פרופ' יוסף לוין

על ספרו של יגאל הראל, הסוד של אמא: חלון ספרותי אל בגדד היהודית, המחתרת הציונית וסודות המשפחה

נכתב ע"י פרופ' לוין

ספרו של יגאל הראל, הסוד של אמא, הוא רומן מתח היסטורי העוסק באחד הפרקים הדרמטיים, הרגישים והמוכרים פחות בזיכרון הישראלי הרחב: חיי יהודי בגדד בשנות הארבעים והחמישים, פעילות המחתרת היהודית־ציונית בעיראק, והמעבר הכואב מעולם עירוני יהודי־ערבי עשיר אל מציאות של סכנה, עזיבה והגירה. יגאל הראל הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בספרות, ושני תחומי הידע הללו ניכרים היטב בספר. ההיסטוריה מספקת לו תשתית של זמן, מקום ומתח פוליטי; הספרות מעניקה לדמויות קול, פחד, תשוקה, זיכרון וחום משפחתי.

מקורות הרקע ההיסטוריים: יהודי עיראק, המחתרת הציונית, ציונות והגירה

כדי להבין את חשיבותו של ספר העוסק במחתרת היהודית־ציונית בעיראק, יש להציב אותו בתוך גוף מחקרי רחב העוסק ביהדות עיראק במאה העשרים. אין מדובר רק בסיפור של עלייה לארץ ישראל, וגם לא רק בסיפור של רדיפה, פחד ועקירה. יהדות עיראק הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והעשירות בעולם היהודי, בעלת שורשים עמוקים בבבל ההיסטורית, ובתקופה המודרנית היא הייתה גם קהילה עירונית, משכילה, דוברת ערבית, מעורבת בחיי מסחר, חינוך, עיתונות, משפט ותרבות. ספרות המחקר מדגישה כי יהודי בגדד לא חיו רק בשולי החברה העיראקית, אלא היו חלק ממשי מן המרחב העירוני, הכלכלי והתרבותי של עיראק המודרנית, גם כאשר גבולות השייכות שלהם נעשו שבירים יותר ויותר. עבודותיהם של נסים רג׳ואן, אורית בשקין וראובן שניר מסייעות במיוחד להבין את הממד הזה: קהילה יהודית־ערבית בעלת זהות מורכבת, ששפתה, תרבותה וזיכרונה אינם ניתנים לצמצום לנוסחה אחת של גלות, ציונות או הגירה בלבד.

על רקע זה מקבל הפַרְהוּד של 1941 משמעות מכוננת. הפרהוד, הפוגרום ביהודי בגדד בראשית יוני 1941, מתואר במחקר כנקודת מפנה טראומטית בתולדות הקהילה. הוא לא חיסל מיד את תחושת השייכות העיראקית של כל היהודים, ולא הפך את כולם לציונים בן לילה, אך הוא פגע קשות בתחושת הביטחון הבסיסית. עד אז יכלו רבים מיהודי עיראק לראות עצמם בעת ובעונה אחת כיהודים נאמנים למסורתם וכעיראקים בני המקום. לאחר הפרהוד, האיזון הזה נעשה רופף יותר. הזיכרון של אלימות שכנים, ביזה, רצח והשפלה חדר אל חיי המשפחה, אל שיחות המבוגרים ואל תודעת הילדים. ספרות יפה העוסקת בבגדד היהודית של שנות הארבעים אינה יכולה להתעלם מן הרקע הזה, גם כאשר העלילה מתמקדת בילדות, באהבה, במזון, בבית הספר או במחתרת. הפרהוד נעשה מעין רעש רקע היסטורי: לעיתים אינו נאמר במפורש, אך הוא משנה את גון האוויר.

המחקר של אסתר מאיר־גליצנשטיין, בעיקר בספרה על הציונות בעיראק בשנות הארבעים, חשוב במיוחד להבנת המחתרת הציונית. תרומתו העיקרית היא בכך שהוא אינו מתאר את הציונות העיראקית רק כהמשך טבעי של הציונות הארץ־ישראלית, אלא כתופעה מקומית שהתפתחה בתוך תנאים עיראקיים קונקרטיים: פחד גובר, מגבלות פוליטיות, פעילות חשאית, צעירים המחפשים עתיד, ושליחים מן היישוב שניסו לארגן תנועה ציונית וארגון הגנה. לפי תיאור זה, המחתרת לא הייתה גוף אחד פשוט, אלא מערך של חינוך, הכשרה, קשרים חשאיים, הכנה לעלייה ולעיתים גם פעילות הגנתית. חשיבותו של מחקר זה לספרות היא ברורה: הוא מאפשר לראות את הנערים והנערות של התקופה לא רק כקורבנות של ההיסטוריה, אלא כסובייקטים צעירים, נלהבים, מפוחדים ולעיתים מבולבלים, הפועלים בתוך עולם שבו הגבול בין חלום לאומי לבין סכנת חיים נעשה דק מאוד.

משה גת, בספרו על יציאת יהודי עיראק בשנים 1948 עד 1951, מוסיף רובד חיוני להבנת המעבר מן החיים בבגדד אל ההגירה ההמונית. גת מדגיש כי יציאת יהודי עיראק לא הייתה תוצאה של גורם יחיד. מצד אחד עמדו אפליה, חשדנות מדינתית, חוקים מגבילים ופחד ממשי לאחר הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948. מצד אחר פעלה המחתרת הציונית, שראתה בעלייה לארץ ישראל פתרון היסטורי ומעשי. יש להיזהר, כפי שמציעה ההיסטוריוגרפיה הרצינית, מהסבר פשטני מדי. לא כל יהודי עיראק ביקשו לעזוב מיד; לא כל מי שעזב עשה זאת מתוך ציונות אידיאולוגית; ולא כל מי שנשאר היה אדיש לציונות. ההגירה הייתה תוצאה של מפגש קשה בין לחץ מדינתי, פחד חברתי, פגיעה כלכלית, פעולה ציונית מאורגנת, ושבר עמוק באמון בין היהודים לבין המדינה העיראקית.

חוק שלילת האזרחות העיראקי משנת 1950, שאפשר ליהודים לעזוב את עיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם, היה רגע מכריע בתהליך זה. לאחריו נוצרה דינמיקה מהירה של רישום ליציאה, המתנה, חרדה וחוסר ודאות. מבצע עזרא ונחמיה, שבו הועלו רוב יהודי עיראק לישראל בשנים 1950 עד 1951, סימן כמעט את קיצה של אחת הקהילות העתיקות ביותר בעולם היהודי. לפי מקורות ממשלתיים ישראליים ומקורות מחקריים, כ־125 אלף יהודים מעיראק הועלו לישראל במסגרת המבצע. אך מאחורי המספרים הגדולים מסתתרים חיים פרטיים: בתים שנעזבו, שכונות שנפרדו מילדיהן, זיכרונות מטבח, שפה, טקסים משפחתיים, פחדים קטנים וסודות גדולים. כאן בדיוק נוצר החיבור בין מחקר היסטורי לבין רומן היסטורי טוב. ההיסטוריון מסביר את המסגרת; הסופר מחזיר לה פנים, ריח, קול ותנועה.

הדיון ביהודי עיראק זכה בעשורים האחרונים גם לקריאה ביקורתית יותר, בעיקר סביב שאלות של זהות, זיכרון וקליטה בישראל. יהודה שנהב, למשל, הציע קריאה פוסט־קולוניאלית של המונח “יהודים ערבים”, וטען כי השיח הציוני נטה לעיתים למחוק את המורכבות הערבית־יהודית של יוצאי ארצות ערב. אין הכרח לקבל את כל מסקנותיו כדי להכיר בחשיבות שאלתו: כיצד מספרים את סיפורם של יהודי עיראק מבלי להפוך אותם רק ל״עולים״, רק ל״פליטים״, רק ל״ציונים״ או רק ל״קורבנות״. ספרות העוסקת בבגדד היהודית במיטבה מחזיקה את כל הממדים יחד: הזיקה לעיראק, הזיכרון היהודי, המשיכה לציון, הפחד מן השלטון, החום המשפחתי, והאובדן הכרוך בהגירה.

במובן זה, הרקע ההיסטורי אינו רק תפאורה. הוא המנגנון העמוק שמניע את העלילה. נער יהודי בבגדד של שנות הארבעים אינו מתבגר בתוך עולם ניטרלי. הוא מתבגר בתוך בית שבו ההורים חווים וזוכרים את הפרהוד, בתוך רחוב שבו יחסי שכנות יכולים להיות גם קרובים וגם מסוכנים, בתוך קהילה שבה ציונות היא גם תקווה וגם עבירה, ובתוך מציאות שבה אהבה ראשונה, שיעורי בית ומתכונים משפחתיים מתקיימים לצד סיסמאות חשאיות, מעקבים ופחד ממאסר. לכן שילוב של חומרי מחקר עם עלילה ספרותית אינו רק דרך “להמחיש” היסטוריה. הוא מאפשר להבין כיצד היסטוריה גדולה חודרת אל תוך הגוף, אל תוך הבית ואל תוך דמיונו של נער.

על הרומן של יגאל הראל

במרכז הרומן עומד נעים, נער יהודי בשנת לימודיו האחרונה. הוא אינו מוצג כגיבור לאומי עשוי מקשה אחת, אלא כנער מתבגר, רגיש, מלא חלומות, אהבה ראשונה, נאמנות למשפחה ובלבול טבעי. הוא מבקש עתיד שקט ואהבת נעורים, אך חייו מתנהלים בעיר שבה ההיסטוריה אינה מניחה לנערים להישאר נערים לאורך זמן. בגדד של הספר היא עיר של סמטאות, שווקים, בתים יהודיים, ריחות מטבח, זיכרונות מן הפרהוד, פחד מן השלטון, ומשיכה הולכת וגוברת אל סודות המחתרת הציונית.

הבחירה לספר את האירועים דרך עיניו של מתבגר היא אחת מנקודות החוזק של הספר. המחתרת אינה מוצגת רק כמנגנון פוליטי או ביטחוני, אלא כמציאות החודרת אל נפשו של נער. החשאיות, הסיסמאות, הפחד ממעקב, השבועה, הנאמנות לחברים, הסכנה להיתפס והכאב הכרוך בהסתרה מן המשפחה, כל אלה נבחנים דרך תודעה שעדיין אינה בוגרת לגמרי. דווקא משום כך נוצר אפקט רגשי משמעותי. הקורא אינו מקבל שיעור היסטוריה בלבד, אלא חוויה של התבגרות בתוך עולם שבו הבית, הרחוב והלאום נקלעים לעימות.

מן הפרולוג המצורף עולה כבר בראשית הספר תמונה חזקה של פחד משפחתי. בני הבית מסתתרים, שומעים דפיקות, הילדים נצמדים אל האם, סבא לוחש “שמע ישראל” לא כקריאה חגיגית של בית כנסת אלא כתפילה נמוכה של מי שחייו בסכנה. זוהי פתיחה יעילה, משום שהיא מציבה את הספר באזור שבין זיכרון טראומטי לבין סיפור משפחתי. היא גם מסמנת את אחד מצירי העומק של הרומן: האם אינה רק דמות ביתית, אלא מרכז של סוד, הגנה, הבנה וכאב.

השם הסוד של אמא מתאים היטב לרומן כזה. הוא אינו מכוון רק לתעלומה עלילתית אחת. הוא רומז לכך שהאם מחזיקה בידיה ידע שאינו נאמר במפורש: ידע על הסכנות, על העבר, על גבולות המותר והאסור, ואולי גם על מה שבני הבית אינם מסוגלים לשאת. ברומנים היסטוריים העוסקים בהגירה, האם היא לעיתים קרובות שומרת הזיכרון. אצל הראל, לפי החומר המצורף, נראה שהיא גם שומרת הסוד. בכך הספר נוגע בשאלה עמוקה יותר: מה יודעים ההורים ואינם מספרים לילדיהם כדי להגן עליהם, ומה המחיר של הגנה כזאת.

הכריכה הקדמית מוסיפה רובד פרשני חשוב. החלון הפתוח אל הרחוב הבגדדי אינו רק אלמנט חזותי נאה. הוא כמעט הצהרת כוונות. מצד אחד, אנו בתוך חדר, במרחב הפרטי, המשפחתי, המוגן לכאורה. מצד אחר, הרחוב חודר פנימה דרך החלון. הווילון המתנופף מטשטש בין פנים לחוץ, בין בית לסמטה, בין זיכרון לתנועה. הכורסה והחדר האפלולי משדרים אינטימיות, אך הרחוב שמבעד לחלון מזכיר שהאינטימיות הזאת אינה יכולה להישאר מנותקת מן ההיסטוריה. זו כריכה טובה משום שהיא אינה מפרשת את הספר בכוח, אלא פותחת לו דלת.

חשיבותו של הספר נעוצה גם בהצבתו בתוך מסורת ספרותית קיימת על יהודי עיראק. בראש המסורת הזאת עומדים כמובן ספריו של אלי עמיר, ובעיקר מפריח היונים, תרנגול כפרות ויסמין. יצירתו של עמיר בנתה במשך עשורים גשר ספרותי בין בגדד לישראל, בין ילדות עיראקית לזיכרון של מעברה וקיבוץ, ובין זהות יהודית־ערבית לבין ישראליות חדשה. לפי הוצאת עם עובד, מפריח היונים מסופר בעיקר מנקודת ראותו של נער יהודי בבגדד ומתאר את הפרק האחרון של ישיבת היהודים בעיר ואת ימיהם הראשונים בישראל; תרנגול כפרות מתאר את מפגשם החריף של נערים יוצאי מעברות עם הקיבוץ בראשית שנות החמישים; ויסמין מעביר את שאלת הזהות, האהבה והתהום היהודית־ערבית אל ירושלים שלאחר מלחמת ששת הימים.

ההשוואה לאלי עמיר מתבקשת, אך צריך לדייק בה. הראל אינו מחקה את עמיר, ואינו מנסה להחליף אותו. עמיר בנה אפוס רחב של זהות, הגירה וישראליות מזרחית. כתיבתו נעה בין בגדד, המעברה, הקיבוץ וירושלים, והיא טעונה במבט אוטוביוגרפי, חברתי ופוליטי. הראל, לעומת זאת, מתמקד יותר במנגנון המתח ההיסטורי: המחתרת, הסוד, הפעולה החשאית, ההסתבכות, החיפוש אחר ביטחון. אם אצל עמיר בגדד היא עולם שלם העומד לפני התפוררותו, אצל הראל בגדד היא גם מרחב פעולה מסוכן, עיר שבה כל סמטה עשויה להסתיר ידיד, מלשין, שוטר או שליח מחתרת.

דווקא ההבדל הזה מאפשר לראות את הסוד של אמא כתוספת חיובית למסורת הספרותית על יהדות עיראק. עמיר העניק לקורא הישראלי את הטרגדיה הגדולה של העקירה ואת המורכבות של ההיקלטות בישראל. הראל מוסיף זווית ממוקדת יותר על ימי הסתר, פחד, פעילות מחתרתית ותודעת נעורים תחת לחץ. אצל שניהם יש בגדד יהודית חיה, לא רק בגדד של אסון. אצל שניהם יש משפחות, מטבחים, שכנים, געגועים, פחדים, חלומות ושפה פנימית. אך אצל הראל הממד העלילתי של המתח בולט יותר, והוא עשוי לקרב את הנושא גם לקוראים צעירים או לקוראים שאינם נוטים בדרך כלל לקרוא ספרות היסטורית.

יש משמעות מיוחדת לכך שאת הספר ערכה ד״ר רחלי אברהם־איתן. אברהם־איתן היא משוררת, סופרת, עורכת וחוקרת ספרות, ופרסמה את ספר המחקר מבגדאד לישראל: עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר: יסמין מול מפריח היונים ותרנגול כפרות. לפי אתר עם עובד, הספר עוסק בקווים תמטיים ואסתטיים בשלושת ספרי הטרילוגיה של עמיר, המתארים את דרכה של קהילת יהודי בבל, עיראק של היום, אל ישראל ואת תהליכי ההתאקלמות בארץ.

עובדה זו אינה פרט טכני בלבד. עריכה ספרותית של רומן כמו הסוד של אמא דורשת רגישות כפולה: מצד אחד, נאמנות לעלילה ולמתח; מצד אחר, הבנה של הקשר הספרותי וההיסטורי שבו נטוע הסיפור. עורכת המכירה לעומק את יצירת אלי עמיר ואת הטרילוגיה העיראקית שלו יכולה לסייע לספר כזה להימנע משתי סכנות נפוצות: נוסטלגיה עודפת מצד אחד, ודידקטיות היסטורית מצד אחר. במילים אחרות, העריכה כאן עשויה לתרום לאיזון בין סיפור לבין תיעוד, בין רגש לבין אחריות היסטורית.

הרקע ההיסטורי חיוני להבנת הספר. יהדות עיראק הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והחשובות בעולם היהודי. בתקופה המודרנית, בעיקר בבגדד, היא הייתה קהילה עירונית, משכילה, דוברת ערבית, מעורבת במסחר, בחינוך, בעיתונות, במנהל ובתרבות. מחקריה של אורית בשקין מדגישים כי יהודי עיראק לא חיו רק כקהילה סגורה ומנותקת, אלא היו חלק מן התרבות העירונית והלאומית העיראקית המודרנית, עם תקוות להשתלבות במדינת לאום דמוקרטית.

עם זאת, תחושת השייכות הזאת הלכה ונשברה. הפרהוד, הפוגרום ביהודי בגדד ביוני 1941, היה נקודת מפנה טראומטית. מוזיאון השואה האמריקאי מתאר את הפרהוד כהתפרצות אלימה של המון נגד יהודי בגדד וכאירוע שהפך לנקודת מפנה בתולדות יהודי עיראק. הוא לא מחק בן לילה את כל קשרי היהודים עם עיראק, אך הוא ערער את תחושת הביטחון הבסיסית של הקהילה.

בספרות יפה, אירועים כאלה אינם חייבים להופיע כפרק היסטורי מוצהר. לעיתים הם מופיעים כשקט מתוח בבית, כשתיקה של ההורים, כחרדה של סב וסבתא, כילד המקשיב לדפיקות בדלת. זה כוחו של הרומן ההיסטורי כשהוא כתוב היטב: הוא אינו רק מציין שקרה פוגרום, אלא מראה כיצד הזיכרון שלו עובר בגוף המשפחה, בשפה, בתפילה, בשתיקה ובמבט.

המחתרת הציונית בעיראק היא ציר נוסף ברומן. מחקרה של אסתר מאיר־גליצנשטיין על הציונות בעיראק בשנות הארבעים מראה כי הקשר בין הממסד הציוני לבין יהדות עיראק התרכז בשני גופים עיקריים: תנועה ציונית וארגון הגנה. היא בוחנת את העשור שקדם להגירה ההמונית ואת התהליכים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים שעיצבו את גורל הקהילה.

הראל, כמורה להיסטוריה, כנראה מבין היטב שהמחתרת אינה רק “תפאורה הרואית”. היא הייתה מרחב של אומץ, אבל גם של פחד, סכנה, טעויות, סודיות ומשא מוסרי. נער המצטרף לעולם כזה אינו רק מגשים חזון ציוני. הוא גם מסתכן, משקר, מסתיר, נקרע בין אביו ואימו לבין חבריו, בין ביתו לבין השבועה, בין זהירות לבין פעולה. זהו חומר ספרותי חזק, מפני שהוא מאפשר להציג את ההיסטוריה כמערכת לחצים נפשית ולא רק ככרונולוגיה.

תהליך ההגירה של יהודי עיראק לישראל היה מורכב ולא ניתן לצמצום להסבר אחד. משה גת, במחקרו על יציאת יהודי עיראק בשנים 1948 עד 1951, מדגיש את שילובם של גורמים שונים: אפליה עיראקית, פעילות המחתרת הציונית, חוק שלילת האזרחות של 1950, והאצה של תהליך היציאה. מחקרו מצביע על כך שהגירת יהודי עיראק סימנה בפועל את סופה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמושרשות ביותר בגולה.

מבצע עזרא ונחמיה, שבמסגרתו כאמור הועלו רוב יהודי עיראק לישראל בראשית שנות החמישים, היה אחד ממבצעי העלייה הגדולים בתולדות המדינה. מקורות ממשלתיים ישראליים מציינים כי בשנים 1950 עד 1951 הועלו לישראל כ־125 אלף יהודים מעיראק, ואילו מקורות אחרים מדברים על יותר מ־120 אלף.

אך המספרים, גדולים ככל שיהיו, אינם מספרים את כל הסיפור. מאחורי כל מספר הייתה משפחה, בית, מפתח, חפץ שנעזב, שכנה שנפרדה, ילד שלא הבין עד הסוף מדוע צריך ללכת. כאן נכנסת הספרות. היא אינה מחליפה את המחקר ההיסטורי, אך היא נותנת לו פנים. הסוד של אמא מבקש, על פי החומר המצורף, לעשות בדיוק זאת: להחזיר אל הזיכרון לא רק את הפעילות המחתרתית ואת הדרמה הלאומית, אלא גם את הבית, המטבח, האימהות, האהבות והפחדים הקטנים שמהם עשויה היסטוריה אמיתית.

אחד הפרטים היפים בספר הוא שילוב מתכונים מן התקופה. אין מדובר בתוספת חביבה בלבד. מתכון בתוך רומן היסטורי יכול לתפקד כמסמך תרבותי. הוא משמר חומרי גלם, צורת עבודה, יחס לאוכל, זיכרון של מטבח ושל משפחה. במקרה של יהודי עיראק, למטבח יש תפקיד חשוב במיוחד בהמשכיות הזיכרון. גם כאשר הבית בבגדד איננו, הריח והטעם ממשיכים לפעול כמוליכי זיכרון.

כך, למשל, מופיע בספר מתכון לסמבוסק גבינה. על פי הדף המצורף, להכנת הבצק נדרשים קילו קמח, כוס שמן, שלוש כפות שמרים, חצי כפית מלח, שלוש כפות סוכר וכשתיים וחצי כוסות מים פושרים. למילוי משתמשים בכ־400 גרם גבינה מלוחה קשה וביצה. מערבבים את חומרי הבצק, לשים עד קבלת בצק רך וחלק, מכסים ומשאירים להתפחה. לאחר מכן מגררים את הגבינה המלוחה, מערבבים עם ביצה, פותחים עיגולי בצק קטנים, ממלאים בגבינה, סוגרים לצורת חצי עיגול ומהדקים את השוליים במזלג. לבסוף מורחים בביצה ואופים בטאבון כ־10 עד 15 דקות על אש נמוכה, כדי שלא ייחרכו.

סמבוסק גבינה

פרט כזה מחזק את הספר דווקא משום שהוא אינו “גדול”. הוא קטן, ביתי, מוחשי. הוא מזכיר שההיסטוריה אינה מתרחשת רק בבתי ממשל, במחתרות ובחקיקה, אלא גם ליד שולחן, ליד תנור, בתוך בצק שנלוש בידיים. כאשר נער יוצא אל משימה חשאית, הוא יוצא מתוך בית שיש בו ריח של סמבוסק, דאגה של אם, וקול של סבא הממלמל תפילה. ההצטלבות הזאת בין מטבח למחתרת היא מן הדברים שהופכים רומן היסטורי לאנושי יותר.

בהשוואה לספרי אלי עמיר, אפשר לומר שהראל מצטרף לשיחה ספרותית קיימת אך מוסיף לה נתיב משלו. מפריח היונים הוא, במידה רבה, הרומן הגדול של סוף בגדד היהודית בעיני נער. הוא רחב, ססגוני, מלא דמויות, ריחות, פוליטיקה, משפחה ותודעה של עולם העומד לפני פרידה. הסוד של אמא נראה ממוקד יותר בקו של מתח, סוד והבשלה נפשית. הוא קרוב לעמיר במבטו על נער יהודי בבגדד, אך שונה ממנו בהדגשת המחתרת כציר פעולה דרמטי.

מול תרנגול כפרות, ההבדל מעניין עוד יותר. עמיר עוסק שם במפגש המכאיב בין המעברה לקיבוץ, בין יוצאי עיראק לבין הממסד הישראלי האשכנזי, ובמחיר ששילמו נערים שנדרשו להיוולד מחדש בארץ. הראל, לעומת זאת, משתהה בשלב שלפני העזיבה. הוא מחזיר את הקורא אל הרגע שבו ההחלטה לעזוב עדיין אינה מובנת מאליה, אל המקום שבו בגדד היא עדיין בית, גם אם בית מסוכן. בכך הוא משלים, במובן מסוים, את הציר של עמיר: לפני כאב הקליטה בישראל, יש כאב אחר, כאב הפרידה מן המקום שבו נולדת.

מול יסמין, השוואה אחרת מתבקשת. עמיר מעביר את שאלת הזהות היהודית־ערבית אל ירושלים שלאחר 1967 ואל יחסים בין יהודים לערבים בתוך מרחב ישראלי־פלסטיני טעון. הראל חוזר אחורה, אל בגדד, אל הרגע שבו הזהות היהודית־ערבית העיראקית מתחילה להיקרע. אם יסמין שואל מה נותר מן האפשרות לדיאלוג אחרי הקמת המדינה ומלחמותיה, הסוד של אמא שואל מה קרה לפני כן, כאשר יהודים דוברי ערבית, בני המקום, החלו להבין שהמקום שבו חיו דורות עלול לדחות אותם מתוכו.

אין צורך להפריז בשבח הספר כדי להכיר בערכו. מן החומר המצורף עולה שמדובר ביצירה שיש לה תודעה היסטורית ברורה, עלילה בעלת ממד של מתח, ועניין כן בחיי יהודי בגדד. היא עשויה להיות חשובה במיוחד לקוראים המבקשים להכיר את יהדות עיראק לא רק דרך מושגים כלליים כמו “עלייה”, “מעברה” או “קהילה עתיקה”, אלא דרך חווייתו של נער. במובן זה, כוחו של הספר אינו רק במה שהוא מספר, אלא גם במה שהוא מחזיר אל הדמיון הישראלי: רחוב, חלון, אם, מתכון, פחד, שבועה, וסוד אחד שאולי מחזיק את כל הבית.

במבט רחב יותר, הסוד של אמא שייך לסוג הספרים שמזכירים כי ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם אינה נספח להיסטוריה הציונית, אלא חלק מרכזי ממנה. יהודי עיראק לא היו רק “עולים” שהגיעו למדינת ישראל. הם היו בני קהילה עתיקה, עירונית, משכילה, ערבית־יהודית, שנאלצה להתמודד עם לאומיות עיראקית, ציונות, אנטישמיות, קולוניאליזם, מלחמות, הגירה וקליטה. הדיון הזה זכה בעשורים האחרונים גם לקריאות ביקורתיות יותר, למשל אצל יהודה שנהב, שבחן את המונח “יהודים ערבים” ואת המתח בין זהות יהודית, ערביות וציונות. אין הכרח לקבל כל טענה ביקורתית במלואה כדי להבין את חשיבותה: היא מזכירה שלא נכון לצמצם את יהודי עיראק לא לקורבנות בלבד, לא לציונים בלבד, ולא לנוסטלגיה בלבד.

הספר של הראל, אפוא, אם קוראים אותו על רקע זה, אינו רק רומן על המחתרת. הוא רומן על רגע קריטי שבו כמה זהויות מתקיימות יחד ומתנגשות: יהדות, עיראקיות, ערביות תרבותית, ציונות, נאמנות למשפחה, אהבת נעורים ופחד קיומי. זו בדיוק הסיבה לכך שהשוואתו לאלי עמיר מועילה. עמיר הראה כיצד בגדד ממשיכה לחיות בתוך הישראליות גם אחרי שנעזבה. הראל מראה, לפי החומר המצורף, כיצד בגדד עצמה הפכה לזירה של סודות, הכנות ופרידות עוד לפני שהגיעה העלייה הגדולה.

בסופו של דבר, הסוד של אמא נראה כרומן היסטורי הראוי לתשומת לב. הוא אינו מבקש רק לשחזר פרק נשכח, אלא להעמיד במרכזו בני אדם. נעים אינו רק “נער מן המחתרת”. אמו אינה רק “אם יהודייה מודאגת”. בגדד אינה רק “רקע היסטורי”. כולם יחד יוצרים עולם ספרותי שבו ההיסטוריה הגדולה חודרת אל החדר, אל החלון, אל המטבח, אל הגוף ואל הסוד המשפחתי. זהו ספר שמזמין קריאה הן כמסע עלילתי והן כחלון אל פרק חשוב בתולדות יהודי עיראק.

רשימת רפרנסים 

אברהם־איתן, ר׳. (2011). מבגדאד לישראל: עיון משווה בטרילוגיה של אלי עמיר: יסמין מול מפריח היונים ותרנגול כפרות. עם עובד.

אברהם־איתן, ר׳. (2008). כאב השורשים הכפולים: עיון ומחקר. עקד.

אמיר, א׳. (1983). תרנגול כפרות. עם עובד.

אמיר, א׳. (1992). מפריח היונים. עם עובד.

אמיר, א׳. (2005). יסמין. עם עובד.

אמיר, א׳. (2019). נער האופניים. עם עובד.

אמיר, א׳. (2023). והימים לא חלפו. עם עובד.

בשקין, א׳. (2012). New Babylonians: A History of Jews in Modern Iraq. Stanford University Press.

גת, מ׳. (1997/2013). The Jewish Exodus from Iraq, 1948–1951. Frank Cass/Routledge.

הראל, י׳. (ללא שנת פרסום מצוינת בחומר המצורף). הסוד של אמא. שבילי־אור.
הערה: פרטי הכותר, שם המחבר, ההוצאה, הכריכה ותיאור הספר נסמכים על הכריכה הקדמית והאחורית ועל עמודי הספר שצורפו בתצלומים.

מאיר־גליצנשטיין, א׳. (2004). Zionism in an Arab Country: Jews in Iraq in the 1940s. Routledge.

מוריה, ש׳, ויהודה, צ׳. (עורכים). (2010). Al-Farhud: The 1941 Pogrom in Iraq. Magnes Press, Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism, Babylonian Jewry Heritage Center.

רג׳ואן, נ׳. (2004). The Jews of Iraq: 3000 Years of History and Culture. Weidenfeld & Nicolson.

שנהב, י׳. (2006). The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. Stanford University Press.

שניר, ר׳. (2005). Arabness, Jewishness, Zionism: A Struggle of Identities. מכון בן־צבי.
הערה: בעברית הספר מוכר כעוסק בזהות יהודית־ערבית, תרבות ערבית־יהודית וציונות.

שניר, ר׳. (2021). An Unspoken Agreement: The Demise of Arab-Jewish Culture and Identity. Mediterranean Review, 14(1), 123–154.

שניר, ר׳. (2023). Palestinian and Arab-Jewish Cultures: Language, Literature, and Identity. Edinburgh University Press.

United States Holocaust Memorial Museum. (n.d.). The Farhud. Holocaust Encyclopedia.

Government of Israel. (2022). The Aliyah Story: Operation Ezra and Nehemiah.

Jewish Virtual Library. (n.d.). Operation Ezra and Nehemiah: The Airlift of Iraqi Jews.

Am Oved Publishers. (n.d.). מפריח היונים | אלי עמיר.

Am Oved Publishers. (n.d.). תרנגול כפרות | אלי עמיר.

Am Oved Publishers. (n.d.). יסמין | אלי עמיר.

Am Oved Publishers. (n.d.). מבגדאד לישראל | רחלי אברהם־איתן.

Institute for the Translation of Hebrew Literature. (n.d.). Eli Amir.

Institute for the Translation of Hebrew Literature. (n.d.). Scapegoat | Eli Amir.

Institute for the Translation of Hebrew Literature. (n.d.). Farewell, Baghdad / The Dove Flyer | Eli Amir.

Routledge. (n.d.). Zionism in an Arab Country: Jews in Iraq in the 1940s.

Routledge. (n.d.). The Jewish Exodus from Iraq, 1948–1951.

Stanford University Press. (n.d.). New Babylonians: A History of Jews in Modern Iraq.

Babylonian Jewry Heritage Center. (n.d.). מקורות ועדויות על יהדות בבל, הפרהוד, העלייה והמחתרת היהודית בעיראק.

הערת דיוק: לא מצאתי מקור פומבי מספק המאמת במפורש שעבודת הדוקטורט של ד״ר רחלי אברהם־איתן עצמה עסקה באלי עמיר. מה שאומת הוא כי היא בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת בר־אילן, וכי פרסמה ספר מחקר מקיף על הטרילוגיה של אלי עמיר, מבגדאד לישראל.