ארכיון

בראי החרדה והבדידות באמנות החזותית: מפרנסיסקו גויה ועד לואיז בורז'ואה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מבוא

חרדה היא מצב של דריכות־יתר וציפייה לאיום, לעיתים בלי מקור ברור; בדידות היא תחושה של ניתוק וחוסר שייכות, לעיתים גם בנוכחות אנשים. באמנות חזותית שתי החוויות הללו עוברות לעיתים דווקא כאשר הדיוק הצורני נסוג לטובת “דיוק רגשי”: קו רועד, מרחב ריק, תאורה מנכרת, גוף מכווץ, או צבע שמרגיש כמו מתח פיזי.

שתי מסגרות מחקריות מסייעות להסביר למה זה עובד על הצופה. הראשונה מדגישה שהחוויה האסתטית מערבת תגובות גופניות־רגשיות, כאילו הצופה “מדמה” בתוכו תנועה, הבעה או כאב שהוא רואה ביצירה (Freedberg & Gallese, 2007). , השנייה מראה שנידוי חברתי ובדידות מפעילים מנגנוני מצוקה שיש להם חפיפה עם מערכות כאב, ולכן דימויים של התרחקות, אי־מגע וחוסר שייכות יכולים להכאיב ממש, לא רק “להיות רעיון” (Eisenberger, Lieberman, & Williams, 2003).

הכתבה שלהלן עוסקת בתשעה אמנים שבמרכז שפתם הציורית עומדות חרדה ובדידות, ובמידה האפשרית גם בשאלה אם קיימות עדויות לכך שחוו אותן בחייהם. בכל מקרה נשמרת זהירות: אי אפשר לאבחן בדיעבד, ואסור להפוך ביוגרפיה כתחליף לניתוח אמנותי.

בתחום האסתטיקה העצבית (neuroaesthetics) מקובל לטעון שיצירה אמנותית פועלת כמערכת רמזים: היא מארגנת תפיסה, תנועה מדומיינת, וחיזוי, ובכך מפעילה תגובות רגשיות. שתי מסגרות שימושיות לדיון כאן הן הדמיה מגולמת (embodied simulation) והכאב החברתי (social pain): הראשונה מדגישה כיצד הצופה “מריץ” בגופו תנועה, מתח ומחווה מתוך סימנים חזותיים; השנייה מדגישה כיצד רמזים לדחייה, ניכור והדרה מפעילים מערכות כאב דומות לאלו של כאב גופני (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

במונחים מחקריים, חרדה ובדידות “מוצפנות” לעיתים באמצעות מניפולציות מרחביות והנגדות: חללים לא יציבים, פרספקטיבה שמערערת ביטחון, ניגודי אור קיצוניים, והצבת דמות כיחידה מול שדה ריק. הדמיה מגולמת (embodied simulation) כאמור מסבירה כיצד מאפיינים כאלה מתורגמים לחוויה גופנית אצל הצופה; ומחקרי כאב חברתי (social pain), כולל דימות תהודה מגנטית תפקודי (functional magnetic resonance imaging), מצביעים על חפיפה חלקית בין חוויית דחייה חברתית לעיבוד כאב (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

קרא עוד »