פרופ' יוסף לוין

דמותו של גופרדו ב״דיאנה״ מאת זאב ז׳בוטינסקי: נפש דרמטית, פולשנית, בעלת קווי אישיות פתולוגיים, המדגימה קנאה חולנית

נכתב ע"י פרופ' לוין

הסיפור ״דיאנה״ של זאב ז׳בוטינסקי מציב במרכזו משולש יחסים טעון. שלוש הדמויות, דיאנה ושני הגברים, נלכדות במתח ארוטי-פסיכולוגי שבו דיאנה מתפקדת כציר מרכזי של משיכה ושליטה. שני הגברים מייצגים טיפוסים נפשיים מנוגדים: האחד [המספר] נמשך מתוך רגש ופגיעוּת, והשני [גופרדו] מתוך יצר כוח, קנאה ואמביוולנטיות. המשולש כולו נע בין תשוקה, תחרות והרס עצמי, כאשר דיאנה אינה רק מושא אלא גם סוכן פעיל המעצים את הדינמיקה הטרגית.

אולם מבחינה פסיכולוגית אטען כי מוקד העניין האמיתי איננו רק בדיאנה אלא דווקא בגופרדו, הדמות הגברית האקסצנטרית, הקנאית, הפולשנית והמאיימת. אין זה רק צעיר מאוהב שנפגע מיריבו; זהו אדם שעולמו הרגשי נצבע מן היסוד בתיאטרליות, בהחצנה, בדרמטיזציה של כאב, בתחושת זכות על הזולת, ובאי־יכולת להכיר בגבולות נפשיים וגופניים של אחרים. משום כך ״דיאנה״ איננו רק סיפור על אהבה וקנאה, אלא טקסט ספרותי המאפשר קריאה אבחונית זהירה של מבנה אישיות. אטען כאן כי גופרדו מתואר באופן המשכנע ביותר כבעל ארגון אישיות מקבוצת Cluster B, וכי האבחנה הסבירה ביותר לגביו היא הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, ולצדם כמה מאפיינים גבוליים משניים אם כי כפי שנראה בהמשך יתכן והתמונה מורכבת יותר [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024.[

זאב זבוטינסקי [1940- 1880]

יש לפתוח בהסתייגות מתודולוגית. אבחון של דמות ספרותית איננו אבחון קליני ממשי. אין לנו היסטוריה התפתחותית, אין אנמנזה, אין תצפית לאורך שנים, ואין אפשרות להבחין בין מאפיין אישיותי יציב לבין תגובת משבר נקודתית. עם זאת, לספרות יש יתרון משלה: היא חושפת דפוסים סגנוניים של העצמי, כלומר לא רק מה הדמות מרגישה אלא כיצד היא מארגנת את רגשותיה, באילו צורות היא מציגה אותם, ומה קורה לה ביחס לגבולות, בושה, השפלה, קנאה ושליטה. אבחון ספרותי־פסיכולוגי תקף אפוא לא כהכרעה נוזולוגית סופית אלא אולי ככלי פרשני. במקרה של גופרדו, אטען כי הדפוסים חוזרים בעקביות מספקת כדי להצדיק קריאה כזו.

אחת האינדיקציות הראשונות למבנה האישיות של גופרדו היא סגנון ההצגה העצמית שלו. כבר בתחילת יחסיו עם המספר הוא מדבר בשפת מחוות קיצוניות, בשפה של טוטליות וקרבן. הוא מציג את המספר בפני דיאנה במילים:

“גוֹפרדוֹ אמר לה: – זה ידידי היחיד;
למענו מוּכן אני להשחט,
וכן הוא למעני.
עליך לאהוב אותו.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

זהו ציטוט קצר אך מכריע. אין כאן לשון של היכרות טבעית, אלא הצגת קשר בין־אישי במונחים של קורבן, דם, נאמנות טוטלית. כבר מן הרגע הראשון גופרדו מדבר כאדם החי בתוך תפקיד. הוא אינו אומר: זה ידיד קרוב שלי. הוא אומר: אני מוכן ״להשחט״ למענו. זוהי לשון בימתית תיאטרלית, כמעט אופראית. במישור האישיותי זה רומז לנטייה להעצים מצבים רגשיים, לנסח אותם כמחזה, ולהתקיים דרך דרמה ולא דרך יחס מאוזן. תיאורים עדכניים של הפרעת אישיות היסטריונית מדגישים בדיוק רכיבים כאלה: דרמטיזציה, חיפוש עוצמת רושם, והחצנה רגשית מוגזמת [טוריקו ואח', 2024].

המאפיין השני, והחמור יותר, הוא אי־כיבוד גבולות. גופרדו איננו רק מתרגש בעוצמה; הוא פולש. הסצנה הדרמטית ביותר בסיפור היא כניסתו לחדרו של המספר לשם איום ישיר. ז׳בוטינסקי מתאר:

“לפתע נפתחה דלתי, וגוֹפרדוֹ נכנס
מבלי דפוק תחילה ומבלי הסיר את מגבּעתו הרחבה.
משנכנס, החזיר פניו ונעל את הדלת,
ואת המפתח שם בכיסו.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

ומיד לאחר מכן:

“– מיד תבוֹא על ענשֶך.
והוא הוציא לאיטוֹ מכּיסו סכּין סיציליאַני עקום
והתחיל שוֹלפוֹ בשניו.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

החומר הפסיכולוגי כאן חד מאוד. גופרדו איננו רק כועס. הוא מבטל את גבול החדר הפרטי, נועל את המרחב, נוטל לעצמו שליטה פיזית על הסיטואציה, ומשתמש באביזר מאיים. זהו ביטוי מובהק לפולשנות בין־אישית, לתחושת זכאות ולפגיעה בגבולו של האחר. יתרה מכך, המספר מוסיף הבחנה פרשנית מזהירה:

“ואולם גוֹפרדוֹ נתפּס, כנראה,
לקסמוֹ של תפקיד-הנוֹקם
ופעל באוֹרח חגיגי וציוּרי,
בחקוֹתוֹ את ה‘מאַפיוֹזי’ של אי-מולדתו.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

זוהי אולי השורה החשובה ביותר להבנתו. גופרדו לא רק חש כעס; הוא יתכן במודעות חלקית בלבד ״נתפס לקסמו של תפקיד״. כלומר, האפקט התיאטרלי של הכעס חשוב לו רגשית כמעט כמו הכעס עצמו. הוא גם מביים את עצמו כנוקם. זהו תיאור שכמעט מזמין אבחנה של אישיות היסטריונית או דרמטית: אדם שחי את עצמו דרך מחווה, פוזה וסצנה. הפרעת אישיות היסטריונית מאופיינת בדפוס כרוני של חיפוש תשומת לב ובתצוגות רגש מוגזמות; גופרדו אמנם איננו דמות מפתה במרכז הזירה באופן הקלאסי של התיאור האבחוני, אך הוא בהחלט דמות שממירה [אולי עם מודעות חלקית בלבד] כל רגש לאירוע תיאטרלי [טוריקו ואח', 2024].

אלא שהתיאטרליות לבדה אינה מספיקה. לגופרדו יש גם יסוד ברור של אלימות ושל שליטה בבעלת־העניין עצמה, דיאנה. זהו מעבר מאקסצנטריות לפתולוגיה מוסרית ובין־אישית. אחת הסצנות הקשות בסיפור מתארת אלימות פומבית מצדו:

“פתאום נשמעה זעקה מפיה.
ישר לקראתנו הלך גוֹפרדוֹ.
פניו הפיקו חמת-זעם שלא תאוּמן…
הוא קפץ אל דיאַנה וסטר על לחיה.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

ובהמשך:

“גוֹפרדוֹ הדביק את דיאַנה,
וכעת הוביל, כמעט גרר, אותה בזרועה
ולחש על אזנה, כנראה משהו נורא ואיום.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

כאן נחשפת קנאה שאינה רק רגש אלא תביעת בעלות. דיאנה איננה נחווית אצלו כסובייקט אוטונומי אלא כאובייקט מאוים של שליטה. הסטירה הפומבית היא אקט של השפלה, לא רק של זעם. הגרירה בזרוע מבטאת תפיסה של זכות על גופה. קשה להפריז בחשיבות החומר הזה: גופרדו אינו מגיב באבל, אלא בכפייה. מבחינה אישיותית, זה מתאים יותר למבנה שיש בו גם רכיבים נרקיסיסטיים מובהקים: זעם נוכח השפלה, תחושת זכאות, חוסר אמפתיה, ושימוש בזולת כחלק מן הארגון העצמי [מיטרה ואח. 2024]. נרקיסיזם איננו מחייב דווקא קור רגשי; לעתים הוא מופיע דווקא כרגישות מבישה, כזעם וכנטייה לתגובה משפילה כאשר תחושת העליונות או הבעלות נפגעת [מיטרה ואח', 2024].

המאפיין הרביעי הוא תנודתיות רגשית חריפה וויסות לקוי. המספר מעיד במפורש:

“גוֹפרדוֹ היה נוח לבכּוֹת,
כמעט עד כדי היסטריה.
ידעתי כי התקפות-חימה מסתיימות אצלו בדמעות,
ולאחר-זאת היה נעשה בלתי-מזיק לפחות לחצי-שעה.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

זה תיאור עשיר. המעבר מהתקפת חימה לדמעות, כמעט ״עד כדי היסטריה״, מצביע על ארגון רגשי לא יציב, על קושי בעיבוד עצמי של השפלה וקנאה, ועל נטייה לקריסה כמעט תיאטרלית אחרי הצפה. הדפוס איננו רק כעס, אלא כעס שמתמוטט לבכי, כלומר רגש שאינו מווסת אלא מתהפך מקוטב לקוטב. עם זאת, אין כאן די חומר כדי לקבוע הפרעת אישיות גבולית במובן המלא; חסרים תיאורים של ריקנות כרונית, הפרעת זהות או דפוס מובהק של התמכרויות או אובדנות עצמית. לכן עדיף בשלב זה של הדיון, לראות בגופרדו דמות היסטריונית־נרקיסיסטית עם ליקויי ויסות רגשיים משמעותיים, ולא דמות עם הפרעת אישיות גבולית מובהקת [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024].

סצנה נוספת מחזקת את ההשערה בדבר מבנה אישיותי שיש בו שילוב של דרמטיזציה, תחושת זכאות ואגרסיה עקיפה. לאחר שהמספר מסרב לו, גופרדו מנסח סדרת איומים גדלה והולכת:

“– תצא עמי לדוּ-קרב. באקדוחים.
מבעד למטפּחת.
אחד מאתנו חייב למוּת.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

ומיד אחר כך:

“– אשׂכּור אותו [מעין שומר אישי או שכיר חרב] ללוות את דיאַנה לכל אשר תלך,
ואַך תיראה באותו רחוב,
מיד ישבּוֹר את עצמותיך.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

ובהמשך:

“– ומלבד-זאת אלך עם דיאַנה למשטרה…
והיא תצהיר, כי היא ארוּסתי ואתה מציק לה.
אותך יגרשוּ מרוֹמא…” [ז׳בוטינסקי, 1998]

כאן הדפוס ברור במיוחד: כאשר אינו מצליח להשיב שליטה באמצעות רגש, הוא עובר לאיומים, לשכירת כוח שלישי, לערעור מעמדו של היריב, ולניסיון לרתום מנגנונים רשמיים לשירות בעלותו. זוהי איננה רק סערה רגשית אלא מערכת כפייתית של שליטה. מאפייני הליבה של הפרעת אישיות נרקיסיסטית כוללים תחושת זכאות, ניצול בין־אישי וחוסר אמפתיה; אף כי גופרדו איננו מצטייר כגרנדיוזי באופן הקלאסי, הוא בהחלט מפגין זכותנות בין־אישית והזדהות עמוקה עם דימוי עצמי פצוע הזכאי לנקמה [מיטרה ואח', 2024].

עדות קטנה אך מזעזעת במיוחד לאופיו נוגעת לאלימות הזעירה, המבוישת־כביכול, שהוא מפעיל על דיאנה. כאשר היא באה בשליחותו, היא מסבירה בפשטות:

“– הוא צבט אותי.” [ז׳בוטינסקי, 1998]

דווקא הפשטות הזו משמעותית מאוד. לא מדובר רק בהתקפי זעם דרמטיים. גופרדו מפעיל גם מיקרו־אלימות: צביטה, כאב קטן, השפלה אינטימית, סימון גוף הזולת כבעל נגישות כפויה. זהו סימן למבנה אישיותי שביחסיו האינטימיים פועל דרך בעלות, ענישה קטנה, וכפיית מסר דרך הגוף. הספרות הפסיכיאטרית אינה ממפה כמובן ״צביטה״ כקריטריון אבחוני, אך מבחינת פסיכודינמיקה זהו פרט שמחזק את התמונה הכוללת: הפולשנות של גופרדו איננה אפיזודית אלא סגנון ויחס.

מה, אם כן, האבחנה האפשרית? בעיניי, אחת הקריאות הסבירות היא שמדובר בארגון אישיות מקבוצת Cluster B, ובתוכו בולטים במיוחד קווים היסטריוניים ונרקיסיסטיים. עם זאת, זה איננו הפירוש היחיד האפשרי, והדרמטיזציה לבדה אינה מספיקה כדי להכריע לטובת הפרעת אישיות היסטריונית. באותה מידה יש מקום לשקול חלופות כגון אישיות גבולית, קנאה פתולוגית, או צירוף של פגיעות אישיותית עם קוד כבוד תרבותי. לפיכך נכון יותר לדבר על מפת אפשרויות פרשניות מאשר על אבחנה דומיננטית אחת.

מעבר לניסוח האבחוני, יש לומר דבר עקרוני יותר. גופרדו איננו רק ״מקרה פסיכיאטרי״ אלא גם דמות תרבותית של גבריות [יש לזכור שהסיפור נכתב לפני כמאה שנה]. הוא חי בתוך קוד שבו אהבה היא בעלות, ידידות היא שבועת דם, עלבון הוא חילול כבוד, וכאב הוא עילה לסצנה כוחנית. ז׳בוטינסקי מיטיב לשרטט כיצד גבריות פצועה יכולה ללבוש צורת פתולוגיה. במובן זה, הקריאה הפסיכיאטרית צריכה להיזהר לא לנתק את האישיות מן התרבות. גופרדו הוא גם אדם פרטי עם קווי אישיות דרמטיים, וגם נציג של תסריט גברי שבו בושה מיתרגמת לאיום, תחרות מיתרגמת לנקמה, ואהבה מיתרגמת לזכות על גוף האישה.

אגב כהערה, גופרדו ב״דיאנה״ מגלה מאפיינים ספרותיים־התנהגותיים שמתאימים חלקית ל־pseudologia fantastica: שזה בניית סיפורים מורחבים, גרנדיוזיים, תיאטרליים, עם תערובת של אמת ובדיה, ולעתים קיים הרושם שהוא נסחף גם אל תוך הסיפור של עצמו. בספרות הפסיכיאטרית פסאודולוגיקה פנטסטית מתוארת כשקרנות כרונית ומורכבת, עם נרטיבים “מוגזמים מאוד”, לעתים “מבוססי מציאות חלקית”, שלפעמים המספר עצמו נאחז בהם באופן כעין־כן, אך בניגוד לדלוזיה פסיכוטית הוא עשוי לסגת כשמעמתים אותו עם עובדות.

אצל גופרדו, הדוגמה הישירה ביותר היא כרטיס הביקור שלו: הוא מציג עצמו כעורך עיתון, אך המספר מגלה שהעיתון “עוד לא היה ולא נברא”. זו דוגמה יפה לא לשקר אינסטרומנטלי קטן, אלא ליצירת זהות עתידית־פנטסטית כאילו היא כבר קיימת. מיד אחר כך גופרדו כמעט משכנע סוחר להלוות כסף על בסיס ערבות של “בעל־אחוזה רוסי צעיר, עשיר כקורח”, ורק אז מתברר שה”עשיר הזה” הוא המספר עצמו. עם זאת פסאודולוגיקה פנטסטית זו מתקיימת בעיקר בתחילת הקשר בין שני הגברים ולכן אולי כדאי לייחס אותה לרושם הדרמטי שגופרדו רוצה להשאיר על ידידו בשלב זה של הקשר ואולי ניתן לטעון כי היא קשורה גם לסוג של פיצוי על דימוי עצמי נמוך.

לסיכום, גופרדו ב״דיאנה״ הוא דמות מורכבת, והדיוק בה מחייב זהירות כפולה: גם משום שמדובר בדמות ספרותית ולא במטופל, וגם משום שהטקסט שזור מראש בהקשר של גבריות, כבוד, קנאה ושליטה. לכן הקריאה ההיסטריונית־נרקיסיסטית נותרת אפשרות פרשנית אחת חשובה, אך לא בלעדית. לצד זאת יש לבחון ברצינות גם את מושג הקנאה הפתולוגית, ולחילופין גם את האפשרות שחלק מן ההתנהגות הדרמטית נובע פחות מפתולוגיה פרטית ויותר מהפנמה של קוד תרבותי תיאטרלי־כוחני. במובן זה, עיקר ערכו של הסיפור איננו באספקת אבחנה אחת, אלא בהצגת אזור הגבול המעורפל שבין מבנה אישיות, תשוקה, בושה, קנאה ותרבות.

הסתייגויות, חלופות אבחוניות והרחבות ביקורתיות

מבחינה ביבליוגרפית, מן הראוי להרחיב את בסיס המקורות [שיטת הקלסיפיקציה האמריקאית של האבחנות הפסיכיאטריות נפשיות] DSM ו-StatPearls [מאגר מקוון של תכנים רפואיים־קליניים] מספקים מסגרת ראשונית בלבד; הם אינם תחליף לספרות על קנאה פתולוגית, פסיכיאטריה תרבותית, ומתודולוגיה של ניתוח דמויות ספרותיות. הרחבה כזו אינה רק קישוט אקדמי אלא תנאי להימנעות מהיסק מעגלי, שבו גופרדו 'דרמטי כי הוא היסטריוני' ו'היסטריוני כי הוא דרמטי'. מסגרת תיאורטית רחבה יותר מחייבת לחשוב במונחים של כמה היפותזות מתחרות, ולא של אבחנה אחת מנצחת.

נקודת חולשה נוספת הייתה היעדר קולה של דיאנה. אם מבקשים להבין פתולוגיה בין־אישית, אי אפשר להסתפק בגבר המתבונן ובגבר המאיים. דיאנה עצמה מספקת אינדיקציות חשובות מאוד, למשל בפשטות שבה היא אומרת 'הוא צבט אותי'. משפט זה איננו רק עדות לאלימות זעירה; הוא גם רמז למבנה היחסים ביניהם: פחד, הסתגלות, ואולי נורמליזציה של פגיעה. שילוב מבטה של דיאנה משנה את מוקד הדיון מאבחון פרטני של גופרדו להבנת הזוגיות כזירה של שליטה, בושה וכניעה.

ואכן, ייתכן שחלק מן ההתנהגות שנראתה פתולוגית במאמר הראשון היא גם, או בעיקר, פרפורמנס של קוד כבוד גברי. כשהמספר מציין שגופרדו 'נתפס, כנראה, לקסמו של תפקיד-הנוקם' ו'פעל באורח חגיגי וציורי, בחקותו את המאפיוזי של אי-מולדתו', הטקסט עצמו מאותת שהדמות אינה רק מתפרקת נפשית אלא גם משחקת תפקיד תרבותי. מכאן שהקריאה הפסיכולוגית חייבת להיות כפולה: לא רק 'מה לא תקין בגופרדו', אלא גם 'איזו גבריות הוא מגלם, מחקה ומקצין'.

חשובה לא פחות הביקורת על האנכרוניזם. גופרדו הוא דמות מראשית המאה העשרים, בתוך הקשר איטלקי־סיציליאני רווי קודי כבוד, גבריות ותיאטרליות. קטגוריות DSM-5-TR הן כלים בני זמננו, ושימוש רטרואקטיבי בהן מחייב הצדקה תיאורטית מפורשת. הספרות על פסיכיאטריה תרבותית מדגישה כי אבחנה לעולם אינה ניטרלית להקשר, וכי יש לשקול משתנים תרבותיים כחלק מן הבנת הסימפטום, האישיות והנורמה [Alarcón, 2009]. לכן אין לראות בתרבות 'נספח' לדיון, אלא רכיב ליבה בעיצוב ההתנהגות של גופרדו.

חלופה שלא נדונה די הצורך עד כה היא קנאה פתולוגית. הספרות הפסיכיאטרית מבחינה בין קנאה רגילה, קנאה חולנית וקנאה דלוזיונלית, ומדגישה שקנאה פתולוגית עלולה להתבטא במעקב, באיומים, באלימות, בתביעת בעלות ובפירוש מעוות של מצבי זוגיות [Seeman, 2016]. בהקשר זה, התנהגותו של גופרדו מתיישבת היטב לפחות עם הספקטרום של קנאה פתולוגית, גם אם אין די חומר כדי לטעון לתסמונת אותלו במובן הפסיכוטי המלא. לכן ייתכן שבמרכז הסיפור לאו דווקא עומדת 'הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקסיטיים אלא ציר של קנאה חולנית הלבוש על גבי אישיות פגיעה, דרמטית ותובענית

קנאה פתולוגית — המכונה גם "תסמונת אותלו" — היא מצב פסיכולוגי שבו האדם שרוי בחשד בלתי מוצדק ועקשני לאי-נאמנות של בן או בת זוגו, גם בהיעדר כל ראיה אובייקטיבית. בניגוד לקנאה נורמטיבית הנובעת מאיום ממשי, הקנאה הפתולוגית היא בלתי מידתית, חסרת שליטה, ופוגעת בתפקוד היומיומי. היא עלולה להתבטא בהתנהגויות מעקב, שליטה, ואפילו אלימות ועלולה להיות תסמין כחלק מהפרעות פסיכיאטריות נוספות: פרנויה, הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, ,relational OCDואף שיכרות כרונית.

ביטויים קליניים

חשד כפייתי וחוזר ביחס לבן/בת הזוג

מעקב, בדיקת טלפונים, יומנים ועוד

הצפת בן/בת הזוג בדרישות להוכיח נאמנות

בידוד חברתי ופגיעה בתפקוד מקצועי

סירוב לקבל הכחשה , ולו מהימנה

אפיזודות של זעם, תחינה, ודיכאון

אגב, קנאה פתולוגית כזו תוארה גם על ידי מספר מחברים בולטים:

William Shakespeare

Othello (1603)

המחזה המכונן של קנאה פתולוגית בספרות העולמית. אותלו, שרוי בחשדות אובססיביים לגבי דזדמונה, מניסיונות יאגו ההרסניים , מתאר בדיוק נפלא את הלוגיקה העיוותת, חוסר האונים, והסיום הטרגי של קנאה שאינה מרפה.

Marcel Proust

In Search of Lost Time / À la Recherche du Temps Perdu (1913–1927)

פרוסט מנתח את הקנאה כמנוע פסיכולוגי מרכזי , במיוחד ביחסי סוואן ואודט ובקשר בין המספר לאלברטין. הוא מתאר כיצד הקנאה הופכת לאובססיה קוגניטיבית: הנקנא בונה תסריטים, מחפש רמזים, ומאבד את עצמו לחלוטין.

"הקנאה היא מוחם של כאלה שאינם מסוגלים לאהוב , היא [הקנאה] חושבת שהיא מגינה על האהבה, אך למעשה מחסלת אותה."
— Marcel Proust, In Search of Lost Time

Sigmund Freud

"Some Neurotic Mechanisms in Jealousy, Paranoia and Homosexuality" (1922)

פרויד הציע כי הקנאה הפתולוגית נובעת ממשאלות לא מודעות המוקרנות על הפרטנר, ומאפיינת מבנה נרקיסיסטי של אישיות.

David M. Buss

The Dangerous Passion: Why Jealousy Is as Necessary as Love and Sex (2000)

מהכיוון של פסיכולוגיה אבולוציונית, באס טוען כי קנאה היא מנגנון הסתגלותי , אולם הוא דן גם במצבים שבהם היא חורגת לפתולוגיה, כולל ניתוח של אלימות בין-זוגית הנובעת מקנאה אובססיבית.

Leo Tolstoy

The Kreutzer Sonata / סונטת קרויצר (1889)

בנובלה זו מספר פוזדנישב את סיפור רצח אשתו בצל קנאה עזה. טולסטוי מצייר פורטרט פסיכולוגי מדויק של גבר הנשלט על-ידי חשד בלתי נשלט , ניתוח עמוק של הרס עצמי ובין-אישי.

בהקשר זה של קנאה חולנית אצל גופריד למר אפשר לטעון כי יתכן שאף אישיות גבולית היא חלופה אבחונית אפשרית יותר מכפי שניסחתי קודם, שכן המעבר המהיר מזעם לבכי, הפולשנות, האיומים, חוסר היציבות הרגשית והמאבק הנואש על אובייקט האהבה אכן מזכירים דפוס של ויסות רגשי גבולי. מנגד, הטקסט הקצר איננו מספק די נתונים על ריקנות כרונית, הפרעת זהות, התמכרויות או אובדנות, ולכן גם אבחנה זו נותרת חלקית בלבד. מסקנה שקולה יותר היא כי הסיפור מאפשר קריאת אישיות בעלת רכיבים גבוליים, אך אינו קובע זאת בהכרח.

יש גם ממש בטענה שהמאמר המקורי נשען בעיקר על הסצנות הקיצוניות ביותר: הסכין, הסטירה, הצביטה והאיומים. אלה אכן סצנות חשובות, אך הן אינן ממצות את הדמות. כדי להימנע מהטיית בחירה בראיות, יש להביא בחשבון גם את רגעי הפגיעות של גופרדו, את בכיו, את תלותו הרגשית, את לשון האהבה המוקצנת שלו, ואת האפשרות שחלק מתגובותיו נובעות מחיים בתוך תסריט של כבוד גברי ולא רק ממבנה אישיות פתולוגי.

מן הראוי להקשיח את ההסתייגות המתודולוגית שנוסחה בראשית המאמר. אם אבחון ספרותי הוא כלי פרשני ולא נוזולוגי, אין לנסח את אחת האפשרויות כאילו הייתה הכרעה קלינית. לפיכך נכון יותר לומר שההשערה ההיסטריונית־נרקיסיסטית היא אפשרות בעלת כוח הסבר, אך לא מסקנה סופית. עמדה זהירה כזו תואמת הן את מגבלות הטקסט הספרותי והן את הדיון המתודולוגי הרחב יותר על יישום קטגוריות אבחוניות לדמויות בדיוניות [Paris, 1997].

רשימת מקורות

1. ז׳בוטינסקי, ז. (1998). דיאנה וסיפורים אחרים (ח׳ רייכמן, מתרגם; ח׳ חבר, אחרית דבר). תל אביב: עם עובד.
2. Alarcón, R. D. (2009). Culture, cultural factors and psychiatric diagnosis: Review and projections. World Psychiatry, 8(3), 131-139.
3. American Psychiatric Association. (2022). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed., text rev.; DSM-5-TR). Washington, DC: American Psychiatric Association.
4. Buss, D. M. (2000). The dangerous passion: Why jealousy is as necessary as love and sex. New York, NY: Free Press.
5. Cobb, J. P., & Marks, I. M. (1979). Morbid jealousy featuring as obsessive-compulsive neurosis: Treatment by behavioural psychotherapy. British Journal of Psychiatry, 134, 301-305.
6. Freud, S. (1923). Certain neurotic mechanisms in jealousy, paranoia and homosexuality. International Journal of Psycho-Analysis, 4, 1-10.
7. Mitra, P., Torrico, T. J., & Fluyau, D. (2024). Narcissistic personality disorder. In StatPearls [Internet]. Treasure Island, FL: StatPearls Publishing.
8. Mullen, P. E. (1990). Morbid jealousy and the delusion of infidelity. In R. Bluglass & P. Bowden (Eds.), Principles and practice of forensic psychiatry (pp. 823-834). Edinburgh: Churchill Livingstone.
9. Paris, B. J. (1997). Imagined human beings: A psychological approach to character and conflict in literature. New York, NY: New York University Press.
10. Proust, M. (1913-1927). A la recherche du temps perdu (7 vols.). Paris: Grasset and Gallimard.
11. Seeman, M. V. (2016). Pathological jealousy: An interactive condition. Psychiatry, 79(4), 379-388.
12. Shakespeare, W. (1622/1623). Othello
13. Tolstoy, L. (1889). The Kreutzer Sonata. [הסונטה לקרויצר, תרגום א׳ שלונסקי].
14. Torrico, T. J., French, J. H., Aslam, S. P., & Shrestha, S. (2024). Histrionic personality disorder. In StatPearls [Internet]. Treasure Island, FL: StatPearls Publishing.