פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
מצמוץ עיניים מוגדר רפלקס שפותח ועוצם את העיניים לסירוגין. מצמוץ ממלא תפקיד חיוני בעין המסייע למסך את פניה בדמעות ומסיר חומרים מגרים מפני השטח של הקרנית והלחמית. למצמוץ עשוי להיות פונקציות אחרות שכן המצמוץ מתרחש לעתים קרובות יותר מהנדרש רק בכדי לשמור על העין לחה. המצמוץ מפזר את הפרשת הדמעות על גלגלי העיניים ושומר על העיניים לחות, מסיר תאים מתים, דמעות שייבשו ופסולת אחרת מהעיניים.
יש להבדיל מיצמוץ ממיוקימיה (myokymia), או אדוות שרירים, שהיא רעידה בלתי רצונית וספונטנית של שרירים בגוף. התופעה יכולה לקרות בשרירים המקיפים את העיניים [עין קופצת בשפת העם] ובדרך כלל הינה חולפת תוך זמן קצר כמספר שניות אך לעיתים המצב עלול להמשך זמן רב יותר. גורמים אפשריים הינם עייפות יתר, לחץ נפשי, תשישות צריכת קפאין מופרזת או תופעת לואי של תרופות.
יש להבדיל מצמוץ גם מתופעת ה"בלפרוספזם" (blepharospasm). זהו מצב בו השרירים האחראים על סגירת העיניים ועל הורדת הגבות מתכווצים באופן בלתי רצוני. כאשר התופעה קלה היא באה ליידי ביטוי במצמוצי עיניים מהירים, במצב קשה יותר מתכווצים השרירים למשך זמן קצר עד ארוך ואף עד לסגירה לחלוטין של העפעף.
נשאלת השאלה מהם התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות?
ככלל, התהליכים הפסיכולוגיים המובילים אמנים ליצור אמנות הם רבי פנים ויכולים להיות מושפעים משילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים. הנה כמה תהליכים פסיכולוגיים מרכזיים מעורבים:
1. מוטיבציה פנימית
ביטוי אישי: אמנים יוצרים לעתים קרובות אמנות כאמצעי להביע את מחשבותיהם, רגשותיהם וחוויותיהם. מוטיבציה פנימית זו נובעת מצורך עמוק לתקשר ולבטא את מה שעשוי להיות קשה להעביר באמצעות מילים.
שמחה וסיפוק: מעשה יצירת האמנות יכול להביא שמחה וסיפוק רבים, הגשמת רצון פנימי לביטוי עצמי ולהישגים.
2. תהליכים קוגניטיביים
פתרון בעיות: יצירת אמנות כרוכה לעתים קרובות בפתרון בעיות מורכבות הקשורות לקומפוזיציה, צבע, איזון וצורה. זה מעסיק את היכולות הקוגניטיביות של האמן, מגרה יצירתיות וחשיבה חדשנית.
מצב זרימה: אמנים רבים חווים מצב של זרימה, שבו הם שקועים לחלוטין בעבודתם. מצב זה של מוטיבציה ממוקדת משפר את יכולתם ליצור ויכול להיות מתגמל מאוד.
3. תהליכים רגשיים
ויסות רגשי: אמנות יכולה לשמש פורקן טיפולי, המסייע לאמנים לנהל ולווסת את רגשותיהם. על ידי תיעול רגשותיהם לעבודתם, אמנים יכולים להשיג תחושה של קתרזיס.
תהודה רגשית: אמנים שואפים לעתים קרובות לעורר רגשות בקהל שלהם. הרצון להתחבר עם אחרים ברמה הרגשית יכול להניע את תהליך היצירה.
4. גורמים פסיכודינמיים
דחפים לא מודעים: על פי תיאוריות פסיכודינמיות, דחפים ותשוקות לא מודעים יכולים להשפיע באופן משמעותי על היצירה האמנותית. אמנות יכולה להיות דרך לאמנים לחקור ולהביע מחשבות וקונפליקטים לא מודעים.
גיבוש זהות: אמנות יכולה למלא תפקיד מכריע בפיתוח וחיזוק זהותו של אמן, לספק תחושה של מטרה ומשמעות.
5. השפעות חברתיות ותרבותיות
נרטיבים תרבותיים: אמנים מושפעים לעתים קרובות מהנרטיבים התרבותיים והחברתיים שהם נחשפים אליהם. עבודתם יכולה לשקף, לבקר או לתרום לנרטיבים אלה.
קהילה ומשוב: אינטראקציה עם אמנים אחרים והקהל יכולה לספק משוב, אימות והשראה, ולהניע עוד יותר את תהליך היצירה.
6. גורמים התפתחותיים וסביבתיים
חוויות מוקדמות: חוויות חיים מוקדמות, כולל חשיפה לאמנות ועידוד מאחרים משמעותיים, יכולות לעצב באופן עמוק את נטייתו של הפרט ליצירה אמנותית.
גירויים סביבתיים: סביבת האמן, כולל החלל הפיזי, החומרים הזמינים והאירועים הנוכחיים, יכולה להשפיע על תהליך היצירה והתפוקה שלו.
7. תכונות פסיכולוגיות
פתיחות לחוויה: אמנים לעתים קרובות מקבלים ציון גבוה על תכונת הפתיחות לחוויות, הקשורה ליצירתיות, סקרנות ונכונות לחקור רעיונות וחוויות חדשות.
חוסן: היכולת להתמיד באתגרים ובמכשולים היא קריטית לאמנים, ומאפשרת להם להמשיך ליצור למרות הקשיים.
8. היבטים נוירו-מדעיים
תפקוד המוח: אזורים מסוימים במוח, כגון קליפת המוח הקדם-מצחית ורשת ברירת המחדל, מעורבים בחשיבה יצירתית וביצירת רעיונות אמנותיים. נוירופלסטיות גם משחקת תפקיד, שכן המוח מסתגל ויוצר קשרים חדשים באמצעות הפרקטיקה של אמנות.
לסיכום, יצירת אמנות היא יחסי גומלין מורכבים של מוטיבציות פנימיות, תהליכים קוגניטיביים ורגשיים, השפעות פסיכודינמיות, גורמים חברתיים ותרבותיים, תנאים התפתחותיים וסביבתיים, תכונות פסיכולוגיות והיבטים נוירו-מדעיים. המסע של כל אמן הוא ייחודי, מעוצב על ידי שילוב של אלמנטים אלה.
מתמיד התעניינתי בנושא האמפטיה שהרי הוא מרכזי להבנת המטופל ומהווה מרכיב חשוב בטיפול.
נגדיר תחילה מהי אמפתיה: אמפתיה היא היכולת להבין ולשתף את רגשותיו של אדם אחר. דבר זה כרוך ביכולת לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר ולחוות את הרגשות, המחשבות ונקודת המבט שלו. יש המציעים כי ניתן לחלק את האמפתיה לשלושה סוגים עיקריים:
אמפתיה קוגניטיבית: זוהי היכולת להבין את נקודת המבט או המצב הנפשי של אדם אחר. זה לדעת מה מישהו אחר חושב או מרגיש, מבלי בהכרח לשתף את החוויה הרגשית שלהם.
אמפתיה רגשית (או רגשית): סוג זה כרוך למעשה להרגיש את הרגשות שאדם אחר חווה. אם מישהו עצוב, גם אתה מרגיש עצוב.
אמפתיה חומלת: ידועה גם בשם דאגה אמפתית, זה מעבר להבנה ותחושה. זה כרוך בנקיטת פעולה כדי לעזור למישהו במצוקה.
ככלל אמפתיה היא מרכיב חיוני באינטראקציות חברתיות בריאות ובמערכות יחסים, שכן היא מטפחת קשר, הבנה וחמלה. היא ממלאת תפקיד משמעותי בפתרון סכסוכים, עבודת צוות ותמיכה רגשית.
אגב, בהקשר לכך בעשורים האחרונים אף נתגלו במוח נוירוני מראה. כך בקליפת המוח קיימים תאי עצב הקשורים לפעילות מוטורית. ייחודם ם בכך שהם מגיבים לא רק כאשר האדם או החיה שבמוחותיהם הם נמצאים מבצעים תנועה, אלא גם כאשר הפרט צופה בפרט אחר, בדרך כלל מאותו המין, מבצע תנועה כזאת. לא נעמיק כאן בנושא הפיזיולוגי הזה המספק לדעת רבים קרקע מסוימת להבנת המקורות המוחיים לאמפטיה. נציין רק כי לאחרונה עלו שאלות ביחס להיגד אחרון זה שכן בניסוי יחסית עכשווי בקופים הדגימו חוקרים כי אותם תאי עצב המראה, יורים גם כאשר הקוף צפה בגליל מתכת נע בתנועה לא טבעית [כלומר תנועה לא אנושית]. החוקרים הסתכלו על כל האוכלוסייה העצבית באזור שסקרו במוח הקוף והבינו שלמרות שרמת ההפעלה שונה, נוירוני המראה מופעלים ללא קשר לאופן שבו מתבצעת המשימה הנצפית, אם ממקור אנושי/חייתי או ממקור שאינו כזה. ראה:
Albertini, D., et al.J. Neurophysiol. (2021)
אבל עד כאן על פיזיולוגיה. נציין כי רבים כתבו על אמפתיה לאורך ההיסטוריה, החל מפילוסופים ועד לפסיכולוגים מודרניים.
כך אדם סמית בספרו "התאוריה של הרגשות המוסריים" (1759), טען שאמפתיה היא המניע העיקרי להתנהגות מוסרית. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי דמיון, מה שגורם לנו לחוש סימפתיה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
דיוויד יום: יום, פילוסוף סקוטי בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא תוצר של דמיון וחמלה. הוא האמין שאנחנו מסוגלים להבין את רגשותיהם של אחרים על ידי שנדמיין את עצמנו במקומם, מה שגורם לנו לחוש חמלה כלפיהם ולרצות לעזור להם.
עימנואל קאנט, פילוסוף גרמני בן המאה ה-18, טען שאמפתיה היא חובה מוסרית. הוא האמין שאנחנו חייבים להתייחס לאחרים בכבוד, ושאמפתיה היא הדרך לעשות זאת.
קרל יונג: פסיכואנליטיקן אשר במרכז התיאוריה שלו עומדת האינטגרציה של ה"צל", קרי ההיבטים הלא מודעים של העצמי המכילים רגשות ותשוקות מודחקים, עבורו אמפתיה לאדם אחר כרוכה בהכרה וקבלה של כל קשת הרגשות שהאדם סופג מהאחר, כולל הרגשות האפלים או המאתגרים יותר.
קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי בן המאה ה-20, שפיתח את גישת הטיפול הממוקדת באדם, האמין שאמפתיה היא חיונית ליצירת קשר טיפולי, ושאמפתיה מאפשרת למטופלים לחוות קבלה והבנה ואילו דניאל גולמן, פסיכולוג אמריקאי בן זמננו, שהביא לפופולריזציה את מושג האינטליגנציה הרגשית, האמין שאמפתיה היא מרכיב מרכזי באינטליגנציה הרגשית, ושאמפתיה מאפשרת לנו לבנות קשרים חזקים ולהצליח בחיינו.
המושג הלוצינציות הופיע כבר ב-40-120 לפני הספירה עת ה-ASCLEPIADES הרומי הבחין בין מה שאנו מכנים היום הלוצינציות ודלוזיות.
Asclepiades 171 – 110 BC
המילה הלוצינציה עצמה מוצאה במילה לטינית שמשמעותה לשוטט ברחבי הנפש", באנגלית היא נמצאת בשימוש משנת 1572, ולפסיכיאטריה הוכנסה בשנת 1837 ע"י ESQUIROL, שתיאורו אותה משמש בסיס להגדרתה עד היום דהיינו כתפיסה חושית המתרחשת ללא גירוי חיצוני מקביל.
Jean-Étienne Dominique Esquirol 1772 – 1840
הלוצינציה בד"כ נחשבת לתסמין פסיכיאטרי המופיע במצבים פסיכוטיים פונקציונלים: כגון סכיזופרניה, פסיכוזות פונקציונליות קצרות, דיכאון פסיכוטי ועוד, במצבים פסיכוטיים על רקע אורגני כמו: מצבי הרעלה תרופתית, נטילת סמים שונים כמו L.S.D. (כאן מעניין לקרוא את תאוריו המרתקים של HOFFMAN, ממציא ה-L.S.D. אודות חוויותיו המרתקות תחת השפעת חומר זה [גידולים מוחיים שונים, אלכהוליזם, לופוס אריטמטוזיס, הפרעות אנדוקריניות שונות, שינויים אלקטרוליטריים, עגבת ועוד.[
וגם משהו על ה"אני החברתי" כמורכב מאוסף של דמויות מופנמות, ועל התסמונת הפוסט טראומטית החורכת ומעצבת את מילות הסיפורים
את איז'ו ישראל רוזלי הכרתי בסדנת הכתיבה של אדווה בולה בהרצליה אותה כותבת ומורה מוכשרת שבאה לעולם לעודד את מילות השפה הכתובה ושליחיה. איזו איש רזה כחוש מעט בעל פנים מסקרנות האומר בפשטות את אשר על ליבו, ומספר בגלוי שהוא נפגע נפשית בעקבות המלחמה ההיא. איזו זה יוצא כל הפסקה לעשן סיגרלה, כותב סיפורים הנוגעים – לא נוגעים במלחמה הקשה ב1973, ומידי פעם מתייחס לספר שיכתוב. נו לך תדע אמרתי לעצמי בטרם הייתי מודע לכוח הרצון שלו. מתום הקורס לא שמעתי ממנו דבר ואפילו בשל טרחתם של החיים ועקב האובדן של יקרים חוויתי נשתכח ממני. אבל, לפני איזה שלשה שבועות איזו מתקשר, תשמע יוסי כתבתי את הספר הוא אומר בקול נרגש, שולח לך עותק עם שליח, מה דעתך לכתוב חוות דעת?
הסתקרנתי, התחלתי לחפש עליו חומר באינטרנט,, ראיתי אותו נושא נאום נרגש לאחר אחת ממערכות הבחירות בישראל כנציג עלה ירוק חוזר ואומר משהו כמו "הקנביס הציל אותנו הפוסט טראומטיים. בזכותו הצלחתי לישון והסיוטים הוקלו…". משהגיע הספר אלי למחרת התחלתי קורא את סיפוריו, אני מוכרח לציין שאלו ריתקו אותי, איזו הוא מספר סיפורים מוכשר, שפתו זורמת קולחת, אינה גבוהה, והיא בגובה הקורא. נזכרתי במספרי הסיפורים באותם שבטים קדמונים ישובים סביב המדורה המבוערת מרתקים את שומעיהם אודות מסעי ציד ומלחמה בחיות טרף.
הרעיון של טולפות, ישויות או ישויות שנוצרו באמצעות תהליכים מנטליים ודמיוניים ממוקדים, סיקרן אנשים על פני תרבויות במשך מאות שנים. להלן נדון בקצרה בשורשיהן ההיסטוריים, היסודות הפסיכולוגיים שלהן וההשלכות האפשריות על הבנת התודעה האנושית. בהסתמך על ספרות קיימת, מסגרות פסיכולוגיות וראיות אמפיריות, ננסה לשפוך אור על התופעה והשפעתה על חוויות סובייקטיביות.
למען הטרמינולוגיה נתייחס לטולפה לעיתים כזכר ולעיתים כנקבה. יוצר הטולפה או המארח שלה נקרא טולפמנסר ואילו התופעה עצמה של הטולפות ויוצריהן תקרא טופלמנסיה.
תופעת הטולפות מקורה בבודהיזם הטיבטי, שבו מתרגלים עוסקים בתרגילים מנטליים מורכבים בכדי ליצור ישויות אוטונומיות באמצעות ריכוז והדמיה מתמשכים. עם זאת, פרקטיקות ואמונות דומות נצפו בתרבויות שונות, דבר המצביע על היבט בין-תרבותי וטרנס-היסטורי לתופעה זו.
בכדי להבין את תופעת הטולפה, חיוני לחקור את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שבהם הם נוצרו. חלק זה מתעמק במסורת הבודהיסטית הטיבטית, ובוחן את הפרקטיקות הפולחניות והיסודות הפילוסופיים העומדים בבסיס יצירת הטולפות. בנוסף, מציין כי קיימו מקבילות בפרקטיקות תרבותיות ורוחניות אחרות. כך כאמןר שורשיו ההיסטוריים של מושג הטולפות נעוצים בבודהיזם הטיבטי, במיוחד בהקשר של פרקטיקות אזוטריות מסוימות הקשורות למדיטציה והדמיה. המונח "טולפה" עצמו מגיע מטיבטית, כלומר "לבנות" או "לבנות". התפתחות הטולפות קשורה באופן מורכב למסורת הבודהיסטית הרחבה יותר, במיוחד לווג'ריאנה או למסורת הטנטרית.
דמיון מודרך הוא טכניקת הרפיה והדמיה הכוללת יצירת דימויים מנטליים בכדי לעזור לאנשים להתמקד, להירגע ואולי אף להרפא. זוהי צורה של התערבות במרחב של גוף-נפש המשתמשת בכוחו של הדמיון על מנת להביא לשינויים חיוביים ברווחה הרגשית לעיתים אף ברווחה הפיזית.
ניתן לתרגל דמיון מודרך לבד ביחידות או בעזרת מטפל או לעיתים אף בעזרת הקלטה קולית. הדמיון המודרך מצורף לעתים קרובות לטכניקות הרפיה אחרות, כגון נשימה עמוקה, הרפיית שרירים מתקדמת, או מדיטציה.
שימושים בדמיון מודרך:
א] הפחתת מתח: דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים להפחית מתח על ידי קידום הרפיה והפחתת חרדה. תרגול כזה זה יכול להיות מועיל במיוחד עבור אלה החווים מתח מתמשך, מתח הקשור לעבודה או מתח מבעיות אישיות.
ב] שליטה והפחתה בכאב: דמיון מודרך הוכח כמסייע לאנשים להתמודד עם כאב אקוטי או כרוני, כמו חולי סרטן למיניו, חולים לאחר ניתוח או אנשים עם מצבי כאב כרוניים. על ידי מיקוד המוח בתמונות נעימות, הטכניקה יכולה לעזור להפחית את תפיסת הכאב.
ג] ריפוי רגשי: ניתן להשתמש בדמיון מודרך לטיפול בבעיות רגשיות, כגון חרדה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). על ידי עידוד דימויים מנטליים חיוביים, דבר יכול לעזור לשפר את מצב הרוח ולקדם תחושה של רווחה.
ד] שיפור השינה: אנשים עם נדודי שינה או הפרעות שינה עשויים להפיק תועלת מדמיון מודרך, שכן הוא יכול לעזור להשקיט את המוח ולעודד הרפיה, מה שמקל על ההירדמות והשינה.
ה] שיפור ביצועים ספורטיביים: ספורטאים משתמשים לפעמים בדמיון מודרך בכדי לדמיין ביצועים מוצלחים ולשפר את המיקוד, המוטיבציה והביטחון העצמי.
ו] תמיכה במערכת החיסון: מחקרים מסוימים גורסים כי דמיון מודרך עשוי לעזור לחזק את מערכת החיסון על-ידי הפחתת סטרס וקידום הרפיה, מה שיכול, בתורו, לשפר את הבריאות הכללית.
ז] הכנה לפרוצדורות רפואיות: ניתן להשתמש בדמיון מודרך בכדי לסייע למטופלים להתכונן נפשית לניתוח או להליכים רפואיים אחרים, כמו גם להתמודד עם כל חרדה או פחד הקשורים להליך.
ח] ולבסוף כעזר לצמיחה אישית לגילוי עצמי ולהתמודדות וויסות רגשי אל מול חולי : דמיון מודרך יכול לעזור לאנשים לחקור את המחשבות, הרגשות והחוויות הפנימיות שלהם, לטפח צמיחה אישית ומודעות עצמית ותפיסה והכלה של נכות ומחלה. מטרה זו תבוא לידי ביטוי בדמיון המודרך "הספונטני או בעצם שאינו מודרך" שנביא להלן.
לראשונה פגשתי בחווית הנשגב באמצעות משה [שם בדוי], חולה המאובחן עם סכיזופרניה. פגשתי אותו בבית החולים הפסיכיאטרי רחב הידיים בפיטסבורג. מדשאות בית החולים כוסו שלג לבן, ואילו הוא היה לבוש קל, ברישול מה, חייכן בטבעו, "אני… משה.. אני כך אומרים לי…סובל מסכיזופרניה" סח לי כמו הדבר אינו נוגע לו. ישבנו על ספסל אבן במסדרון המוביל למחלקה אשר מצידו דשא מושלג ובאמצעיותו של זה עץ נישא רווי עלים שפיסות שלג נושרות מהם ואילו קצהו נראה כנוגע לא נוגע בשמיים האפורים. משהו במשה סקרן אותי, אולי הכלאחר יד, בלא כל משא רגשי בו אמר "אומרים עלי שאני סובל מסכיזופרניה" , כאילו לאמירה זו משקל מועט אם בכלל בעולמו הנפשי. ואכן משסיפר לי את סיפורו הבנתי את יחסו הרגשי לאבחנה שהדביקו לו. הדבר לא נבע מהשטחה רגשית האופיינית למחלה זו, אלא משום שלאחר שפגש בנשגב לא הייתה כל משמעות מיוחדת בעולמו הנפשי לתוויות , אבחנות, וסטיגמות למיניהן. "תשמע" אמר לי בפניו המחייכות וקולו הצרוד " …הייתה זו שעת בוקר ככל הבקרים… אלא כשהשמש הזהובה עלתה אט אט מבין ההרים חשתי באופן מופלא התרוממות רוח יוצאת דופן, התרגשות עילאית ויראה ובת קול לחשה לי כי… 'נגלה לך סוד הבריאה, … נתקרבת לאלוהות'. "איך ..למה דווקא ביום מסויים הדבר קרה?" שאלתי. לכך לא ידע לענות ותלה בי עיינים גדולות, משל שואל הוא אותי להסבר. לבד מלומר לו כי חווה חוויה פסיכוטית לא ידעתי לתת לו תשובה וחשתי כי אמירה שכזו עושה עוול נורא לחוויה הנשגבת יוצאת הדופן אותה עבר. פגשתי אותו כעבור שבועיים. מזג האויר כבר השתפר. חולים הסתובבו חסרי מעש במסדרונות בית החולים לבושים חלוקים תכולים. והנה חזיתי בו מתחבא מאחורי אחד מעמודי המסדרונות, עוקב אחרי חולה ירוד שמכנסיו שמוטים ורטובים, זקנו מדובלל ופניו עגומים וחרושי קמטים. ניגשתי אליו…"שששש…ששש" לחש לי "שלא יראה אותנו". "מי?", שאלתי. והוא, משה, הצביע באצבע כפופה ומהססת אל החולה הירוד, נרגש כולו ותחושת התעלות בפניו ולחש לי בקולו הצרוד" אל תחזה בו.. תזהר.. המבט בו ישרוף כל.. זהו האלוקים". "אלוהים אדירים" חשבתי, "משה זה חושב שחולה עלוב נפש זה שמכנסיו שמוטים ורטובים משתן הוא האלוהים בכבודו ובעצמו. וואו… איזו תחושה יוצאת דופן של חרדה ואפילו אימה ממבטו השורף של 'האלוהים' המשולבת בהתרוממות רוח נרגשות ועזה הוא חווה" אז לא ידעתי לתת מילים לתחושה שכזו ואולי אף עתה לא אבינה דיה אך נראה לי כי ניתן לכנותה תחושת נשגבות".
האנציקלופדיה של הרעיונות [דוד גורביץ ודן ערב: אנציקלופדיה של הרעיונות, הוצאת בבל ומשכל, 2012]. גורסת כי "…הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות…".
אמנם רבים מבינים אינטואיטיבית שהנשגב הוא משהו יוצא דופן ומעבר להבנת בני אנוש. אך נראה שהמילה עצמה מאחדת תחת מטריה אחת רגשות רבים ושונים, אפילו מנוגדים, – "פחד", "אימה", "יראת כבוד","תחושת התעלות" כל אלו הם חלק מהמאפיינים המיוחסים לחוויית הנשגב. לכך מתווסף קושי שכל אחת מהמילים הללו יכולה, בנוסף, לתאר או להעביר שפע של רגשות. "פחד", למשל, הוא גמיש מספיק כדי להחילו על מגוון של רגשות ועם זאת לא מדויק דיו בכדי לציין את הרגש הספציפי יותר. הפחד בצפייה בפניו של אדם מאיים ולעומתו הפחד המנותק והקוגניטיבי יותר שחווים בעת צפייה בסצנות טבעיות של נצחיות שונים באופן משמעותי, אך המילה עצמה מניחה אותם תחת אותו מונח. הגמישות היא מחד נכס בשיח הלשוני אך חוסר הדיוק הוא חיסרון. יש שהניחו ש"הנשגב" הוא קומפלקס קוגניטיבי-רגשי מובחן, הכולל מרכיבים רבים אך נבדל מכל אחד מהם בנפרד, כלומר שהשלם הינו אחר מאשר חלקיו [קאנט, וראה למטה טומוהירו אישיזו וסמיר זקי].
ובכל זאת, הנה הפסח מתקרב ועימו עונת הקושיות…וברוח הזמן שאלתי תחילה את ChatGPT [יישום האינצלגנציה המלאכותית העונה לא רע לשאלות מובחנות אך לעיתים נוטה לקונפובולציות כאותו חולה דמנטי על מנת לתמוך בגירסותיו], אנא תני לי דוגמאות העשויות לספק התקרבות אלי חוויית הנשגב? וזו ענתה:
במחזה המכונה " שש נפשות מחפשות מחבר" להקת תיאטרון עורכת חזרות להצגה, כאשר לפתע מופיעות על הבמה שש דמויות שאינן שייכות להצגה, ומשתלטות על הבמה. אבי המשפחה מספר שהדמויות הן פרי יצירתו של מחבר שחזר בו, וכעת הן רוצות לבוא לידי ביטוי ומבקשות מהבמאי שיציג את סיפורן הטראגי.
בעלילה [ראה ויקיפדיה] האב הוא אדם משכיל רם מעלה, שנשא אישה ממעמד נמוך ממנו. לזוג נולד בן, וכשהבן הגיע לגיל שנתיים, האב עזב את האישה, שידך לה את מזכירו, וגרש אותם. המזכיר והאישה נוסעים לחיות בעיר אחרת, ונולדו להם שלושה ילדים.
לאחר פטירתו של המזכיר האישה ושלושת ילדיה הופכים חסרי כל, ושבים לעיר מגוריו של האב. האם מוצאת עבודה בחנות כובעים. מעל החנות קיים בית בושת בו מעבידה בעלת החנות בזנות נערות עניות, אחת מהן היא בתו החורגת של האב. האב הוא לקוח קבוע במקום, ועומד לשכב עם בתו החורגת בלא לדעת מי היא. האם מגיעה למקום ומפסיקה אותו בזעקות, ממש לפני שהוא עומד לעשות זאת. האב מזועזע מהדבר, ואוסף את המשפחה אל ביתו. האם פוגשת את הבן שהופרד ממנה זה שנים, אך זה מתנכר אליה, והאם מזניחה את ילדיה. האב והבת החורגת מרבים לריב. הבת הקטנה שהוזנחה טובעת בבריכה. אחיה הדיכאוני ממלא פיו מים, ולבסוף מתאבד. בתחילה הבמאי מסרב להציג את הסיפור, אחר-כך מתרצה, ומנסה לעשות זאת, ולבסוף מתייאש.
Six Characters in Search of an Author: Mathias Wiemann (left), Lucie Hoeflich (centre), Franziska Kinz (right), 1924 staging at the Deutsches Theatre in Berlin, directed by Max Reinhardt
שחקני ההצגה שהוצגה בברלין ב-1924 בבימויו של מקס ריינהרט.
משמעויות שונות ניתנו למחזה. כך למשל כתב בעבר איתן בר יוסף, ב"עכבר העיר" במרץ 2010 כי "משמעותו של המחזה…. בערעור הגבולות בין מעשה היצירה ובין המציאות… בעיצומה של חזרה על המחזה נכנסות אל הבמה כמה דמויות – אבא, אם, בת, בן, נער וילדה קטנה. מתברר, שהמחבר, שברא אותן, נעלם לבלי שוב; איש אינו יודע מדוע ולאן. על הדמויות המיותמות נגזר עתה לנדוד בעולם, לכודות בהווה קיומן שאין ממנו מפלט, משוועות ליוצר שיממש את סיפורן על הבמה….
צבעיו הקודרים של הדיכאון, או: פרנסיסקו חוסה דה גויה אי לוסיאנטס ומרכוס יעקובלביץ רותקוביץ (מרק רותקו) מבטאים במכחולם את תחושות היגון העמוק שלהם
מאת יוסף לוין
גויה
מרק רותקו
רובנו אם לא כולנו חווינו מידי פעם תחושות של עצבות ודכדוך אך דכאון מג'ורי משמעותי הינו בעל עוצמה רבה יותר באופן ניכר וממלא את רוב שעות היממה לימים רבים. דכאון מג'ורי שכזה מתאפיין במצב רוח מדוכא במשך מרבית שעות היום, המלווה בתחושת עצבות, ייאוש וחוסר תקווה ובירידה בולטת בהנאה ובעניין בפעילויות במשך רוב שעות היום. המצב מלווה בתיאבון ירוד ובירידה בדרך כלל במשקל אך יתכן גם תיאבון מוגבר ועליה במשקל, בקשיי שינה [או להפך בשינה מוגברת], בהאטה בתנועתיות, בפעולה ואף בחשיבה, בקשיי ריכוז, בעייפות וחוסר אנרגיה. כל אלו קיימים לצד ערך עצמי ירוד, תחושות אשמה ניכרות ולעיתים מחשבות על מוות ונטיות אבדניות. הדבר מביא למצוקה משמעותית ולקושי רב בתפקוד וביחסים בינאישיים.
לא מעט משוררים ואנשי ספר תיארו את הדיכאון המג'ורי (בעברית: דיכאון רבא). כך כותבת קיי רדפילד ג'מיסון בספרה "הלילה ממהר לרדת". "…בצורתו החמורה הדיכאון משתק את כל כוחות הנפש העושים אותנו אנושיים חיוניים וערניים ובלעדיהם אנו נותרים במצב מנוכר של ייאוש מרפה ידיים וחסר מוצא……זהו מצב עקר ומתיש.., נעדר תקווה או תוחלת וכפי שניסח זאת א אלוורז הדיכאון הינו "חסר אויר ללא מוצא"… כאילו אין בחיי האדם הדיכאוני האלו דם או דופק.. אך עדיין בידי חיים אלו לחולל כאב ואימה חונקת. ..כל הכיוונים אבודים… כל הדברים קודרים ומנוערים מרגשות (לבד מתחושת דכאון משתק)…הגלישה אל חוסר התוחלת הופכת מוחלטת. ..על המחשבות משתלטת קדרות בלבול וקהות חושים" . סילביה פלאט סופרת ומשוררת אמריקאית כתבה: " כעת אני שקועה בייאוש, כמעט בהיסטריה, …נחנקת כאילו ינשוף גדול ושרירי יושב לי על החזה, טפריו נאחזים ומכווצים את ליבי"
פרופ' יוסף לוין הינו בעל ותק של למעלה מ-35 שנה בפסיכיאטריה. מטפל במגוון הפרעות, כולל מצבי חרדה ודכאון, ומצבי משבר ביחידים, בזוגות, ובמשפחות. פרופ' לוין מתגורר ומטפל באיזור המרכז והדרום (בתל אביב ובבאר שבע).
