לעזור

אפשר לחשוב על תרפיית צחוק כעל התערבות בארבעה ממדים:

1. ויסות דחק
   הצחוק מפחית “רצינות־יתר” של איום: הוא משנה את הערכת המצב (מה מסוכן באמת), ואת היחס לגוף (פחות סימפטום, יותר חיות).
2. רגש חיובי שאינו נאיבי
   הומור לא מבטל כאב; הוא מאפשר לשאת אותו בלי להיבלע בו. זהו שינוי בעמדה: “אני גדול יותר מהסיפור שלי ברגע הזה”.
3. חוסן בין־אישי
   בקבוצה, צחוק יוצר אמון מהיר: אנשים חווים זה את זה כפחות מאיימים. לעיתים זהו שער לשיחה עמוקה, דווקא מפני שהמתח יורד.
4. תיקון בושה ובידוד
   בושה מתקיימת כשהגוף “ננעל” סביב מבטו של אחר. צחוק קבוצתי בטוח יכול ליצור חוויה מתקנת: “רואים אותי—ואני לא נמחץ”.

המוח והמערכות העצביות: מה קורה “מאחורי הקלעים”

צחוק מערב שתי משפחות תהליכים שמשלימות זו את זו:

1. מערכת תפיסה־משמעות־הפתעה
   כשהומור “נתפס”, המוח מזהה אי־התאמה ומשלים אותה—לעיתים כפתרון מבריק לרגע. זה קשור לקשב, זיכרון עבודה, גמישות קוגניטיבית, וניהול עמימות.
2. מערכת הבעה־גוף־תגמול
   הצחוק עצמו הוא פעולה מוטורית־נשימתית מורכבת, עם רכיב רגשי ותגמולי: הוא “מרגיש טוב” ולכן נוטה להתחזק. כאן מופיעים מנגנוני תגמול, כאב, וקירבה—במיוחד בהקשר חברתי.

חשוב להדגיש: המוח אינו מפריד בין “פסיכולוגי” ל”גופני”. בצחוק, ההבנה הקוגניטיבית (“זה מצחיק”) והתגובה הגופנית (“אני מתגלגל”) מזינים זה את זה.

הורמונים וביוכימיה: צחוק כמודולטור של דחק, כאב ואנרגיה

במחקר, צחוק נקשר במיוחד לשלושה צירים:

1. ציר הדחק (היפותלמוס–יותרת המוח–יותרת הכליה)
   במדדים רבים, צחוק נקשר לירידה במדדי דחק, ובעיקר להפחתה בקורטיזול—ובמטא־אנליזה של מחקרים התערבותיים נמצאה ירידה ממוצעת משמעותית בקורטיזול לאחר התערבויות שמעוררות צחוק.
2. כאב וסבילות
   צחוק קבוצתי עשוי להעלות סבילות לכאב (למשל מדדים עקיפים כמו סף־כאב), כנראה דרך שילוב של עוררות, קשב, ונוירוכימיה של תגמול/שיכוך כאב.
3. היבטים מטבוליים ואנרגטיים
   צחוק הוא פעילות פיזית קלה: הוא מעלה הוצאה אנרגטית במידה קטנה, ומשפיע דרך נשימה ותנועת שרירי ליבה. יש גם ממצאים נקודתיים לגבי תגובות מטבוליות סביב ארוחות.

מערכת החיסון: פוטנציאל, אך גם זהירות מדעית

ספרות “פסיכו־נוירו־אימונולוגית” הציעה שצחוק עשוי להשפיע על מדדים כמו פעילות תאי הרג טבעיים, אימונוגלובולינים ועוד. יחד עם זאת:

• האפקטים אינם עקביים בכל המחקרים,
• המדדים רבים ומגוונים,
• וקשה להפריד בין צחוק עצמו לבין משתנים נלווים (קבוצה, תמיכה חברתית, מוזיקה, תנועה, ציפייה, איכות שינה).

לכן נכון לחשוב על צחוק כעל מגבר של תנאים מיטיבים (שייכות, ביטחון, הרפיה), יותר מאשר כ”תרופה חיסונית” ישירה.

האנתרופולוגיה של הצחוק: למה תרפיית צחוק עובדת דווקא בקבוצה

צחוק הוא “מטבע חברתי” אוניברסלי כמעט, אך המשמעות שלו משתנה תרבותית:

1. צחוק כמנגנון לכידות
   קבוצות משתמשות בצחוק כדי לסמן שייכות: מי מבין את הבדיחה, מי מותר לו לצחוק, ועל מי לא צוחקים.
2. צחוק כפריקה מבוקרת של תוקפנות ומתח
   תרבויות רבות יצרו “יחסי־בדיחה” (מותר לצחוק דווקא במקומות מסוימים ובין אנשים מסוימים) כדי למנוע אלימות גלויה. תרפיית צחוק “ממוסדת” מאמצת את הרעיון: יוצרים מרחב שבו המתח יכול לצאת בלי לפגוע.
3. דמות הליצן: רישיון תרבותי לומר אמת
   הליצן (חצר, קרנבל, טקס) הוא דמות שמותר לה להפר את הסדר כדי לשמר את הסדר. הליצנות הרפואית משתמשת ברישיון הזה כדי להחזיר לילד או לחולה תחושת כוח בתוך מערכת מאיימת.

צורות התערבות עכשוויות ומה ידוע עליהן

1. יוגת־צחוק ותרפיית צחוק מובנית
   בדרך כלל כוללות חימום, תרגילי נשימה, תרגילי “צחוק מדומה” שמתגבר לצחוק ספונטני, ומשחקיות קבוצתית. בסקירות שיטתיות נמצאו שיפורים אפשריים במדדים פסיכו־סוציאליים ותפקוד, במיוחד אצל מבוגרים, אך האיכות המתודולוגית של המחקרים משתנה.
2. תכנים מצחיקים כ”מינון” מבוקר
   צפייה קומית/הומור מובנה יכולה להשפיע על מצב רוח ועל מדדי דחק קצרי טווח, ולעיתים נמדדת ירידה בקורטיזול.
3. ליצנות רפואית
   במטא־אנליזות בילדים מאושפזים נמצאה ירידה עקבית יחסית בחרדה סביב פרוצדורות ואשפוז, ולעיתים השפעה חלשה יותר על כאב עצמו. הערך המרכזי הוא שילוב של הסחת דעת, החזרת שליטה, ותיווך רגשי.

גבולות, התאמה ובטיחות

תרפיית צחוק איננה “תמיד מתאימה”:

• אנשים עם כאב חריף מסוים, בעיות נשימה קשות, או לאחר ניתוחים מסוימים עשויים להזדקק להתאמות (עוצמה, משך, תנוחה).
• פסיכולוגית, חשוב להבחין בין הומור מיטיב לבין הומור פוגעני: לעג, ציניות והשפלה יכולים להגביר בושה ודחק.
• בטיפול נפשי, יש ערך להחזיק את הצחוק כחלק מספקטרום רגשי: לא לברוח בעזרתו מרגש, אלא להשתמש בו כדי לפנות מקום לרגש.

סיכום

תרפיית הצחוק פועלת בצומת ייחודי: היא התערבות שמתחילה בגוף, ממשיכה למוח ולנוירוכימיה, ונשענת עמוק על תרבות וקשר. היא יכולה להפחית מדדי דחק (כולל קורטיזול), לחזק לכידות ותחושת ביטחון, ולעזור בהתמודדות עם כאב וחרדה—בעיקר כשהיא נעשית בצורה מקצועית, מותאמת, ולא כתחליף לטיפול רפואי או פסיכותרפיה אלא כמרכיב משלים. הכוח שלה אינו רק ב”להיות מצחיק”, אלא ביכולת לייצר מרחב שבו אפשר לנשום, להיפגש, ולהרגיש חיים בתוך מציאות מאיימת.

רפרנסים (APA)

Adams, P. (2002). Humour and love: The origination of clown therapy. Postgraduate Medical Journal, 78(922), 447–448. doi:10.1136/pmj.78.922.447

Apte, M. L. (1985). Humor and laughter: An anthropological approach. Cornell University Press.

Bakhtin, M. (1984). Rabelais and his world (H. Iswolsky, Trans.). Indiana University Press. (Original work published 1965)

Bennett, M. P., & Lengacher, C. A. (2006). Humor and laughter may influence health: I. History and background. Evidence-Based Complementary and Alternative Medicine, 3(1), 61–63. doi:10.1093/ecam/nek015

Bennett, M. P., & Lengacher, C. A. (2009). Humor and laughter may influence health IV. Humor and immune function. Evidence-Based Complementary and Alternative Medicine, 6(2), 159–164. doi:10.1093/ecam/nem149

Berk, L. S., Tan, S. A., Fry, W. F., Napier, B. J., Lee, J. W., Hubbard, R. W., Lewis, J. E., & Eby, W. C. (1989). Neuroendocrine and stress hormone changes during mirthful laughter. American Journal of the Medical Sciences, 298(6), 390–396.

Buchowski, M. S., Majchrzak, K. M., Blomquist, K., Chen, K. Y., Byrne, D. W., & Bachorowski, J. A. (2007). Energy expenditure of genuine laughter. International Journal of Obesity, 31(1), 131–137. doi:10.1038/sj.ijo.0803353

Cousins, N. (1976). Anatomy of an illness (as perceived by the patient). New England Journal of Medicine, 295(26), 1458–1463.

Cousins, N. (1979). Anatomy of an illness as perceived by the patient: Reflections on healing and regeneration. W. W. Norton.

Darwin, C. (1872). The expression of the emotions in man and animals. John Murray.

Dunbar, R. I. M., Baron, R., Frangou, A., Pearce, E., Van Leeuwen, E. J. C., Stow, J., Partridge, G., & van Vugt, M. (2012). Social laughter is correlated with an elevated pain threshold. Proceedings of the Royal Society B: Biological Sciences, 279(1731), 1161–1167.

Freud, S. (1960). Jokes and their relation to the unconscious (J. Strachey, Trans.). W. W. Norton. (Original work published 1905)

Gervais, M., & Wilson, D. S. (2005). The evolution and functions of laughter and humor: A synthetic approach. Quarterly Review of Biology, 80(4), 395–430.

Hayashi, K., Hayashi, T., Iwanaga, S., Kawai, K., Ishii, H., & Shoji, S. (2003). Laughter lowered the increase in postprandial blood glucose. Diabetes Care, 26(5), 1651–1652. doi:10.2337/diacare.26.5.1651

Jankord, R., & Herman, J. P. (2008). Limbic regulation of hypothalamo-pituitary-adrenocortical function during acute and chronic stress. Annals of the New York Academy of Sciences, 1148, 64–73. doi:10.1196/annals.1410.012

Kramer, C. K., & Leitao, C. B. (2023). Laughter as medicine: A systematic review and meta-analysis of interventional studies evaluating the impact of spontaneous laughter on cortisol levels. PLOS ONE, 18(5), e0286260. doi:10.1371/journal.pone.0286260

Kuru Alici, N., & Arikan Donmez, A. (2020). A systematic review of the effect of laughter yoga on physical function and psychosocial outcomes in older adults. Complementary Therapies in Clinical Practice, 41, 101252. doi:10.1016/j.ctcp.2020.101252

Martin, R. A. (2001). Humor, laughter, and physical health: Methodological issues and research findings. Psychological Bulletin, 127(4), 504–519.

McEwen, B. S. (2008). Central effects of stress hormones in health and disease: Understanding the protective and damaging effects of stress and stress mediators. European Journal of Pharmacology, 583(2–3), 174–185. doi:10.1016/j.ejphar.2007.11.071

Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory: Neurophysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation. W. W. Norton.

Provine, R. R. (2000). Laughter: A scientific investigation. Viking.

Radcliffe-Brown, A. R. (1940). On joking relationships. Africa, 13(3), 195–210.

Savage, B. M., Lujan, H. L., Thipparthi, R. R., & DiCarlo, S. E. (2017). Humor, laughter, learning, and health! A brief review. Advances in Physiology Education, 41(3), 341–347. doi:10.1152/advan.00030.2017

Sliman, R. K. A., Meiri, N., & Pillar, G. (2023). Medical clowning in hospitalized children: A meta-analysis. World Journal of Pediatrics, 19(11), 1055–1061. doi:10.1007/s12519-023-00720-y

Bergson, H. (1911). Laughter: An essay on the meaning of the comic (C. Brereton & F. Rothwell, Trans.). Macmillan. (Original work published 1900)