פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
דמיון מודרך הוא טכניקת הרפיה והדמיה הכוללת יצירת דימויים מנטליים בכדי לעזור לאנשים להתמקד, להירגע ואולי אף להרפא. זוהי צורה של התערבות במרחב של גוף-נפש המשתמשת בכוחו של הדמיון על מנת להביא לשינויים חיוביים ברווחה הרגשית לעיתים אף ברווחה הפיזית.
ניתן לתרגל דמיון מודרך לבד ביחידות או בעזרת מטפל או לעיתים אף בעזרת הקלטה קולית. הדמיון המודרך מצורף לעתים קרובות לטכניקות הרפיה אחרות, כגון נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת, או מדיטציה.
שימושים בדמיון מודרך:
א] הפחתת מתח: דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים להפחית מתח על ידי קידום הרפיה והפחתת חרדה. תרגול כזה זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה החווים מתח מתמשך, מתח הקשור לעבודה או מתח מבעיות אישיות.
ב] שליטה והפחתה בכאב: דמיון מודרך הוכח כמסייע לאנשים להתמודד עם כאב אקוטי או כרוני, כמו חולי סרטן למיניו, חולים לאחר ניתוח או אנשים עם מצבי כאב כרוניים. על ידי מיקוד המוח בתמונות נעימות, הטכניקה יכולה לעזור להפחית את תפיסת הכאב.
ג] ריפוי רגשי: ניתן להשתמש בדמיון מודרך לטיפול בבעיות רגשיות, כגון חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). על ידי עידוד דימויים מנטליים חיוביים, דבר יכול לעזור לשפר את מצב הרוח ולקדם תחושה של רווחה.
ד] שיפור השינה: אנשים עם נדודי שינה או הפרעות שינה עשויים להפיק תועלת מדמיון מודרך, שכן הוא יכול לעזור להשקיט את המוח ולעודד הרפיה, מה שמקל על ההירדמות והשינה.
ה] שיפור ביצועים ספורטיביים: ספורטאים משתמשים לפעמים בדמיון מודרך בכדי לדמיין ביצועים מוצלחים ולשפר את המיקוד, המוטיבציה והביטחון העצמי.
ו] תמיכה במערכת החיסון: מחקרים מסוימים גורסים כי דמיון מודרך עשוי לעזור לחזק את מערכת החיסון על-ידי הפחתת סטרס וקידום הרפיה, מה שיכול, בתורו, לשפר את הבריאות הכללית.
ז] הכנה לפרוצדורות רפואיות: ניתן להשתמש בדמיון מודרך בכדי לסייע למטופלים להתכונן נפשית לניתוח או להליכים רפואיים אחרים, כמו גם להתמודד עם כל חרדה או פחד הקשורים להליך.
ח] ולבסוף כעזר לצמיחה אישית לגילוי עצמי ולהתמודדות וויסות רגשי אל מול חולי : דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים לחקור את המחשבות, הרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, לטפח צמיחה אישית ומודעות עצמית ותפיסה והכלה של נכות ומחלה. מטרה זו תבוא לידי ביטוי בדמיון המודרך "הספונטני או בעצם שאינו מודרך" שנביא להלן.
לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".
האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".
אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].
ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:
במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.
בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.
Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt
שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.
משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
יגאל ורדי בספרו רב העניין "ויוה פיקסו: פרשנות אסטטית ליצירתו " בהוצאת ידיעות אחרונות משנת 2007 מצטט את פיקסו (1881-1973) מאבות הקוביזם שהתבטא כי " הציור אינו מפעל אסתטי, אלא צורה של כישוף, שתכליתה לתווך בין העולם המשונה והעוין הזה לביננו" דבר הנראה כמשקף תפיסה מגית של הציור ויתכן אף של תהליך יצירתו. האמנם כך, האם הציור משקף תפיסה מגית "מכושפת" של המציאות? ציוריו של שאגאל למשל יכולים אולי לתמוך בכך שפאן כזה יכול להיות קיים בציור אך לא בכך נעסוק בקטע שלפנינו.
פבלו פיקסו
יגאל ורדי
בקטע שלפנינו נעסוק בפאן אחר אפשרי של הציור והקוביזם בפרט , פאן בו אסכולות מסוימות של הציור (בעיקר הקוביזם) תתפסנה או תומשגנה כמייצגות אופני אגירת או הצפנת זיכרונות ויזואליים.
נזכיר תחילה את הסופר והצייר יגאל ורדי. מחבר זה בהתייחסו לתקופה הקוביסטית מעלה את הטענה כי "הקוביזם האנליטי פורע את הצורה מכיוון שהוא שובר אותה להקצעים ומייצג את המציאות בפרספקטיבה היטלית, כלומר, לא כפי שאנו רואים אותה במציאות אלא כפי שאנו זוכרים אותה מלפנים, מן הצד מאחור ולעיתים גם מבפנים". ורדי מוסיף כי: "הקוביזם האנליטי עובר פריעה רב שלבית מקוביזם פיסולי ועד לשבירה מסיבית של האובייקט….הנטמע בתוך הרקע וכמעט מאבד את זהותו….מגיע אל גבול ההפשטה של איבוד האובייקט….". נראה מכך כי עבור ורדי אנו חווים או זוכרים לחוד את היטל האובייקט מלפנים או את היטל האובייקט מאחור או מהצד וכו ואילו הצייר הקוביסטי מאחד אותם במכחולו תוך הפשטתם במידה משתנה לאובייקט מורכב המאוחד לא פעם עם הרקע במידה משתנה.
אני רוצה להעלות כאן טענה אחרת והיא האם יתכן כי הקוביזם מייצג את אחת האפשריות לאגירת או הצפנת זכרונות ויזואליים המתרחשים במוח האנושי. כך בהקשר זה של הקוביזם עולה השאלה האם לכל אחד מאתנו אופן אגירה או הצפנה של זיכרונות ויזואליים בו מספר היטלים או היבטים של אובייקט נתון או שורת אובייקטים או חלקיהם מכונסים או דחוסים זה על זה או זה בזה.
קיימת תופעה הנקראת THOUGHT BLOCKING או בתרגום חופשי לעברית ,"בלוקינג של חשיבה" או "עצירת חשיבה". מעט יחסית ידוע עליה בחוגים הפסיכיאטרים הרגילים לבד מהגדרתה, כמה ממאפייניה והעובדה שמופיעה במצבים פסיכיאטרים מסוימים כולל במחלת הסכיזופרניה. דווקא בשל כך מצאתי לנכון להרחיב ולכתוב עליה מספר מילים.
לשם תיאור התופעה, תאר לך הקורא מצב שאישון (איש קטן) קטן במוחך (מין הומונקלוס) באחת ומבלי כל אזהרה, לפתע ובפתאומיות נוטל את מחשבותיך, הרגשותיך ופנימיותך לזמן קצר ומשאיר אותך בפרק זמן זה כמין גולם ריק …. חסר כל מחשבה והרגשה… אתה חש שאינך שולט על נפשך… שאתה מרוקן…. אין לך הסבר….
משהו דומה, ללא כל אישון או מפעיל נסתר, קורה לעיתים בנפשם של חלק מן החולים בסכיזופרניה בשלב הפעיל של מחלתם ומכונה THOUGHT BLOCKING. במצב זה נחסמת או נעצרת בדרך כלל החשיבה אך תתכן גם חסימה או עצירה של תפקודים נפשיים נוספים כפי שנראה בהמשך.
ככלל, המושג "בלוקינג" שאפשר אולי לתרגמו בעברית למילים "חסימה" או "עצירה" אינו מיוחד לתחומי הפסיכיאטריה ומצוי בשימוש במגוון רחב של תחומים. כך בתחום המחשוב הכוונה לעצירת מטלה עד להתרחשותו של אירוע מסוים, ואילו בתחום אחר לחלוטין, תחום אומנויות הלחימה הכוונה לטכניקת הגנה חסימתית בתגובה לפעולת היריב.
בתחום הפסיכולוגיה נחקר הנושא של "בלוקינג" בהקשרים מספר. באחד ההקשרים המושג התייחס להפסקות או חסימות קצרות בעת ביצוע מטלות שונות (למשל: ציון שמות צבע או צורה, ציון שמות הפכים וכדומה) המופיעות במהלך ביצוע מטלות אלו בנבדקים נורמלייםץ הנושא נחקר על ידי ארתור בילס ואחרים בשנות ה30 של המאה העשרים.
(Arthur G. Bills. A New Principle of Mental Fatigue, The American Journal of Psychology: Vol. 43, No. 2 (Apr., 1931), pp. 230-245)
המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.
Asclepiades 171 – 110 BC
המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.
Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840
הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה), גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.
Albert Hofmann 1906 –2008
עם זאת יש לזכור שההלוצינציה מתרחשת גם במצבים נורמאליים כבחלום, בטקסים דתיים (שם יתכן אולי להבינה כמצב דיסוציאטיבי), במצבי אבל, בידוד, חוסר שינה, בפזה לקראת שינה והתעוררות (הלוצינציות היפנוגוגיות והיפנופומיות) , בתופעה של "כמעט מוות" (תופעה מרתקת זו, נחקקה ע"י SREVENSON שבדק 78 איש נורמאליים שעברו חוויה של "כמעט מוות" בעיקר נפגעי תאונות שעברו החייאה, אלו תארו חוויות אוטוסקופיות בד"כ נעימות בהם הם רואים את גופם מנקודה אחרת במרחב, סצנות רבות בחייהם שחלפו לנגד עיניהם במהירות, תופעות של זיכרון פאנורמי, תופעות שכללו תחושות של איחוד עם הטבע, הופעת אאורות או "הילות", תחושת מעבר דרך מנהרה ועוד), ובמצבים שונים בילדים. נראה שהיקף התופעה ההלוצינטורית במצבים נורמאליים הינו רחב יחסית.
הדמיה של תופעת ה"כמעט מוות"
STEVENSON סקר מחקרים בהם דווח כי 14% מ-17.000 נבדקים נורמאלים דיווחו אודות חוויות הלוצינטוריות, ברובן המכריע הלוצינציות ראייה. ראה Am.J. Psychiat. 1983
נציין שממצא זה נוגד דעה הרווחת אצל אנשי בריאות הנפש הרואה בקיום הלוצינציות תסמין "כבד".
הזיות מוגדרות כתפיסה חושית שאין לה עיגון במציאות, ניתן לדבר על הזיות שמיעתיות, ראייתיות, כאלו של ריח ועוד. יש להדגיש כי הטיפול התרופתי בימינו יעיל לטיפול בהזיות אך יתכן ויש מקום למחקר יעילותה של גישת טיפול פסיכותרפאוטית נשכחת זו לצד הטיפול התרופתי.
Silvano Arieti (נולד ב פיזה, איטליה ב 1914 ונפטר בניו יורק, ארה"ב ב – 1981) פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של ניו יורק, פסיכואנליסט ועורך ששת הכרכים של ה- American handbook of Psychiatry ספר שריכז את הידע בפסיכיאטריה בתקופתו.
ארייטי נחשב בזמנו לדמות מובילה בחקר ההבנה והטיפול בסכיזופרניה. הקטע להלן (עמודים 563-5 בספר) מובא בתרגום חפשי מתוך ספרו INTERPRETATION OF SCHIZOPHRENIA[פרשנות לסכיזופרניה]. דעותיו בספר ייצגו לדעת אחדים משקל נגד למודל הרפואי להפרעות נפשיות של הזרם המרכזי בתקופתו.
וכך כותב ארייטי בספרו אודות שיטה זו [בתרגום חפשי]:
"……….בנקודה זו עשויה לעלות במוחו של הקורא שאלה חשובה. באם אכן הסימפטום (למשל הזיות השווא) הינו תחליף …..להיבטים שונים של חי המטופל, האם אין זה נכון כי המטופל זקוק לתחליף זה (של ההזיות) ? שכן הוא צריך להשיל מעליו כאב נפשי רב והסימפטום (של ההזיות) עוזר לו בכך, והאם אין המטפל, לכאורה בדרך אכזרית ובלתי טיפולית, רוצה ליטול ממנו את אמצעי ההגנה רב הערך הזה?….
…הנקודה היא (גורס ארייטי), שאם אכן מתפתחת אווירה של אמון בסיסי ,.. אוירה שבה המטופל חש ומרגיש שהוא מקבל מן המטפל התייחסות אנושית משמעותית…, המטופל מוכן לוותר על התסמינים (למשל ההזיות) שלו ולהתנסות בדרכים חדשות שיאפשרו להמירם אותם לתסמינים פחות פסיכוטיים או נ יותר נאורוטיים. הסימפטומים החדשים (שיכולים להיות למשל דאגה למרכיבי האישיות במקום לאלו של הגוף) עלולים מחד להיות קשים לשאתם אך מאידך ניתן לשתף בהם את המטפל בקלות רבה יותר. במילים אחרות, המטפל יוכל לעזור למטופל לשאת את "הצלב שלו", אם צלב זה יהיה פחות … פסיכוטי…
…אנשים אחדים עשויים לשאול, מדוע לא להסיר את הסימפטומים עם שיטות מורכבותפחות כמו מתן תרופות למשל?תשובתי היא כי יש להסיר את הסימפטומים עם טיפול תרופתי באם טיפול פסיכותרפוטי נכשל (זו אגב דעתו של ארייטי, אך כיום הדעה הרווחת היא שניתן לשלב טיפול תרופתי וגישות אחרות), שכן באם החולה מסוגל לכבוש את הסימפטומים שלו באמצעים פסיכולוגיים הרי הוא שב ורוכש עמדה פעילה בחיי.. הוא לא מרגיש יותר קורבן של הרודפים או של תופעות שאינו מבין, הוא הופך מודע יותר לתפקיד שהוא "משחק" במחלתו והוא יכול בעצם לבחור באם לשהות תחום הפסיכוזה או בממלכת המציאות….
….אף בתהליכים הנדמים למטופל כבלתי ניתנים לשינוי ואשר המטופל חווה כמציאות אשר אנו מכנים "מציאות דלוזיונלית" (של מחשבות שווא) או הזייתית, יכול המטופל לזהות כי ביכולתו להתנגד לפיתוי של המנגנוניים האבנורמליים הפסיכוטיים…..[ ולקבל את החרדה המוגברת והסבל שנובעים מן המנגנונים החדשים שיאמץ (הלא פסיכוטיים), חרדה וסבל הנובעים בין השאר מידיעת המשמעות שהתהליכים הלא פסיכוטיים נושאים בחובם] באם הוא ירגיש כי המטפל נמצא שם בעבורו לחלוק עימו את תחושותיו הקשות ….
….במילים אחרות, בעוד שה"מתנה" הבלתי מוחשית של ההתייחסות הבין אישית (בלעז relatedness) החיובית מוצעת על ידי המטפל למטופל ללא תמורה ובהתחלה מתקבלת על ידי המטופל באופן פסיבי, הרי כי הפירושים הפרמליים הניתנים למטופל על ידי המטפל הופכים אט אט לכלים בהם ישתמש המטופל באופן פעיל בכדי להילחם במחלתו…. עד מהרה יזהה המטופל מה הוא עצמו עושה לעולם המציאות בכדי להפכו לעולם הפסיכוזה. בחינה של שינוי זה על ידי המטפל והמטופל הינו חקר משותף, שבו החולה והמטפל נושאים תפקידים שונים באופן פעיל והדדי….
……עד לאחרונה שררה הדעה כי חוסר היכולת להפרכה של תופעת ההזיה או חוסר היכולת לתפיסה כי ההזיה אינה מציאותית, הינם מאפיינים בסיסיים של תופעת ההזיה. מדעה זו משתמע כי עד שהסימפטום (ההזיה) נעלם לחלוטין,אם באמצעות טיפול ואם באופן ספונטאני,הרי זה בלתי אפשרי כי המטופל הסכיזופרני יהיה מודע לחוסר הממשות של התופעה ההזייתית, דבר ההכרחי לתיקונה. מצאתי (טוען ארייטי)……..כי אין זה בהכרח כך…..
…..בדיון להלן יילקחו בחשבון הזיות שמיעה בלבד, אבל אותו תהליך יכול להיות מיושם גם לגבי סוגים אחרים של הזיות, לאחר שיעשו השינויים וההתאמות המתבקשים…..
…..חולים מאושפזים נשאלים לא אחת על ידי מטפליהם בתחילת הטיפול שאלות שגרתיות כגון: "האם את/ה שומע קולות? מי מדבר איתך?" שאלות אלו אינן מקדמות את הטיפול, שכן המטופלים אינם מסוגלים לוותר על ההזיות שלהם כל עוד קיימת אווירה של חוסר קירבה והבנה הדדית שמתבטאת בשאלות כגון אלו וזה לא נבון לתקוף את הבעיה באופן ישיר. אין זה גם חכם לתת למטופל את הרושם כי המטפל שומע את קולות ההזיה שלו וחולק את החוויות הפרטיות החריגות שלו. לאחר שהמטפל הבין כי המטופל סובל מהזיות המטפל צריך פשוט להגיד למטופל כי אינו שומע את קולות ההזיה שלו ואינו חווה את חוויותין החריגות ולקיים יחס עימו קשר חיובי ולבבי…..
……למעט חולים במצב מאוד מתקדם של המחלה או עם מי לא שניתן להגיע עימו ליחסים בין אישיים חיוביים , אפשר להכיר בכך כי הקולות (הזיות הקול) נוטות להתרחש במצבים מסוימים ולא באחרים, כלומר, כאשר המטופל מצפה לשמוע אותם.
לדוגמה, חולה ההולך הביתה אחרי יום של עבודה ומצפה כי השכנים ידברו אודותיו…. ברגע שהוא מצפה לשמוע אותם, הוא אכן שומע אותם. במילים אחרות, הוא מעמיד את עצמו במה שאני מכנה "גישת ההקשבה" [ listening attitude]….
…..אם הצלחנו ליצור קשר ויחסי גומלין חיוביים עם החולה [relatedness], הוא יהיה מסוגל להבחין בהכוונתנו בשני שלבים: זה של "גישת ההקשבה" (שלב של ציפיה להופעת קולות ההזיה) וזה של החוויה ההזייתית. בהתחלה הוא עלול למחות נמרצות ולהכחיש את קיומם של שני השלבים, אבל לאחר מכן יעשה לא פעם ויתור קטן ויאמר "אני חשבתי שהם דיברו עלי, והוכחתי שאני צודק… הם באמת דיברו."…..
…..כמה פגישות לאחר מכן, יעשה המטופל לעיתים צעד נוסף קדימה בו יזהה ויודה כי היה מרווח קצר בין הציפייה להופעת הקולות וההופעה הממשית של הקולות. הוא עדיין יתעקש לא פעם כי רצף זה הינו מקרי לחלוטין, אבל בסופו של דבר הוא יראה את הקשר בין הצבת עצמו ב"גישת ההקשבה" לעצם שמיעת הקולות. בהמשך יוכל לזהות כי הוא בעצם מעמיד את עצמו ביחס הקשבתי כזה כאשר הוא נמצא במצב מסוים או בהלך רוח מסוים. למשל, בהלך רוח שבו הוא חש עוינות באוויר.הלך רוח בו יש לו את התחושה כי לכל אחד מהסובבים יש יחס מזלזל כלפיו. במצב כזההוא יבחין כי לפתע מופיע אישור לגישה זו שהוא מייחס לאחרים; הוא שומע אותם מעירים לו הערות לא נעימות ופוגעות.(באמצעות הזיות קול)
לעיתים המטופל חש לא מתאים וחסר ערך, אך הוא אינו משמר הרגשה זו ליותר משבריר השנייה. שכן הגינוי העצמי האוטומטי הזה גורם לו כמעט מיידית להכניס את עצמו לתוך "גישת ההקשבה"", ולאחר מכן הוא שומע את קולותיהם של האנשים המגנים אותו (באמצעות הזיות הקול).
כאשר החולה יכול לזהות את הקשר בין מצב רוחו והעובדה כי הוא מביא את עצמו ל"גישת ההקשבה", הרי שהושג צעד גדול קדימה. המטופל שוב לא רואה את עצמו כסוכן פסיבי אלא כמישהו שעדיין יש לו הרבה מה לעשות עם מה שהוא חווה. יותר מכך, אם הוא תופס את עצמו ב"התייחסות של ההקשבה", [ והוא עדיין לא פיתח את החוויה האבנורמלית (הלא נורמלית) ההזייתית או דרכי חשיבה פליאולוגיות (paleologic) שמהן יהיה לו קשה להימלט] , הוא עדיין עשוי לעמוד בפני הפיתוי של נפילה למלכודת המפתה של העולם הפסיכוטי….
… את הידיעה כי אינו רק סוכן פסיבי, עשוי החולה לגלות באמצעות הליך הפוך בו החולה אשר נוטה להזות מתבקש ללכת לחדר אחר לבדו ולצפות להזיות. בקרוב הוא יבין כי הקולות מגיעים אליו, רק בשל העובדה כי הוא מצפה להם….
….מצאתי כי באם אווירה של קירבה חיובית [relatedness] והבנה בין המטופל למטפל אכן קיימות, הרי שהמטופלים נוטים בלא קושי רב לתפוס את עצמם [מספר פעמים במהלך היום]בעיצומה של פאזת " ההקשבה" אם כתוצאה מהפרעות שונות בסביבה ואם מסיבות אחרות . לפעמים, למרות שהם מכירים בתופעה, הם עדיין מרגישים שהדברים פועליםבכמין מנגנון אוטומטי, אשר הם לא יכולים למנוע אותו. עם זאת ,בסופו של דבר,הם יוכלו לשלוט במנגנון זה יותר ויותר. גם אז, הם עלולים במצבים של מתח לחזור ל "גישת ההקשבה" ובעיקבותיה לחוויות ההזייתיות. המטפל לא צריך להתעייף מלהסביר את המנגנון הזה העומד מאחורי הופעת ההזיות שוב ושוב לחולה, גם כאשר ההסבר נראה לו מיותר וחוזר על עצמו…..
….רק לעתים רחוקות הסבר כזה הינו מיותר, למשל, במצבים בהם לחולה משיכה לסימפטומים (להזיות) שלא ניתן לעמוד בפניה ….
…..אבל כעת משללנו מן המטופל את הזיותיו, הרי שאתה הקורא יכול שוב לשאול, איך יוכל החולה להתמודד עם החרדה שלו ללא ההגנה שסיפקו לו הסימפטומים הפסיכוטיים? ואיך נוכל [כמטפלים]לעזור לו לשאת את הנטל הזה, את הצלב הכבד הזה, גם אם הוא פחות מציאותי? הדוגמא להלן אולי תבהיר את הנושא הזה…..".
….אישה שמעה קול הזייתי שקרא לה: "זונה !!!". עכשיו, עם השיטה שתיארתי, אם ניקח ממנה הזיה זו, עדיין תחווה תחושה כמעט מופשטת (אבסטרקטית) בה הסביבה החיצונית, מפלה אותה לרעה ומתייחסת אליה כנחותה, תחושה של הביטו "הינה אישה רעה", וכן הלאה. היא כמעט תרצה לגבש ולהפוך תחושות אלו שוב להזיות…. ואכן אם נעזוב אותה לבדה, היא כפי הנראה תחזור להזות שוב… מאידך אם נגיד לה שהיא משליכה את רגשותיה לסביבה, היא תרתח מזעם. היא תאמר, "הקולות שהייתי שומעת אמרו לי שאני אישה רעה, זונה, אבל מעולם לא היה לי הרגשה כזאת אודות עצמי…. אני אישה טובה." החולה כמובן צודקת, כי כאשר היא שומעת קול מזלזל, או כאשר היא חווה את ההרגשה של היותה מושפלת, היא כבר אינה חווה זלזול או השפלה כלפי עצמה. מנגנון ההגנה ההשלכתי חוסך ממנה את הזלזול או ההשפלה העצמיים……
…..אנחנו חייבים במקום זאת לאמור לחולה ש"הייתה כפי הנראה פעם בעבר בה הייתה לה דעה רעה אודות עצמה… גם אז היא לא חשבה שהיא הייתה זונה, אבל הייתה לה באותה פעם הערכה עצמית נמוכה, כמו שהיא בטח חושבת שזונה חשה כלפי עצמה….
…במילים אחרות, אנחנו חייבים לנסות ולהרחיב את מרחב השדה הנפשי של המטופל…. כל עוד הוא המטופל מייחס הכול להווה,… הוא לא יכול לברוח מן הסימפטומים הפסיכוטיים…. בעוד שלעולם של הפסיכוזה יש רק מימד אחד: "ההווה", הרי שלעולם המציאות יש שלושה מימדים: "העבר, ההווה והעתיד"….. אמנם בשלב זה של המחלה החולה כבר נוטה לחיות רק ב"הווה", אך הוא שומר על תפיסה של העבר, ואת התפיסה זו אנו חייבים לנצל כמטפלים. אנו מכוונים את המטופל להתמודד עם התחושה העמוקה והמתמשכת של אי הכשירות שלו הגזורה מן העבר …. במקביל המטפל הנוקט הגישה חיובית המשדרת יציבות, מתן ביטחון, חיזוק ועניין כנה יכול לאפשר למטופל לחלוק את הנטל הרגשי הכבד שלו עימו…..".
ב-1992 יצא לאור תרגום עברי מאנגלית בידי עודד פלד בהוצאת שוקן של חלק ממכתביו של ואן גוך לאחיו תיאו. אחד מן המכתבים שאינו מופיע בספר מאפשר דיון במספר נושאים הקשורים במחלות הנפשיות המג'וריות. וינסנט ואן גוך כתב את המכתב הבא בהיותו בן 35 שנים. המכתב נכתב ב-28 לינואר 1889 לאחיו תיאו, בעת שואן גוך שהה בארל בצרפת ולאחר שמחלתו הנפשית כבר פרצה. התרגום הינו חופשי מאנגלית. התרגום משפת המקור לאנגלית נעשה על ידי גיסתו 'Johanna van Gogh-Bonger, בעריכת רוברט הריסון והוא מופיע במלואו בכתובת: http://webexhibits.org/vangogh/letter/19/574.htm
ג'ואנה ואן גוך-בונגר, רעייתו של תיאו וגיסתו של ואן גוך
מדובר במכתב שנכתב בשנתיים האחרונות בחיי ואן גוך.
בשנה הקודמת שהה ואן גוך עם גוגן ועל רקע היחסים המתוחים ביניהם ולאור מחלתו חתך ואן גוך בסערת נפשו חלק מאוזנו וביקש להגישה ליצאנית בבית בושת בארל. הוא אושפז בעקבות כך וטופל.
להלן חלקו הראשון של המכתב עם מספר הערות מודגשות בסוגריים.
תיאו ואן גוך [1857-1891]
28 בינואר 1889
תיאו יקירי,
ברצוני לומר לך בכמה מילים כי הבריאות שלי והעבודה שלי מתקדמים "לא כל כך רע".
אני נדהם זה מכבר כשאני משווה את מצבי היום לזה שלפני חודש. לפני כן ידעתי טוב למדי, כי אפשר לשבור הן את הרגליים והן את הזרועות ולהחלים לאחר מכן, אבל לא ידעתי כי אתה יכול לשבור את "המוח שלך" ולהחלים מכך גם כן. [האם ואן גוך מדווח כאן על רמיסיה? לא ברור. יתכן שחלה הטבה במצבו, אך כזו שאינה עונה עדיין לקריטריונים של רמיסיה מלאה. רמיסיה בהגדרה הינו מצב בו הסימנים הקליניים של המחלה נמוגו ברובם והחולה שב לתפקודו. רמיסיה קיימת במחלות הנפשיות המג'וריות כמו סכיזופרניה, דיכאון מג'ורי והמחלה המאנית דפרסיבית (הביפולרית) שייתכן שואן גוך סבל מממנה (אם כי יש השערות רבות נוספות לגבי טיב המחלה ממנה סבל). בנוסף ואן גוך מפריך כאן בהשתאותו סטיגמה, הקיימת לא פעם בקרב מי שאינם בקיאים בטיבן של המחלות הנפשיות המגוריות, הגורסת כי "במחלות הנפשיות הרציניות (המג'וריות) אין בעצם שיפור". ]
עדיין יש בי סוג של הרגשה של "מה טוב בכך שהמצב משתפר?" הרגשה הרוחשת אפילו לאור התדהמה המתעוררת בי לאור החלמתי, דבר שאליו אף לא העזתי לקוות.
[ואן גוך מגלה כאן גישה ניהיליסטית כזו של "מה הטעם בדברים", "מה הטעם בעשיה" ועוד. גישה ניהילסטית מופיעה תדירות במצבי דיכאון והיא אולי מעידה כי למרות השיפור יתכן שמאפייני חשיבה זו עדיין לא נעלמו כליל.]
במהלך ביקורך, אני חושב שהבחנת בווודאי בשני בדים של ציורי חמניות בגודל של 30 בחדרו של גוגן [Gauguin]. זה עתה סיימתי את נגיעות המכחול הסופיות להעתקים זהים לחלוטין לציורים אלו. אני חושב שכבר אמרתי לך בעבר, כי מלבד אלה יש לי בד של "La Berceuse" [שיר הערש] אותו בד עליו עבדתי כאשר המחלה הפריעה את עבודתי. עכשיו יש לי גם שתי גרסאות של ציור זה.
"La Berceuse (Augustine Roulin)," Vincent van Gogh
[ואן גוך מעלה כאן את הנקודה כי קיימים מצבים בהם קיום המחלה פוגע בכוח היצירה. הדבר נכון במיוחד לשלב הידכאוני של המחלה הביפולרית ממנה כפי הנראה סבל, כמו גם למחלות נפשיות המג'וריות אחרות. אחד היוצאים מן הכלל הוא קיומו של מצב היפומני מצב של פעילות יתר, עליצות יתר, חשיבה ודיבור מהירים עם נטיה לתפיסה כל יכולה של המציאות אשר אינה מגיעה לעוצמתו של המצב המאני. במצב כזה מתגבר לעיתים כוח היצירה (ראה למטה).]
זה כרגע שחתי לגוגן אודות תמונה זו –אשר שימשה נושא לשיחה ביני ובינו, שיחה אשר נסבה על דייגי איסלנד, ועל חווית הבדידות שלהם השזורה בתחושות אבל, כאשר הם חשופים לכל הסכנות האורבות להם מסביב, לבדם אל מול הים העצוב – כי בעקבות שיחות אינטימיות אלו בינינו עלה בי הרעיון לצייר את התמונה באופן כזה שמלחים, שהם בעת ובאותה עת הן ילדים והן מרטירים [קדושים מעונים], בראותם תמונה זו בתא ההגאים של ספינת הדיג האיסלנדית שלהם, יחושו [לאור תנודות הספינה אל מול גלי הים] תחושות של טלטול או נדנוד (כמו אלו שחשו בילדותם) ויזכרו בשירי הערש מתקופת ילדותם.
[הרעיון המובא כאן כי חשיפה לציור בעת טלטולה של ספינה יכול להעלות זיכרונות הינו בעל עניין למטפלים ומטופליהם המעוניינים לחזור לחוויות עבר מילדותם והוא מצביע על כך שניתן אולי להשתמש במיצגי ויצירות אומנות בכדי להעלות זיכרונות כאלו או במילים אחרות לשלבם במסגרת טיפולים המעודדים רגרסיה בגיל.]
עכשיו, ניתן לומר כי ציור [שיר הערש] זה הינו כמו chromolithograph מחנות זולה. אישה בירוק עם שיער כתום אל מול רקע ירוק עם פרחים ורודים כאשר צורות לא תואמות או צורמות אלו של ורוד גס, כתום גס וירוק גס מרוככות על ידי משטחים של ירוק ואדום. אני מדמיין לעצמי את בדים אלו [גירסאות של ציור שיר הערש] בין אלה של בדי החמניות, אשר להן מראה של אבוקות או מנורות קנים, כל הבדים באותו גודל, וכך כל המכלול יהיה מורכב משבעה או תשעה בדים. (אני רוצה לעשות עוד העתק [של ציור שיר הערש] עבור הולנד, אם אוכל להשיג את המודל שוב.)
"Still Life: Vase with Fourteen Sunflowers," Vincent van Gogh
מאחר שעדיין חורף… תראה… תן לי ללכת בשקט לעבודתי, אם כי זו של מטורף …טוב…. כל כך הרבה יותר גרוע עוד יכול לקרות. אני לא יכול לשנות זאת.
[האם ואן גוך בקראו לעצמו "מטורף" מגלה כאן תובנה למצבו? קשה לדעת, נראה שמדובר בתובנה פורמלית בלבד ולאו דווקא בתובנה מעמיקה למצבו.]
עם זאת, ההזיות הבלתי נסבלות פסקו, והם מקבלות ביטוי מופחת כסיוטי לילה פשוטים, זאת אני חושב עקב כך שאני לוקח ברומיד האשלגן.
[ואן גוך מדווח כאן על הזיות הנסוגות לדמיון ולחלומות. הדבר מעניין ביותר, שכן הוא מצביע על גרעין פעיל של תכנים הנסוג לדרגת חלומות או במקרה אחר לדרגת פנטזיות. זכור לי חולה שטיפלתי בו במשך עשרות שנים שההזיות הקוליות ומחשבות השווא שלו נסוגו אל עולם הפנטזיה בכל פעם שמצבו השתפר, כאשר פנטזיות אלו היוו גרעין שיצק תכנים אל סיר הפסיכוזה הרותח בכל פעם שמצבו החמיר.
כלל, מחשבת שווא או הזיית שווא הינן אמונה או מצגת חושית מוטעית בהתאמה, אודות המציאות החיצונית, שהחולה מחזיק בה למרות הוכחות נוגדות ואשר לא ניתן לשכנעובכך שאינה ריאליות.
מחשבות והזיות שווא רבות (אם כי לא כולן) יכולות להיות מובנות או מפורשות כפנטזיות שעטו עליהן כסות של חוויות מציאותיות הממלאות את מאוויי החולה וחסריו. לואיס סאס בספרו "הפרדוקסים של מחשבות השווא" מצטט את בלוילר, הפסיכיאטר השוויצרי הנודע, שבכתבו על החשיבה האוטיסטית, השווה את מחשבת השווא לחלומו של ילד צעיר המשחק את תפקיד הגנרל על סוס משחק או לפנטזיות המלוות את המשורר המאוהב. הן מחשבות השווא והן הפנטזיות כתב בלוילר, הינן נקודות לאורך אותה סקאלה.]
אויגן בלוילר [1857 –1939]
[ברומיד האשלגן ניתן כטיפול מרגיע או כנוגד כפיון (אפילפסיה) במאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, בתקופה שלפני גילוי התרופות האנטיפסיכוטיות (שנות ה-50 של המאה העשרים). התרופה הוצאה משימוש על רקע הרעילות שלה היכולה להופיע לעיתים אף במינונים טיפוליים. בהקשר זה נציין כי הועלתה גם ההשערה כי יתכן שואן גוך סבל ממצבי כפיון]
בקשר לשאלה הכספית זה עדיין מעבר לכוחותי לבדוק את הפרטים, ובכל זאת אני רוצה לעשות דבר זה מאוד, ואני וזועם פראי בעבודתי מבוקר ועד ליל, בכדי להוכיח לך (אלא אם כן העבודה שלי הינה הזיה נוספת)….בכדי להוכיח לך…. כי אכן ואכן אנחנו צועדים במסלולו של Monticelli, ומה עוד….כי יש לנו מקור אור המאיר את דרכנו לאור עוצמת עבודתו של Brias מ-Montpellier אשר עשה כל כך הרבה בכדי ליצור את בית הספר לציור בדרום [צרפת].
רק אל תהא מופתע מידי אם במהלך החודש הבא אהיה חייב לבקשך לקבל כסף לחודש מלא ואף לתוספת כסף .
אחרי ככלות הכול זה רק נכון, כי במהלך תקופות של פרודוקטיביות, שבהן אני מקדיש את כל חום חיוניותי, אני צריך להתעקש על כל מה שהכרחי וזאת בכדי לנקוט כמה אמצעי זהירות.
[האם ואן גוך היה במצב היפומני בעת בה הקדיש את כל חום חיוניותו ליצירה? קשה לדעת, בכל אופן כפי שהוזכר למעלה קיומו של מצב היפומני יכול לתרום לפרודוקטיביות וליצירה]
אפילו במקרה כזה ההבדל בהוצאותי הבספיות הוא בהחלט לא מוגזם מצידי.
ושוב, או שתשתיק אותי בבית משוגעים מיד ועכשיו – ואני לא אתנגד לזה, כי אני עלול לכזב לעצמי – ולא, תן לי לעבוד בכל עוצמתי, תוך נקיטת אמצעי זהירות עליהם אני מדבר
[יחסי החולה ומשפחתו: אחד מן הנושאים המרכזיים בין החולה וקרוביו קשור ברצון החולה לאוטונומיה ועצמאות מול דאגת המשפחה למצב החולה וחששם כי בהינתן לחולה חופש הוא עלול –על רקע מצבו הנפשי— להמיט בהתנהגותו נזק ניכר לעצמו ולסובבים.]
לעולם שלך, וינסנט
נ.ב. ב-1890 בעקבות מצב דכאוני נוסף שם ואן גוך קץ לחייו ביריית אקדח. למגינת הלב, גם תיאו, אחיו ותומכו המסור, נפטר זמן קצר אחריו.
מארק סוטה (Sautet), פילוסוף וחוקר ניטשה, טען נגד ההסתגרות האקדמית של הפילוסופיה באוניברסיטאות ותרם להקמת תנועת "קפה פילו" בצרפת, בה דן באופן לא פורמלי עם פריסאים מן השורה בנושאים פילוסופיים.
מארק סוטה בדיון פילוסופי בקפה פריזאי (1947-1998)
כריסטופר פיליפס
פעילות זאת ואחרת שימשה השראה לכריסטופר פיליפס שביקש ל"הוריד את השיח הפילוסופי אל העם". בספרו קפה סוקרטס (קפה סןקרטס: טעם חדש לפילוסופיה: כריסטופר פיליפס,כינרת זמורה ביתן מוציאים לאור, 2000) פורש בפנינו המחבר שורה של קהילות המקיימות דיונים פילוסופיים שווים לכל נפש, בדרך כלל בבתי קפה, עם מנחה ומשתתפים מכל שדרות העם. קהילות אלו דנות במגוון נושאים בפתיחות וכיבוד הדדי.
הפעילויות בקפה סוקרטס מתחילות לא פעם בדיאלוג עם מספר משתתפים קטן, המעלים שאלות שניתן לחקור אותן ולדון בהן מנקודות מבט שונות ואף מנוגדות. בדרך כלל נוספים בהדרגה עוד ועוד משתתפים. הדגש הוא על השאלה, על החקר של נושא נבחר, על יצירת קבוצת שיחה ודיון החוקרת מגוון נושאים כידידות, נאמנות, אמת, חופש, מהות הדברים, שיגעון, מחלה, בריאות, זיכרון, חיים ראויים ועוד..
וכך כותב המחבר:
" במשך זמן מה חשבתי שכישלונו של סוג מסוים של פילוסופיה הוא אבדה לחברה שלנו. זהו אותו סוג של פילוסופיה שתרגלו סוקרטס ופילוסופים נוספים באתונה במאות השישית והחמישית לספירה….סוג שהשתמש בשיטת מחקר פילוסופית שכל איש וכל אישה יכולים לאמצה…קפה סוקרטס יכול להתקיים בכל מקום בו יש קבוצת אנשים, [בבית קפה]….על פסגת הר…במרכז קהילתי…בהוספיס, במרכז לקשישים….."
ב. מאפייני המוסד הטוטאלי
ארווינג גופמן סוציולוג חברתי יליד קנדה בחן שורה של מה שהוא מכנה מוסדות טוטאליים ביניהם בתי חולים פסיכיאטריים. כאשר טענתו הייתה כי למוסדות אלו למרות השוני ביניהם מאפיינים דומים שמגבילים ומצרים את יכולת התנועה, השליטה והתפקוד של החולה בזמן ובמרחב ומשפיעים בכך על תחושות החופש והזהות של החולה (ראה אירוינג גופמן: על מאפייני המוסדות הטוטאלים בהוצאת רסלינג). הדבר מעלה שאלות לגבי האפשרות לחזק את תחושת ה"אני" של החולים אף במוסדות כאלו. במחשבה ראשונה נראה כי ייסודן של קבוצות "קפה סוקראטס" שתעודדנה השתתפות חופשית, רשות להביע עמדות מנוגדות ותנועה חופשית של המחשבה יכולות לתרום לחיזוק כזה.
כאן נשאלת השאלה האם ניתן ליצור קבוצות סוקראטס במוסדות טוטאלים? כריסטופר פיליפס הראה שהדבר אפשרי בדווחו בספרו אודות קבוצות כאלו בבתי אבות ואף במוסדות טוטאליים כבתי סוהר.
אירווינג גופמן (1922 - 1982)
ג. קפה סוקראטס במחלקה הפסיכוגריאטרית
האם ניתן ליזום דיוני קפה סוקראטס במחלקה הפסיכוגריאטרית? מחלקה פסיכיאטרית בה שוהים זה לצד זה גברים ונשים קשישים הסובלים ממצבי דיכאון, מחלה ביפולרית, סכיזופרניה ועוד לצד חולים אצלם הופיעו הפרעות נפשיות בעקבות מצבי דמנציה ופגיעות מוחיות שונות. האם הדבר ישפיע על תחושת ה"אני" שלהם? יצאנו אילדיקו היפק האחות האחראית במחלקה שנפשה יוצאת אל הקשישים ואנוכי לדרך והצבנו שלט גדול "קפה סוקראטס" לצידנו באולם האוכל של המחלקה ואספנו את המטופלים שראו את השלט, תהו על משמעותו ולאחר הסבר מאיתנו הביעו רצונם להשתתף בקבוצת דיון כזו. אט אט הצטרפו כ15 איש ואישה. בתחילת הדיון הדגשנו כי ההשתתפות בשיח הסוקרטי הינה חופשית ומרצון. הנושא שהועלה ואשר נבחר על ידי הקבוצה בהצבעה ברוב קולות היה "זיכרון". לאחר ששיתפנו בקצרה כי כל אחד מהמשתתפים יכול להביע את דעתו באופן חופשי וזה "בסדר" להביע דעות מנוגדות, החלו המטופלים, ולהפתעתנו אף חולים שנוטים להיות ממוקדים בעצמם ובבעיותיהם, להיפתח לשיחה לדיון והחלו לדון בשאלות מהו זיכרון? האם יש סוגי זיכרונות שונים? בלא לכנות זאת בשם תהו על ההבדל בין זיכרון אפיזודי לעומת זיכרון פורמלי, על זיכרון קצר טווח מחיי היום יום במחלקה לעומת זיכרון ארוך טווח ממקומות וזמנים אחרים בחייהם ואף אודות זיכרון היסטורי קולקטיבי מול זיכרון אישי. במיוחד מיקדו המטופלים את השיח בזיכרונות חיוביים ומנחמים לעומת זיכרונות שליליים וכואבים תוך מבט לאחור על חייהם. חלקם הגדול כמו סיכמו את חייהם לטוב ולרע, תוך שהם צופים לאחור במהלך חייהם דרך הפריזמה העכשווית, מעריכים ומסווגים את זיכרונותיהם לטוב ולרע.
קבוצת סוקרטס במחלקה הפסיכוגריאטרית, בתמונה: האחות אילדיקו היפק ופרופ' לוין מחזיק בשלט קפה סוקרטס
אחד מן המטופלים שבא אל קבוצת השיח מפינת המחלקה המוצלת, תהה על השלט והצטרף לאחר היסוס ארוך היה ולדימיר (שם בדוי, כמו כן פרטים מזהים אחרים שונו גם הם). ולדימיר הינו קשיש רזה וכפוף קמעה החבוש בכובע מצחייה ירוק ומהוה בן לוויתו הנאמן, המלווהו לכל מקום. ולדימיר הינו בודד בארץ, ללא כל קרוב או שאר בשר. הוא עלה מאחת מן המדינות הבאלטיות והוא נושא על גבו משא כבד של היסטוריה אישית כואבת ורצופת אובדנים רבים. הוא התקבל למחלקה הפסיכוגריאטרית לאחר תחילתו של תהליך דמנטי והופעתן של מחשבות שווא בהן הופיעו קרובי משפחה (שלא קיימים במציאות) וביקשו את רעתו. לאחר ששמע את חברי הקבוצה האחרים מסווגים את זיכרונותיהם האישיים לטובים ולרעים, למספקים ולכואבים, בחר ולדימיר להרחיק עצמו מזיכרונותיו הכואבים תוך שהוא מתרפק על זיכרונות היסטוריים קולקטיבים שלא חווה ישירות בעצמו – במילים אחרות שקרא אודותם וכלל לא היה נוכח בהם—תוך שאף הוא מסווגם לכואבים ופוצעים מחד, ולטובים ומרגשים מאידך " אתם, אתם יודעים אלטלנה.. האוניה אלטלנה טבעה עם כל הנשק וזה כאב מאוד…..אבל בהקמת המדינה רקדו… כולם רקדו ברחובות עד שבא בוקר…". שולה (שם בדוי) פנתה אליו בקול רועד, דואג משהו ושאלה: "ולדימיר ואיפוא הזיכרונות שלך…זיכרונות שלך?"…ולדימיר הביט בה במבט עצוב אחז בכובעו הירוק ולא ענה.
האם יסוד קבוצת קפה סוקראטס כזו במחלקה הפסיכוגריאטרית – מחלקה שיש בה מן המאפיינים של מוסד טוטאלי לפי גופמן—אכן תתרום לחיזוק תחושת ה"אני" במחלקה הפסיכוגריאטרית? אנו מאמינים שאם אכן הקבוצה תעודד השתתפות חופשית ורשות להביע עמדות מנוגדות לצד תנועה חופשית של המחשבה אכן כך יקרה. עם זאת, בעתיד ולאחר 10 מפגשים שבועיים שכאלו אנו מתכננים לבדוק זאת באמצעות שאלונים מתאימים.
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
