פרופ' יוסף לוין

מר חכמוני ומר תמימי על סודו של המקור: דו-שיח על הפסיכולוגיה של הערצת היצירה המקורית לעומת התחליף המושלם

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה צפיתי בסרט קצר בו שטח את משנתו גבר מזוקן בגיל העמידה לבוש היטב בחליפה מערבית כמובן, אשר בהסתמכו על מעמדו כחוקר תרבות ואוצר טען כי יוחזרו מיד ליוון כל היצירות ובמיוחד פסלי השיש האותנטיים שנלקחו בעבר מהפרתנון ביוון אל מוזיאוניים מרכזיים כמוזיאון הבריטי ,מוזיאון הלובר ואחרים. הוא הגדיל לעשות, והציע כי ניתן כיום ליצור העתקים מושלמים [האם אכן ניתן?] וזהים של פסלי שיש אלו בעזרת מדפסות תלת ממדיות גדולות לטובת מוזאונים אלו ואילו הפסלים המקוריים יוחזרו לאלתר ואחר כבוד לפרתנון באתונה יוון שם מקומם הראוי. מה ההבדל טען [אולי בתמימות מעושה] בין המקור לחיקוי המושלם.

איור בעזרת AI : לקראת יצירת החיקוי המושלם

הדבר עורר בי תחילה עוקצנות צינית קלה שהרי ניתן לטעון כנגדו כי אם אין הבדל הרי אפשר ליצור עותקים מושלמים ולשלחם דווקא ליוון ולהשאיר את המקוריים בלובר ובמוזיאון הבריטי. אך בהמשך ביטלתי חשיבה זו והחלתי מהרהר אודות החשיבות של היצירה האותנטית לעומת 'החיקוי המושלם'. וכך נוצר דו שיח זה בין מר חכמוני ומר תמימי בנושא מעניין זה. והריהו לפניכם:

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

אנרי דה טולוז-לוטרק: הגוף הפגוע, העיר הלילית, והאמנות שראתה מבעד למסכה

נכתב ע"י פרופ' לוין

פתיחה

לאחרונה נתגלגל לידי, בנופלו באקראי ממדף בחנות ספרים יד שניה בתל אביב, ספרה של גולי פריי: "טולוז לוטרק-פרשת חיים" שתורגם לעברית בידי עדי גינזבורג הירש בהוצאת דביר ב1988. דמותו האניגמטית עבורי לבשה חיים. למדתי להפתעתי שטולוז לוטרק אהב להתחפש, ללבוש דמויות, לשחק [ראה על כך בהמשך]. מתוך עיון בספר נזכרתי גם בסרט פריז בחצות בו טולוז־לוטרק מופיע לרגע כדמות משנית אך סמלית מאוד: אמן של הבל אפוק היושב ב־Moulin Rouge הפריסאי לצד גוגן ודגה, כחלק ממצעד הדמויות הרומנטיות שהטביעו את חותמן באותה תקופה אשר גיבור הסרט פוגש במסעו אחורה בזמן. הדמות אינה מפותחת פסיכולוגית או ביוגרפית, אלא משמשת בעיקר כסימן תרבותי מהיר ומתוחכם לכך שגם “תור הזהב” של סוף המאה ה־19 היה אובייקט לנוסטלגיה בדור שאחריו, בדיוק כפי ששנות ה־20 של המאה ה20 הן אובייקט לנוסטלגיה של גיבור הסרט.

אנרי דה טולוז־לוטרק לא היה רק צייר של פריז הלילית. הוא היה, במידה עמוקה יותר, צייר של מצבים אנושיים שבהם האדם חי תחת מבט: מבט חברתי, מבט ארוטי, מבט של קהל, מבט של בושה, ומבטו שלו על עצמו. הוא נולד אל תוך אצולה ישנה, אך לא נעשה לצייר של אחוזות וטקסי מעמד. הוא פנה דווקא אל הקברטים, אולמות הריקוד, בתי הבושת, הקרקסים, חדרי ההלבשה, שולחנות השתייה, והפנים שנחשפים כשהאיפור עודנו על העור אך הכוח כבר מתחיל להישחק. בכך ייחודו: הוא לא רק תיאר את מונמארטר, אלא גילה בתוכה אמת רחבה יותר על אדם, מסכה, מופע, ושוליות.

אנרי דה טולוז־לוטרק [1864-1901]

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

לצאת מן הקופסה המחשבתית

נכתב ע"י פרופ' לוין

איני יודע ואיני סבור שאני יודע : סוקרטס, כפי שמופיע ב'אפולוגיה' של אפלטון

מי שמכיר רק את הצד שלו מכיר אך מעט גם את עצמו: מיל 1859

הכתבה להלן עוסקת בשאלה כיצד בני אדם, קבוצות ותרבויות נלכדים בתוך מסגרות חשיבה שהיו בתחילה יעילות אך נעשו בהמשך קשיחות, אוטומטיות, מצמצמות ולעתים אף עיוורות לראיות, לחלופות ולמורכבות.

הטענה המרכזית היא ש"יציאה מן הקופסה" איננה סיסמה יצירתית רופפת אלא בעיה קוגניטיבית, אפיסטמית ומוסרית: כיצד לעכב סגירה מוקדמת, לשאת עמימות, לשקול חלופות, להפריד בין זהות לבין עמדה, ולבנות רמה גבוהה יותר של מורכבות אינטגרטיבית .

הכתבה מציבה מסגרת היסטורית מסוקרטס, מונטן, בייקון ומיל ועד דיואי, ג'יימס, פופר, קון, דה־בונו, כהנמן וסטנוביץ , ומראה כי הדיון בקיבעון מחשבתי ובפתיחות מחשבתית הוא חוט אינטלקטואלי ארוך ולא אופנה עכשווית בלבד. לאחר מכן הכתבה משלבת ממצאים פסיכולוגיים בני זמננו על צורך בסגירה קוגניטיבית, חשיבה פתוחה־אקטיבית, גמישות קוגניטיבית, מורכבות אינטגרטיבית ופתיחות לחוויה. בהמשך מוצע שאלון סקר ראשוני לאיתור קיבעון מחשבתי לעומת פתיחות מחשבתית, המבוסס סינתטית על ספרות המחקר אך איננו כלי מאומת. לבסוף מוצג ארגז כלים יישומי: עיכוב סגירה, ניסוח הצד הנגדי החזק, יומן ראיות מפריכות, פרה־מורטם, חשיבה נגד־עובדתית, מעבר זווית, שימוש באנלוגיה, מהלכי חשיבה לטרליים, אימון בסבילות לעמימות, ניתוק זהות מדעה, שיח קבוצתי המקטין קיבעון, וקריאה בין־תחומית שיטתית. מסקנת הכתבה היא שאין אפשרות אנושית לחיות ללא מסגרות, אך יש אפשרות לפתח מסגרות גמישות, חדירות לתיקון ופתוחות יותר אל המציאות.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

דמותו של גופרדו ב״דיאנה״ מאת זאב ז׳בוטינסקי: נפש דרמטית, פולשנית, בעלת קווי אישיות פתולוגיים, המדגימה קנאה חולנית

נכתב ע"י פרופ' לוין

הסיפור ״דיאנה״ של זאב ז׳בוטינסקי מציב במרכזו משולש יחסים טעון. שלוש הדמויות, דיאנה ושני הגברים, נלכדות במתח ארוטי-פסיכולוגי שבו דיאנה מתפקדת כציר מרכזי של משיכה ושליטה. שני הגברים מייצגים טיפוסים נפשיים מנוגדים: האחד [המספר] נמשך מתוך רגש ופגיעוּת, והשני [גופרדו] מתוך יצר כוח, קנאה ואמביוולנטיות. המשולש כולו נע בין תשוקה, תחרות והרס עצמי, כאשר דיאנה אינה רק מושא אלא גם סוכן פעיל המעצים את הדינמיקה הטרגית.

אולם מבחינה פסיכולוגית אטען כי מוקד העניין האמיתי איננו רק בדיאנה אלא דווקא בגופרדו, הדמות הגברית האקסצנטרית, הקנאית, הפולשנית והמאיימת. אין זה רק צעיר מאוהב שנפגע מיריבו; זהו אדם שעולמו הרגשי נצבע מן היסוד בתיאטרליות, בהחצנה, בדרמטיזציה של כאב, בתחושת זכות על הזולת, ובאי־יכולת להכיר בגבולות נפשיים וגופניים של אחרים. משום כך ״דיאנה״ איננו רק סיפור על אהבה וקנאה, אלא טקסט ספרותי המאפשר קריאה אבחונית זהירה של מבנה אישיות. אטען כאן כי גופרדו מתואר באופן המשכנע ביותר כבעל ארגון אישיות מקבוצת Cluster B, וכי האבחנה הסבירה ביותר לגביו היא הפרעת אישיות היסטריונית עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, ולצדם כמה מאפיינים גבוליים משניים אם כי כפי שנראה בהמשך יתכן והתמונה מורכבת יותר [טוריקו ואח', 2024; מיטרה ואח', 2024.[

זאב זבוטינסקי [1940- 1880]

יש לפתוח בהסתייגות מתודולוגית. אבחון של דמות ספרותית איננו אבחון קליני ממשי. אין לנו היסטוריה התפתחותית, אין אנמנזה, אין תצפית לאורך שנים, ואין אפשרות להבחין בין מאפיין אישיותי יציב לבין תגובת משבר נקודתית. עם זאת, לספרות יש יתרון משלה: היא חושפת דפוסים סגנוניים של העצמי, כלומר לא רק מה הדמות מרגישה אלא כיצד היא מארגנת את רגשותיה, באילו צורות היא מציגה אותם, ומה קורה לה ביחס לגבולות, בושה, השפלה, קנאה ושליטה. אבחון ספרותי־פסיכולוגי תקף אפוא לא כהכרעה נוזולוגית סופית אלא אולי ככלי פרשני. במקרה של גופרדו, אטען כי הדפוסים חוזרים בעקביות מספקת כדי להצדיק קריאה כזו.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

פנים אל מול פנים: דיאלוג בין אב לבנו על המדע, הנפש והפילוסופיה של הפנים האנושיות

נכתב ע"י פרופ' לוין

א. הגירוי הגדול מכולם

בן: אבא, ראיתי שאתה קורא כתבה על פנים אנושיות. מה כל כך מיוחד בפנים?

אבא: תשאל! הפנים הן אולי הגירוי החברתי החזק ביותר שהמוח שלנו מעבד. תחשוב רגע: בשבריר שנייה אתה מסוגל לזהות אדם ברחוב שלא ראית אותו חמש שנים, לדעת אם הוא שמח, כועס, או מסתיר משהו. זה לא מקרי.

בן: אבל גם כלבים ומכוניות אני מזהה מהר. מה ייחודי בפנים דווקא?

אבא: שאלה מצוינת. הפנים נושאות מידע מרוכז שאין לו מקבילה: זהות האדם, גילו, מצבו הרגשי, כוונתו, מעמדו, האם הוא מכיר אותך, האם הוא מהווה איום, האם הוא קרוב לבך. כל זה מגיע בבת אחת, ברוב המקרים לפני שאפילו הספקת לחשוב. זהו ניווט חברתי בזמן אמת.

בן: זאת אומרת שהמוח הוא העין מעבד "מיוחד" לפנים?

אבא: בדיוק כך. מבחינה אבולוציונית וקלינית גם יחד, קשה מאוד לחשוב על גירוי חברתי מרכזי יותר. וכפי שנראה, יש למוח שלנו רשתות שלמות שנבנו בדיוק בשביל לעבד פנים.

הדמיה בעזרת AI

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

מהי חוכמה? בראי הפילוסופיה, המדע והנפש

נכתב ע"י פרופ' לוין

שיחה בין מר רגשי השואל  התמים  ומר חכמוני המשיב הנבון

בתמונה: מר חכמוני ומר רגשי (אילוסטרציה)

א. המשאלה הנצחית: מהי חוכמה?

מר רגשי:

תמיד שמעתי שחוכמה היא הדבר הכי חשוב שאדם יכול לרכוש. אבל אף פעם לא ממש הבנתי מה זה בכלל חוכמה? האם זה סתם לדעת הרבה דברים? האם זה ניסיון חיים? האם זה מה שהיה לסבא הנבון שלי שהסתכל עלי בילדותי ואמר ״ילד, עוד תבין״?

מר חכמוני:

שאלה מצוינת לפתוח בה , ולמעשה, העובדה שאתה שואל אותה כבר מקרבת אותך לתשובה. שם המין שלנו, Homo sapiens, פירושו המילולי הינו ״האדם החכם״. זוהי לא סתם עובדה לשונית , זוהי הצהרה פילוסופית עמוקה. מהקידמה של הקיום האנושי המאורגן, הגדירה האנושות את עצמה דרך שאיפתה לחוכמה. מן הסיפורים המיתולוגיים הקדומים, דרך האורקל בדלפי ועד ספרות החוכמה בתנ״ך , החוכמה נחשבה לקורת הגג של כל מעלות האדם.

אבל כאשר ניסו לתפוס אותה במדויק , התמונה הפכה מורכבת. האם חוכמה היא ידע? ניסיון? מוסר? ענווה? רגש? שילוב של כולם? זו שאלה שעסקו בה פילוסופים, סופרים, חוקרים ואלי וגם הסבא שלך.

מר רגשי:

ועדיין אין תשובה ברורה?

מר חכמוני:

יש כמה תשובות טובות , אבל פשוט לא תשובה אחת בלעדית. תחשוב על זה כמו מפה של ארץ גדולה: כל מודד וחוקר משרטט קצת אחרת, אבל כולם מתארים את אותו שטח. המחקר המדעי של חוכמה החל בשנות השמונים בצניעות יחסית , פחות מעשרה מאמרים אקדמיים לעשור שלם. בשנות התשעים כבר הופיעו שבעים ושלושה מחקרים. ובשלושת העשורים האחרונים, מאות רבות. כיום, חוקרים רבים מאוד ברחבי העולם עוסקים בחוכמה , ממדעי המוח ועד לפסיכיאטריה הקלינית.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

אומנות ההקשבה: להקשיב באמת, צימוד עצבי, אוזן הלב, והאוזן השלישית

נכתב ע"י פרופ' לוין

מהי הקשבה אמיתית? כשאנחנו יושבים לשיחה בעבודה, במפגש חברתי או סביב שולחן המשפחה, לא תמיד די בכך שנשמע את המילים , יש חשיבות גם ליכולת להקשיב לעומק. הקשבה עמוקה מתאפשרת כאשר מתרחש מעין צימוד עצבי , תהליך שבו מוחו של המאזין מסתנכרן עם מוחו של הדובר, ונוצרת הבנה הדדית מעבר למילים. לצד זאת, נדרשת גם "אוזן הלב", כלומר היכולת להרגיש ולהתחבר לרגשות ולכוונות שמאחורי הדברים, וכן "האוזן השלישית" , אותה רגישות לדקויות ולרמזים הבלתי-מילוליים, כגון שפת גוף וטון דיבור, שמגלים לנו הרבה יותר ממה שנאמר בגלוי.

בכתבה זו נפגוש את "מר רגשי", המייצג את הצד החווייתי, ואת "מר מומחי", שמביא עמו ידע מקצועי ומדעי. יחד הם יפתחו לנו את הדלת אל עולם ההקשבה , דרך דיאלוגים, דוגמאות מחיי היומיום ושאלות המזמינות לחשוב מחדש על היחסים שבין שמיעה להקשבה.

איור בעזרת AI: מר רגשי ומר מומחי

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

בראי החרדה והבדידות באמנות החזותית: מפרנסיסקו גויה ועד לואיז בורז'ואה

נכתב ע"י פרופ' לוין

מבוא

חרדה היא מצב של דריכות־יתר וציפייה לאיום, לעיתים בלי מקור ברור; בדידות היא תחושה של ניתוק וחוסר שייכות, לעיתים גם בנוכחות אנשים. באמנות חזותית שתי החוויות הללו עוברות לעיתים דווקא כאשר הדיוק הצורני נסוג לטובת “דיוק רגשי”: קו רועד, מרחב ריק, תאורה מנכרת, גוף מכווץ, או צבע שמרגיש כמו מתח פיזי.

שתי מסגרות מחקריות מסייעות להסביר למה זה עובד על הצופה. הראשונה מדגישה שהחוויה האסתטית מערבת תגובות גופניות־רגשיות, כאילו הצופה “מדמה” בתוכו תנועה, הבעה או כאב שהוא רואה ביצירה (Freedberg & Gallese, 2007). , השנייה מראה שנידוי חברתי ובדידות מפעילים מנגנוני מצוקה שיש להם חפיפה עם מערכות כאב, ולכן דימויים של התרחקות, אי־מגע וחוסר שייכות יכולים להכאיב ממש, לא רק “להיות רעיון” (Eisenberger, Lieberman, & Williams, 2003).

הכתבה שלהלן עוסקת בתשעה אמנים שבמרכז שפתם הציורית עומדות חרדה ובדידות, ובמידה האפשרית גם בשאלה אם קיימות עדויות לכך שחוו אותן בחייהם. בכל מקרה נשמרת זהירות: אי אפשר לאבחן בדיעבד, ואסור להפוך ביוגרפיה כתחליף לניתוח אמנותי.

בתחום האסתטיקה העצבית (neuroaesthetics) מקובל לטעון שיצירה אמנותית פועלת כמערכת רמזים: היא מארגנת תפיסה, תנועה מדומיינת, וחיזוי, ובכך מפעילה תגובות רגשיות. שתי מסגרות שימושיות לדיון כאן הן הדמיה מגולמת (embodied simulation) והכאב החברתי (social pain): הראשונה מדגישה כיצד הצופה “מריץ” בגופו תנועה, מתח ומחווה מתוך סימנים חזותיים; השנייה מדגישה כיצד רמזים לדחייה, ניכור והדרה מפעילים מערכות כאב דומות לאלו של כאב גופני (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

במונחים מחקריים, חרדה ובדידות “מוצפנות” לעיתים באמצעות מניפולציות מרחביות והנגדות: חללים לא יציבים, פרספקטיבה שמערערת ביטחון, ניגודי אור קיצוניים, והצבת דמות כיחידה מול שדה ריק. הדמיה מגולמת (embodied simulation) כאמור מסבירה כיצד מאפיינים כאלה מתורגמים לחוויה גופנית אצל הצופה; ומחקרי כאב חברתי (social pain), כולל דימות תהודה מגנטית תפקודי (functional magnetic resonance imaging), מצביעים על חפיפה חלקית בין חוויית דחייה חברתית לעיבוד כאב (Freedberg & Gallese, 2007; Eisenberger et al., 2003).

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

בין חישוב להמצאה: דו-שיח וכתבה על גבולות הבינה המלאכותית בסיוע למחקר

נכתב ע"י פרופ' לוין

נכתב על ידי פרופ' יוסי לוין וד"ר איגור סלגניק

שלמה הנבון: איש תם, נתחיל באמירה חדה: שום מערכת שיחה מבוססת מודל שפה גדול אינה “חוקרת” במובן האנושי. היא יכולה לעבד טקסט, להציע ניסוחים, להדגים לוגיקה, ולעזור לך לארגן מחשבה; אבל היא לא מקור נתונים, לא מקור ראיות, ולא תחליף לבדיקת עובדות, מקורות, וניתוח שיטתי על ידך.

איש תם: אבל היא נשמעת לפעמים כמו חוקר. היא עונה מהר, עם ביטחון, ועם המון פרטים. אז מה בעצם ההבדל בין “נשמע חוקר” לבין “חוקר”?

שלמה הנבון: ההבדל הוא אחריות ומגע עם המציאות. חוקר מחויב להראות: מה הנתון, מאיפה הוא, איך נמדד, מה איכות המדידה, איך נותחו התוצאות, מה גבולות ההסקה, ואיך כל זה ניתן לשחזור. מודל שפה גדול יכול להפיק טקסט משכנע גם כשאין לו בסיס נתונים אמיתי מאחוריו, או כשהבסיס חלקי. הוא יכול גם “להשלים” חורים בצורה יפה מבחינה לשונית אך לא נכונה עובדתית. זו לא רשלנות מוסרית מכוונת אלא זה מנגנון יצירה סטטיסטי של משפטים סבירים.

איש תם: אז כל המערכות אותו דבר? או שיש הבדל ביניהן?

שלמה הנבון: יש הבדלים מעשיים. יש מערכות שיכולות להריץ קוד בסביבה מוגבלת, לנתח קבצים שאתה מעלה, לבצע סטטיסטיקה, ולתת פלטים כמו טבלאות או גרפים. אחרות לא. יש מערכות שעושות שילוב של “חיפוש” במאגרים פתוחים, כלומר שליפה של מקורות חיצוניים ואז ניסוח תשובה על בסיסם, ויש כאלה שמוגבלות למה שנמצא “בזיכרון האימון”. אבל שים לב: גם כשיש חיפוש, עדיין האחריות לאימות נשארת אצלך.

איש תם: ואם אני רוצה שהיא תביא לי נתונים ממאגר מדעי רציני או כתב עת בתשלום, למה שלא תוכל?

שלמה הנבון: כי ברוב המצבים אין לה הרשאות, אין לה גם כניסה אישית לחשבונות שלך, ואין לה מנגנון אמין שמבטיח לך שהיא באמת “קראה” את המאמר המקורי ולא רק ניחשה. גם כשמערכות מתחברות למקורות פתוחים, זה לא הופך אותן לבעלות גישה חוקית או מלאה למאגרים בתשלום. בפועל: אם אתה צריך מאמר, אתה מוריד אותו בערוצים החוקיים, קורא בעצמך, ואז משתמש במערכת כדי לעזור לך לסכם, להשוות, לנסח, אבל לא להמציא או להניח “כאילו ממש קראה”.

איש תם: ומה לגבי חישובים מתקדמים? שמעתי שמערכות מסוימות “מחשבות” ברמה גבוהה.

שלמה הנבון: נכון, אבל בתנאי שאתה מספק את הנתונים ואת ההקשר. למשל: כאשר אתה תעלה טבלת נתונים, תגדיר מהו המשתנה התלוי, מה המשתנים המסבירים, מה השערת האפס, ואיזה מודל אתה רוצה. אז המערכת יכולה לעזור לכתוב קוד, להריץ רגרסיה, לבדוק הנחות, להציע בדיקות רגישות, ולהפיק טיוטת סעיף שיטות. אבל גם אז: אתה חייב לבדוק שהקוד נכון, שהנחות המודל מתקיימות, ושלא נעשתה שגיאה שקטה. כאן נכנסת הדרישה או רוח הדברים של “מחקר בר־שחזור”: כל תוצאה צריכה להיות ניתנת לשחזור על ידי אדם אחר עם אותם נתונים ואותה מתודולוגיה.

איש תם: אז איפה הסכנה הגדולה? אם היא מחשבת את מה שהעליתי, זה נשמע בטוח יחסית.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »

איסאק איליץ׳ לויתן: מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, דיכאונותיו, אהבותיו וחברותו עם הסופר אנטון צ׳כוב

נכתב ע"י פרופ' לוין

לאחרונה נקלעתי לסרט בסינמטק תל אביב בשם “אנטון צ'כוב ויצחק לויתן: דיוקן כפול בראי התקופה” (54 דקות, בבימוי גלינה ואנה יבטושנקו). הסרט עוסק בזיקה בין כתיבתו של צ'כוב לציוריו של לויתן. במיוחד משכו את עיני הנופים של אימא רוסיה שלויתן, מגדולי ציירי הנוף הרוסיים, כה היטיב לצייר. החויה עוררה בי דחף ללמוד ולהבין צייר זה שאגב חווה במהלך חייו תקופות של דכאונות קשים ואף נסיונות אובדניים[ ראו גם כתבה קודמת עם צייר הנוף הארץ ישראלי רוברט רוזנברג המזכיר צייר זה בספרו על ההיסטוריה של הציור הרוסי].

ציור של איסק לויתן בידי ולנטין סרוב  (1893)

למה לויתן חשוב, ולמה חייו הפרטיים קשורים לציוריו

לויתן נחשב לאחד מציירי הנוף המשפיעים ברוסיה בסוף המאה התשע עשרה. הוא לא צייר רק עצים, נהרות ושמים: הוא צייר תחושה. אצל לויתן, הנוף נעשה כמעט דמות ספרותית: לפעמים מנחם, לפעמים מאיים, לעיתים מלא הוד, ולעיתים קודר ושקט עד כאב. גם מי שאינו מומחה לציור מרגיש שהציורים האלה “מדברים מצב רוח”, ולא רק מתעדים מקום.

איסק לויתן: הסתיו הזהוב

במונחים של תולדות האמנות, נהוג לקשור את לויתן למה שמכונה לעיתים “נוף של הלך רוח”, כלומר נוף שבו בחירת המוטיב, התאורה, קנה המידה והתחושה האנושית אינם מקריים, אלא נושאים תפקיד פסיכולוגי: הנוף מתפקד כמנגנון הבעה של חוויה פנימית. ביוגרפיות ומחקרים מציינים גם אצל לויתן תנודות במצב הרוח, נטייה למלנכוליה, משברי חרדה ומחלה לבבית חמורה, ואלה נעשו חלק מן הקריאה הפרשנית ביצירתו.

לחצו כאן לקריאת הפוסט המלא »