נכתב ע"י פרופ' לוין
מצמוץ עיניים מוגדר רפלקס שפותח ועוצם את העיניים לסירוגין. מצמוץ ממלא תפקיד חיוני בעין המסייע למסך את פניה בדמעות ומסיר חומרים מגרים מפני השטח של הקרנית והלחמית. למצמוץ עשוי להיות פונקציות אחרות שכן המצמוץ מתרחש לעתים קרובות יותר מהנדרש רק בכדי לשמור על העין לחה. המצמוץ מפזר את הפרשת הדמעות על גלגלי העיניים ושומר על העיניים לחות, מסיר תאים מתים, דמעות שייבשו ופסולת אחרת מהעיניים.
יש להבדיל מיצמוץ ממיוקימיה (myokymia), או אדוות שרירים, שהיא רעידה בלתי רצונית וספונטנית של שרירים בגוף. התופעה יכולה לקרות בשרירים המקיפים את העיניים [עין קופצת בשפת העם] ובדרך כלל הינה חולפת תוך זמן קצר כמספר שניות אך לעיתים המצב עלול להמשך זמן רב יותר. גורמים אפשריים הינם עייפות יתר, לחץ נפשי, תשישות צריכת קפאין מופרזת או תופעת לואי של תרופות.
יש להבדיל מצמוץ גם מתופעת ה"בלפרוספזם" (blepharospasm). זהו מצב בו השרירים האחראים על סגירת העיניים ועל הורדת הגבות מתכווצים באופן בלתי רצוני. כאשר התופעה קלה היא באה ליידי ביטוי במצמוצי עיניים מהירים, במצב קשה יותר מתכווצים השרירים למשך זמן קצר עד ארוך ואף עד לסגירה לחלוטין של העפעף.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
מתמיד התעניינתי בנושא האמפטיה שהרי הוא מרכזי להבנת המטופל ומהווה מרכיב חשוב בטיפול.
נגדיר תחילה מהי אמפתיה: אמפתיה היא היכולת להבין ולשתף את רגשותיו של אדם אחר. דבר זה כרוך ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר ולחוות את הרגשות, המחשבות ונקודת המבט שלו. יש המציעים כי ניתן לחלק את האמפתיה לשלושה סוגים עיקריים:
- אמפתיה קוגניטיבית: זוהי היכולת להבין את נקודת המבט או המצב הנפשי של אדם אחר. זה לדעת מה מישהו אחר חושב או מרגיש, מבלי בהכרח לשתף את החוויה הרגשית שלהם.
- אמפתיה רגשית (או רגשית): סוג זה כרוך למעשה להרגיש את הרגשות שאדם אחר חווה. אם מישהו עצוב, גם אתה מרגיש עצוב.
- אמפתיה חומלת: ידועה גם בשם דאגה אמפתית, זה מעבר להבנה ותחושה. זה כרוך בנקיטת פעולה כדי לעזור למישהו במצוקה.
ככלל אמפתיה היא מרכיב חיוני באינטראקציות חברתיות בריאות ובמערכות יחסים, שכן היא מטפחת קשר, הבנה וחמלה. היא ממלאת תפקיד משמעותי בפתרון סכסוכים, עבודת צוות ותמיכה רגשית.
אגב, בהקשר לכך בעשורים האחרונים אף נתגלו במוח נוירוני מראה. כך בקליפת המוח קיימים תאי עצב הקשורים לפעילות מוטורית. ייחודם ם בכך שהם מגיבים לא רק כאשר האדם או החיה שבמוחותיהם הם נמצאים מבצעים תנועה, אלא גם כאשר הפרט צופה בפרט אחר, בדרך כלל מאותו המין, מבצע תנועה כזאת. לא נעמיק כאן בנושא הפיזיולוגי הזה המספק לדעת רבים קרקע מסוימת להבנת המקורות המוחיים לאמפטיה. נציין רק כי לאחרונה עלו שאלות ביחס להיגד אחרון זה שכן בניסוי יחסית עכשווי בקופים הדגימו חוקרים כי אותם תאי עצב המראה, יורים גם כאשר הקוף צפה בגליל מתכת נע בתנועה לא טבעית [כלומר תנועה לא אנושית]. החוקרים הסתכלו על כל האוכלוסייה העצבית באזור שסקרו במוח הקוף והבינו שלמרות שרמת ההפעלה שונה, נוירוני המראה מופעלים ללא קשר לאופן שבו מתבצעת המשימה הנצפית, אם ממקור אנושי/חייתי או ממקור שאינו כזה. ראה:
Albertini, D., et al. J. Neurophysiol. (2021)
אבל עד כאן על פיזיולוגיה. נציין כי רבים כתבו על אמפתיה לאורך ההיסטוריה, החל מפילוסופים ועד לפסיכולוגים מודרניים.
כך אדם סמית בספרו "התאוריה של הרגשות המוסריים" (1759), טען שאמפתיה היא המניע העיקרי להתנהגות מוסרית. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי דמיון, מה שגורם לנו לחוש סימפתיה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
דיוויד יום: יום, פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא תוצר של דמיון וחמלה. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי שנדמיין את עצמנו במקומם, מה שגורם לנו לחוש חמלה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
עימנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא חובה מוסרית. הוא האמין שאנחנו חייבים להתייחס לאחרים בכבוד, ושאמפתיה היא הדרך לעשות זאת.
קרל יונג: פסיכואנליטיקן אשר במרכז התיאוריה שלו עומדת האינטגרציה של ה"צל", קרי ההיבטים הלא מודעים של העצמי המכילים רגשות ותשוקות מודחקים, עבורו אמפתיה לאדם אחר כרוכה בהכרה וקבלה של כל קשת הרגשות שהאדם סופג מהאחר, כולל הרגשות האפלים או המאתגרים יותר.
קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי בן המאה ה-20, שפיתח את גישת הטיפול הממוקדת באדם, האמין שאמפתיה היא חיונית ליצירת קשר טיפולי, ושאמפתיה מאפשרת למטופלים לחוות קבלה והבנה ואילו דניאל גולמן, פסיכולוג אמריקאי בן זמננו, שהביא לפופולריזציה את מושג האינטליגנציה הרגשית, האמין שאמפתיה היא מרכיב מרכזי באינטליגנציה הרגשית, ושאמפתיה מאפשרת לנו לבנות קשרים חזקים ולהצליח בחיינו.
קרא עוד »
נכתב ע"י פרופ' לוין
זה זמן מה התעניינתי בפסיכולוגיה חברתית. ואף פיתחתי שיטת טיפול המתבססת על תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי שכתבה עליה מופיעה באתר. במסגרת ההתעניינות בפסיכולוגיה חברתית סיקרנו אותי מגוון הממצאים המעידים כי המוח מחווט למקם דמויות והקשרן החברתי . כך פורסם מאמר סקירה על ידי Joan Y Chiao of Department of Psychology and Interdepartmental Neuroscience Program, Northwestern University, United States. המאמר פורסם ב Current Opinion in Neurobiology 2010, 20:803–809 וגרס כי להיררכיית המעמד החברתי בחיות ואף בבני אדם מאפיינים מוחיים וגנטיים ספציפיים.
ואילו מחברים אחרים Meng Dua וחבריו מ UCLA Department of Psychology, Los Angeles, CA דיווחו בעיתון NEUROIMAGE ממצאים כי המוח מנווט הקשרים חברתיים במבנים מוחיים שכנראה משותפים לניווט תשומת לב במרחב
[ How does the brain navigate knowledge of social relations? Testing for shared neural mechanisms for shifting attention in space and social knowledge ]
ולבסוף מחברים ממכון ויצמן הראו במודל שחקר עטלפים כי בהיפוקמפוס המוחי שהינו מבנה מורכב הקשורה בין היתר בניווט ומיקום במרחב קיימים תאים הממקמים עטלפים אחרים במרחב.
[ David B. Omer וחבריו בעיתון Science 12 Jan 2018:
Vol. 359, Issue 6372, pp. 218-224].
במקביל לממצאים מוחיים אלו שבו את ליבי טיפולים פסיכולוגיים שהתמקדו בדמויות המופנמות בתוכנו. במיוחד זכור לי מקרה טיפולי יוצא דופן של המהפנט מילטון אריקסון שבמרכזו "השתלת דמות פנימית תומכת" בעולמה של מטופלת. ואולי הקורא ישאל האמנם הדבר יתכן?
מילטון אריקסון היה פסיכיאטר ומהפנט אשר ניחן ביכולת חשיבה מקורית, אריקסון הציע מודל לטיפול המותאם למטופל הספציפי, בעצם ללא נוסחאות קבועות ובלא רקע תיאורטי כללי. הוא בחן את המטופל ובעייתו ביסודיות בחפשו את הדרך היעילה והמהירה לפתור את בעייתו לעיתים קרובות באופן מקורי ביותר ואף לא צפוי.
מלטון אריקסון ומטופלת (1901-1980)
אריקסון טיפל במטופלת עם תחושת חסך פנימית משמעותית ביותר שחסרה תמיכה ונחמה מילדותה. במהלך הפגישות, הטיפוליות אריקסון חזר עמה אחורה באמצעות רגרסיה היפנוטית לשנות ילדותה והתבגרותה. תוך שהוא עצמו כדמות תומכת ומנחמת מבקר אותה בכל פברואר בשנות התבגרותה. וכך בעצם במספר פגישות טיפוליות בנה אצלה דמות תומכת פנימית שמלווה אותה בשנות התבגרותה ונותנת מענה לחסך ממנו סבלה. ההטבה הייתה מהירה ונראה כי מצא דרך מקורית וקצרה לטפל בבעייתה. טיפול בשיטות אחרות במצב זה אורך בדרך כלל זמן רב עד שנים מספר.
הממצאים המוחיים הקשורים בחיווט המוח בהקשר להיררכיה והמיקום החברתי של דמויות מעלים שאלות כמו למשל האם יתכן להתערב במיקום ההיררכי של דמויות [חיצוניות ואף מופנמות] ובהשפעתן על המטופל ? ושנית האם יתכן בדומה לטיפול של אריקסון כי טיפולים העושים שימוש ומודיפיקציה של השפעת הדמויות על המטופל יהיו מהירים ויעילים יותר ?
לאור שאלות אלו מצאתי עניין רב בשיטה טיפולית שפתחו דר איגור סלגניק ודר פטר סויפר
וביקשתי לשבת ולראיין את דר איגור סלגניק ידיד ותיק אודות חייו המקצועיים והשיטה שפיתח יחד עם דר פטר סויפר.
עת ערב אנו ישובים במרפסת רחבת ידיים בקומה ה13 הנפתחת אל נופי ים במערב והרי השומרון במזרח. בריזה נעימה נושבת מן הים ואילו דר איגור סלגניק יושב בנינוחות על כיסא פלסטיק ידיו שלובות ופרושות לצדדים לסירוגין בדברו מעל מפת שולחן משובצת אדום. רעייתו מגישה בנעימות תקרובת מגש פיצה חם מן התנור ומשקה מוגז לאחר שטרחה לנקות היטב את מפת השולחן.
דר איגור סלגניק [1953- ]
איגור ידידי אני פותח, ספר לי אודות עצמך, היכן נולדת, מי היו הוריך, ספר על התפתחותך המקצועית ואודות דמויות מפתח ותיאוריות שעיצבו את השקפותיך המקצועיות ?
קרא עוד »
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
