פרופ' יוסף לוין

פנים אל מול פנים: דיאלוג בין אב לבנו על המדע, הנפש והפילוסופיה של הפנים האנושיות

נכתב ע"י פרופ' לוין

א. הגירוי הגדול מכולם

בן: אבא, ראיתי שאתה קורא כתבה על פנים אנושיות. מה כל כך מיוחד בפנים?

אבא: תשאל! הפנים הן אולי הגירוי החברתי החזק ביותר שהמוח שלנו מעבד. תחשוב רגע: בשבריר שנייה אתה מסוגל לזהות אדם ברחוב שלא ראית אותו חמש שנים, לדעת אם הוא שמח, כועס, או מסתיר משהו. זה לא מקרי.

בן: אבל גם כלבים ומכוניות אני מזהה מהר. מה ייחודי בפנים דווקא?

אבא: שאלה מצוינת. הפנים נושאות מידע מרוכז שאין לו מקבילה: זהות האדם, גילו, מצבו הרגשי, כוונתו, מעמדו, האם הוא מכיר אותך, האם הוא מהווה איום, האם הוא קרוב לבך. כל זה מגיע בבת אחת, ברוב המקרים לפני שאפילו הספקת לחשוב. זהו ניווט חברתי בזמן אמת.

בן: זאת אומרת שהמוח הוא העין מעבד "מיוחד" לפנים?

אבא: בדיוק כך. מבחינה אבולוציונית וקלינית גם יחד, קשה מאוד לחשוב על גירוי חברתי מרכזי יותר. וכפי שנראה, יש למוח שלנו רשתות שלמות שנבנו בדיוק בשביל לעבד פנים.

הדמיה בעזרת AI

ב. מה קורה במוח כשאתה רואה פנים

בן: אז איפה בדיוק במוח זה קורה? יש אזור מיוחד לפנים?

אבא: יש כמה. הכוכב הראשי נקרא ה-FFA, Fusiform Face Area. זהו אזור בקורטקס הוויזואלי [החזותי] שמגיב בחוזקה כשאתה רואה פנים, בדרך כלל יותר מאשר לכל קטגוריה אחרת של אובייקטים. הוא התגלה בסוף שנות התשעים בידי קנווישר ועמיתיה.¹

בן: זאת אומרת שיש "מודול פנים" במוח? כמו אפליקציה ייעודית?

אבא: הרעיון מפתה, אבל המציאות עשירה יותר. הוצע מודל מבוזר,² שלפיו יש מערכת ליבה שעוסקת בתכונות החזותיות עצמן של הפנים, ולצדה מערכת מורחבת הקשורה לזיכרון אישי שלך, לערכים חברתיים, לתחושות רגשיות ולהסקות אודות מה האדם חושב ומרגיש. הפנים הן לא רק תמונה, הן כניסה לעולם שלם של משמעות.

בן: ומה עם שפת הגוף? תנועות הפנים?

אבא: זה עניין של אזור אחר, ה-STS, הסולקוס [חריץ או תלם בקליפת המוח] הטמפורלי [הצידי] העליון. הוא אחראי על ההיבטים הדינמיים: כיוון המבט של האחר, תנועות שפתיים, שינויים בהבעה, והאם הוא מסתכל עליך. זה חשוב מאוד כי "חשיפה לפנים" היא לא מושג אחיד. יש הבדל ענק בין תמונת פנים קפואה, לסרטון, למפגש חי שבו הכל משתנה בזמן אמת.

בן: ומה עם פחד? כשאתה רואה פנים מאיימות?

אבא: האמיגדלה. זהו גרעין מוחי השוקת את הערך הרגשי של הפנים, ובעיקר מזהה אותות של איום. יש אפילו מסלול תת-קורטיקלי [הקורטקס הוא קליפת המוח ותת קורטיקלי פירושו מתחתיה של קליפה זו] מהיר שמאפשר תגובה לפנים מסוכנות עוד לפני שהמוח שלך "מודע" שעיבד אותן. הגוף כבר מגיב לפני שידעת שראית משהו.

בן: וואו. ומה עם פנים של מישהו שאתה מכיר?

אבא: שם המוח מפעיל מערכת מורחבת עוד יותר. פני אדם מוכר, ובמיוחד פני מישהו שאתה אוהב, מגייסות אזורים של זיכרון אישי, קרבה רגשית, והיסטוריה של הקשר. ההבדל בין לראות פני זר לבין לראות את פני אמך הוא ההבדל בין זיהוי צורה לבין מפגש בין-אישי בעל מטען רגשי עמוק.

ג. מה קורה בנפש כשאתה רואה פנים

בן: אוקיי, לגבי המוח – זה ברור. אבל מה קורה פסיכולוגית? מה אנחנו עושים נפשית עם הפנים שאנו רואים?

אבא: הרבה דברים במקביל. אנחנו מזהים, מקטלגים, משווים לזיכרון, מייחסים כוונה, קוראים רגש, ובמקביל מווסתים את התגובה שלנו עצמנו. זה לא פעולה סדרתית, זה מעין קונצרט.

בן: קריאת הבעות פנים – זה משהו שכולם יודעים לעשות?

אבא: בגדול כן, יש בסיס ביולוגי רחב. אבל כאן חשוב להיות זהיר. בעבר חשבו שיש "הבעות אוניברסליות" שאדם מכל תרבות יקרא באותה דרך. היום מבינים שזה חלקי. מרכיבים ביולוגיים קיימים, אבל משמעות ההבעה מושפעת מאוד גם מהקשר, ממצב, מתרבות. אותו חיוך יכול להיות ידידותי, מנומס, אירוני, מנצח. הכל תלוי הקשר.

בן: ומה עם חיקוי של פני האחר? שמעתי שאנחנו מחקים בלי לדעת?

אבא: נכון לגמרי. מחקרים הראו שבני אדם מפגינים חיקוי מיקרו-מוטורי אוטומטי של הבעות, אפילו כשגירוי הפנים מוצג לזמן קצר מאוד. ממש מתחת לסף המודע. הפנים של האחר "מדברות" אל הגוף שלך לפני שאתה יודע. זה לא רק זיהוי קוגניטיבי, זו תהודה גופנית.

בן: ונוירוני המראה? ראיתי מאמר שאומר שהם הסבר לאמפתיה.

אבא: זה נושא שכדאי לנגוע בו בזהירות. נוירוני המראה מרתקים, והרעיון שיש מנגנון שמדמה בתוכנו את מה שהאחר עושה ומרגיש הוא יפה. אבל הספרות מורכבת מאוד. אין קונצנזוס שנוירוני המראה הם "ההסבר לאמפתיה". יש שם עוד הרבה עבודה מדעית שנדרשת.

בן: ומה עם אוקסיטוצין? הורמון האהבה?

אבא: שוב בן יקר, זהירות. מחקרים מוקדמים הראו שאוקסיטוצין משפר ביצועים במשימות של קריאת מצבים מנטליים מן העיניים. אבל בהמשך הצטברו נתונים פחות עקביים. מעורבות של מערכות נוירואנדוקריניות במפגש עם פנים כנראה קיימת, אך השרשרת הסיבתית הפשוטה שאנשים אוהבים לספר אינה בהכרח מדויקת.

ד. תינוקות ופנים: כיצד נרכשת המיומנות

בן: אז אנחנו נולדים עם היכולת לקרוא פנים?

אבא: כן. אפילו לתינוקות יש העדפה מוקדמת לגירויים פנים-אנושיים כבר בשלבים ראשונים מאוד של החיים. התינוק מסתכל זמן רב יותר על פנים מאשר על אובייקטים אחרים. זוהי מוכנות ביולוגית.

בן: אבל היא מתחדדת עם הזמן?

אבא: בהחלט. עיבוד הפנים ממשיך להשתכלל לאורך הילדות, ההתבגרות, ואפילו הבגרות. ההתפתחות הזאת נשענת בחלקה על התנסות חוזרת ועשירה בפגישה עם פנים. ילד שגדל בסביבה חברתית עשירה, שרואה פנים רבות ומגוונות, ישכלל מיומנויות אחרות מילד שגדל בבידוד.

בן: זה אולי מסביר למה קשה לי לזהות פני זרים?

אבא: ייתכן. יש תופעה מעניינת שנקראת "עיבוד הוליסטי". הפנים אינן מעובדות חלק חלק, אלא כמכלול. ניתן להמחיש זאת על ידי ניסוי מפורסם: הפוך תמונת פנים כשעיניים למטה והסנטר למעלה ופתאום הזיהוי קשה בהרבה. זה לא קורה עם רוב האובייקטים האחרים. זה אומר שהמוח מסתמך על יחסי התצורה בין חלקי הפנים, לא רק על כל חלק בנפרד.

בן: ומה אם ילד לא נחשף מספיק לפנים?

אבא: יש בסיס טוב בני, להנחה שדלדול קיצוני של ניסיון חברתי עשוי לפגוע בחידוד המערכת. הניסיון החי חשוב.

ה. כמה חשיפה לפנים צריך אדם ביום?

בן: יש לי שאלה גדולה! אולי קצת מוזרה, ראיתי כותרות שאומרות "צריך לפחות שעה של מגע פנים ביום". זה נכון?

אבא: כאן אנחנו מגיעים ללב הדיון. התשובה הישירה היא: לא. נכון להיום, אין בספרות המדעית מקור אמין שמאפשר לקבוע שאדם צריך דווקא 15, 30, או 60 דקות של חשיפה יומית לפנים. כל מי שטוען זאת כעובדה מדעית חורג ממה שהמדע באמת אומר.

בן: אבל ודאי יש מחקרים על החשיבות של קשר חברתי?

אבא: כן, ויש הרבה. הולט-לונסטד,³ שהיא אחת החוקרות הבולטות בתחום, הראתה שוב ושוב שקשר חברתי חשוב מאוד לבריאות גופנית ונפשית. מטא-אנליזות גדולות מצביעות על כך שאנשים עם קשרים חברתיים טובים מציגים מדדי בריאות טובים יותר ואף סיכון נמוך יותר לתמותה. אבל ,ודגש גדול כאן, היא עצמה אומרת במפורש: השאלה כמה קשר בדיוק נחוץ טרם הוכרעה.

בן: ומה ניתן לומר בוודאות?

אבא: ניתן לומר שבדידות ובידוד חברתי קשורים כפי הנראה לפגיעה קוגניטיבית, לעלייה במתח ובדלקתיות, לדיכאון ולתחלואה. גם מחקרים משנות הקורונה הראו שצמצום מפגשים העלה בדידות ודיכאון, גם כשנותרו חלופות דיגיטליות. אבל כל הקטגוריות הללו עוסקות בקשר חברתי במובנו הרחב, לא ב"חשיפה לפנים" במובן הצר.

בן: אז כשאנחנו אומרים חשיפה ל"פנים", אנחנו לא יודעים כמה בדיוק?

אבא: בדיוק. יפה בני, לכן כל מספר מדויק שמוצג כיום ראוי להיאמר כהשערה מחקרית, לא כעובדה מבוססת. ה"מנה היומית" היא מושג מפתה, אבל מבחינה מדעית היא עדיין שאלה פתוחה.

ו. כיצד בכל זאת מודדים חשיפה לפנים?

בן: אם אין מדידה ישירה, איך בכלל אפשר לחקור כמה פנים אנחנו רואים?

אבא: שאלה מצוינת, ויש לה תשובה חכמה. מחקרים משתמשים בשני כלים עקיפים עיקריים. הראשון הוא EMA, Ecological Momentary Assessment. שיטה שבה שולחים לאנשים שאלונים קצרים לטלפון הנייד לאורך היום, מספר פעמים ביום, ושואלים: "מה עשית בחמש הדקות האחרונות? עם מי היית? איך אתה מרגיש?".

בן: למה לא פשוט לשאול בסוף היום?

אבא: כי הזיכרון מעוות. אם תשאל מישהו בערב "כמה אנשים פגשת היום?" , הם יזכרו בסוף במה שבלט. ה-EMA הוא מיידי, מפחית הטיית זיכרון ומאפשר לתאר מה שבאמת קורה ברגע.

בן: ומה גילו בעזרת הכלי הזה?

אבא: מל ועמיתים⁴ מצאו ששיחות ממשיות ומשמעותיות קשורות לרווחה נפשית גבוהה יותר. נזלק ועמיתים⁵ גילו שאנשים עם דיכאון קליני מדווחים על אינטראקציות פנים-אל-פנים קצרות, שטחיות ופחות תכופות. קילינגסוורת’ ו-גילברט⁶ גילו משהו מפתיע: עד 46.9% מהזמן הערני, אנשים אינם ממוקדים בפעילותם הנוכחית. כלומר, גם כשאתה "נפגש" עם מישהו , לא בטוח שאתה באמת שם.

בן: ומה הכלי השני?

אבא: ATUS, יומן שימוש בזמן, American Time Use Survey. שם אנשים מתעדים בפירוט מה עשו כל יום. אגיאר ו-הרסט⁷ ניתחו נתונים של חמישה עשורים ומצאו שאמריקאים מבלים כ-1.8 שעות ביממה בפעילויות חברתיות הכוללות נוכחות של אחרים. זה האומדן לחלון הזמן שבו חשיפה לפנים אפשרית.

בן: רק שעה וחצי?

אבא: בשאלה טובה בני, זה בממוצע . ויש עוד מחקר מעניין. פלאד ו-גנדק⁸ מצאו שבני זוג מבלים בממוצע 3.5 שעות משותפות ביום, אבל רק חלק קטן מוגדר כ"זמן איכות" של אינטראקציה ממשית עם מגע ויזואלי ישיר. כלומר, נוכחות פיזית אינה בהכרח שווה מפגש.

בן: ומה הפרופורציה בפועל? כמה מתוך שיחה אתה מסתכל על פני האחר?

אבא: זה עוד שכבה. קנדון,⁹ במחקר קלאסי, גילה אסימטריה יפה: המאזין מביט בפני הדובר כ-75% מהזמן, בעוד הדובר מביט בפני המאזין רק כ-41%. למה? כי הדובר מסיט עיניים בעת גיבוש מחשבה. אנשים מביטים בפני שותפם לשיחה בממוצע כ-50% מהזמן. מחקרים מודרניים עם מעקב עיניים כפול גילו שבשיחות קצרות, כ-60% מהזמן מופנה לפני האחר, אבל כל אפיזודה בנפרד נמשכת רק כ-2.2 שניות. ומעניין: אנשים העריכו שהסתכלו בפני האחר %70 מהזמן ! כלומר, אנחנו חווים יותר נוכחות של פנים ממה שמדדנו.

אדם קנדון [1934-2022]

ז. מה קורה כשמפגש פנים-אל-פנים נעלם

בן: אבא, תקופת ימי הקורונה… זה היה ניסוי מוזר בחסך חברתי, מה אתה אומר?

אבא: ממש כן, זהו ניסוי "טבעי" בלתי רצוי. מחקרים הראו עלייה בבדידות, בדיכאון ובמצוקה בעת הסגרים, גם כשנותרו חלופות דיגיטליות. הילדים והמתבגרים נפגעו במיוחד. אבל יש כאן נקודה חשובה: לא נוכל לייחס את כל הפגיעה דווקא להיעדר ראיית פנים. הכל הצטמצם בתקופת הקורונה: פגישות, מגע, שיחות, ביקורים, תחושת שייכות. הכל ביחד.

בן: אבא, בטח המסך לא מחליף את המפגש האמיתי?

אבא: זה מה שהנתונים מראים בן. אינטראקציות חברתיות בעולם האמיתי נקשרו לשיפור ברווחה רגעית, בעוד שאינטראקציות מקוונות לא פיצו באופן מלא על היעדר מפגש חי. אבל שים לב לדיוק: "לא פיצו באופן מלא" . זה לא אומר ש"לא עזרו בכלל".

בן: למה שמסך לא יספיק? פנים הן פנים, לא?

אבא: לא לגמרי. במפגש חי יש את כל מה שאין בוידאו: קצב תגובה, קואורדינציה בין הבעה למילים, ויסות המרחק, הריח, המגע, אי-ודאות, ותיקון חי של אי-הבנות. אתה זז לקראת חיבוק לפני שהוצע, מזיז את הכיסא בגלל הבעה שקלטת. כל זה נעלם במסך. מבחינה זו, דלדול המפגש החי הוא דלדול של סביבה רגולטורית שלמה.

בן: ומה עם טלוויזיה? אם אני מסתכל שעות על פנים בטלוויזיה, זה נחשב?

אבא: שאלה חדה. כנראה שלא, לפחות לא בדיוק. צפייה פסיבית מספקת קלט חזותי של פנים, אך ככל הנראה אינה מספקת את התיקון ההדדי, את ההכרה ואת האפקט הרגולטורי של אינטראקציה חיה. הדמויות בטלוויזיה לא רואות אותך חזרה. הקטגוריה הקלינית החשובה אינה רק "חשיפה לפנים" אלא איכות המפגש שמתרחש סביב הפנים.

ח. כשהמוח מתקשה עם פנים

בן: אבא, ומה קורה אם מישהו לא יכול לזהות פנים? זה אפשרי?

אבא: בהחלט. זה נקרא פרוסופגנוזיה. אנשים עם מצב זה יכולים לראות היטב, לזהות עצמים, ואפילו לזהות אדם על פי קולו, הליכתו, או ההקשר. אבל הם מתקשים מהותית לזהות פנים, ולעיתים אינם מזהים אנשים המוכרים להם. אפילו את פניהם שלהם במראה !

בן: ווואאאו…לא ידעתי שזה קיים! וזה מתמיד, או אפשר להחלים?

אבא: יש מקרים מולדים ויש מקרים נרכשים, למשל לאחר פגיעת ראש. התופעה מלמדת שעיבוד פנים הוא יכולת ייחודית יחסית, ולא רק חלק מעיבוד חזותי כללי. יש לה מסלולים עצמאיים.

בן: ומה עם אוטיזם? שמעתי שאנשים עם אוטיזם מתקשים עם פנים.

אבא: זה נכון חלקית, אבל חשוב מאוד להדגיש: לא כל אדם עם בפקטרום האוטיזם מעבד פנים באופן חריג. מטא-אנליזות מתארות קושי מובהק אצל חלק מהאוכלוסייה הזו בזיהוי הבעות, במעקב אחר מבט, ובשימוש ברמזים פנים-חברתיים. אבל ההטרוגניות ענקית. אצל חלק הקושי הוא תפיסתי, אצל אחרים הוא קשור לרגישות חושית, למאמץ חברתי, לחרדה, או להימנעות ממבט מסיבות שונות לחלוטין.

בן: אז אי אפשר להכליל?

אבא: ממש לא, ילד שלי. וזה מביא אותנו לנקודה חשובה לגבי הדיון שלנו לגבי "המנה היומית" של חשיפה לפנים. גם אם בעתיד יזוהה יחס מנה-תגובה, סביר מאוד שלא יהיה מדובר במספר אחיד לכל אדם. גיל, אישיות, מצב רפואי, מצב נוירו-התפתחותי, רקע תרבותי, מבנה משפחתי, ורגישות לבדידות : כולם ישנו "מנה יומית" זו.

ט. הפנים בפילוסופיה: מעבר למדידה

בן: ועכשיו אבא, לחלק שהכי מסקרן אותי. הפנים בפילוסופיה. שמעתי ממך בעבר שלוינס כתב על זה?

אבא: כן, ודווקא בהקשר הנוכחי הוא מרתק. אצל עמנואל לוינס, פני האחר הן לא רק נתון חזותי , הן קריאה אתית. הפנים מופיעות כמשהו שאי אפשר למצות בתיאור אובייקטיבי בלבד. הן מטילות עליך אחריות, הן מערערות על היחס האינסטרומנטלי לאחר.

עמנואל לוינס [1906-1995]

בן: לא ירדתי לסוף דעתך אבא [צוחק על מילותיו] . תן דוגמה.

אבא: בסדר. תדמיין שאתה עובר ברחוב ורואה ילד בוכה. המראה של פניו, המצוקה שעל פניו , עושה לך משהו. יש לך פתאום "חובה" מבלי שמישהו ביקש ממך. לא ראית "גירוי חזותי", ראית אחריות. לוינס אומר שפני האחר בוקעות את כל המגן של האינדיפרנטיות [האדישות] שלנו.

בן: ומרטין בובר, זה עם הפנים המביעות והזקן העבות, עליו אתה מדבר איתנו מידי פעם?

מרטין בובר [1878 – 1965 ]

אבא: מרטין בובר מבחין בין שני סוגי יחסים. ביחס "אני-אתה", האחר מופיע כנוכחות חיה, כמישהו שאתה באמת פוגש, ממש פוגש בן. לעומת זאת, ביחס "אני-לז", האחר נעשה מעין דבר, מעין פונקציה, כמו מכשיר. ובעידן הדיגיטלי, הבחנה זו חדה מאוד: ייתכן שאנחנו מוקפים יותר מתמיד בדימויי פנים , אינספור פנים ברשתות החברתיות, אבל פוגשים פחות נוכחות הדדית ממשית.

בן: זאת אומרת שאפשר לראות ממש "מיליון" פנים באינסטגרם ועדיין להיות בבדידות?

אבא: בדיוק בן, תפסת זאת, וזה מחזיר אותנו למדע. הפילוסופים מציעים לנו לא מספר דקות, אלא שאלה: לא רק "כמה פנים ראית היום?" אלא "באיזה סוג מפגש היית? האם הייתה הדדיות? האם הייתה הכרה? האם פני האחר הופיעו כנוכחות או כתמונה?". שאלות אלו צריכות להנחות את הגדרת המחקר עצמו.

י. FACE-DOSE: תכנית מחקר מוצעת

בן: אז אם המדע עדיין לא יודע, מה עושים? מוותרים?

אבא: ממש לא. אני מציע בני תכנית מחקר בשם "מינון פנים" או FACE-DOSE, מעין ראשי תיבות של Facial Contact and Exposure Dose Study. הרעיון הוא לאפיין באופן אמפירי את יחסי המנה-תגובה בין קלט פנים, איכות אינטראקציה ותוצאות נפשיות-קוגניטיביות.

בן: מעניין…אילו ממדים יימדדו?

אבא: לפחות חמישה. ראשית, משך החשיפה. שנית, תדירות המפגשים. שלישית, איכות המפגש. רביעית, מידת ההדדיות. וחמישית, סוג המדיה: מפגש חי, וידאו, תמונה, או צפייה פסיבית. בנוסף צריך להבחין בין פנים מוכרות לפני זרים, ובין מפגשים ניטרליים למפגשים עם מטען רגשי.

בן: ואיך אבא מודדים את כל זה?

אבא: שילוב של כלים. יומנים אקולוגיים כמו EMA, חיישני נוכחות, משימות זיהוי רגשות, מדדי שייכות ובדידות, ומדדים פיזיולוגיים של לחץ. מחקר כזה יאפשר לשאול: האם קיימת נקודת רוויה, כלומר מספר מסוים של זמן חשיפה יומי לפנים שאחריו חשיפה לפנים נוספות לא עוזרות יותר? האם איכות המגע חשובה יותר מכמותו? האם יש אוכלוסיות הזקוקות לחשיפה גבוהה יותר?

בן: ואתה יודע מה אבא, אפשר פשוט לקחת קבוצת אנשים, לבודד אותם ולראות מה קורה?

אבא: לא. הייה זהיר בן, מבחינה אתית וקלינית אסור לבצע ניסוי מניעתי של חסך חברתי מכוון. המחקר צריך להתבסס על תצפיות אקולוגיות, על מצבים טבעיים של שונות במגע חברתי, ועל התערבויות המגדילות איכות ותדירות של מפגשים. בונים כלפי מעלה, לא מורידים זמן חשיפה לפנים. רק לאחר הצטברות נתונים כאלה ניתן יהיה לדון ברצינות על קווי הנחיה כמותיים.

יא. אז מה כן יודעים? מה עדיין לא? ולאן פנינו?

בן: אז תסכם לי אבא: מה המדע כן יודע, ומה הוא עדיין לא יודע?

אבא: בשמחה בן יקר. מה שידוע: למוח האנושי יש רשתות ייעודיות ומתוחכמות לעיבוד פנים, כולל ה-FFA, ה-STS והאמיגדלה. פנים הן לא רק גירוי חזותי, הן כניסה לעולם של זהות, רגש, כוונה וקשר. קשר חברתי חיובי ומתמשך מנבא בריאות טובה יותר ותמותה נמוכה יותר. מפגש חי עדיף בדרך כלל על תקשורת דיגיטלית לבד. ובדידות ממושכת פוגעת בתפקוד.

בן: ומה עדיין לא ידוע?

אבא: מהו הסף הכמותי המדויק של חשיפה לפנים. מהי עקומת המנה-תגובה. מה ההבדלים בין אוכלוסיות. עד כמה "ראיית פנים" לחוד, ולא קשר חברתי כללי, מסבירה את ההשפעות הבריאותיות.

בן: ומה המסקנה המעשית?

אבא: הניסוח הזהיר והמדויק הוא: בני אדם זקוקים, בדרך כלל, למגע חברתי מתמשך, איכותי ובעל ממד חי. במצבים רבים, מפגש פנים-אל-פנים תורם לרווחה מעבר למה שתקשורת דיגיטלית לבדה מסוגלת לספק. אבל כל מספר מדויק שיוצג לך כ"עובדה" לגבי מינימום יומי , ראוי שתדע שזו השערה, לא עובדה.

בן: אז מה עושים בינתיים?

אבא: בינתיים? פוגשים אנשים. אמיתיים. בשר ועצם. לא כי יש נוסחה, אלא כי זה מה שאנחנו. המדע טרם קבע את המינון, אבל הוא כבר מבהיר היטב שהפנים והמפגש האנושי אינם מותרות תרבותיות. הם חלק ממבנה היסוד של החיים הנפשיים והחברתיים. הם החומר שממנו עשויים החיים.

בן: ועכשיו אני מבין למה בארוחות הערב המשותפות אתה תמיד מדגיש לנו לסגור את הטלפונים הניידים ולהסתכל אחד על השני.

אבא: עכשיו אתה מבין בני. הפנים שמולך הן לא נתון. הן מפגש אנושי חשוב.

References

1. Kanwisher, N., McDermott, J., & Chun, M. M. (1997). The fusiform face area: A module in human extrastriate cortex specialized for face perception. Journal of Neuroscience, 17(11), 4302–4311.

2. Haxby, J. V., Hoffman, E. A., & Gobbini, M. I. (2000). The distributed human neural system for face perception. Trends in Cognitive Sciences, 4(6), 223–233.

3. Holt-Lunstad, J., Smith, T. B., & Layton, J. B. (2010). Social relationships and mortality risk: A meta-analytic review. PLOS Medicine, 7(7), e1000316.

4. Mehl, M. R., Vazire, S., Holleran, S. E., & Clark, C. S. (2010). Eavesdropping on happiness: Well-being is related to having less small talk and more substantive conversations. Psychological Science, 21(4), 539–541.

5. Nezlek, J. B., Hampton, C. P., & Shean, G. D. (2000). Clinical depression and day-to-day social interaction in a community sample. Journal of Abnormal Psychology, 109(1), 11–19.

6. Killingsworth, M. A., & Gilbert, D. T. (2010). A wandering mind is an unhappy mind. Science, 330(6006), 932.

7. Aguiar, M., & Hurst, E. (2007). Measuring trends in leisure: The allocation of time over five decades. Quarterly Journal of Economics, 122(3), 969–1006.

8. Flood, S. M., & Genadek, K. R. (2016). Time for each other: Work and family constraints among couples. Journal of Marriage and Family, 78(1), 142–164.

9. Kendon, A. (1967). Some functions of gaze-direction in social interaction. Acta Psychologica, 26, 22–63.