פרופ' יוסף לוין

לצאת מן הקופסה המחשבתית

נכתב ע"י פרופ' לוין

איני יודע ואיני סבור שאני יודע : סוקרטס, כפי שמופיע ב'אפולוגיה' של אפלטון

מי שמכיר רק את הצד שלו מכיר אך מעט גם את עצמו: מיל 1859

הכתבה להלן עוסקת בשאלה כיצד בני אדם, קבוצות ותרבויות נלכדים בתוך מסגרות חשיבה שהיו בתחילה יעילות אך נעשו בהמשך קשיחות, אוטומטיות, מצמצמות ולעתים אף עיוורות לראיות, לחלופות ולמורכבות.

הטענה המרכזית היא ש"יציאה מן הקופסה" איננה סיסמה יצירתית רופפת אלא בעיה קוגניטיבית, אפיסטמית ומוסרית: כיצד לעכב סגירה מוקדמת, לשאת עמימות, לשקול חלופות, להפריד בין זהות לבין עמדה, ולבנות רמה גבוהה יותר של מורכבות אינטגרטיבית .

הכתבה מציבה מסגרת היסטורית מסוקרטס, מונטן, בייקון ומיל ועד דיואי, ג'יימס, פופר, קון, דה־בונו, כהנמן וסטנוביץ , ומראה כי הדיון בקיבעון מחשבתי ובפתיחות מחשבתית הוא חוט אינטלקטואלי ארוך ולא אופנה עכשווית בלבד. לאחר מכן הכתבה משלבת ממצאים פסיכולוגיים בני זמננו על צורך בסגירה קוגניטיבית, חשיבה פתוחה־אקטיבית, גמישות קוגניטיבית, מורכבות אינטגרטיבית ופתיחות לחוויה. בהמשך מוצע שאלון סקר ראשוני לאיתור קיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית, המבוסס סינתטית על ספרות המחקר אך איננו כלי מאומת. לבסוף מוצג ארגז כלים יישומי: עיכוב סגירה, ניסוח הצד הנגדי החזק, יומן ראיות מפריכות, פרה־מורטם, חשיבה נגד־עובדתית, מעבר זווית, שימוש באנלוגיה, מהלכי חשיבה לטרליים, אימון בסבילות לעמימות, ניתוק זהות מדעה, שיח קבוצתי המקטין קיבעון, וקריאה בין־תחומית שיטתית. מסקנת הכתבה היא שאין אפשרות אנושית לחיות ללא מסגרות, אך יש אפשרות לפתח מסגרות גמישות, חדירות לתיקון ופתוחות יותר אל המציאות.

מבוא: מהי בעצם "קופסה מחשבתית" ?

הביטוי "לצאת מן הקופסה" נשחק בשיח הפופולרי עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כמו קריאה עמומה ליצירתיות, להשראה או לרענון סתמי. אולם מבחינה קוגניטיבית ופסיכולוגית מדובר בבעיה חמורה הרבה יותר. האדם איננו פוגש את העולם באופן גולמי; הוא פוגש אותו דרך סינון, קיטלוג, השערה, שפה, זיכרון, רגש וזהות. המוח איננו מצלמה ניטרלית אלא מערכת חיזוי, קיצור, סלקציה ופרשנות. במובן זה, "הקופסה" היא לא תקלה מקרית אלא חלק מתנאי האפשרות של החשיבה עצמה.

בלי קופסאות לא היינו מזהים במהירות פרצופים, סכנות, נורמות, כוונות או דפוסים חוזרים. הבעיה מתחילה כאשר הקופסה מפסיקה להיות מכשיר עבודה והופכת לכלא בלתי נראה: כאשר קטגוריה נוקשה מחליפה סקרנות, כאשר זהות מגויסת להגנה על עמדה, כאשר הפתרון הראשון נהפך למובן מאליו, וכאשר המידע הזמין נחווה כאילו הוא כל המידע הדרוש. כהנמן תיאר נטייה זו בנוסחת "מה שאתה רואה הוא כל מה שיש" , כלומר הנטייה לבנות סיפור משכנע מן המידע הזמין בלבד, כאילו אין מידע חסר ואין מסגרות חלופיות (Kahneman, 2011).

דניאל כהנמן- פסיכולוג ישראלי אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה

מכאן שהשאלה אינה אם יש לאדם קופסה מחשבתית, אלא עד כמה הוא מסוגל לראות אותה כקופסה. היכולת להבין אחרת תלויה אפוא לא רק בכמות המידע, אלא גם ביכולת לעכב מסקנה, לזהות הטיה, לסבול אי־ודאות, להחזיק כמה פרשנויות זמניות במקביל, ולעמוד במחיר הנפשי של שינוי עמדה.

גנאלוגיה אינטלקטואלית: מן העת העתיקה ועד ימינו

סוקרטס, כפי שהוא מופיע ב"אפולוגיה", מנסח את אחד התנאים הראשוניים של חירות אינטלקטואלית: פירוק האשליה של הידיעה. המשפט המיוחס לו, "איני יודע ואיני סבור שאני יודע", איננו שבח לבורות אלא התקפה על יומרת הוודאות ועל הסירוב לבחון את מה שנראה מובן מאליו (Plato, 2002). ב מקום שבו האדם חדל להבדיל בין ידע לבין תחושת ידיעה, מתחיל קיבעון.

מונטן ניסח עמדה קרובה בצורה אישית יותר. המוטו שלו כולל טכניקה של השעיית יהירות קוגניטיבית. אצל מונטן , ההתבוננות פנימה היא אמצעי לבדיקת גבולותיה של העמדה האישית, לחשיפת הסתירות שבתוכה, ולהכרה בכך שהאדם נעשה לעתים אסיר של מנהגיו, שפתו וחינוכו (Montaigne, 2003).

בייקון העביר את הדיון לשדה המתודולוגי. תורת ה"אידולים" שלו : אידולי השבט, המערה, השוק והתיאטרון , היא אחד הניסוחים הראשונים למה שנקרא כיום הטיות קוגניטיביות ומסגרות מעוותות של הבנה. בייקון הזהיר כי האינטלקט האנושי איננו מקבל "אור טהור" בלבד, אלא משובש בידי נטיות, רגשות, מונחים והרגלי תרבות; לכן נחוצה עבודה שיטתית של טיהור, תיקון וארגון מחדש של אופן ההתבוננות (Bacon, 2000).

מיל, בפרק השני של "על החירות", ניסח כלל קוגניטיבי חשוב במיוחד: "מי שמכיר רק את הצד שלו אינו מבין כי הפתיחות אינה סנטימנט ליברלי בלבד, אלא תנאי לידיעה טובה. עמדתי שלי אינה נבחנת באמת כל עוד אינני מסוגל להציג ביושר ובכוח מלא את העמדה הנגדית (Mill, 1859).

דיואי הגדיר חשיבה רפלקטיבית כ"עיון פעיל, מתמיד וזהיר" בכל אמונה ובכל צורת ידע משוערת ובמסקנות הנובעות ממנה (Dewey, 1910).

ויליאם ג'יימס הוסיף תובנה חדה במיוחד: "האויב הגדול ביותר של אחת מן האמיתות שלנו עשוי להיות שאר האמיתות שלנו" (James, 1907) כלומר, החסם לשינוי איננו תמיד היעדר ראיות, אלא דווקא המארג הפנימי שכבר מסתדר היטב בלי ההפרעה של רעיון חדש.

פופר קשר את הבעיה לביקורתיות המדעית. כאשר תיאוריה נראית לאדם "התיאוריה האפשרית היחידה", זהו בעיניו סימן לא להבנה עמוקה אלא להפך: או שהבעיה לא הובנה, או שהתיאוריה לא נבחנה מול חלופות ממשיות(Popper, 1972) .

קון, מצדו, הראה שמדע נורמלי פועל בתוך פרדיגמות המגדירות לא רק תשובות אלא גם אילו שאלות בכלל נראות רציונליות (Kuhn, 1970) .

דה־בונו ניסח את אותה תובנה בשפה יישומית יותר: לעתים המכשול העיקרי לחשיבה חדשה איננו מחסור ברעיונות אלא עודף הדפוסים הקיימים (de Bono, 1970) .

בספרות בת זמננו כהנמן, וסטנוביץ' וטופלק מדגישים כי ההפרעה המרכזית לחשיבה טובה איננה רק בורות אלא מבנה שלם של תגובה מהירה, סיפורים חסרי בקרה, סגירה מוקדמת, רושם ראשוני קשיח, והטיה לצד שלי. החשיבה הפתוחה־אקטיבית אצל Stanovich ו-Toplak מוגדרת כנכונות לשקול חלופות, לעבד ראיות שסותרות את האמונה הנוכחית, לדחות סגירה מוקדמת, ולחשוב באופן רפלקטיבי ולא רק אימפולסיבי (Stanovich & Toplak, 2023).

החוקרים קיית סטנוביץ ומגי טופלק

המנגנונים הפסיכולוגיים של קיבעון מחשבתי

הספרות הפסיכולוגית מציעה להבין קיבעון מחשבתי לא כפגם פשוט של “חוסר שכל”, אלא כדפוס שנבנה מכמה מנגנונים שפועלים יחד.

הראשון הוא צורך בסגירה קוגניטיבית: הרצון להגיע מהר לתשובה ברורה, יציבה וחד־משמעית, והקושי לשאת עמימות, ספק או ריבוי אפשרויות.

קרוגלנסקי ווובסטר תיארו כאן שני שלבים אופייניים: תחילה האדם “תופס” במהירות הסבר כלשהו, ולאחר מכן “קופא” עליו ומתקשה לעדכן אותו גם כשנכנס מידע חדש (Webster & Kruglanski, 1994; Kruglanski & Webster, 1996). חשוב במיוחד להבין שזה איננו שקול לאינטליגנציה נמוכה; לפי אותו קו מחקר, הצורך בסגירה יכול להיות גם תכונה יחסית יציבה וגם מצב שמתגבר תחת לחץ זמן, עייפות, קושי בעיבוד מידע או איום, כלומר גם אדם חכם מאוד עלול להיצמד מהר מדי למסקנה כשהמחיר הנפשי של אי־ודאות נעשה גבוה מדי (Kruglanski & Webster, 1996).

המנגנון השני הוא חשיבה פתוחה־אקטיבית. כאן לא די לומר “אני פתוח לדעות אחרות”; הכוונה היא לנטייה ממשית לחפש חלופות, להיות רגיש לראיות שסותרות את האמונה הנוכחית, לדחות סגירה מוקדמת, ולאפשר לחשיבה רפלקטיבית לעכב את האינטואיציה הראשונית כאשר צריך (Stanovich & Toplak, 2023) .

המנגנון השלישי הוא גמישות קוגניטיבית, כלומר היכולת לייצר יותר מהסבר אחד ויותר מפתרון אחד, ולראות גם במצבים קשים לא רק אילוץ מוחלט אלא לפחות מידה מסוימת של אפשרות, בחירה או שליטה; זו בדיוק הנקודה שבגללה צמצום מחשבתי מחמיר לעיתים סבל נפשי, משום שהוא גורם לאדם לחוות מצב מורכב כאילו יש לו רק פירוש אחד ורק מוצא אחד (Dennis & Vander Wal, 2010) .

המנגנון הרביעי הוא מורכבות אינטגרטיבית: היכולת להבחין בכמה ממדים, נקודות מבט והיבטים שונים של סוגיה נתונה, ואז גם לקשור ביניהם בתוך מסגרת רחבה יותר של יחסים, מתחים, פשרות או סינתזה, במקום לקרוס מיד לפשטנות של “או זה או זה” (Békés & Suedfeld, 2020).

לבסוף, מחקרי אישיות מראים שיציאה אמיתית מן הקופסה נשענת על שני כוחות קרובים אך לא זהים: פתיחות לחוויה, שקשורה במיוחד לדמיון, רגישות לחידוש ולחריג, ואינטלקט, שקשור יותר לסקרנות מושגית, הפשטה, ניתוח ושיפור מודלים. ב

מחקר של קאופמן ועמיתיו, פתיחות לחוויה ניבאה במיוחד הישג יצירתי באמנויות, ואילו אינטלקט ניבא באופן מובהק יותר הישג יצירתי במדעים. לכן פתיחות מחשבתית איננה היעדר עמדה, אלא היכולת להחזיק עמדה בלי להינעל עליה מהר מדי: להשעות אותה, לבדוק אותה מול חלופות ומול ראיות סותרות, ולחזור אליה רק אם היא אכן עומדת במבחן (Kaufman et al., 2016) .

שאלון סקר ראשוני: קיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית

להלן שאלון סקר ראשוני הבנוי כמדד התרשמות מחקרי־קליני. הוא איננו כלי אבחוני מאומת, אלא הצעה ראשונית המבוססת על אינטגרציה בין ספרות על צורך בסגירה של נושא, , חשיבה פתוחה־אקטיבית, גמישות קוגניטיבית ומורכבות אינטגרטיבית.

(Webster & Kruglanski, 1994; Kruglanski & Webster, 1996; Dennis & Vander Wal, 2010; Stanovich & Toplak, 2023; Békés & Suedfeld, 2020).

שאלון התרשמותי לקיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית

הוראות
דרג כל היגד מ־1 עד 5:

1 – כלל לא מסכים
2 – די לא מסכים
3 – לא בטוח / גם וגם
4 – די מסכים
5 – מסכים מאוד

1. אני מתקשה לשאת מצב שבו אין תשובה ברורה.
2. כשמופיעה ראיה שסותרת את עמדתי, אני בוחן אותה ברצינות.
3. לאחר שגיבשתי דעה, אני נוטה להפסיק לחפש מידע נוסף.
4. אני מסוגל להחזיק זמנית כמה הסברים סותרים בלי להיבהל.
5. עמימות מעייפת אותי, ולכן אני מעדיף הכרעה מהירה.
6. אני מסוגל ליהנות מן האפשרות שהעמדה הראשונית שלי הייתה חלקית בלבד.
7. כאשר מישהו חולק עליי, אני נוטה לפרש זאת מהר מדי כטעות שלו.
8. אני מחפש במכוון את הניסוח החזק ביותר של הדעה הנגדית.
9. אני נצמד לפתרון הראשון שנראה סביר.
10. לעיתים קרובות אני שואל את עצמי: "מה עוד יכול להסביר זאת?"
11. במצבי לחץ אני רואה בדרך כלל אפשרות אחת בלבד.
12. אני מסוגל לייצר לפחות שלוש דרכי פעולה שונות לפני החלטה.
13. אם דעה שלי מופרכת, אני חש כאילו משהו בזהות שלי נפגע.
14. אני מבחין בין "אני" לבין "מה שאני חושב כרגע".
15. אני מעדיף סדר, מבנה וחד־משמעות גם במחיר של פשטנות.
16. אני מסוגל לראות כיצד שתי עמדות יריבות עשויות להיות צודקות חלקית, כל אחת בדרך אחרת.
17. כשאני בטוח במשהו, לעיתים רחוקות אני בודק אילו עובדות חסרות לי.
18. אני מוכן לעכב החלטה כדי לאסוף מידע שלא נוח לי לשמוע.
19. אני נוטה לסווג אנשים ומצבים בקטגוריות מהירות וקשיחות.
20. שינוי עמדה הוא בעיניי לעיתים סימן ללמידה ולא לחולשה.

חישוב ציונים ופירוש ראשוני
כדי שהציון הכולל ישקף קיבעון מחשבתי, יש להפוך תחילה את הציונים בפריטים המנוסחים בכיוון של פתיחות מחשבתית: 2, 4, 6, 8, 10, 12, 14, 16, 18 ו־20. ההיפוך נעשה כך: 1 נהפך ל־5, 2 ל־4, 3 נשאר 3, 4 נהפך ל־2, ו־5 ל־1. לאחר מכן מחברים את ציוני כל 20 הפריטים. ציון גבוה יותר משקף קיבעון מחשבתי רב יותר, ואילו ציון נמוך יותר משקף פתיחות מחשבתית רבה יותר.

טווחי פירוש מוצעים
20–39 -פתיחות מחשבתית גבוהה
40–54 -פתיחות טובה אך לא עקבית
55–69 -פרופיל מעורב, עם אזורי קיבעון בולטים
70–84 -קיבעון מחשבתי משמעותי
85–100 -קיבעון מחשבתי גבוה מאוד

תתי־סולמות מוצעים
ניתן לחשב גם תתי־סולמות. גם כאן יש להפוך תחילה את הפריטים המנוסחים בכיוון של פתיחות, כך שציון גבוה ישקף יותר קיבעון גם בתוך תת־הסולם.

צורך בסגירה: 1, 3, 5, 15, 17
פתיחות לראיות ותיקון עצמי: 2, 6, 8, 18, 20
ייצור חלופות וגמישות: 9, 10, 11, 12, 19
מורכבות אינטגרטיבית והפרדת זהות מדעה: 4, 7, 13, 14, 16

הערה
זהו שאלון התרשמותי, שנועד לעורר חשיבה ולספק אינדיקציה ראשונית לדפוסי חשיבה. אין לראות בו כלי אבחוני, פסיכומטרי או קליני מתוקף.

ארגז כלים לפיתוח היכולת לצאת מן הקופסה

שינוי מחשבתי אמיתי כמעט אף פעם אינו נוצר מן הקריאה הכללית "להיות יצירתי" או "להיות פתוח", אלא מעבודה שיטתית על המנגנונים שמחזיקים את הקיבעון בפועל: הנטייה למהר למסקנה, להיצמד אליה, להתגונן מפני מידע לא נוח, לראות מעט מדי חלופות, ולהיסחף אחר דפוסי שיח והרגלי שפה שמקצרים את החשיבה. לכן דרוש מערך של תרגילים מכוונים.

ראשית, חשוב לעכב סגירה מכוונת: לא להסתפק בפתרון הראשון, אלא לנסח לפחות שלוש אפשרויות, שתי ראיות בעד כל אחת וראיה אחת נגדה; זהו תיקון ישיר לנטיית ה־ seizing שתיארו Kruglanski and Webster (1996)

שנית, יש להפעיל את מבחן "הצד הנגדי החזק": לא להפריך גרסה חלשה של העמדה היריבה, אלא לנסח את הגרסה הטובה ביותר שלה, כזו שתומכיה היו מכירים בה; בלי ייצוג נאמן של העמדה הנגדית, גם ההבנה של העמדה שלי נשארת חלקית, כפי שהדגיש Mill (1859)

שלישית, מועיל לנהל יומן של ראיות מפריכות: אחת ליום או לשבוע לרשום במפורש נתון, תצפית או טיעון שאינם נוחים למודל הקיים, משום שבלי רישום כזה החריג נבלע במהירות בתוך ההסבר הרגיל ונעלם מן הזיכרון, כפי שעולה מן התיאור של ההטיות הקוגניטיביות אצל Kahneman (2011)

רביעית, לפני החלטה משמעותית רצוי לבצע פרה־מורטם: לדמיין שהמהלך כבר נכשל ולשאול מה היו הסיבות הסבירות לכך; לפי Klein (2007) צעד כזה מפחית ביטחון־יתר, מחליש קונפורמיות קבוצתית ומאפשר להשמיע הסתייגויות בזמן.

חמישית, רצוי להפעיל חשיבה נגד־עובדתית ולשאול "מה היה קורה אילו" ואילו תנאים היו מובילים לתוצאה אחרת; מחשבה כזו עשויה לשפר למידה וּויסות התנהגותי, אם כי ללא בקרה היא עלולה להפוך לרומינציה (Epstude & Roese, 2008)

שישית, יש ערך למעבר לזווית ראיה אחרת שיטתית: בכל סכסוך, כישלון או אי־הבנה לנסח לא רק כיצד אני רואה את המצב, אלא גם כיצד האחר עשוי לראותו וכיצד היה מתאר אותו צופה שלישי; תרגיל כזה מפחית במידה מסוימת הטיה אגוצנטרית (Samuel et al., 2020)

שביעית, כדאי להשתמש בחשיבה אנלוגית ולחפש הקבלות מתחומים זרים, משום שאנלוגיה טובה אינה רק קישוט לשוני אלא אמצעי לחשיפת מבנים חבויים ולהבניה מחודשת של הבעיה (Gentner, 2002)

שמינית, אפשר להפעיל מהלך לטרלי מכוון באמצעות היפוך, פרובוקציה, הגזמה או אילוץ, לא כגחמה אלא כדי לקטוע את המסלול האוטומטי של החשיבה האנכית ולכפות ארגון מחדש של הייצוג de Bono (1970)

תשיעית, חשוב לנתק זהות מדעה ולשאול: אם יתברר שהאמונה הזאת שגויה, איזה חלק בי ירגיש מאוים; כל עוד עמדה מסוימת נחווית כחלק מן הזהות, שום טכניקה קוגניטיבית לא תחזיק מעמד לאורך זמן.

עשירית, יש לאמן סבילות לעמימות, כלומר להרגיל את הנפש לומר "עדיין איני יודע" לא כהתחמקות אלא כעמדה אינטלקטואלית מכוונת; זהו נוגדן ישיר לצורך בסגירה מהירה (Webster & Kruglanski, 1994)

אחד־עשר, קריאה בין־תחומית קבועה מסייעת לערער קיבעון דיסציפלינרי, משום שכאשר קהילה חושבת שוב ושוב באותה שפה ועל אותן חידות, היא גם מוגבלת על ידי אותן הנחות; מפגש שיטתי עם תחומים זרים מרחיב את מאגר המודלים האפשריים, בהתאם לתובנה של Kuhn (1970)

לבסוף, גם למבנה השיח הקבוצתי יש תפקיד: לעיתים רצוי שהבכיר ידבר אחרון, שיוגדר "עורך דין של הצד השני", ושאיסוף חששות יתבצע גם באנונימיות, כדי לצמצם קונצנזוס מדומה והקפאת שיפוט מוקדמת.

המכנה המשותף לכל התרגילים הללו הוא שהם אינם מסתפקים בסיסמה כללית על פתיחות, אלא בונים משמעת מחשבתית שמאטה את הקפיצה למסקנה, מכריחה מפגש עם חלופות ועם ראיות לא נוחות, ומאפשרת לאדם לשנות עמדה בלי לחוות זאת כהתמוטטות של זהותו.

דיון: הבעיה האמיתית איננה מחסור ברעיונות אלא עודף נוחות

הטעות הנפוצה היא לחשוב שיציאה מן הקופסה פירושה לייצר רעיון מקורי. זהו תיאור דל מדי. אדם עשוי להעלות רעיונות רבים ועדיין להישאר כלוא באותם מבני יסוד: אותן הנחות ערכיות, אותן קטגוריות, אותה הגנה על העצמי, אותו יחס אל עמימות, ואותה חרדה משינוי עמדה. במקרים רבים, הבעיה איננה דלות של דמיון אלא קביעות של הסדר הישן.

הסכנה הזאת גדלה דווקא אצל אנשים אינטליגנטיים. אינטליגנציה גבוהה עשויה לאפשר לאדם להגן באופן משוכלל על קופסה לקויה. הוא ינסח טוב יותר, יתווכח טוב יותר, יגייס ספרות במהירות רבה יותר, וייצר תחושת צדקנות אפיסטמית מרשימה יותר. לכן פתיחות מחשבתית איננה נובעת מאליה מן היכולת; לעתים היא אפילו נפגעת ממנה. דרושה ענווה אפיסטמית מכוונת.

צריך גם להיזהר מן הקיצון ההפוך. לא כל עמדה יציבה היא קיבעון, ולא כל עיכוב הכרעה הוא חכמה. יש גם פתיחות מזויפת: אדם שמחליף עמדה מפני שאין לו ציר, אדם החושש ממחויבות ולכן קורא לעצמו 'פתוח', או אדם שמקדש מורכבות עד כדי איבוד קריטריונים. המטרה איננה לפרק כל מסגרת, אלא לפתח מסגרות גמישות, בוחנות את עצמן, וחדירות יותר לראיה מפריכה.

במובן זה, החשיבה הבשלה היא פשרה מורכבת בין מבנה לבין נזילות. בלי מבנה אין הבנה; בלי נזילות אין תיקון. הקופסה אינה צריכה להיעלם; היא צריכה להיעשות שקופה יותר לעצמה.

סיכום

לצאת מן הקופסה המחשבתית פירושו לא רק להיות יצירתי אלא להיות מסוגל להבחין במגבלות המודל שבתוכו אני חי. זהו מהלך קוגניטיבי, רגשי ומוסרי גם יחד: היכולת לשאת אי־ודאות, להקשיב לראיה לא נוחה, להבחין בין עמדה לזהות, לעכב סגירה מוקדמת, ולבנות מורכבות במקום תפיסת שחור לבן. מן העת העתיקה ועד הפסיכולוגיה המודרנית, הלקח חוזר שוב ושוב: האיום העמוק ביותר על החשיבה אינו תמיד השקר הגלוי אלא ההרגל הנוח. מי שמבקש להבין אחרת חייב אפוא לפתח משמעת של בדיקה עצמית, חיכוך עם זרות, ותרגול מכוון של חלופות. אין בכך הבטחה לאמת מלאה, אך יש בכך הפחתה ממשית של עיוורון.

רשימת מקורות

Bacon, F. (2000). The new organon (L. Jardine & M. Silverthorne, Eds.; M. Silverthorne, Trans.). Cambridge University Press. (Original work published 1620)

Békés, V., & Suedfeld, P. (2020). Integrative complexity. In V. Zeigler-Hill & T. K. Shackelford (Eds.), Encyclopedia of personality and individual differences (pp. 2280–2283). Springer.

de Bono, E. (1970). Lateral thinking: Creativity step by step. Harper & Row.

Dennis, J. P., & Vander Wal, J. S. (2010). The cognitive flexibility inventory: Instrument development and estimates of reliability and validity. Cognitive Therapy and Research, 34(3), 241–253.

Dewey, J. (1910). How we think. D. C. Heath & Co.

Epstude, K., & Roese, N. J. (2008). The functional theory of counterfactual thinking. Personality and Social Psychology Review, 12(2), 168–192.

Gentner, D. (2002). Analogy in scientific discovery: The case of Johannes Kepler. In L. Magnani & N. J. Nersessian (Eds.), Model-based reasoning: Science, technology, values (pp. 21–39). Springer.

James, W. (1907). Pragmatism: A new name for some old ways of thinking. Longmans, Green, and Co.

Kahneman, D. (2011). Thinking, fast and slow. Farrar, Straus and Giroux.

Kaufman, S. B., Quilty, L. C., Grazioplene, R. G., Hirsh, J. B., Gray, J. R., Peterson, J. B., & DeYoung, C. G. (2016). Openness to experience and intellect differentially predict creative achievement in the arts and sciences. Journal of Personality, 84(2), 248–258.

Klein, G. (2007). Performing a project premortem. Harvard Business Review, 85(9), 18–19.

Kruglanski, A. W., & Webster, D. M. (1996). Motivated closing of the mind: Seizing and freezing. Psychological Review, 103(2), 263–283.

Mill, J. S. (1859). On liberty. J. W. Parker and Son.

Montaigne, M. de. (2003). The complete essays (M. A. Screech, Trans.). Penguin Books.

Plato. (2002). Five dialogues: Euthyphro, Apology, Crito, Meno, Phaedo (G. M. A. Grube, Trans.; J. M. Cooper, Rev., 2nd ed.). Hackett Publishing.

Popper, K. R. (1972). Objective knowledge: An evolutionary approach. Clarendon Press.

Roets, A., & Van Hiel, A. (2007). Separating ability from need: Clarifying the dimensional structure of the need for closure scale. Personality and Social Psychology Bulletin, 33(2), 266–280.

Roets, A., & Van Hiel, A. (2011). Item selection and validation of a brief, 15-item version of the need for closure scale. Personality and Individual Differences, 50(1), 90–94.

Samuel, S., Frohnwieser, A., Lurz, R., & Clayton, N. S. (2020). Reduced egocentric bias when perspective-taking compared to working from rules. Quarterly Journal of Experimental Psychology, 73(9), 1368–1381.

Stanovich, K. E., & Toplak, M. E. (2023). Actively open-minded thinking and its measurement. Journal of Intelligence, 11(2), Article 27.

Webster, D. M., & Kruglanski, A. W. (1994). Individual differences in need for cognitive closure. Journal of Personality and Social Psychology, 67(6), 1049–1062.