פרופ' יוסף לוין

אומנות ההקשבה: להקשיב באמת, צימוד עצבי, אוזן הלב, והאוזן השלישית

נכתב ע"י פרופ' לוין

מהי הקשבה אמיתית? כשאנחנו יושבים לשיחה בעבודה, במפגש חברתי או סביב שולחן המשפחה, לא תמיד די בכך שנשמע את המילים , יש חשיבות גם ליכולת להקשיב לעומק. הקשבה עמוקה מתאפשרת כאשר מתרחש מעין צימוד עצבי , תהליך שבו מוחו של המאזין מסתנכרן עם מוחו של הדובר, ונוצרת הבנה הדדית מעבר למילים. לצד זאת, נדרשת גם "אוזן הלב", כלומר היכולת להרגיש ולהתחבר לרגשות ולכוונות שמאחורי הדברים, וכן "האוזן השלישית" , אותה רגישות לדקויות ולרמזים הבלתי-מילוליים, כגון שפת גוף וטון דיבור, שמגלים לנו הרבה יותר ממה שנאמר בגלוי.

בכתבה זו נפגוש את "מר רגשי", המייצג את הצד החווייתי, ואת "מר מומחי", שמביא עמו ידע מקצועי ומדעי. יחד הם יפתחו לנו את הדלת אל עולם ההקשבה , דרך דיאלוגים, דוגמאות מחיי היומיום ושאלות המזמינות לחשוב מחדש על היחסים שבין שמיעה להקשבה.

איור בעזרת AI: מר רגשי ומר מומחי

שיחה בין "מר רגשי" ל"מר מומחי"

על הקשבה, רגש, תודעה ויחסים אנושיים

הקדמה

שני אנשים חצי לב נפגשים לשיחה בחדר הטיפול: מר רגשי, שמרגיש שיש בעיה בשיחותיו עם אחרים, ומר מומחי, פסיכותרפיסט ומחנך החוקר את אמנות ההקשבה. מה שמתחיל כשיחה ידידותית מוביל לדיון מעמיק בנושא אנושי מרכזי זה.

חלק ראשון: מה ההבדל בין שמיעה להקשבה

מר רגשי:

בוקר טוב. ברצוני לפתוח בשאלה עקרונית המלווה אותי זמן רב: כולנו שומעים כשמישהו מדבר אלינו, אז מה ההבדל האמיתי בין שמיעה להקשבה? פעמים רבות הרגשתי שמישהו שמע אותי אך לא הקשיב , מה בדיוק קורה שם?

מר מומחי:

שאלה מצוינת, ממש לב העניין. שמיעה היא תהליך פיזי: האוזן קולטת גלי קול והמוח מעבד אותם. אך הקשבה היא מעשה מכוון. אפשר לשמוע מבלי להקשיב , לקלוט מילים אך לא את העיקר, להישאר עם התגובה שלנו במקום להיות עם מה שנאמר, או להתכונן לתשובה עוד לפני שהדובר סיים את דבריו.

הנוירוביולוגיה אף מאשרת זאת: מחקרים הראו שכאשר מתרחשת הקשבה אמיתית, מתקיים מה שנקרא "צימוד עצבי" בין מוחו של הדובר לבין מוחו של המאזין , הם מגיעים לסנכרון ממשי בפעילות המוחית. לעומת זאת, כאשר אנחנו רק ממתינים לתורנו, המוחות אינם מסונכרנים כלל.

מר רגשי:

סנכרון בין מוחות , זה מרתק! אז הקשבה היא ממש חיבור. אני חושב שאני מבין: כשמישהו מקשיב לי באמת, אני מרגיש זאת בגוף , פתאום אני מדבר יותר, ובפתיחות רבה יותר. מה גורם לתחושה הזו?

מר מומחי:

יפה שמת לב לכך בגוף. ברנדה אוילנד (Brenda Ueland, 1891–1985, סופרת ועיתונאית אמריקאית, מחברת הספר If You Want to Write) ניסחה זאת בצורה נפלאה: הקשבה היא כוח מגנטי ומיוחד, כוח יצירתי. כשמקשיבים לנו, אנחנו נפתחים כמו פרח המרגיש את שמש הבוקר. לעומת זאת, כשאנו מרגישים שאין מקשיבים לנו , אנחנו מתכווצים, מתצמצמים ואף עוצרים.

מה שקורה מבחינה פיזיולוגית: הקשבה אמיתית מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית , מערכת המנוחה והעיכול תרתי משמע. אנחנו מרגישים בטוחים, ולפיכך מסוגלים לחשוב ולהרגיש ביתר עומק.

דוגמה: שיחה בין אם לבן מתבגר

בן: אמא, אני לא בסדר, משהו קרה לי היום בכיתה…

אם (מקשיבה באמת): ספר לי. מה הרגשת?

הבן מספר חמש-עשרה דקות בפתיחות מלאה.

לעומת זאת:

אם (ממתינה לתורה): אה, גם לי היה קשה בעבודה היום…

הבן: לא משנה , ועוצר.

חלק שני: המטפורות הגדולות של ההקשבה

מר רגשי:

שמעתי שיש לך אהבה גדולה למטפורות בנושא הקשבה. אני אוהב לחשוב בתמונות , אילו דימויים עוזרים לך להסביר מהי הקשבה טובה?

מר מומחי:

מטפורות הן כלי פדגוגי חשוב. אפתח בכמה שאני אוהב במיוחד.

"אוזן הלב" , ההקשבה אינה רק שמיעת מילים, אלא פתיחת הלב לזולת. כפי שאמר בנדיקטוס מנורציה (Benedict of Nursia, כ-480–547, נזיר ופילוסוף איטלקי, מייסד הסדר הבנדיקטיני): "הקשב בתשומת לב… ופתח את לב ליבך."

"חלונות פתוחים" , להיות פתוח למה שנאמר מבלי לסגור את הלב או המחשבה בשיפוטים מוקדמים, ולאפשר למילים ולרגשות להיכנס בחופשיות. מטפורה זו קשורה לרוחה של סימון וייל (Simone Weil, 1909–1943, פילוסופית, מיסטיקנית ופעילת חברה צרפתייה), שכינתה הקשבה אמיתית כ"מאמץ שלילי" , לא להוסיף מחשבות, אלא לעצור ולתת למה שמגיע להופיע.

"לעלות למרפסת" , כמו שמציע וויליאם יורי (William Ury, נולד 1953, מגשר ומומחה למשא ומתן אמריקאי, מחבר הספר Getting to Yes) , לצאת מעבר לסערה הרגשית, לקבל פרספקטיבה רחבה ושלווה, ולהביט על השיחה ממקום שליטה פנימי.

הקשבה אמיתית אינה מאמץ של ריכוז עיקש, אלא דווקא השהיה של מחשבותינו. וכפי שמסביר הנס-גאורג גדאמר (Hans-Georg Gadamer, 1900–2002, פילוסוף הרמנויטי גרמני), כדי להבין אדם אחר יש לאפשר לאופקים שלנו להתמזג , לא לוותר לגמרי על עצמנו, אלא לאפשר לשיחה לשנות אותנו.

מר רגשי:

המטפורה של חלונות פתוחים מדברת אליי, אך אני תוהה , האם לא קשה להגיע לשיחה ללא דעות וניסיון חיים שנצברו לאורך השנים?

מר מומחי:

אין ספק שזה אתגר אמיתי. הקשבה אמיתית היא השעיית המחשבה, לא ריכוז עקר או מאמץ שרירי. גדאמר טוען שעל מנת להבין אדם אחר, יש לאפשר לשיחה לשנות את נקודת המבט שלנו , מבלי לוותר לגמרי על עצמנו, אלא ליצור מה שהוא מכנה "מיזוג אופקים".

דוגמה: האוזן השלישית

מטופל: הכל בסדר. אני פשוט קצת עייף.

מטפל (עם אוזן שלישית): שם לב שהמטופל הרים ידיים בתנועה קלה ועיניו הופנו הצידה.

כשאמרת זאת, ראיתי משהו בגופך. מה עוד קורה?

מטופל (נושם עמוק): בעצם… עצוב לי מאוד.

חלק שלישי: הקשבה כיחסי כוח

מר רגשי:

אני רואה בהקשבה פעולה עדינה וחיובית, אך הבנתי שהיא יכולה גם להיות קשורה גם ליחסי כוח. כיצד זה מתבטא?

מר מומחי:

זה אחד הנושאים המרתקים ביותר ופחות הנדונים. הקשבה אינה רק להיות שקט ומבין , היא גם מנגנון המחלק כוח.

בהקשר לכך הנה מספר נקודות שכדאי לשים לב אליהן בכל שיחה: מי מקבל זמן דיבור? למי מאמינים? מי נחשב רלוונטי? מי נדרש שוב ושוב להסביר את עצמו?

מחקרי ניתוח שיחה מראים שקבלת תור הדיבור או התור לדבר היא מערכת חברתית עם כללים ברורים. כללים המכתיבים לא פעם מי ששולט במעברים בין נושאים ובקצב השיחה , לא רק מי מדבר יותר, אלא מי מגדיר את ההוויה המשותפת הנחשפת בשיחה.

פייר בורדייה (Pierre Bourdieu, 1930–2002, סוציולוג וחוקר תרבות צרפתי) ניסח זאת בחדות: "Listening is believing" , עצם ההקשבה מעניקה לגיטימציה. לכן, מי שמחזיק תואר, תפקיד או יוקרה , דבר המקנה לו לא פעם שליטה בשיחה מקלט מובן ונשמע אחרת, גם אם תוכן דבריו זהה.

מר רגשי:

זה קצת מפחיד אותי. אז אפשר גם להקשיב בצורה שבעצם פוגעת?

מר מומחי:

בהחלט. מירנדה פריקר (Miranda Fricker, נולדה 1966, פילוסופית בריטית, מחברת Epistemic Injustice) כינתה זאת "אי-צדק אפיסטמי" , פגיעה באדם על ידי המקשיב כמי שיודע מה נכון, וחתירה להפחתת אמינות הדובר. אפשר להקשיב ועדיין להחליש את הדובר: להקשיב כדי למצוא סתירות, להקשיב מתוך דעה קדומה שמורידה מראש את ערך דבריו.

מישל פוקו (Michel Foucault, 1926–1984, פילוסוף, היסטוריון וחוקר תרבות צרפתי) הוסיף נדבך נוסף: בשיחה מוסדית , למשל עם רופא, שופט או שוטר , ההקשבה כוללת גם מיון, תיעוד ושליטה. "מקשיבים לך" יכול גם לאמר: "אוספים עליך מידע."

אך דווקא כאן טמון כוחה הגדול ביותר של הקשבה: הקשבה אמיתית יכולה לתקן את יחסי הכוח , להפוך אדם מ"זה" ל"אתה", כפי שמרטין בובר (Martin Buber, 1878–1965, פילוסוף, תיאולוג ופדגוג יהודי-אוסטרי-ישראלי, מחבר יצירת המופת אני ואתה) ניסח זאת (ראה שיחה קודמת על כך בבלוג זה).

דוגמה: יחסי כוח בשיחה

ישיבה בעבודה:

עובדת: אני חושבת שכדאי לבחון זאת מהצד של…

מנהל (קוטע לפני שסיימה): מממ..עצרי רחלי, כדאי להדגיש שוב ש…

המנהל לא שמע , הוא מסנן. רק מה שמתאים לתפיסתו עובר.

לעומת זאת, מנהל המקשיב באמת:

המשיכי , זו נקודה מעניינת.

(לאחר הסיום) מה שאמרת שינה את ההסתכלות שלי.

חלק רביעי: הקשבה בפסיכואנליזה ובטיפול

מר רגשי:

אני סקרן לגבי ההקשבה הטיפולית. נראה לי שמטפל מקשיב אחרת לגמרי מהאופן שבו חבר מקשיב לי. מה ייחודי בהקשבה הטיפולית?

מר מומחי:

יופי מר רגשי ידידי, שאלה מדויקת. בפסיכואנליזה, הקשבה היא כמעט חומר הגלם של העבודה. זיגמונד פרויד (Sigmund Freud, 1856–1939, נוירולוג ופסיכיאטר אוסטרי, מייסד הפסיכואנליזה) תיאר עמדה שכינה "קשב שוטף חופשי" , המטפל אינו נאחז בפרט אחד, כדי לאפשר לחומר הלא-מודע להופיע.

וילפרד ביון (Wilfred Bion, 1897–1979, פסיכואנליטיקאי בריטי) הוסיף ביטוי שאני אוהב מאוד: הוא ביקש מהמטפלים לגשת לכל שעה טיפולית "ללא זיכרון, ללא ציפייה, ללא רצון" , כלומר, לאפשר למטופל להפתיע.

תיאודור רייק (Theodor Reik, 1888–1969, פסיכואנליטיקאי אוסטרי-אמריקאי, מחבר Listening with the Third Ear) דיבר על "האוזן השלישית" , היכולת לשמוע רמזים, שתיקות, סתירות, תת-טקסט. להקשיב הרבה מעבר למה שנאמר במפורש.

מה שהופך הקשבה טיפולית לייחודית: המטפל מקשיב לסיפור, לשתיקות, להסחות, לפליטות פה, לחזרות. ומה שמפתיע , תתפלא מר רגשי, הקשבה כזו מאפשרת למטופל לעיתים לשמוע את עצמו באופן חדש לגמרי.

מר רגשי:

לשמוע את עצמך דרך הקשבת האחר , זה מרתק. כיצד זה קורה בפועל?

מר מומחי:

קרל גוסטב יונג (Carl Gustav Jung, 1875–1961, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי שוויצרי, מייסד הפסיכולוגיה האנליטית) הציע נדבך נוסף: הקשבה לדימויים, לחלומות, למטאפורות. ההקשבה הטיפולית כוללת גם את היכולת לשאת עמימות , לא לפרש מוקדם מדי, לאפשר למשמעות להתגלות לאט.

אך אתה יודע מה, כדי לסכם בתשובה ישירה: כשמישהו מקשיב לנו ברמה עמוקה, אנחנו שומעים את עצמנו דרך המראה שהוא משקף לנו. לפתע ביטויים שאמרנו נשמעים אחרת. זה כאילו אמרנו משהו בחדר חשוך ומישהו מדליק את האור עבורנו.

דוגמה: הקשבה טיפולית

מטופלת (חוזרת שוב ושוב לאותו דפוס שיחה): הוא לא מבין אותי. אף אחד לא מבין.

מטפל (לאחר שלושה מפגשים): שמתי לב שאת מדברת על "אף אחד" , זה כולל גם אותנו כאן?

מטופלת (שותקת, ואז דומעת): כן. חשבתי שגם כאן לא….

אתה שם לב מר רגשי, זו לא הייתה מחשבה מודעת שלה , עצם ההקשבה המשמעותית של המטפל ברמה עמוקה יותר ושיקוף זאת בחזרה למטופלת חשפה אותה.

חלק חמישי: הקשבה, רגש ותרבות

מר רגשי:

בוא אספר לך, יש לי חבר יפני, וכשאנחנו מדברים הוא עושה הרבה הנהונים ורעשים קטנים. בהתחלה זה הרגיז אותי , הרגשתי שהוא מסיח דעתי. עכשיו אני מבין שזה ההפך. זה קשור לתרבות?

מר מומחי:

הדוגמה שלך מושלמת. ביפן, ה"אאיזוצ'י" , קולות ההסכמה הקטנים , הם סימן של הקשבה פעילה. חוקרים מתארים אותם במטפורה מעניינת כ"תפירת שיחה": המאזין תופר את השיחה ומחזיק את תורו של הדובר.

כל תרבות מלמדת מהי הקשבה טובה. בסין הקונפוציאנית, הקשבה קשורה לנימוס ולהרמוניה , מקשיבים כדי לכבד ולדעת את מקומו של כל אחד. בתרבויות ילידיות מסוימות בצפון אמריקה, מעגלי דיבור משתמשים בחפץ דיבור, למשל מקל, נוצה, אבן או קונכייה. כך שמי שמחזיק בו מדבר, והשאר מקשיבים עד הסוף ללא הפרעה, אף אחד אינו נקטע.

ב-Ubuntu הדרום-אפריקאי [פילוסופיה אתית הומניסטית שמקורה בעמי הבנטו כולל שבט הזולו במדינות הדרומיות של אפריקה], הקשבה היא תנאי לאנושיות הדדית בשפתם הם אומרים : "Umuntu ngumuntu ngabantu" , שזה "אדם נעשה אדם דרך אחרים" [מעניין שזו גם גישתו של מרטין בובר]. ולפיכך הקשבה היא מעשה בעל משמעות למקשיב.

מר רגשי:

ומה לגבי הבדלי מגדר בהקשבה? שמעתי תיאוריות שונות, נשים מקשיבות יותר, גברים פחות. האם יש בזה ממש?

מר מומחי:

וואו ידידי חששתי משאלה שכזו..זו שאלה הדורשת עדינות, שכן הנתונים אינם פשוטים. מצד אחד, מחקרים הראו שנשים נוטות לעבודה רגשית רבה יותר , הקשבה, ויסות, הרגעה , לא תמיד דווקא מתוך בחירה חופשית, אלא לעיתים ממצב מעמדי. ארלי הוכשילד (Arlie Hochschild, נולדה 1940, סוציולוגית אמריקאית, מחברת The Managed Heart) כינתה זאת "עבודה רגשית ניהולית": לחייך, לווסת כעס, להרגיע אחרים.

מצד שני, ישנם גברים המקשיבים עמוק באופן עמוק למדי, ולפעמים הבעיה אינה מגדר אלא הכשרה. לימדו גברים ש"להקשיב" פירושו "לפתור" , לכן הם מקשיבים כדי לייצר פתרון, ולעיתים קוטעים את הדובר לשם כך ובעצם לא אינם עם האדם הדובר. זה הבדל גדול.

המסר המעשי ידידי הוא: אם מישהו מגיע אליך עם בעיה, שאל תחילה: "אתה רוצה שאקשיב בלבד, או שגם אציע פתרון?"

דוגמה: מגדר ופתרון

אישה לבעלה: כל כך קשה לי עם הבוס שלי, הוא לא מעריך אותי.

בעל (נכנס למצב פתרון): אולי תדברי איתו ישירות? אולי תחפשי עבודה אחרת?

אישה (מתרגזת): לא ביקשתי עצה. ביקשתי שתקשיב.

גרסה אחרת:

הבעל: זה נשמע ממש מתיש. ספרי לי יותר…

אישה (נושמת): כן, תודה. אילו ידעת עד כמה…

חלק שישי: הקשבה עמוקה, מיינדפולנס ורוחניות

מר רגשי:

רגע רגע, שמעתי משהו על הקשבה עמוקה , Deep Listening. מהו המושג הזה? האם הוא שונה מהקשבה רגילה? האם דבר כזה בכלל אפשרי?

מר מומחי:

המושג מגיע מפולין אוליברוס (Pauline Oliveros, 1932–2016, מלחינה ואמנית קול אמריקאית, מפתחת שיטת ה-Deep Listening), שפיתחה שיטה שלמה: הקשבה בכל דרך אפשרית לכל מה שאפשר לשמוע. "עמוק" כאן אינו עומק פיזי , אלא הרחבת טווח הקשב לכל שכבות הסביבה והעצמי. פחות סינון אוטומטי, יותר מודעות רב-ערוצית.

היא גם הרחיבה זאת לגוף כולו , הגוף כקולט-שמע. קולות ורטט נקלטים דרך עור, שרירים ועצמות. זהו בסיס לתפיסה גופנית-פנומנולוגית של הקשבה , לא רק שמיעת מילים.

תיך נאת האן (Thich Nhat Hanh, 1926–2022, נזיר בודהיסטי וייטנאמי, מורה רוחני, פעיל שלום וסופר פורה) הדגיש את הנושא של "הקשבה חמלתית": מקשיבים כך שהאדם השני יוכל לפרוק כאב מבלי שיישפט. ותוך כדי כך, גם המאזין לומד לזהות את תגובותיו האוטומטיות שלו.

מר רגשי:

אולי זה קשור גם לתפילה ולרוחניות? אני חושב על אנשים שמדברים על לשמוע את קול האלוהים…

מר מומחי:

נגעת בנושא מרתק ורגיש. בהקשרים דתיים, "להקשיב לאל" מתואר לעיתים כתרגול מכוון , תפילה, התבוננות, שקט מדיטטיבי. ההקשבה כאן אינה שמיעת קול פיזי; לרוב זו חוויה של מחשבה שאינה בדיוק שלי, תחושת הכוונה, דימוי פנימי בעל משקל רגשי חריג.

אנתרופולוגים של דת הראו שבקהילות מסוימות ממש מלמדים כיצד לזהות "מה נחשב מסר אלוהי" , אילו רגשות מאותתים שזה מאלוהים, וכיצד להבחין בין דמיון פרטי לחוויה מקודשת.

מנקודת מבט פסיכולוגית, ספיגה דמיונית וריכוז ממושך אינם בהכרח פתולוגיים , בתרבויות מסוימות הם נחשבים לסגולה. המפתח הוא מה ההקשבה עושה לאדם: האם היא מחזקת אחריות, חמלה ואי-אלימות , או מוליכה לנטישה, פחד ועריצות פנימית?

דוגמה: מיינדפולנס בהקשבה

שיחה בין חברים:

האחד מדבר בנרגנות על הבוס שלו.

השני מרגיש עצבנות עולה בקרביו: אוףףף…שוב הסיפור הזה…

אך עם מיינדפולנס, הוא שם לב לתגובה שלו ובוחר אחרת:

אני שם לב שאתה מספר את זה עם המון עוצמה היום. מה קרה ממש?

החבר: כן… היום הוא אמר משהו שממש פגע בי.

וכך שיחה כנה ועמוקה יותר מתחילה.

חלק שביעי: הקשבה, אבל וקולות פנימיים

מר רגשי:

יש נושא שאני קצת חושש לשאול עליו. אנשים שמאבדים אדם יקיר להם אומרים לפעמים שהם שומעים את קולו. זה קורה לחבר שלי שאיבד את אביו , הוא שואל אותי אם הוא משוגע. מה אומרת הפסיכולוגיה על כך?

מר מומחי:

ווואו…חברך בהחלט אינו משוגע, ותודה שהעז לשאול. מחקר קלאסי שנערך בוויילס מצא שכמעט מחצית מהאלמנות והאלמנים דיווחו על מעין הזיות הקשורות בבן-הזוג שנפטר , ולעיתים החוויות נתפסו כמועילות ולא כמפחידות.

מה קורה שם? מצד אחד זו "הקשבה פסיכולוגית-זיכרונית": המוח שולף קול מוכר, אינטונציה ומשפטים אופייניים, ומייצר אולי מענה בקולו של הנפטר כאשר האדם זקוק להכוונה או נחמה. מצד שני, תתכן "הקשבה קיומית": המתאבל מאזין למה שהקשר ממשיך להיות בתוכו , ערכים, הרגלים, דמויות-מראה.

מעניין בהקשר זה כי תיאוריית האבל "קשרים נמשכים" (Continuing Bonds) מציעה לראות בהמשך הקשר הפנימי עם הנפטר לא מכשול להחלמה, אלא דרך אנושית וטבעית.

מר רגשי:

מתי זה הופך למשהו שצריך לפנות בגינו לעזרה?

מר מומחי:

ההבחנה המעשית אינה "האם זה אמיתי" , אלא "מה זה עושה לאדם".

אם החוויה מנחמת, אינה פוגעת בתפקוד ואינה הופכת לכפייה מפחידה , לעיתים היא חלק בריא מתהליך האבל.

אם היא מלווה באשמה קיצונית, חרדה משתקת, בלבול מתמשך או נסיגה קשה מן החיים , יש צורך בתמיכה מקצועית.

במילים אחרות: באבל יש הקשבה לקול הנפטר הממשיכה את הקשר לנפטר ואף את הקשר וההאהבה אליו, ויש לעומת זאת הקשבה שמנציחה את הטראומה. האמנות מר רגשי היא להבחין ביניהן בעדינות. אמור לחברך שמה שמרגיש הוא אנושי, שכיח, ואינו מעיד על חולי , ואם יש לו עם מי לדבר על האבל, זה עוזר.

חלק שמיני: הקשבה כדמוקרטיה

מר רגשי:

כשאני מסתכל על הפוליטיקה של ימינו ועל השיח ביחברה שלנו ובאמצעי התקשורת, נראה לעיתים שאף אחד אינו מקשיב באמת לאף אחד ,כולם צועקים. האם אפשר לקשר בין הקשבה לדמוקרטיה?

מר מומחי:

זו שאלה קריטית לימינו. ג'ון דיואי (John Dewey, 1859–1952, פילוסוף ופדגוג אמריקאי, אבי הפרגמטיזם החינוכי) ראה בדמוקרטיה לא רק מנגנון הצבעה , אלא צורת חיים המבוססת על תקשורת, חינוך וניסוי חברתי מתמשך. ההקשבה היא מנגנון התיקון: דרכה בוחנים רעיונות, לומדים מניסיון ומונעים התאבנות של מוסדות.

יורגן הברמס (Jürgen Habermas, נולד 1929, פילוסוף וסוציולוג גרמני, מהוגי הדעה הבולטים בעת החדשה) הוסיף שתוקפה של אמירה נבחן בתוך שיח שבו הצדדים יכולים להשיב זה לזה ולתת הצדקות. הקשבה, במובן זה, היא מיומנות אזרחית: לקבל את האפשרות שאולי אינני מחזיק באמת לבדי.

סוזן ביקפורד (Susan Bickford, נולדה 1960, תיאורטיקנית פוליטית אמריקאית, מחברת The Dissonance of Democracy) אמרה זאת במישרין: "הקשבה אינה נחמדות , היא יכולת לחיות עם קונפליקט מבלי למחוק את הצד השני."

האבחנה שלי: מדיות חברתיות ממוטבות לעיתים למשוך תשומת לב, לא להעמיק הקשבה. הן תוכננו לגרות, לא להבין. דבר זה אינו נובע דווקא מהטבע האנושי , זו סביבה שנוצרה.

מר רגשי:

מה אפשר לעשות עם זה ביום-יום?

מר מומחי:

אנסח כמה עקרונות מעשיים.

ראשית , הכר באופקים שלך. לפני ויכוח, שאל את עצמך: מה אני יודע על הנושא? מה ההנחות שלי? מה הניסיון שלי מעצב כאן? גדאמר אמר שאי-אפשר לפגוש את האחר מבלי להביא את הקדם-הנחות שלנו, אך אפשר לזהות אותן.

שנית , לפני שאתה מגיב, שקף. "אם הבנתי נכון, אתה אומר ש…" המשפט הפשוט הזה משנה שיחות.

שלישית , הבחן בין ביקורת על רעיון לבין התקפה על אדם. זהו לב לימוד ה"חברותא" בתרבות היהודית , להתווכח בחריפות על הרעיון, תוך כבוד מלא לאדם.

ורביעית , רצוי לאפשר שקט. לתת לנוכחות עצמה לבוא לידי ביטוי, מבלי לנסות לתקן או לנצח , זוהי הקשבה.

דוגמה: ויכוח פוליטי

שיחה משפחתית בשבת בארוחת הבוקר :

הבן מביא עמדה פוליטית חריפה.

"מה שאמרת אבא זה הכי הדבר טיפשי שאני שמעתי!"

זוהי שיחה מתה.

גרסה עם הקשבה:

"אני לא מסכים אבא, אך אני רוצה להבין מה גרם לך לחשוב כך."

(לאחר ההסבר) "אם הבנתי, הדאגה הכי גדולה שלך היא… נכון?"

אפשר לא להסכים בסוף , אך לשמור על הקשבה וכיבוד הצד השני.

סיכום: הקשבה כדרך חיים

מר רגשי:

זו הייתה מבחינתי שיחה ארוכה ועשירה. מעניין אותי מה אתה באמת לוקח איתך מכל מה שדיברנו? מה באמת הלקח העיקרי עבורך?

מר מומחי:

הקשבה, בעיניי, היא אחד המעשים האנושיים העמוקים ביותר , ואחד הפשוטים ביותר לעשות ביום-יום.

מה שאני נושא תמיד בלב: ההקשבה הופכת את האדם שמולי מ"זה" ל"אתה", כפי שבובר ניסח. זוהי פעולה של הכרה: אתה כאן, אני שומע, אני רוצה לפגוש אותך ואת פנימיותך.

כשאני מקשיב , אני ממש מקשיב , אני מרגיש שאני עוצר את הזמן לרגע. הכל מחוץ לשיחה ממתין. יש רק את האדם הזה, את הרגע הזה, את הדברים שמנסים להיאמר ועוד לא נאמרו.

אתה יודע מה מר רגשי, זה שינה את חיי המקצועיים. וזה שינה את חיי האישיים.

אני מציע שנסיים עם המטפורה של סימון וייל: להשאיר חלונות פתוחים. לא לנעול את חלונות החדר מבפנים עם דעות מוכנות, לתת לרוח השיחה להיכנס כך שהאמת של האחר יכולה להופיע. כך ההקשבה נעשית לא מיומנות , אלא דרך חיים.

מר רגשי:

תודה. ממש תודה מר מומחי, היום הקשבתי לך, ואני מרגיש שאולי משהו בי השתנה. אולי זה הדבר הטוב ביותר שיכלת לומר לי.

מר מומחי:

ואני…אני הקשבתי לשאלות שלך וגם למדתי משהו חדש ממך היום. זה בדיוק העניין.

References

Benedict of Nursia. (516). The rule of Saint Benedict (T. Fry, Trans., 1981). Liturgical Press.

Bickford, S. (1996). The dissonance of democracy: Listening, conflict, and citizenship. Cornell University Press.

Bion, W. R. (1970). Attention and interpretation. Tavistock.

Bourdieu, P. (1991). Language and symbolic power (G. Raymond & M. Adamson, Trans.). Harvard University Press.

Buber, M. (1970). I and thou (W. Kaufmann, Trans.). Scribner.

Dewey, J. (1916). Democracy and education. Macmillan.

Foucault, M. (1979). Discipline and punish: The birth of the prison (A. Sheridan, Trans.). Vintage Books.

Fricker, M. (2007). Epistemic injustice: Power and the ethics of knowing. Oxford University Press.

Freud, S. (1912). Recommendations to physicians practising psycho-analysis. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 12, pp. 109–120). Hogarth Press.

Gadamer, H.-G. (1975). Truth and method (G. Barden & J. Cumming, Trans.). Seabury Press.

Habermas, J. (1984). The theory of communicative action: Vol. 1. Reason and the rationalization of society (T. McCarthy, Trans.). Beacon Press.

Hochschild, A. R. (1983). The managed heart: Commercialization of human feeling. University of California Press.

Jung, C. G. (1969). The archetypes and the collective unconscious (R. F. C. Hull, Trans.). Princeton University Press.

Klass, D., Silverman, P. R., & Nickman, S. L. (Eds.). (1996). Continuing bonds: New understandings of grief. Taylor & Francis.

Nhat Hanh, T. (2013). The art of communicating. HarperOne.

Oliveros, P. (2005). Deep listening: A composer's sound practice. iUniverse.

Rees, W. D., & Lutkins, S. G. (1967). Mortality of bereavement. British Medical Journal, 4(5570), 13–16.

Reik, T. (1948). Listening with the third ear: The inner experience of a psychoanalyst. Farrar, Straus.

Ueland, B. (1938). If you want to write. G. P. Putnam's Sons.

Ury, W. (1993). Getting past no: Negotiating in difficult situations. Bantam Books.

Weil, S. (1951). Waiting for God (E. Craufurd, Trans.). G. P. Putnam's Sons.