ארכיון

מר חכמוני ומר תמימי על סודו של המקור: דו-שיח על הפסיכולוגיה של הערצת היצירה המקורית לעומת התחליף המושלם

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה צפיתי בסרט קצר בו שטח את משנתו גבר מזוקן בגיל העמידה לבוש היטב בחליפה מערבית כמובן, אשר בהסתמכו על מעמדו כחוקר תרבות ואוצר טען כי יוחזרו מיד ליוון כל היצירות ובמיוחד פסלי השיש האותנטיים שנלקחו בעבר מהפרתנון ביוון אל מוזיאוניים מרכזיים כמוזיאון הבריטי ,מוזיאון הלובר ואחרים. הוא הגדיל לעשות, והציע כי ניתן כיום ליצור העתקים מושלמים [האם אכן ניתן?] וזהים של פסלי שיש אלו בעזרת מדפסות תלת ממדיות גדולות לטובת מוזאונים אלו ואילו הפסלים המקוריים יוחזרו לאלתר ואחר כבוד לפרתנון באתונה יוון שם מקומם הראוי. מה ההבדל טען [אולי בתמימות מעושה] בין המקור לחיקוי המושלם.

איור בעזרת AI : לקראת יצירת החיקוי המושלם

הדבר עורר בי תחילה עוקצנות צינית קלה שהרי ניתן לטעון כנגדו כי אם אין הבדל הרי אפשר ליצור עותקים מושלמים ולשלחם דווקא ליוון ולהשאיר את המקוריים בלובר ובמוזיאון הבריטי. אך בהמשך ביטלתי חשיבה זו והחלתי מהרהר אודות החשיבות של היצירה האותנטית לעומת 'החיקוי המושלם'. וכך נוצר דו שיח זה בין מר חכמוני ומר תמימי בנושא מעניין זה. והריהו לפניכם:

קרא עוד »

אנרי דה טולוז-לוטרק: הגוף הפגוע, העיר הלילית, והאמנות שראתה מבעד למסכה

נכתב ע"י פרופ' לוין

פתיחה

לאחרונה נתגלגל לידי, בנופלו באקראי ממדף בחנות ספרים יד שניה בתל אביב, ספרה של גולי פריי: "טולוז לוטרק-פרשת חיים" שתורגם לעברית בידי עדי גינזבורג הירש בהוצאת דביר ב1988. דמותו האניגמטית עבורי לבשה חיים. למדתי להפתעתי שטולוז לוטרק אהב להתחפש, ללבוש דמויות, לשחק [ראה על כך בהמשך]. מתוך עיון בספר נזכרתי גם בסרט פריז בחצות בו טולוז־לוטרק מופיע לרגע כדמות משנית אך סמלית מאוד: אמן של הבל אפוק היושב ב־Moulin Rouge הפריסאי לצד גוגן ודגה, כחלק ממצעד הדמויות הרומנטיות שהטביעו את חותמן באותה תקופה אשר גיבור הסרט פוגש במסעו אחורה בזמן. הדמות אינה מפותחת פסיכולוגית או ביוגרפית, אלא משמשת בעיקר כסימן תרבותי מהיר ומתוחכם לכך שגם “תור הזהב” של סוף המאה ה־19 היה אובייקט לנוסטלגיה בדור שאחריו, בדיוק כפי ששנות ה־20 של המאה ה20 הן אובייקט לנוסטלגיה של גיבור הסרט.

אנרי דה טולוז־לוטרק לא היה רק צייר של פריז הלילית. הוא היה, במידה עמוקה יותר, צייר של מצבים אנושיים שבהם האדם חי תחת מבט: מבט חברתי, מבט ארוטי, מבט של קהל, מבט של בושה, ומבטו שלו על עצמו. הוא נולד אל תוך אצולה ישנה, אך לא נעשה לצייר של אחוזות וטקסי מעמד. הוא פנה דווקא אל הקברטים, אולמות הריקוד, בתי הבושת, הקרקסים, חדרי ההלבשה, שולחנות השתייה, והפנים שנחשפים כשהאיפור עודנו על העור אך הכוח כבר מתחיל להישחק. בכך ייחודו: הוא לא רק תיאר את מונמארטר, אלא גילה בתוכה אמת רחבה יותר על אדם, מסכה, מופע, ושוליות.

אנרי דה טולוז־לוטרק [1864-1901]

קרא עוד »

לצאת מן הקופסה המחשבתית

נכתב ע"י פרופ' לוין

איני יודע ואיני סבור שאני יודע : סוקרטס, כפי שמופיע ב'אפולוגיה' של אפלטון

מי שמכיר רק את הצד שלו מכיר אך מעט גם את עצמו: מיל 1859

הכתבה להלן עוסקת בשאלה כיצד בני אדם, קבוצות ותרבויות נלכדים בתוך מסגרות חשיבה שהיו בתחילה יעילות אך נעשו בהמשך קשיחות, אוטומטיות, מצמצמות ולעתים אף עיוורות לראיות, לחלופות ולמורכבות.

הטענה המרכזית היא ש"יציאה מן הקופסה" איננה סיסמה יצירתית רופפת אלא בעיה קוגניטיבית, אפיסטמית ומוסרית: כיצד לעכב סגירה מוקדמת, לשאת עמימות, לשקול חלופות, להפריד בין זהות לבין עמדה, ולבנות רמה גבוהה יותר של מורכבות אינטגרטיבית .

הכתבה מציבה מסגרת היסטורית מסוקרטס, מונטן, בייקון ומיל ועד דיואי, ג'יימס, פופר, קון, דה־בונו, כהנמן וסטנוביץ , ומראה כי הדיון בקיבעון מחשבתי ובפתיחות מחשבתית הוא חוט אינטלקטואלי ארוך ולא אופנה עכשווית בלבד. לאחר מכן הכתבה משלבת ממצאים פסיכולוגיים בני זמננו על צורך בסגירה קוגניטיבית, חשיבה פתוחה־אקטיבית, גמישות קוגניטיבית, מורכבות אינטגרטיבית ופתיחות לחוויה. בהמשך מוצע שאלון סקר ראשוני לאיתור קיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית, המבוסס סינתטית על ספרות המחקר אך איננו כלי מאומת. לבסוף מוצג ארגז כלים יישומי: עיכוב סגירה, ניסוח הצד הנגדי החזק, יומן ראיות מפריכות, פרה־מורטם, חשיבה נגד־עובדתית, מעבר זווית, שימוש באנלוגיה, מהלכי חשיבה לטרליים, אימון בסבילות לעמימות, ניתוק זהות מדעה, שיח קבוצתי המקטין קיבעון, וקריאה בין־תחומית שיטתית. מסקנת הכתבה היא שאין אפשרות אנושית לחיות ללא מסגרות, אך יש אפשרות לפתח מסגרות גמישות, חדירות לתיקון ופתוחות יותר אל המציאות.

קרא עוד »