פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
חוויות סף מוות הן אירועים מורכבים וסובייקטיביים המתרחשים על פי דיווחים כאשר אנשים נמצאים על סף מוות או נמצאים במצבים מסכני חיים. חוויות אלה תוארו בתרבויות ובתקופות שונות, וזכו לתשומת לב מחקרית במהלך המאה האחרונה. מחקרים מודרניים על חוויות סף מוות משלבים פרספקטיבות מהרפואה, הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ומדעי המוח, ומשקפות מאמץ רב-תחומי להבהיר את המנגנונים הבסיסיים שלהם ואת משמעותם. כאן נעקוב אחר האבולוציה ההיסטורית של המחקר על חוויות סף מוות, נתאר את המאפיינים הפנומנולוגיים המשותפים של חווית סף מוות, נסקור גישות מדעיות עכשוויות להבנת תופעות יוצאות דופן אלה, ונדון בסוגיות פילוסופיות מרכזיות העולות מדו"חות אודות חוויות סף המוות. לבסוף, נדגיש את המגבלות הנוכחיות, המחלוקות והכיוונים האפשריים לחקירה עתידית.
נזכיר תחילה שלושה חוקרים שהעלו את התופעה למודעות רחבה.
הראשון, ד"ר ריימונד א. מודי ידוע בעיקר בזכות עבודתו פורצת הדרך על חוויות סף מוות, בעיקר באמצעות ספרו משנת 1975, Life After Life.
תמונת ד"ר ריימונד א. מודי מתוך ויקיפדיה
ספר זה הפך את המונח "חוויית סף מוות" לפופולרי ועורר דיון ומחקר דיווחים של אנשים לאחר שהיו מתים קלינית או קרובים למוות ואז "קמו לתחייה".
אובייקטי מעבר, מונח שנטבע לראשונה על ידי רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, מתייחסים לחפצים פיזיים המשמשים ילדים כדי להקל על המעבר בין תלות לעצמאות, בדרך כלל בשלבי ההתפתחות של הילדות המוקדמת. להלן סקירה מקיפה של ההגדרה, השימוש וההשלכות התיאורטיות של אובייקטי מעבר כפי שהושגו על ידי חוקרים שונים. בנוסף, נשער אודות היסודות הנוירוביולוגיים של התופעה, ונבחן את אזורי המוח המעורבים בהתקשרות לאובייקטי המעבר והשימוש בהם. באמצעות הסינתזה של תיאוריה פסיכואנליטית, פסיכולוגיה התפתחותית ומדעי המוח, ננסה לתרום להבנה הוליסטית של אובייקטי מעבר.
דונלד ויניקוט [ 1896-197]
אובייקטי מעבר ממלאים תפקיד משמעותי בהתפתחות הילד, במיוחד בהקלת המעבר מתלות ראשונית במטפלים העיקריים לאוטונומיה מוגברת. המונח "אובייקט מעבר" הוצג על ידי דונלד ויניקוט בשנת 1953 ומתייחס לפריט, לעתים קרובות שמיכה או בובת בעל חיים ממולאת, שילד משתמש בו להרגעה ונחמה כאשר הוא מופרד מהמטפל העיקרי שלו. אובייקטים אלה משמשים כמתווכים בין עולמו הפנימי של הילד לבין המציאות החיצונית, ומספקים ויסות רגשי במהלך מעברים התפתחותיים מרכזיים.
בעוד שההמשגה של ויניקוט הניחה את היסודות, חוקרים מאוחרים יותר בנו על הרעיון והרחיבו אותו, וחקרו את ממדיו הפסיכולוגיים, ההתפתחותיים והנוירוביולוגיים.
הפרעת אישיות תלותית היא מצב פסיכולוגי נפוץ המאופיין בצורך מוגזם להיות תלוי ונשען על האחר המוביל להתנהגות כנועה ונצמדת.
הפרעת אישיות תלותית מוגדרת על ידי ה- DSM-5 כהפרעת אישיות מאשכול ההפרעות C המאופיינת בצורך נרחב ומוגזם להיות תלויים באחר הבאה לידי ביטוי בבגרות המוקדמת ונוכחת במגוון הקשרים.
קריטריונים של DSM-5
על פי ה- DSM-5, הפרעת אישיות תלותית מאובחנת על סמך נוכחות של צורך נרחב ומופרז לתלות המוביל להתנהגויות כנועות ונצמדות ופחדים מהיפרדות, כפי שמאופיין על ידי לפחות חמישה מהסעיפים הבאים:
קושי לקבל החלטות יומיומיות ללא ייעוץ מוגזם והרגעה מאחרים.
הזדקקות לאחרים בכדי שיקחו אחריות על רוב התחומים העיקריים של חייהם.
קושי להביע אי הסכמה עם אחרים בגלל פחד מאובדן תמיכה או אישור בהם.
קושי ליזום פרויקטים או לעשות דברים באופן עצמאי בשל חוסר אמון בשיקול דעת עצמי או ביכולות עצמיות.
האדם עושה מאמצים מוגזמים בכדי לקבל טיפוח אישור ותמיכה מאחרים, עד כדי התנדבות לעשות דברים שאינם נעימים לו.
האדם מרגיש לא נוח או חסר אונים כאשר הוא לבדו בגלל פחדים מוגזמים של חוסר יכולת לפעול בעצמו.
האדם מחפש בדחיפות מערכת יחסים אחרת כמקור לטיפוח אישר ותמיכה כאשר מערכת יחסים קרובה קיימת מסתיימת.
האדם עסוק באופן לא מציאותי בפחדים שיגרמו להם לדאוג לעצמם.
יהושוע [שם בדוי] שנא לרחוץ את גופו, כמו חשש מן המים, הוא לא היה מודע לסיבה לכך, אך במהלך טיפול נפשי התברר כי בשלוש חייו הראשונות בבית היתומים רחצו את גופו בגסות במים קרים, ולאחר חשיפת הדברים בטיפול והעלאתם למודעותו קישר בין החוויות בשנותיו הראשונות להתנהגותו הנוכחית וחזר לרחוץ את גופו הפעם במתינות בעדינות ובמים פושרים.
אנג'לה [שם בדוי] הוכתה קשות על ידי בן זוגה לאחר שביקשה להיפרד ממנו וסירבה במעמד זה לבקשתו הזועמת והמצווה לקיים יחסים אינטימיים עימו. לאחר שנפרדה ממנו השתנו יחסיה עם גברים. היא הייתה נפגשת עימם מספר פעמים אך לאחר הפעם הראשונה בה הייתה מקיימת עימם יחסים הייתה לאחר מכן מבקשת להיפרד מהם וכך חוזר חלילה בלא שהייתה מודעת לרקע לכך.
מהו אם כן הלא מודע [UNCONSCIOUS] ,אותו חלק גדול ואולי אף עצום ונסתר מתחת לפני המים של קרחון חיי הנפש?
איור בעזרת AI
האמנם חלקו כה גדול בחיי הנפש? שכן מדעני פסיכולוגיה רבים עדיין תופסים אותו כצילה של תודעה מודעת "אמיתית", אבל נראה כי תפיסה זו שייכת כיום לעבר שכן קיימות ראיות משמעותיות לכך שהלא-מודע אינו פחות גמיש, מורכב, דומיננטי, מתלבט או מכוון פעולה מאשר מקבילו המודע. הטיה זו בכיוון של מתן מקום מרכזי ל"מודע" נבעה כנראה בחלקה מההגדרה האופרטיבית בפסיכולוגיה הקוגניטיבית שהשוותה בין הלא-מודע לסאבלימינלי [למסרים תת-סיפיים].
ככלל, מושג הלא-מודע שבה את ליבם של חוקרים וקלינאים במשך למעלה ממאה שנה, החל מתיאוריות פסיכואנליטיות מוקדמות וכלה במחקר מדעי המוח המודרני. נראה כי הבנת הלא מודע חיונית להבנת הספקטרום המלא של החוויה האנושית, כולל התנהגויות, מחשבות ורגשות הפועלים מתחת לרמת המודעת.
היה זה פרויד ביום הולדתו ה70 [1926] שהתבטא כי "המשוררים והפילוסופים שלפניי גילו את הלא-מודע; מה שגיליתי היה השיטה המדעית שבאמצעותה ניתן לחקור את הלא מודע."
ואילו קרל יונג תלמידו צוטט כאומר " במערב … נקודת המבט המודעת מחליטה באופן שרירותי נגד הלא-מודע, שכן כל דבר שמגיע מבפנים סובל מהדעה הקדומה של להיחשב נחות או שגוי בדרך כלשהי". ואותו קרל יונג גם כתב " הלא-מודע אינו רק רע מטבעו, הוא גם המקור לטוב הנעלה ביותר: לא רק חושך אלא גם אור, לא רק חייתי, חצי-אנושי ודמוני אלא על-אנושי, רוחני, ובמובן הקלאסי של המילה, "אלוהי". [הפרקטיקה של פסיכותרפיה, 1953]. והוסיף יונג:" עד שתהפכו את הלא מודע למודע, הוא יכוון את חייכם ואתם תקראו לו גורל."
נשאלת השאלה מהם התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות?
ככלל, התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות הם רבי פנים ויכולים להיות מושפעים משילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. הנה כמה תהליכים פסיכולוגיים מרכזיים מעורבים:
1. מוטיבציה פנימית
ביטוי אישי: אמנים יוצרים לעתים קרובות אמנות כאמצעי להביע את מחשבותיהם, רגשותיהם וחוויותיהם. מוטיבציה פנימית זו נובעת מצורך עמוק לתקשר ולבטא את מה שעשוי להיות קשה להעביר באמצעות מילים.
שמחה וסיפוק: מעשה יצירת האמנות יכול להביא שמחה וסיפוק רבים, הגשמת רצון פנימי לביטוי עצמי ולהישגים.
2. תהליכים קוגניטיביים
פתרון בעיות: יצירת אמנות כרוכה לעתים קרובות בפתרון בעיות מורכבות הקשורות לקומפוזיציה, צבע, איזון וצורה. זה מעסיק את היכולות הקוגניטיביות של האמן, מגרה יצירתיות וחשיבה חדשנית.
מצב זרימה: אמנים רבים חווים מצב של זרימה, שבו הם שקועים לחלוטין בעבודתם. מצב זה של מוטיבציה ממוקדת משפר את יכולתם ליצור ויכול להיות מתגמל מאוד.
3. תהליכים רגשיים
ויסות רגשי: אמנות יכולה לשמש פורקן טיפולי, המסייע לאמנים לנהל ולווסת את רגשותיהם. על ידי תיעול רגשותיהם לעבודתם, אמנים יכולים להשיג תחושה של קתרזיס.
תהודה רגשית: אמנים שואפים לעתים קרובות לעורר רגשות בקהל שלהם. הרצון להתחבר עם אחרים ברמה הרגשית יכול להניע את תהליך היצירה.
4. גורמים פסיכודינמיים
דחפים לא מודעים: על פי תיאוריות פסיכודינמיות, דחפים ותשוקות לא מודעים יכולים להשפיע באופן משמעותי על היצירה האמנותית. אמנות יכולה להיות דרך לאמנים לחקור ולהביע מחשבות וקונפליקטים לא מודעים.
גיבוש זהות: אמנות יכולה למלא תפקיד מכריע בפיתוח וחיזוק זהותו של אמן, לספק תחושה של מטרה ומשמעות.
5. השפעות חברתיות ותרבותיות
נרטיבים תרבותיים: אמנים מושפעים לעתים קרובות מהנרטיבים התרבותיים והחברתיים שהם נחשפים אליהם. עבודתם יכולה לשקף, לבקר או לתרום לנרטיבים אלה.
קהילה ומשוב: אינטראקציה עם אמנים אחרים והקהל יכולה לספק משוב, אימות והשראה, ולהניע עוד יותר את תהליך היצירה.
6. גורמים התפתחותיים וסביבתיים
חוויות מוקדמות: חוויות חיים מוקדמות, כולל חשיפה לאמנות ועידוד מאחרים משמעותיים, יכולות לעצב באופן עמוק את נטייתו של הפרט ליצירה אמנותית.
גירויים סביבתיים: סביבת האמן, כולל החלל הפיזי, החומרים הזמינים והאירועים הנוכחיים, יכולה להשפיע על תהליך היצירה והתפוקה שלו.
7. תכונות פסיכולוגיות
פתיחות לחוויה: אמנים לעתים קרובות מקבלים ציון גבוה על תכונת הפתיחות לחוויות, הקשורה ליצירתיות, סקרנות ונכונות לחקור רעיונות וחוויות חדשות.
חוסן: היכולת להתמיד באתגרים ובמכשולים היא קריטית לאמנים, ומאפשרת להם להמשיך ליצור למרות הקשיים.
8. היבטים נוירו-מדעיים
תפקוד המוח: אזורים מסוימים במוח, כגון קליפת המוח הקדם-מצחית ורשת ברירת המחדל, מעורבים בחשיבה יצירתית וביצירת רעיונות אמנותיים. נוירופלסטיות גם משחקת תפקיד, שכן המוח מסתגל ויוצר קשרים חדשים באמצעות הפרקטיקה של אמנות.
לסיכום, יצירת אמנות היא יחסי גומלין מורכבים של מוטיבציות פנימיות, תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, השפעות פסיכודינמיות, גורמים חברתיים ותרבותיים, תנאים התפתחותיים וסביבתיים, תכונות פסיכולוגיות והיבטים נוירו-מדעיים. המסע של כל אמן הוא ייחודי, מעוצב על ידי שילוב של אלמנטים אלה.
בערך בויקיפדיה ובתערוכה עכשווית [פברואר מרץ, 2023] לכבוד פעילותו הארכאולוגית במוזיאון ההיסטורי לארכאולוגיה בנאפולי איטליה מצוין כי אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 – 1949) היה רופא ופסיכיאטר שבדי, מחבר הספר "הסיפור של סן מיקלה", ספר המתאר את חייו ויצירתו. מונתה גדל בשוודיה, למד שם לרפואה, ובהמשך למד רפואה בפריז (שם היה תלמידו של שארקו אשר עימו הסתכסך)
שארקו הנאורולוג
מונתה פתח את הקליניקה הראשונה שלו בצרפת אך את רוב חייו הבוגרים העביר באיטליה ובביתו באי קאפרי המכונה סן מיקלה.
Munthe Axel. The story of San Michele. London: John Murray, 1929.
כאמור לאחר סיום לימודיו, מונתה פתח מרפאה בפריז, בעיקר בכדי לשרת את חברי מושבת האמנות הסקנדינבית שם. בשנת 1884 הוא נסע לנאפולי בכדי להציע סיוע רפואי במגפת כולרה. ב-1887 הוא עבר לקאפרי, קנה את וילה סן מיקלה והחל בשיקומה, ב-1890, כשהחל אוזל הכסף לשיקום, פתח מרפאה ברומא ומנקודה זו ואילך חילק את זמנו בין רומא לקאפרי. בעת מלחמת העולם הראשונה התנדב לצלב האדום וטיפל בפצועי המלחמה [ראה תמונה].
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
![אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)](https://joseph-levine.co.il/wp-content/uploads/2023/02/word-image-1660-1.jpeg "אקסל [מרטין פרדריק] מונתה (1857 - 1949)")
