פרופ' יוסף לוין

מר חכמוני ומר תמימי על סודו של המקור: דו-שיח על הפסיכולוגיה של הערצת היצירה המקורית לעומת התחליף המושלם

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה צפיתי בסרט קצר בו שטח את משנתו גבר מזוקן בגיל העמידה לבוש היטב בחליפה מערבית כמובן, אשר בהסתמכו על מעמדו כחוקר תרבות ואוצר טען כי יוחזרו מיד ליוון כל היצירות ובמיוחד פסלי השיש האותנטיים שנלקחו בעבר מהפרתנון ביוון אל מוזיאוניים מרכזיים כמוזיאון הבריטי ,מוזיאון הלובר ואחרים. הוא הגדיל לעשות, והציע כי ניתן כיום ליצור העתקים מושלמים [האם אכן ניתן?] וזהים של פסלי שיש אלו בעזרת מדפסות תלת ממדיות גדולות לטובת מוזאונים אלו ואילו הפסלים המקוריים יוחזרו לאלתר ואחר כבוד לפרתנון באתונה יוון שם מקומם הראוי. מה ההבדל טען [אולי בתמימות מעושה] בין המקור לחיקוי המושלם.

איור בעזרת AI : לקראת יצירת החיקוי המושלם

הדבר עורר בי תחילה עוקצנות צינית קלה שהרי ניתן לטעון כנגדו כי אם אין הבדל הרי אפשר ליצור עותקים מושלמים ולשלחם דווקא ליוון ולהשאיר את המקוריים בלובר ובמוזיאון הבריטי. אך בהמשך ביטלתי חשיבה זו והחלתי מהרהר אודות החשיבות של היצירה האותנטית לעומת 'החיקוי המושלם'. וכך נוצר דו שיח זה בין מר חכמוני ומר תמימי בנושא מעניין זה. והריהו לפניכם:

ערב אחד, שעה שהאבק שעל מדפי הספרים שקע לאיטו, ישבו מר חכמוני ומר תמימי ליד שולחן עץ כהה בספרייה נושנה. מנורת קריאה שפכה אור צהוב, מן הסוג שגורם גם לרעיון קטן להיראות כמו גילוי. על השולחן היו מונחים שני ציורים: האחד מקורי של צייר כלשהו, והשני העתק מושלם שלו. זהה ממש. אותה צורת איור, אותו כתם זעיר בקצה, אותו רטט ציורי כאילו היד האנושית עוד עומדת מאחוריו.

מר תמימי הרים את אחד הציורים בזהירות ואמר: "אמור לי, חכמוני, מדוע לבו של אדם נוטה דווקא אל המקור? אם ההעתק מושלם, אם אין עין שיכולה להבחין בהבדל, ואם גם האצבע הממששת את הנחת הצבע לא תגלה דבר, מה בעצם נשאר? נדמה לי שלא החפץ פועל כאן אלא הסיפור שסביבו. במילים פשוטות: אולי אנשים לא מעריצים את המקור מפני שהוא יפה יותר, אלא מפני שאמרו להם שהוא המקור."

מר חכמוני הרים את הציור השני וחייך. "אתה מחפש את כל הערך בתוך מה שנראה לעין, כאילו חפץ הוא רק צבע, צורה, משקל ומרקם. אבל בני אדם אינם חיים בעולם של תכונות נראות בלבד. הם חיים גם בעולם של עבר, של מקור, של מסלול חיים. וולטר בנימין, למשל, אמר בערך כך כבר ב־1935: גם השעתוק המושלם ביותר חסר דבר אחד והוא קיומו החד־פעמי של הדבר במקום ובזמן שלו. הוא קרא לזה 'הילה'. לא קסם מיסטי ממש, אלא ייחוד היסטורי. כלומר, ההעתק יכול להיות דומה מאוד למקור, אבל הוא לא יכול להכיל את אותו עבר."

וולטר בנימין [1892-1940]

"אבל המילה 'הילה'," השיב תמימי, "מסוכנת. היא נשמעת נשגבת מדי, וכאשר מילה נשמעת נשגבת מדי, אנשים מפסיקים לבדוק מה היא באמת אומרת. הרי אילו לא הייתי יודע איזה מן הציורים הוא המקורי, ייתכן שהייתי מגיב לשניהם באותה מידה. לכן נדמה לי שלא האסתטיקה לבדה מדברת כאן, אלא גם טקס, מעמד, יוקרה, ואולי אפילו צורך אנושי להרגיש שהוא קרוב לדבר 'האמיתי'."

"יפה," אמר חכמוני, "ואגב אתה מחזיק בציור המזוייף ידידי אבל נחזור לעיניין. כאן נכנסת הפסיכולוגיה. ג'ורג' ניומן ופול בלום הראו ב־2012 שאנשים מעריכים מקור לא רק בגלל מה שהוא נראה, אלא מפני שהם רואים בו תוצאה של פעולה יצירתית חד־פעמית. הם גם מייחסים חשיבות לעצם המגע של היוצר עם הדבר. במילים פשוטות: אנשים לא מעריכים רק את התוצאה; הם מעריכים גם את לידתה. הם מרגישים שהמקור נושא עקבות מן המעשה שיצר אותו."

איור בעזרת AI- מר תמימי מימין אוחז בחיקוי ומר חכמוני משמאל אוחז במקור

מר תמימי צחק קלות. "אתה מזכיר לי את כל הדיבורים על המים זוכרים….אתה מתאר לי מצב שנשמע כמעט כמו חשיבה מאגית. כאילו משהו מן האמן דבק בחפץ. כאילו המברשת לא רק צבעה את התמונה, אלא השאירה בה שריד של נשמה. למה שאדם ירצה דווקא את הגיטרה שנגעה בידיו של זמר מפורסם, או את הספל שממנו שתה סופר נערץ? אם נהיה כנים, יש כאן משהו כמעט דתי , פולחן של שרידים."

"נכון," אמר חכמוני, "וחשוב לא לטשטש את זה. ניומן טען אחר כך, ב־2016, שחלק גדול מן החשיבה שלנו על אותנטיות נשען על מהותיות פסיכולוגית. כלומר, הנטייה לחשוב שלדברים יש 'מהות' פנימית, לא נראית, שמגדירה מה הם באמת. הדבר איננו תמיד רציונלי במובן הקר, אבל הוא אנושי מאוד. האדם אינו מסתפק במעטפת; הוא מחפש את ה'באמת' גם כאשר אי אפשר לראות אותו ישירות."

גורג ניומן – אוניברסיטת טורונטו

"אם כך," אמר תמימי, "הסכנה ברורה. ברגע שאנשים מאמינים שלחפץ יש מהות בלתי נראית, אפשר למכור להם לא רק יצירה אלא מיתוס. לא רק ציור, אלא 'מגע עם הצייר'. לא רק כתב־יד, אלא 'קרבה לרגע שבו נכתב'. ואז כבר לא שופטים אמנות אלא את הקדושה בכבודה ובעצמה."

מר חכמוני לא מיהר לסתור. "כן, אבל צריך להישמר גם מן ההפך. לא כל הערכה למקור היא היסטריה תרבותית. ראסל בלק הסביר כבר ב־1988 שחפצים הם לעתים חלק מן העצמי המורחב שלנו. במילים פשוטות: אנשים חווים חפצים מסוימים כחלק מן הזהות שלהם. השעון של אבא, המחברת של האם המתה, הספר שקיבלת ממורה אהוב : כל אלה אינם 'רק דברים'. לכן תחליף מושלם אינו באמת מחליף אותם. לא מפני שהחומר שונה, אלא מפני אולי 'שהחיים השזורים בהם שונים'."

"זה כבר קצת משכנע יותר," אמר תמימי. "אם זה המעיל של אבי, ברור מדוע עותק זהה לא יהיה אותו הדבר. אבל האם מה שנכון לזיכרון אישי נכון גם ליצירת אמנות? האם ציור של אמן דגול דומה למעיל של אבא?"

"לא בדיוק," השיב חכמוני, "אבל יש דמיון מסוים. קנט גרייסון ודיוויד שולמן אמרו בשנת 2000 שחפצים שאין להם תחליף עושים משהו מיוחד: הם לא רק מסמלים עבר, הם גם מאמתים אותו. במילים פשוטות: תצלום של בית ילדותך מספר עליו. אבן אמיתית מן הבית, או המפתח המקורי שלו, כאילו אומרים: 'אני הייתי שם'. ההעתק מסוגל לייצג. המקור מסוגל אולי גם להעיד."

מר תמימי היטה את ראשו וחיכך אותו בידו. "אם כן, אפשר לומר כך: העתק אומר 'אני דומה לדבר שהיה', אבל המקור אומר 'אני הדבר שהיה'. זה הבדל פשוט להבנה, אבל נראה לי כי הוא גדול מאוד מבחינה נפשית."

"בדיוק כך," אמר חכמוני. "ולכן לא די בחושים. החושים תופסים דמיון. התודעה תופסת שושלת ההולכת אחורה לעבר."

"ובכל זאת," הוסיף תמימי, "לא בכל תחום המקור קדוש באותה מידה. נלסון גודמן הרי הבחין בין סוגי אמנות שונים. בציור, השאלה אם זהו המקור או זיוף היא עקרונית. אבל בשיר מודפס, אם הטקסט זהה, העותק עדיין מוסר את היצירה עצמה. במילים פשוטות: יש דברים שבהם ההיסטוריה של ההפקה היא חלק מהזהות, ויש דברים שבהם לאו דווקא."

"נכון מאוד," אמר חכמוני. "אלא אם השיר נכתב בכתב היד של המשורר עצמו. אבל במענה לדברך, אסור להפוך את פולחן המקור לעיקרון כללי. דניס דאטון, למשל, הבחין בין אותנטיות נומינלית , כלומר זיהוי נכון של מחבר, זמן ומוצא , לבין אותנטיות אקספרסיבית, כלומר תחושה שהיצירה באמת מבטאת חיים פנימיים ולא רק ממלאת נוסחה. ההבחנה הזאת חשובה מאוד, משום שהיא מזכירה לנו שאפשר להחזיק חפץ 'מקורי' ובכל זאת להרגיש שאין בו חיות. ולהפך: אפשר להיתקל בביצוע או בנוסח שאינם המקור החומרי ממש, ובכל זאת לחוש בהם אמת אקספרסיבית."

מר תמימי שתק לרגע קט חשב ואמר: "כאן אני נזכר בליונל טרילינג. הוא כתב ב־1972 על המעבר מן האידיאל הישן של כנות אל האידיאל המודרני של אותנטיות. אם אני מבין אותו נכון, האדם המודרני אינו מסתפק בכך שידברו אליו ביושר; הוא רוצה לגעת ב'עצם הדבר', במשהו שאינו מזויף. אולי זו גם הסיבה שהמקור מרגש כל כך: הוא נדמה לנו לא רק ישן יותר, אלא אמיתי יותר ברמה מוסרית כמעט."

"וזה בדיוק המקום שבו צריך זהירות," השיב חכמוני. "מפני שכאן קל מאוד לגלוש מהערכה לאותנטיות אל הערצה עיוורת. ז'אן בודריאר, למשל, דיבר על עולם שבו הסימנים, ההעתקים והסימולציות נעשים כה חזקים עד שהם כמעט בולעים את המקור. בעולם כזה, דווקא משום שהכול ניתן לשכפול, צומחת תשוקה עזה יותר ל'דבר הראשון', ל'דבר האמיתי'. במילים פשוטות: ככל שהעולם נעשה מלא בהעתקים, כך עולה הרעב למה שאינו העתק."

"אם כך," אמר תמימי, "הערצת המקור היא גם חולשה אנושית וגם גילוי של עומק אנושי. חולשה, מפני שהיא עלולה להידרדר לפטישיזם של שרידים. עומק , מפני שהיא מבטאת את העובדה שבני אדם אינם חיים בעולם של צורות בלבד, אלא בעולם של עקבות, קשרים, מסלולים ועדים."

"יפה," אמר חכמוני. "ואפשר להוסיף עוד דבר. גם ילדים, לפי ברוס הוד ופול בלום ב־2008, מגלים העדפה ל'אמיתי' על פני כפיל מושלם. כלומר, ההבחנה הזאת אינה רק תוצר של שוק האמנות או של חינוך גבוה. היא יושבת עמוק יותר. בנוסף, מחקר מוחי של הואנג ועמיתיו ב־2011 הראה שידיעה על אותנטיות משנה את אופן העיבוד המוחי של אותו גירוי חזותי עצמו. במילים פשוטות: מה שאנו יודעים על החפץ חודר למה שאנו חווים ממנו."

והנה אפילו אתרגם לך ידידי את התקציר למאמר מעניין זה: "המומחיות של אחרים היא השפעה חברתית משמעותית על ההחלטות והפעולות היומיומיות שלנו. רבים מהצופים באמנות, בין אם מומחים או תמימים, משוכנעים שההערכה האסתטית המלאה של יצירת אמנות תלויה בביטחון שהיצירה אמיתית ולא מזויפת. דיוקנאות רמברנדט מספקים סט תמונות מעניין לבחינת הרעיון הזה, שכן יש מספר רב מהם ומחקרים עדכניים קבעו כי קיימים לא מעט זיופים והעתקים. שימוש בסט תמונות זה אפשר לנו להפריד בין תגובת המוח לתמונות אמיתיות ומזויפות לבין תגובת המוח לעצות חיצוניות לגבי אותנטיות הציורים.

באמצעות הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית, צפייה ביצירות אמנות שהוקצו כ"העתק" ולא כ"אותנטיות", עוררה תגובות חזקות יותר בקורטקס הפרפרונטלי (קדמת קליפת המוח הקדמית) ובפריקונאוס הימני (אזור בחלק המדיאלי־אחורי של האונה המוחית הקודקודית הימנית, המעורב באינטגרציה של מידע פנימי וחיצוני, בדימוי עצמי, בקשב מרחבי ובהיבטים של תודעה) , ללא קשר לשאלה אם הדיוקן היה אמיתי או לא. עצות לגבי אותנטיות לא השפיעו ישירות על האזורים הוויזואליים הקורטיקליים המגיבים לציורים, אך הייתה אינטראקציה פסיכופיזיולוגית משמעותית בין הקורטקס הפרפרונטלי לאזור האוקסיפיטלי הצדדי (קליפת המוח האחורית צידית), מה שמרמז כי אזורים ויזואליים אלו עשויים להיות מווסתים על ידי הקורטקס הפרפרונטלי . אנו מציעים שהפעלת רשתות מוח במקום אזור קורטיקלי יחיד בפרדיגמה זו תומכת בתפיסה של חוקרי האמנות ששיפוטים אסתטיים הם רב-ממדיים בטבעם."

תמימי קירב אליו כעת את שני הציורים . "אם כך, אני מוכן להודות שהאדם אינו מטומטם כשהוא מעדיף מקור, אבל גם אינני מוכן להכתיר אותו מיד כחכם. לפעמים הוא מכבד היסטוריה ממשית. לפעמים הוא קונה הילת־שווא. לפעמים הוא מעריץ יצירה, ולפעמים הוא מעריץ את העובדה שאחרים יידעו שהוא מחזיק במקור. האירוניה הגדולה היא אולי שאפשר להיות לא־אותנטי דווקא בהערצה שלך לאותנטי."

מר חכמוני צחק מלוא פיו. "זה משפט טוב. ממש טוב! ממש! הייתי מוסיף רק דבר אחד אחרון. אריך התלה מת'ס טען ב־2013, ואחר כך שוב ב־2018, שלא נכון לצמצם את הערך של האובייקט האמיתי רק למוצאו החומרי. יש גם חוויה אסתטית של ההיסטוריה עצמה. כלומר, לפעמים מה שמרגש אותנו איננו רק שהחפץ נדיר, אלא שהוא פותח חלון לזמן שהיה. בקיצור, לא כל ערך של מקור הוא מסחרי; לפעמים הוא היסטורי, קיומי, כמעט טרגי."

"אם כן," אמר תמימי בקול שקט יותר, "המקור יקר לנו משום שהוא נושא לא רק צורה אלא גם גורל. הוא אינו רק נראה כך; הוא היה כך. והוא מזכיר לנו שגם אנחנו, כמו היצירות שאנו אוהבים, איננו רק אוסף תכונות נראות. גם אנחנו מסלול, עבר, מגע, זיכרון, חד־פעמיות. ואולי העתיד לא יבוא אלינו ברעש של מתכות, אלא בנימוס מושלם. לא מכונה קרה שתכריז: אני האחר, אלא כפיל שייכנס הביתה בלי להסס, יניח את המפתחות בדיוק במקום שבו אני מניח אותם, יגרד באותו אופן את הרקה כשהוא מהסס, יאמר לאהוביי את אותם משפטים שאני אומר, יזכור את אותן בדיחות פרטיות, ואפילו ישתוק בשתיקות שלי. ואז תעלה השאלה האסורה באמת: אם אין שום הבדל נראה לעין, אם כל תנועה, כל זיכרון, כל תגובה, כל מחשבה וכל רעד פנימי מועתקים בשלמות, מי בדיוק נותר להיות “המקור”? האם המקור הוא רק הראשון בזמן, או שיש בו דבר־מה שאינו ניתן לשכפול גם כאשר הכול שוכפל?"

הפעם, מר חכמוני גירד את פדחתו במבוכה. "אני מודה שיש בי אימה כמעט ילדותית מפני האפשרות הזאת. לא מפני שהרובוט ימרוד, אלא מפני שלא ימרוד כלל. הוא יהיה נאמן מדי. הוא יאהב כמוני, יתחרט כמוני, יחשוב כמוני, ואולי אפילו יאמר, בקול שהוא קולי ממש, כי גם הוא חרד מן השאלה מי משנינו אמיתי. ברגע הזה, נדמה לי, כי אפילו המציאות עצמה תסבול מסדק דק. משום שאם שניים נושאים אותו עולם פנימי, אותה ביוגרפיה, אותה לשון, אותם פצעים, אותם נימוקים, אותם חלומות לילה , שוב לא נותרת שאלת התפקוד, אלא שאלת הייחוס. לא מי מסוגל לחיות את חיי, אלא מי רשאי לומר: אלה חיי. לפעמים אני מדמיין סצנה כמעט יומיומית, ולכן גם מבעיתה יותר: אדם פוגש את כפילו הזהה בבית קפה. שניהם מזמינים אותו משקה, שניהם מושיטים יד באותו רגע אל הכוס, ושניהם נבהלים בדיוק באותו אופן. המלצרית אינה יודעת למי לחייך. הכלב של אחד מהם מכשכש בזנב לשניהם. הילד של אחד מהם רץ אל שניהם וקורא 'אבא…אבא חבק אותי!'. וברגע הזה, בתוך האבסורד הצלול הזה, אולי נבין כי האדם לא פחד מעולם מן המכונה כמכונה; הוא פחד מן הרגע שבו ייאלץ להודות שהייחוד שלו נשען פחות על תפקודיו ויותר על אמונה כמעט מיסטית כי יש בו “אני” שאינו ניתן להחלפה. אבל אם אכן יופיע הכפיל המושלם, אולי הוא לא יגזול מאיתנו את אנושיותנו אלא יחשוף את התנאי הסמוי שלה. אולי האדם יוגדר מחדש לא כמי שחושב, לא כמי שמרגיש, ואפילו לא כמי שאוהב, אלא כמי שתובע בעלות על חד־פעמיותו גם כשהעובדות בוגדות בו. ואז השאלה על ההבדל בין אדם אמיתי ובין רובוט זהה לא תהיה עוד שאלה טכנית כלל, אלא שאלה כמעט תיאולוגית: האם יש במקור הילה שאינה ניתנת להעתקה, או שכל קדושתו נולדה רק מן העובדה שעוד לא נבנה החיקוי המושלם? ואם יום אחד החיקוי יעמוד מולנו, יחייך את חיוכנו ויחשוב את מחשבותינו, ייתכן שהמראה המבהילה ביותר לא תהיה פניו , אלא האפשרות שהוא לא העתיק אותנו, אלא גילה לנו עד כמה היינו ניתנים להעתקה מלכתחילה."

איור בעזרת AI להמחשה: מי בני האדם הם המקוריים ומי כפיליהם הרובוטיים?

ואאאווו התנשף מר תמימי, "הרגת אותי…חיסלת אותי! תן לי להרגע!"

"תרגע תרגע ידידי, עתיד זה עוד רחוק ולא נראה לעין" השיב חכמוני. " אבל בוא במטותא ממך, נחזור לנושא היצירה האותנטית מול החיקוי. כאן אטען כי העתק מושלם יכול למסור את המראה. אבל, המקור נושא גם את מה שאינו נראה , את המסלול, את העדות, את החד־פעמיות, ולעתים גם את תשוקתו של האדם לגעת במה שלא ניתן לייצר שוב. לכן בני אדם מעריצים את המקור לא מפני שהם טיפשים, ולא מפני שהם עמוקים, אלא מפני שהם יצורים שחיים בעולם של דברים, אבל גם בעולם של מקורות."

ואז שניהם שתקו. על השולחן כעת נחו שני הציורים הזהים, ורק אחד מהם היה מקורי. אבל נדמה היה שעכשיו גם השני קיבל משמעות: לא מפני שנעשה מקורי, אלא מפני שאילץ אותם לשאול מהו בכלל דבר אמיתי.

מראי מקום

Baudrillard, J. (1994). Simulacra and simulation. University of Michigan Press.

Belk, R. W. (1988). Possessions and the extended self. Journal of Consumer Research, 15(2), 139-168.

Benjamin, W. (1969). The work of art in the age of mechanical reproduction. In H. Arendt (Ed.), Illuminations (H. Zohn, Trans., pp. 217-251). Schocken Books. (Original work published 1935)

Currie, G. (1985). The authentic and the aesthetic. The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 43(4), 331-340.

Dutton, D. (2003). Authenticity in art. In J. Levinson (Ed.), The Oxford handbook of aesthetics (pp. 258-274). Oxford University Press.

Goodman, N. (1968). Languages of art: An approach to a theory of symbols. Bobbs-Merrill.

Grayson, K., & Martinec, R. (2004). Consumer perceptions of iconicity and indexicality and their influence on assessments of authentic market offerings. Journal of Consumer Research, 31(2), 296-312.

Grayson, K., & Shulman, D. (2000). Indexicality and the verification function of irreplaceable possessions: A semiotic analysis. Journal of Consumer Research, 27(1), 17-30.

Hood, B. M., & Bloom, P. (2008). Children prefer certain individuals over perfect duplicates. Cognition, 106(1), 455-462.

Huang, M., Bridge, H., Kemp, M. J., & Parker, A. J. (2011). Human cortical activity evoked by the assignment of authenticity when viewing works of art. Frontiers in Human Neuroscience, 5, Article 134.

Kennick, W. E. (1985). Art and inauthenticity. The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 44(1), 3-12.

Matthes, E. H. (2013). History, value, and irreplaceability. Ethics, 124(1), 35-64.

Matthes, E. H. (2018). Authenticity and the aesthetic experience of history. Analysis, 78(4), 649-657.

Nanay, B. (2015). Cognitive penetration and the gallery of indiscernibles. Frontiers in Psychology, 5, Article 1527.

Newman, G. E. (2016). An essentialist account of authenticity. Journal of Cognition and Culture, 16(3-4), 294-321.

Newman, G. E. (2019). The psychology of authenticity. Review of General Psychology, 23(1), 8-18.

Newman, G. E., Bloom, P. (2012). Art and authenticity: The importance of originals in judgments of value. Journal of Experimental Psychology: General, 141(3), 558-569.

Newman, G. E., & Bloom, P. (2014). Physical contact influences how much people pay at celebrity auctions. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America, 111(10), 3705-3708.

Newman, G. E., & Dhar, R. (2014). Authenticity is contagious: Brand essence and the original source of production. Journal of Marketing Research, 51(3), 371-386.

Newman, G. E., Diesendruck, G., & Bloom, P. (2011). Celebrity contagion and the value of objects. Journal of Consumer Research, 38(2), 215-228.

Newman, G. E., & Smith, R. K. (2016). The need to belong motivates demand for authentic objects. Cognition, 156, 129-134.

Trilling, L. (1972). Sincerity and authenticity. Harvard University Press.